יבמות קיד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו אלמא קסבר אקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו לימא מסייע ליה לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם אלא מניחו תולש מניחו זורק אמר אביי בתולש בעציץ שאינו נקוב זורק בכרמלית דרבנן:
ת"ש געובד כוכבים שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהם קטן הבא לכבות אומרים לו אל תכבה ששביתתו עליהם א"ר יוחנן דבעושה על דעת אביו דכוותיה גבי עובד כוכבים דעושה על דעת ישראל מי שרי עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד ת"ש בן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים מצא בידו פירות אין זקוק לו אמר רבי יוחנן בדמאי הקילו אלא טעמא דדמאי הא ודאי בעא לעשורי והאמר ר' יוחנן בעושה על דעת אביו אלא רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה קאי הכא מדחי קאי הכא מדחי ת"ש בן חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו כהן עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו תרומה טמאה מצא בידו פירות אין זקוק לו בתרומה דרבנן תא שמע יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים ומבהמה טמאה ואין חוששין ביונק שקץ ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים ומכולן יונק מהם ואפילו בשבת ובגדול אסור אבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב קתני מיהא אין חוששין ביונק שקץ התם משום סכנה אי הכי גדול נמי גדול בעי אומדנא קטן נמי ליבעי אומדנא אמר רב הונא בריה דרב יהושע סתם תינוק מסוכן אצל חלב:
אבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב:
היכי דמי אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי ואי דליכא סכנה אפילו ביום טוב אסור לא צריכא דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן ת"ש (ויקרא יא, מב) לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים מאי לאו דאמר להו לא תאכלו לא הדלא ליספו ליה בידים תא שמע (ויקרא יז, יב) כל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר הגדולים על הקטנים מאי לאו דאמרי להו לא תאכלו לא דלא ליספו להו בידים ת"ש (ויקרא כא, א) אמור ואמרת ולהזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמר להו לא תיטמו לא זדלא ליטמו להו בידים וצריכי דאי אשמעינן שקצים
רש"י
[עריכה]
דבר טלי וטליא - הנהג תינוקות זכרים ונקבות:
ליטיילו התם - ישחקו שם שבת היתה:
הבא לי מפתח - דרך רה"ר בשבת:
לכבות - הדליקה:
בעושה על דעת אביו - שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיען שנאבדו שם ולא הכירו בדעתו שנוח לו:
עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד - אפילו בלא ידיעת ישראל העובד כוכבים מתכוין להנאתו שיודע שיטול שכר:
שאינן מתוקנין - שאינן מעושרין:
אין זקוק לו - ליטלו הימנו:
והא"ר יוחנן - לעיל בעושה על דעת אביו אבל להפרישו אינו מצווה היכא דתינוק עביד אדעתא דנפשיה:
תרומה טמאה - והא הכא דאיסורא דאורייתא הוא כדאמר בהערל (לעיל עג:) בשעריך תאכלנו לזה אתה אוכל בטומאת עצמו כדכתיב הטמא והטהור ולא לאחר למעוטי תרומה דאסורה בטומאת עצמה:
ואין חוששין - לומר שהוא יונק שקץ כלומר דבר המשוקץ ונאסר:
ולא יאכילנו - בידים דברים האסורים חלב בהמה טמאה אסור בגדול מדאורייתא דנפקא לן מגמל גמל ב' פעמים בפ"ק דבכורות (ד' ו:):
סכנה - שאם לא יינק ימות בצמא:
אומדנא - אם יכול להמתין עד מוצאי שבת ויעשה בהיתר: חולב בידיו חייב משום מפרק דבר מגידולו והיונק הוי מפרק ע"י שינוי והיינו כלאחר יד:
שבת דאיסור סקילה - יש במפרק בידיו גזרו רבנן ביונק ואע"ג דמשנה הוא ואינה מלאכה מן התורה אבל י"ט דכי עביד בידים ליכא אלא איסור לאו לא גזור רבנן ביונק:
(לא תאכלום) לא תאכלום כי שקץ הם - קרא יתירא הוא דהא כתיבי אזהרות הרבה בשרצים:
לא תאכל דם - קרא יתירא הוא דהא כתיבי אזהרות הרבה גבי דם:
אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת - שתי אמירות הללו למה להזהיר גדולים על הקטנים שלא יטמאו:
תוספות
[עריכה]
אמר רבי יוחנן בדמאי הקילו. ה"מ למימר דאפילו לא הקילו בדמאי כיון דאינו אלא מדרבנן שאני כדקאמר לעיל אלא משום דהאי שינויא משני בכמה דוכתי א"נ כיון שיש לחוש לספק טבל דהוי דאורייתא החמירו אי לאו טעמא דבדמאי הקילו:
אלא רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה. והא דקאמר הש"ס בס"פ יוצא דופן (נדה דף מו: ושם) אליבא דר' יוחנן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא וקטן האוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו על ברייתא דמותיב ליה התם הוה מצי למימר וליטעמיך והא ר' יוחנן ספוקי מספקא ליה הכא אלא דבלאו הכי שפיר קאמר התם ה"ר אלחנן:
וקסבר דהוי מפרק כלאחר יד. וא"ת ואפילו לא הוי כלאחר יד נמי דהא אין דישה אלא בגידולי קרקע כדאמר בפרק כלל גדול (שבת דף עה. ושם) גבי פוצע חלזון וכ"ת אע"ג דחלזון לא. חשיב גידולי קרקע בהמה חשיבא גידולי קרקע כדאמרי' בריש פ' בכל מערבין (עירובין דף כז:) דממעט דגים מדכתי' בקר וצאן מה הפרט מפורש גידולי קרקע כו' זה אין לומר דנהי דחשיב בהמה גידולי קרקע מ"מ כיון דגמרי' מסממנין בעינן ממש שיהא גדל מן הקרקע כמו סממנין דלגבי גדולי קרקע ממש לא חשיב בהמה גדולי קרקע כדמוכח בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פט. ושם) דתניא דיש מה דיש מיוחד כו' יצא החולב והמגבן והמחבץ שאינם גידולי קרקע ואין פועל אוכל בו אלמא גבי דבר הגדל ממש מן הארץ לא חשיבא בהמה גידולי קרקע וכן משמע בפ"ק דקידושין (דף יז.) גבי גורן ויקב וי"ל דאיצטריך טעמא דהכא דמפרק כלאחר יד הוא משום ר' יהודה דסבר יש דישה שלא בגידולי קרקע דמחייב בפוצע חלזון נמי משום דש ור"ת מפרש דמפרק חייב משום ממחק שמחליק העור ומאבות מלאכות הוא וקשה לר"י מדאמר בפ' חבית (שבת דף קמד. ושם) חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה ולפי' הקונטרס ניחא דטעמא משום דכשחולב לתוך הקדירה הוי משקה הבא לאוכל ואוכל הוא ואין זה בורר אבל לא לתוך הקערה דבורר משקה מאוכל ודומה לדש שבורר אוכל מתוך פסולת אבל לפירוש ר"ת בין כך ובין כך ליחייב משום ממחק.:
שבת דאיסור סקילה גזור רבנן כו'. קשה דאמרי' בפרק אע"פ (כתובות דף ס.) גונח יונק חלב בשבת קסבר מפרק כלאחר יד הוא ומשום צערא לא גזור רבנן והכא אסר ליה בשבת וליכא למימר דהתם במסוכן דאם כן אפילו מלאכה גמורה ואינו כלאחר יד שרי ואמר ר"ת דהתם מחמת חולי והכא מחמת רעב קרי שפיר צער כדאמר בפרק שלישי דשבועות (ד' כו: ושם) נשבע על הככר ומסתכן עליה מהו מסתכן לישרי ליה מר אלא מצטער עליה מהו וקשה לר"י דאם כן מאי קאמר הכא אי דאיכא סכנה אפילו בשבת מותר והא אפילו בחולים בעלמא מותר כיון שאין בהן מלאכה גמורה ולרבי נראה דאין זו קושיא דהא אכתי לא פירש הש"ס דמפרק כלאחר יד הוא וקאמר דאפילו מלאכה גמורה מן התורה יש לו לדחות להיות מותר כיון דאיכא סכנה ור"י תירץ דהך דהכא פליגא וכן משמע התם (כתובות דף ס.) דאמר הלכה כר' מרינוס מכלל דאיכא דפליגי עליה ואיכא דמפרש דהכא בצער של בהמה איירי שמתקשה לה רוב חלב בדדיה וקשה לר"י דלמה היו יונקים והלא היו יכולין לחלוב לתוך הקדירה ומיהו לפירוש ר"ת לא קשה דמסתמא כיון שהיו רעבים לא היה להם שום מאכל בקדירה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק יד (עריכה)
ל א מיי' פי"ב מהל' שבת הלכה ז', ומיי' פכ"ד מהל' שבת הלכה י"א, ומיי' פי"ז מהל' מאכלות אסורות הלכה כ"ז, ומיי' פ"ג מהל' אבל הלכה י"ב, סמג עשין רמג ולאוין קמח, טור ושו"ע או"ח סי' שמ"ג, וטור ושו"ע יו"ד סי' שע"ג סעיף א':
לא ב מיי' פכ"ד מהל' שבת הלכה י"א, וע"ש במגיד משנה ובכסף משנה:
לב ג ד מיי' פי"ב מהל' שבת הלכה ז', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' של"ד סעיף כ"ה:
לג ה מיי' פי"ז מהל' מאכלות אסורות הלכה כ"ז, טור ושו"ע או"ח סי' שמ"ג:
לד ו ז מיי' פ"ג מהל' אבל הלכה י"ב, טור ושו"ע יו"ד סי' שע"ג סעיף א' ובהג"ה:
ראשונים נוספים
הא דתניא לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם הבא לי מפתח אבל מניחו תולש מניחו זורק: לא ידעתי מפני מה לא חלק בדידה דהו"ל למיתני אבל מניחו מביא דתולש וזורק מאן דכר שמיה פתח במביא וסיים בתולש וזורק. ויש לומר דמאי דנקט לא יאמר לתינוק הבא לי חותם ולא קאמר תלוש וזרוק לרבותא נקט הבא, דאלו אמר לא יאמר לתינוק תלוש, היינו דוקא משום דאומר לו לעבור ממש אדאורייתא, אבל רשאי לומר לו הבא לי חותם משום דאינו אומר לו לעבור ממש אדאורייתא דאפשר להביא לו פחות פחות מד' אמות, ואי נמי לבן עזאי דאמר (שבת ה, ב) מהלך כעומד דמי ליכא איסורא דאורייתא ואפילו יכניס מרשות הרבים לרשות היחיד אפשר שיעקרו מכאן על דעת שיניחנו בפחות מד' אמות, ואחר כך ימלך להכניסו לרשות היחיד, דבכי הא ליכא איסורא דאורייתא, קא משמע לן דלא יאמר לו אפילו הבא, וכל שכן שלא יאמר לו תלוש. וכי קאמר נמי אבל מניחו תולש לרבותא נקט לומר דאפילו תלש דעובר מיד ממש אדאורייתא אינו זקוק להפרישו. כנ"ל.
קטן שבא לכבות אין שומעין לו: ק"ל והא לאו דאורייתא הוא דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ואין כבוי דאורייתא אלא בפחמין או בפתילות וכדקיימא לן כר' שמעון (שבת קה, ב) ונ"ל דמדקתני שאין שביתתו עליך ושביתתו עליהן משמע דלר'יהודה קאמר וברייתא לר' יהודה היא דלא בעי מלאכה צריכה לגופה כנ"ל.
רב יוחנן ספוקי מספקא ליה קאי הכא ומדחי ליה קאי הכא ומדחי ליה: קשיא לי הא דאתמר בנדה בשלהי פרק יוצא דופן (מו, ב) גבי מופלא סמוך לאיש הקדיש ואכלו אחרים רב הונא אומר אין לוקין ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו לוקין, במאי קא מיפלגי במופלא סמוך לאיש דמר סבר דאורייתא ומר סבר דרבנן, ואותביה עליה דרבי יוחנן יתומה שנדרה בעלה מפר לה, אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש דרבנן, אתו נשואין דרבנן ומבטלא נדרא דרבנן, אלא אי אמרת מופלא סמוך לאיש דאורייתא כר' יוחנן אתי נשואין דרבנן ומבטלי נדרים דאורייתא. ופריק רבא בר שילא מפר לה ממה נפשך, אי דרבנן דרבנן ודרבנן הוא, ואי דאורייתא הוי קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו. והא קא גדלה ואכלה בההיא הפרה קמייתא, אמר רבא בר לוי מפר לה כל שעה ושעה והוא שבעל, והא אין הבעל מפר בקודמין, כדרב פנחס משמיה דרבא כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, והא ר' יוחנן גופיה ספוקי מספקא ליה אי מצווין להפרישו אם לאו, ועוד קשיא לי דהא תניא הכא לא יאמר לו הבא לי חותם והבא לי מפתח, והתם כיון דמפר לה בעל הרי זה כאלו אמר קומי אכולי, ואפילו בעושה על דעת אביו אמרינן הכא דמצווין להפרישו, כדאמרינן בגי קטן שבא לכבות אין שומעין לו דאוקימנא בעושה על דעת אביו.
ומיהו לגירסת קצת ספרים דגרסי התם אלא כדרב פנחס אפשר לומר דלא תלי טעמא מעתה משום קטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו, אלא מפר לה וספי לה בידים דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. אבל לגירסת הספרים דלא גרסי אלא, דמשמע דאכתי אדרבה בר שיאל קיימי' קשיא. ומהכא משמע לי דמחוורתא דגרסינן כהני דגרסי אלא בדרב פנחס. ותו לא צריכא לטעמיה דרבא בר שילה. והדין נותן דכיון דאתית להכי מאי שנא קטנה ומאי שנא גדולה כיון דעל דעת בעלה היא נודרת אפילו גדולה נמי ולעולם אין אומרים לו שיאכל ולא נתיר לו לאכול אלא ששותקין ואוכל. אי נמי אפשר דמעמידין אותו סמוך לנבלה כדי שישלח ידו ויאכל דומיא דעובדא דר' יצחק בר ביסנא.
ומיהו משמע לי דבאיסורין של דבריהם מותר לומר לו לאכול בפירוש. דהא למאן דאמר בשל תורה בית דין מצווין להפרישו ושל דבריהם, אין בית דין מצווין להפרישו, כדמתרצינן הכא הכא במאי עסקינן בעציץ שאינו נקוב מדרבנן, ואמרינן נמי בדמאי הקלו, וכיון שכן כיון דקיימא לן דאף בשל תורה אין בית דין מצווין להפרישו, בשל דבריהם מתירין בו דרגא אחת יותר, ומתירין בו אפילו לומר לו לאכול. ויש לי ללמד מדאמרינן בשבת פרק ר' אליעזר דתולין (קלט, א), רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק עכו"ם וזרע ליה כשותא בכרמא ואקשינן וליתן ליה לתינוק ישראל, ופרקינן אתי למיסרך. ומאי קושיא ליתן ליה לתינוק ישראל, דכיון דישראל גדול אסור מדרבנן אף לתינוק ישראל אסור לומר לו לעבור ולזרוע. אלא ודאי כדאמרן דלא העמידו דבריהם ז"ל אלא אצל גדולים שבישראל ולא אצל קטניהם כנ"ל. ואף על גב דאסיקנא התם דאסור משום דאתי למיסרך, לא שייך ההוא טעמא דאתי למיסרך אלא בדבר שאינו לצורך התינוק אלא לצורך הגדול, כההיא דרב משרשיא דזריעת הכשות לצורך רב משרשיא ולא לצורך הקטן. (ועיין רשב"א שבת שם כא, א ד"ה שמעת ובשו"ת אחיעזר ח"ג סי' פא אות ד). ותדע לך מדאמרינן בפרק בתרא דיומא [לפנינו ביומא לא נמצא. ובשו"ת ח"א סי' צ"ב הביא רק מעירובין, ואף הרא"ש יומא פ"ח סי' כ"ח הביא רק מערובין] ובערובין (מ, ב) גבי זמן ביום הכפורים אם אומרו בכוס היכי ליעביד ליטעמיה לינוקא אתי למיסרך. ואיכא למידק היכי חיישינן להכי, והלא אנו מאכילין את התינוקות ביום הכפורים וכדאמרינן (יומא עז, ב) מעשה שמאי שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידיו. אלא ודאי התם משום צרכו של תינוק ולצרכו לא חיישינן לסרוכי. אבל לצורך עצמנו כההיא דכשותא, אי נמי כההיא דכוס של ברכה אסור.
ואי קשיא לך הא דתנן בעירובין פרק בכל מערבין (לא, ב) אין מערבין בטבל, ואוקימנא בטבל טבול מדרבנן. ואם איתא טבל דרבנן אמאי לא אף על גב דלא חזי לגדולים הא חזי לקטנים, דהא מאכילין אותן בידים. ואם תאמר מאי דחזי לגדולים בעיא, לא היא דהא תניא התם (ל, ב) מערבין לגדול ביום הכפורים, וקא מפרש טעמא התם משום דחזי לקטנים, והוה ליה כיין לנזיר.אלמא כל שראוי לקטנים מערבין בו. אלא משמע דאפילו טבל דרבנן אין מאכילין אותו לקטנים בידים, והיינו דאין מערבין בו דהואיל ולא ספינן להו בידים מידי דלא חזי אפילו לקטנים קרינן ביה, והויא ליה כטבל גמור. לא היא, דלעולם טעמא דהתם משום דמידי דחזי לגדולים בעיא, ולא דמי למערב לגדול ביום הכפורים דהתם הוא גופיה חזי אפילו לגדולים, אלא דאיסורא דיומא גרים ליה, וכיון דאין איסורו מצד עצמו של עירוב וחזי נמי השתא לקטנים, מיהא מערבין בו אפילו לגדול. מה שאין כן בטבל דאיסורו מצד עצמו, והלכך אף על גב דחזי לקטנים אין מערבין בו לגדול. ויותר מזה כתבתי בר"ה (לג, א ד"ה ה"ג) גבי אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, אבל הרמב"ם ז"ל כתב בסוף הלכות מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ז) שאפילו בשבות דרבנן אסור להאכילו בידים.
עוד כתב הוא ז"ל (הכ"מ) אף על פי שאין בית דין מצווין להפרישו לקטן מצוה על אביו להפרישו ולגעור בו כדי לחנכו בפרישה ובקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו כו'. ונראין היו דבריו שהרי קטן שהגיע לחנוך מחנכין אותו למצות ואם כן היאך אין מפרישין אותו מן האיסור. אלא שאין נראה כן מן הסוגיא הזו שיהא חלוק בין בית דין לאביו, כדמשמע מההיא דתינוק שהיה הולך לבית אבי אמו עם הארץ. ובפרק יוצא דופן (נדה שם) נמי אמרינן לא צריכא לאותן המוזהרין עליו, ואקשינן שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו. ואם איתא לימא לא צריכא לאביו שמוזהר עליו. ואף על פי שאמרו קטן שהגיע לחנוך מחנכין אותו למצות דלמא הכא כשלא הגיע לחנוך. אלא דקשיא לי מתניתין דקטנה בת ישראל שנשאת לכהן, דהא התם ודאי משמע אפילו בשהגיעה לחנוך ואפילו הכי אקשינן בגמרא (לעיל קיג, א) וליכול קטן אוכל נבלות הוא וכו'. ובנדה פרק יוצא דופן (שם) נמי איבעיא לן מופלא סמוך לאיש דאורייתא או דרבנן, ואמרינן תא שמע קטנה שנדרה בעלה מפר לה ואי אמרת מופלא סמוך לאיש דאורייתא אתו נשואין דרבנן ומבטלין נדרא דאורייתא, ופרקינן הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין ב"ד מצווין להפרישו. אלמא אפילו במופלא סמוך לאיש אמרינן הכי. וגדולה מזו אמרו שם בפרק יוצא דופן גבי מופלא סמוך לאיש לא צריכא לאותן המוזהרין עליו, ואקשי שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו. דאלמא מאן דאית ליה אין מצווין אפילו בקטן מופלא סמוך לאיש קאמר וצ"ע. ושמא נאמר דלא אמרו מחנכין אלא למצות עשה ולא למצות לא תעשה, כמו שאמרו (סוכה מב, א) קטן היודע להתעטף אביו קונה לו טלית יודע לשמור תפליו כו' כנ"ל.
הא דתניא יונק תינוק והולך מחלב נכרית ומבהמה טמאה ואין חוששין ביונק שקץ: מסתברא דהא דנקט עכו"ם לא שיהא חלב העכו"ם אסור יותר מחלב בת ישראל, דדא ודא מהלכי שתים הן וחלב שתיהן מותר. ולא מצינו היתר בדמן וחלבן ובשרן של ישראל יותר מן הנכרי. ותניא בעבודה זרה פרק אין מעמידין (כו, א) נכרי לא תניק בנה של ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים נכרית מניקה בנה של ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה. אלמא לכולי עלמא חלב הנכרית מותר אפילו לכתחלה, אלא שלהניק נכרית בנה של ישראל אסר ר"מ משום החשד, ורבנן שרו בשאחרים עומדין על גבה. אבל מפני שטבען של ישראל נח יותר משום דרגילי במצות והם רחמנים וביישנים בטבע, אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן. וז"ש במשה שלא רצה לינק מחלב הנכרית כמו שהוא באגדה (שמות רבה פר' א פי' ל ומובא להלן). ולזה אמרו כאן יונק מן הנכרית ומן הבהמה טמאה, ולא שיהא זה כזה, אלא מן הנכרית יונק לכתחלה ואפילו בזמן שיש חלב של ישראלית, אלא שהוא מדת חסידות ומדת זריזות שלא להניקו מפני סיבותיו כמו שאמרנו. וחלב בהמה טמאה אסור, אלא במקום שאין שם חלב כשר ומפני סכנת התינוק אלא שאינה צריך אומדנא כדאיתא הכא.
ותמהני על ר"ח ז"ל שכתב מהאי מתניתין שמעינן דחלב נכרית כחלב בהמה טמאה ולא התירוהו אלא לתינוק מסוכן לבד ע"כ. ומתניתין דפרק אין מעמידין הויא תיובתיה. אבל מצאתי בתוספתא שבת פ"י (הי"ד) אין יונקין מן הנכרית ומן בהמה טמאה אם היה דבר שיש בו סכנה מותר שאין לך כל דבר עומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ושמא התם נמי אין יונקין מן הנכרית מדת חסידות קאמר. ומיהו ודאי לישנא דתוספתא כדברי ר"ח ז"ל מכרעא. ולדבריו איכא למימר דפלוגתא דר' מאיר ורבנן דפרק אין מעמידין במקום דליכא מניקת בת ישראל מוכנת שם להניקו היא שנויה. וטעמא דר' מאיר דאף על גב דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, סכנת הנקת נכרית אלימא טפי, ואפילו אחרות עומדות על גבה כדאיתא התם משום דשייפא ליה סם לדד מאבראי, והלכך טפי עדיף לאמתוני ולאתויי ליה מניקה בת ישראל ממקום קרוב. אבל היכא דאיכא מניקה בת ישראל לא יהבינן ליה חלב נכרית כלל. וכן נראה מדברי הירושלמי דגרסינן התם בפרק אין מעמידין (ה"א) אבל נכרית מניקה בנה של ישראל דכתיב והיו מלכיך אומניך ושרותיהם מניקותיך, תני יונק תינוק מן הנכרית ומן הבהמה טמאה ומביאין לו חלב מכל מקום ואינו חושש לא משום שקץ ולא משום טומאה ע"כ גירסת ירושלמי. אלמא רבנן דהתם בדליכא חלב טהור קא מיירי מדמייתי עלה הא דמביאין לו חלב מכל מקום, דאי בדאיכא חלב טהור לכולי עלמא אסור למיספא ליה חלב בהמה טמאה.
ומכל מקום נראה לי דאנן דקיימא לן דאין בית דין מצווין להפרישו מביאין לו חלב נכרית ואפילו במקום דאיכא בת ישראל, משום דחלב נכרית ליותר אין בו אלא איסורא דרבנן, ולמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו באסורין של דבריהם נותנין לו בידים כמ"ש למעלה. ומצאתי בואלה שמות רבה (פר' א פי' ל) האלך וקראתי לך אשה מניקת מן העבריות, וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב הנכרית, לא כן תנינין בת ישראל לא תינק בנה של נכרית אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה, אלא למה אמרה כן לפי שהחזרתו למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן, ולמה פסלן, אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא, והיינו דכתיב את מי יורה דעה את מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים. מכאן נראה שהוא מותר לגמרי ואין בו אלא משום מדת חסידות כמו שכתבתי בלשון ראשון. וצ"ת.
הא דאבא שאול דאמר נוהגים היינו יונקים מבהמה טהורה בי"ט: דמשמע דוקא ביו"ט אבל בשבת לא ואוקימנא בדליכא סכנה אלא דאיכא צערא ואפילו הכי בשבת אסור. לא קיימא לן כותיה אלא כר' מרינוס דאמר בכתובות פרק אף על פי (ס, א) דגונח יונק והולך בשבת ואינו חושש, וכמו שפסק רבינו אלפסי במס' שבת (קמה, א) וכבר הארכתי בדבר זה בפרק אף על פי (שם בד"ה מפרק) בס"ד.
קתני מיהת אין חוששין ביונק שקץ אלמא אין ב"ד מצווין להפרישו: פירוש ומשמע ליה השתא דיונק דקתני דוקא מניחין אותו לינק הא למיספא ליה בידים, לא. והא דקתני ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים, הוא הדין דהוה ליה לאפלוגי ולמיתני בדידה אבל לא יניקנו חלב מן הנכרית ומן בהמה טמאה וחדא מינייהו נקט, ופרקינן שאני התם משום סכנה, כלומר ויונק דקתני מביאין לו חלב מכל מקום ומניקים אותו קאמר משום דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב. והיינו דקתני ולא יאכילנו נבלות וטרפות ולא קתני אבל לא יניקהו חלב מבהמה טמאה, דבשר נבלות דוקא הוא דלא ספינן ליה משום דלאו מסוכן הוא אצלו עד דאמידניה כגדול, אבל חלב מכל מקום ספינן ליה ולא בעי לאומדנא כנ"ל.
ולענין קטן אוכל נבלות לא איפשיטא הכא אי בית דין מצווין להפרישו או לא. ומיהו קיימא לן כמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו דהא רב יצחק בר ביסנא ור' פדת דעבדו בה עובדי. וכמה דוכתי נמי דאמרינן להדיא הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו, וכדמקשינן לעיל (קיג, א) ובגטין פרק הנזקין (נה, א) וליכול קטן אוכל נבלות הוא ובפרק יוצא דופן (מו, ב) הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו אלמא הכין הלכתא.
אלא מניחו תולש מניחו זורק וא"ת תולש וזורק מאן דכר שמיה לימא מניחו מביא וי"ל דלרבותא נקט תולש שהיא לאלתר מלאכה גמורה שיש בה מעשה גמור וזורק נמי טפי עדיף ממביא דאלו מביא כשעומד ליפוש תוך ד' אמות אין כאן איסור ודרכו של קטן להיות עומד ליפוש קלי קלי כנ"ל:
בעושה על דעת אביו פרש"י ז"ל כי כשעומד אביו עליו ומגלה דעתו דניחא ליה שיעשה הרי הוא כאומר קום עשה וכאלו הוא מאכילו בידים שהוא אסור ולא אמרו אלא כשאוכל מעצמו ואין האב מגלה לו פנים דניחא ליה וכ"ש שלא יאמר לו קום אכול וכן עיקר:
רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה יש מקשים מהא דאמר במסכת נידה קטן שהקדיש ואכלו אחרים ר' יוחנן אמר לוקה כשהוא מופלא סמוך לאיש דקסבר מופלא סמוך לאיש דאוריתא ואותבי עלה מדתניא יתומה שנדרה בעלה מפר לה ואי מופלא סמוך לאיש דאוריתא היכי אתיא הפרה דנשואין דרבנן ועקר הקדש דאוריית' ופריק רבא בר שילא דקטן אוכל נבלות הוא ואין ב"ד מצווין להפרישו אלמא לר' יוחנן פשיטא ליה וי"ל דאנן הכי קאמרי' דר"י עביד כמאן דמפסקא ליה ואזיל ומדחי ומיהו כיון דר' פדת פריק שפיר מאי דאקשו ליה ועביד בה עובדא קים לו דר' יוחנן הכי ס"ל ויש מתרצי' בפני' אחרים וזה נ"ל נכון. ומיהו אמסקנא דהתם לא קשיא מידי דהא פריק מתני' משום דר' פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעל' נודרת וכדפי' בדוכת' בס"ד:
ומיהו שמעינן בהאי סוגיא דאפילו במופלא סמוך לאיש אמרו דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו וה"ה לאביו דהא מדמינן להו אהדדי בשמעתי' והרמב"ם ז"ל כתב שאם הגיעו לחינוך חייב אביו להפרישו והדין עם רבי' ז"ל דהיאך יחנכנו במצות עשה ויניחנו לאכול נבלות וטרפות וכיון שכן יש לנו לומר דכל מאי דמייתי בגמ' בקטן גבי אביו מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך אי נמי דההיא דמ' נידה לא קי"ל הכי אמסקנא דפריש טעמא דמתני' משום דרב פנחס ולעולם קטן שהגיע לחינוך חייבי' ב"ד מדרבנן להפרישו מנבלות ואיסור' וכן דעת מהר"אה ז"ל הר"ם בשם רבו רבי' ז"ל:
קתני מיהת אין חוששי' ביונק שקץ פי' אלמא קטן האוכל נבלו' אין ב"ד מצווין להפרישו ופרקי' התם משום סכנה וא"ת בשלמ' למאי דפרקי' דהתם משום סכנה היינו דקתני סיפא ולא יאכילנו נבלות שקצים ורמשים מפני שאינו מסוכן אצלם הא חלב מאכילין אותו בידים וכי קתני רישא יונק תינוק היינו שיונק על ידינו שמניקין אותו לכתחלה אבל למאי דס"ד דרישא מניחין אותו ליינק קאמר משום דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אדקתני סיפא ולא יאכילנו נבלות ליתני בדידה שלא יניקינו חלב נכרית ובהמה טמאה וי"ל דאנן לס"ד דאפשר דה"ל למתני הכי וחדא מינייהו נקט:
לא צריכא דאיכא צערא שבת דאסור סקילה גזרו בה רבנן פי' ואע"ג דמפרק כלאחר יד הוא וה"ל שבותא דרבנן שאין דישה אלא בגדולי קרקע לא שריא ליה בשבת משום צערה אלמא לא התירו ע"י ישראל בחולי שאין בו ספק שבו' מדבריהם ואפי' ע"י שנוי ואפי' שהתירו בו שבות דאמירה לעכומ"ז כל צרכי חולה שאין בו סכנה נעשת ע"י עכומ"ז וקש' להו לרב' ז"ל על הא דאבא שאול מיהא דאמר ר' מרינוס בפ' אעפ"י גונח יונק חלב בשבת ואינו חושש ואע"ג דליכא אלא צער' וק"ל התם כר' מרינוס כדאיפסיקא הלכתא בהדיא ויש שתירץ דהא דאבא שאול פליגא ולית הלכתא כוותי' ור"ת ז"ל פי' דהכא צער תיאבון בעלמא כי אולי יחלה מפני כן אבל התם צער חולי דגונח הוא מכאוב לבו ורפואתו בחלב וכדאיתא בפרק מרובה שהדבר ידוע שהחלב יפה לו ויש בו צער כל הגוף התירו אפי' בשבת שבות ע"י שנוי ואין למדין ממנו אלא לצער כיוצא בו דגונח ורפואה מסויימת וידועה דחלב ולהכי פריט בה וכבר כתיבנא לה בדוכת' ובדוכתי אחריני בס"ד:
תניא דמסייע לי' לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הביא לי חותם אלא מניחו תולש מניחו זורק. ת"ש נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליך אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שכן שביתתו עליך. אר"י בעושה ע"ד אביו. פי' שהתינוק צופה ומביט באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוי כאלו מצוה אבל הנך מפתחות דר"י לא הודיעם שנאבדו לו ולא הכירו בדעתו שנוח לו ואפילו עשה ע"ד אביו אניו אסור אלא מדרבנן. ומ"ה שרינן לי' גבי כיס לנו שהחשיך לו בדרך ליתנו לקטן כי היכי דשרינן התם ליתנו לנכרי ולהוליכו פחות פחות מד"א דאסירי מדרבנן ולגבי כיסו שרי ואי הוה קטן העושה ע"ד אביו מה"ת לא הי' מתירו שם. וכשנותן כיסו לקטן ונותנו לו סתם והוא מוליכו לא שאמר לו הוליך כיס זה שא"כ הי' אסור מה"ת כאמרינן לקמן להזהיר גדולים על הקטנים:
ת"ש לא תאכל לא תאכלם להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרי' להו לא תאכלו לאו דלא ליספי להו בידים. ואי קשיא כיון דלמיספי להו בידים אסור מה"ת כדנפקא לן מהאי קרא א"כ היכי אמרינן בשבת בפ' תולין ר"מ יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע לי'. פי' כשיתא בכרמא. וליתיב לתינוק ישראל אתי למיסרן ומשמע תנאה דלמא אתי למיסרך הא לאו הכי שרי והאמרת דאסור מה"ת למיספא להו איסור בידים. ובשלהי בכל מערבין נמי אמרי' וליתבי' לינוקא לית הל' כר"א דאתי למיסרך אלמא אי לאו דילמא אתי למיסרך שרי. י"ל דודאי באלו דהוה איסורא דאורייתא הוה אסיר בלאו דילמא אתי למיסרך אלא באיסורא דרבנן אמרינן הכי דכיון דבגדול ליכא אלא איסורא דרבנן הוה שרי למיעבד ע"י קטן אי לאו טעמא דילמא אתי למיסרך והתם איסורא דרבנן הוא דהכי אמרי' התם בפ' ר"ט אומר כשות אינו כלאים בכרם וח"א כלאים בכרם וקיי"ל כל המיקל בארץ הל' כמותו בחו"ל. מכריז רב מאן זבעי למיזרע כישות בכרם מיזרע. רב עמרם חסידא מנגיד עלי'. ר"מ יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע לי' וליתיב לי' לתינוק ישראל אתי למיסרך אלמא אפי' למ"ד איסור דרבנן הוא. ובפ' בכל מערבין נמי הכי אמרי' יוה"כ מא"ל היכי נעביד לי ברך עלי' ושתי כיון דאמר זמן קבלי' עלי' ואיתסר לי' הא קאמר לי' ריב"א לרב מי בדלת א"ל בדילנא. וליברך עלי' וליתבי' המברך צריך שיטעום. וליתבי לינוקא לית הל' כר' אחא ב"י דאתי למיסרך אלמא אין בו אלא איסורא דרבנן שקבעו עליו מבע"י ומ"ה הוה שרי למיתבא לינוקר אאי לאו משום דילמא אתי למיסרך אבל לעולם איסור דאורייתא אסור למיתבי' לינוקא כדילפי' מקרא להזהיר גדולים על הקטנים.
תניא תינוק יונק והולך מנכרית ומבהמה טמאה ואין חוששין לו כיונק שקץ ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקציה ורמשים ומכולם יונק אפילו בשבת ובגדול אסור. א"ש אומר נוהגים היינו שיונקים מבהמה טהורה ביו"ט. ה"ד אי דאיתא סכנה אפילו בשבת נמי ואי דליכא סכנה אפי' ביו"ט נמי אסור ל"צ דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד הוא. שבת דאיכא איסור סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיכא איסור לאו לא גזרו רבנן. ופליגא הא דאבא שאול. דר' מרוינם דאמרינן בכתבות בפ' אע"פ תנאי ר"מ אומר גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן ונ"ל דלא גרסי' התם בשבת אלא ביו"ט:
מתניתין ב' אחים חרשים נשואים לב' אחיות פקחות או לב' אחיות חרשות או לב' אחיות א' חרשת וא' פקחת וכן ב' אחיות חרשות נשואות לב' אחין פקחין או לב' אחין א' פקח וא' חרש הרי אלו פטורים מן החליצה ומן היבום ואם הי' נכריות יכנוסו ואם רצו להוציאן יוציאו. פי' הרי אלו פטורין דהואיל ושניהן חרשין או שתיהן חרשות כקידושי זה כך קידושי זו ואתי קדושי אשתו ומפקעי זיקת דאחיו ואם היו נכריות יכנוסו שאין חליצה בחרש וחרשת מפני שאין בהם. ואמר. ואמרה. ואח"כ אם רצו להוציאו יוציאו או בגט דאתי גט ברמיזה ומפקע נשואי דידיה וזיקת אחיו דהוי ברמיזה. ב' אחים א' חרש וא' פקח נשואין לב' אחיות פקחות מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משום אחות אש מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסור לעולם. פי' מוציא את אשתו בגט דזיקת אחותה הבאה מכח קדושין גמורים אוסרתה עליו ואין כח בקדושיו לדחותה משום אחות אשה ואשת אחיו אסורה לעולם משום דחרש לא חולץ. ולכנוס א"א משום אחות אשה:
מתניתין ב' אחים פקחים נשואים ב' אחיות א' חרשת וא' פקחת. מת פקח בעל החרשת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משום אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה. פי' דאתיא זיקת יבמתו דהאי מה"ת ואסרה לאשתו משום אחות זקוקתו שאין כח בקדושיו לדחות זיקה דאורייתא:
מתניתין שני אחים א' פקח וא' חרש נשואים שתי אחיות א' חרשת וא' פקחת מת חרש בעל חרשת. מה יעשה פקרח בעל פקחת תצא משום אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת מוציא אשתו בגט ואשת אחיו ואסורה לעולם:
מתניתין ב' אחים א' פקח וא' חרש נשואין ב' נכריות פקחות מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת או חולץ או מיבם מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת כונס ואינו מוציא לעולם:
מתניתין ב' אחים פקחים נשואים ב' נכריות א' פקחת וא' חרשת מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רצה להוציא יוציא, מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת או חולץ או מיבם:
מתניתין ב' אחים א' חרש וא' פקח נשואים ב' נכריות א' פקחת וא' חרשת מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רצה להוציא יוציא. מת פקחת בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת כונס ואינו מוציא לעולם. פי' שאין כח לביאתו להפקיע זיקתה ואסורה להנשא לשוק לעולם:
מתוך: תוספות חד מקמאי על יבמות/פרק יד (עריכה)
מסקנא דשמעת' דבקטן אוכל נבלות דבאסורא דרבנן פשיטא דאין ב"ד מצווין עליו להפרישו ובאיסורא דרבנן נמי פשיטא דאין אומרי' לתינוק עשה דבר זה. וכי פליג באיסורא דאוריית' ומסתברא דאין ב"ד מצווין עליו להפרישו דמעשה דרב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחות בי מדרשא ברה"ר אתא לקמיה דרבי פדת אמר אזיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי מייתו להו אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ואקשי' עלה מהא דתנן קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו. ופריק ר' יוחנן בקטן העושה ע"ד אביו אבל (קטן) נכרי על דעתיה עביד:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה