טור אורח חיים שלד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן שלד | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

נפלה דליקה בשבת, אם הוא בלילה קודם סעודה, יכול להציל כדי מזון שלש סעודות, הראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה. ובשחרית מזון ב' סעודות. ובמנחה מזון סעודה אחת.

ודוקא בבית שהדליקה בו, אותם לא יצילו יותר מכדי צורך שבת, שאם יצילו יותר איכא למיחש מתוך שהוא טרוד בהצלה ישכח השבת ויכבה. אבל בתים הקרובים לדליקה ויראים שתגיע אליהם הדליקה, לא דחיל כולי האי ויכולין להציל.

וכתב בעל התרומות דאפילו מעות ודברים המוקצים יכולין להציל, דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה, כי היכא דשרי למי שהחשיך לו בדרך לטלטל כיסו פחות פחות מד' אמות. וכן אם רואה אנסים באין לביתו, יכול ליקח כל מה שבביתו ולהצניע, שאין לחוש לאיסור מוקצה במקום פסידא. ונראה לי שהוא אסור, שלא התירו למי שהחשיך לטלטלו פחות פחות מד' אמות אלא כדי שלא יבוא לידי אסור דאורייתא לטלטלו בהדיא, אבל הכא דליכא למיחש שיבוא לידי איסור גדול מזה שודאי ירא להוציאו מפניהם אסור, ועוד אפילו אם מוציאו אין איסור דאורייתא לדידן שאין לנו רשות הרבים, וגם בדליקה נמי ליכא למיחש שמא יכבה כל זמן שלא הגיע אצלו, הלכך ודאי אסור להציל דברים המוקצים מפני הפסד ממונו.

הציל פת נקייה לא יציל פת הדראה, אבל איפכא שרי.

מצילין מיוה"כ לשבת, אבל לא משבת ליה"כ וי"ט ולא לשבת הבאה.

והא דאין מצילין מזון אלא של ג' סעודות היינו דוקא בב' כלים, אבל בכלי אחד מצילין אפילו כל הכלי מלא אפילו אם הוא מחזיק הרבה, ואפילו פירש טליתו וקיפל והביא לתוכו וחזר וקיפל והביא לתוכו שרי, כיון שמוציא הכל בפעם אחת.

ולובש כל מה שיכול ללבוש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ופושט.

ואומר לאחרים 'בואו והצילו לכם כל אחד מזון שלשה סעודות', ויכולין ללבוש כל מה שיוכלו ללבוש, ואם רוצין זוכין בו מן ההפקר כיון שאמר הצילו לכם. ואם אינן רוצין לזכות אלא רוצין להחזירו ולקבל שכר על הצלתם, הרשות בידם ולא הוי שכר שבת.

ואין מצילין אלא לחצר המעורבת, אבל לשאינה מעורבת אין מצילין כלל. כתב בעל התרומות דכל הצלה דהכא מיירי לחצר ולמבוי הסמוכין לר"ה, וגם אינן מקורין ודמו לר"ה, הלכך אין מתירין להציל אלא מזון ג' סעודות וכלים הצריכים, אבל בבית אחר שעירב עמו, יכול להוציא כל מה שירצה. ואינו נראה לי, דכיון דטעמא הוא משום שמא יהא טרוד ויכבה א"כ מה לי בחצר ומה לי בבית.

כל כתבי הקדש מצילין האידנא מפני הדליקה. וקורין בהן אפילו כתובים בכל לשון בסם ובסיקרא ובכל דבר. וכן הברכות וקמיעין מצילין אותן, וטעונין גניזה שלא יניחום במקום הפקר. ותרגום שכתבו עברי, ועברי שכתבו תרגום, וספר תורה שיש בו ללקט פ"ה אותיות מתוך תיבות שלימות, או שיש בו אזכרה, מצילין אותה.

מצילין תיק הספר עם הספר אפילו יש בו מעות. וכתב בעה"ת אם הניח תפילין בארנקי מלא מעות, יכול להצילו כדין תפילין אפילו לחצר שאינה מעורבת, אבל אם הניח בו טבעת או כלי אחר שמותר לטלטלו, אין הארנקי מטלטל אגביו, שהכלי אינו חשוב ובטל גבי הארנקי.

כתב בספר המצות דבירושלמי שרי על ידי ככר או תינוק להציל דסקיא מלאה מעות מפני הדליקה, וכתב דהוא הדין דשרי מפני יראת אנס, ודוקא לרה"י, אבל לא לחצר שאינה מעורבת, אע"ג דבגמרא דידן לא התירו ככר או תינוק אלא למת בלבד, שמא בדליקה מודי דשרי. ואין להקל.

מצילין הספרים אפילו לחצר שאינה מעורבת ולמבוי, ובלבד שיהא לו ג' מחיצות ולחי, אבל אם אין לו לחי לא.

אפיקורסים שכתבו להם ספרי הקדש, אין מצילין אותן.

תיבה שאחז בה האור, יכול לפרוש עור של גדי מצדה האחת שלא תשרף.

ועושין מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע אליהם הדליקה, דגרם כיבוי מותר. וטלית שאחז בה האור, פושטה ומתכסה בה ואינו חושש אם תכבה, כיון שאינו מכוין לכך. וכן יכול ליתן עליה מצדה האחרת משקין כגון יין שאינו דרך כיבוס, אך לא מים משום כיבוס.

א"י שבא לכבות אין צריך למחות בידו, אבל קטן שבא לכבות צריך למחות בידו. ויכול לומר בפני הא"י 'כל המכבה אינו מפסיד', או אם אינו מזומן כאן יכול לקרותו שיבוא אף ע"פ שודאי יכבה כשיבוא, וכן כל כיוצא בזה בהיזק הבא פתאום, כגון אם נתרועע חבית של יין, יכול לקרות לא"י אף ע"פ שודאי יתקננה כשיבוא.

גחלת המונחת במקום שרבים נזוקים בה, יכול לכבותה בין אם היא של עץ או של מתכת.

מותר לכפות קערה על הנר כדי שלא יאחוז בקורה.

בית יוסף[עריכה]

נפלה דליקה בשבת אם הוא בלילה וכו' עד ובמנחה מזון סעודה אחת משנה בפרק כל כתבי (קיז:):

ודוקא בבית שהדליקה בו אותם לא יצילו יותר מכדי צורך שבת וכו' אבל בתים הקרובים לדליקה וכו' כן כתבו שם התוס' (קטו.) והרא"ש והר"ן בשם ר"ת דכל ההוא פירקא באותו בית או באותו חצר דכיון שהאש שם ודאי בהול הוא ואי שרית ליה אתי לכבויי כדמפרש בגמ' אבל נפלה דליקה בבית אחר מותר להציל הכל וכ"כ סמ"ג והתרומה וה"ה כתב בפכ"ג שהרמב"ן כתב שזו סברא בלא ראיה ושהרשב"א הסכים לדברי התו' ושכן נראה מדברי הרמב"ם:

וכתב בעל התרומות דאפילו מעות ודברים המוקצים יכולים להציל וכו' ז"ל בעל התרומות בסי' רכ"ו ונראין הדברים אם רואה מושלים באים בשבת ליקח מעות שבתוך תיבתו יכול ליטלם ולהצניעם במקום אחר אע"פ שמוקצים הם וגדולה מזו אמרו להוליך פחות פחות מד"א למי שהחשיך לו בדרך שיש מוקצה גם איכא למיחש פן יעבירנו ד"א בלא הנחה בנתיים ומה ששנינו מצילין תיק הספר עם הספר אע"פ שיש בתוכו מעות מפני הדליקה אבל בלא ספר אסור להציל המעות לבדם היינו להציל לחצר שאינ' מעורבת ואע"ג דככרות נמי לא יציל יותר ממזון ג' סעודות היינו לחצר מעורבת אבל לביתו ולחצרו שלא הוצרכו תיקון כל מה שירצה יציל ועוד דפירש רבינו יעקב דהתם מיירי בשהדליקה באותו הבית מתוך שאדם בהול אי שרית ליה טפי אתי לכבויי אבל אם הדליקה בבית אחר יכול להציל כל מה שירצה בחצר מעורבת וה"ה מעותיו שיכול להציל ובמקום פסידא לא יניח בשביל מוקצה ואפילו כי יהיה נמי אסור מפני הדליקה להציל מעותיו בלא שום דבר קדושה עמהם בתיק משום דלמא אתי לכבויי אבל מפני מושלים ופחד שוללי ממון מותר דליכא למיחש כולי האי לאיסורא דאורייתא והא דאמרינן שילהי נוטל (קמב:) שכח ארנקי בסרטיא או בחצר מניח עליה תינוק ומטלטלה ורב אשי אמר לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד משמע דככר ותינוק נמי אסור שאני התם דפושע בשכחה טפי מבהחשיך לו בדרך ועוד יכול לישב שם בעירו ולשמרו או ליתן שם שומר עכו"ם אבל בפחד תפיסה מותר לטלטלן ולהצניען במקום המשתמר עכ"ל נראה מדבריו דלהציל מפני הדליקה לא פשיטא ליה כולי האי להתיר טלטול דבר מוקצה וכן דעת סמ"ג להתיר טלטול מוקצה מפני יראת מושל ומיהו פשיטא ליה דאסור לטלטל דבר המוקצה מפני הדליקה שכתב וז"ל ונראין הדברים דאם ירא פן יבואו עבדי המושל ליקח המעות שבתיבתו בשבת או כספו וזהבו שאינם כלים מותר להצניען במקום שירצה ברה"י אע"פ שהן מוקצים וגדולה מזו התירו משום פסיד' להוליך פחות פחות מד"א דרך ר"ה שיש לחוש לאיסור' דאוריית' וכ"ש הא ודוק' בדליקה לא התירו להציל מעות אם לא שיש ספר עמהם דלמא אתי לכבויי עכ"ל וה"ה כתב בפ"ו גבי מי שהחשיך לו בדרך וכו' ובתוס' כתבו מכאן יש ללמוד למי שמתירא מן הליסטים או מן השלטון שהוא מותר לטלטל המעות כדי להחביאן דמשום הפסד התירו לו לטלטלן ונחלקו עליהם הרמב"ן והרשב"א ונתן טעם הרשב"א לאיסור ואמר שבכאן לא התירו לו דבר קל משום הפסד ממונו אלא כדי שלא יעבור על דבר חמור אבל במתירא מן הליסטים אין מתירין לו טלטול כדי שלא יבא לידי טלטול עכ"ל וגם הר"ן בר"פ מי שהחשיך כתב בשם התוס' ובשם בעל התרומה שמותר לטלטל המעות מפני הליסטים והשלטון או מפני הדליק' וכ' שהרמב"ן והרשב"א חלוקים בדבר ואוסרים לטלטל דבר המוקצה מפני הלסטים והשלטון או מפני הדליקה וגם הוא ז"ל הסכים עמהם. וכתב הרשב"א בתשובה דאפי' לומר לעכו"ם לא התירו אלא במי שהחשיך לו והיה עמו עכו"ם נותן כיסו לעכו"ם כדי שלא יבא לידי איסורא דאורייתא הא בעלמא לא דכל שאינו עושה אינו אומר לעכו"ם ועושה משמע מדבריו דסחורה שירדו עליה גשמים והיא מפסדת בתוך המים אסור לטלטלה או לומר לעכו"ם לטלטלה וכבר כתבתי בדין זה ס"ס ש"ז:

ונ"ל שהוא אסור שלא התירו וכו' כלומר דע"כ לא התירו למי שהחשיך לו בדרך ואין עמו עכו"ם ולא חמור להוליך כיסו פחות פחות מד"א אלא כדי שלא יבא לטלטלו ד"א בר"ה דהוי איסור דאוריית' אבל הכא גבי אנסים ליכא למימר דאי לא שרית ליה לטלטולי להטמינם בתוך הבית יוציאם מרה"י לר"ה דהוי איסור תורה שהרי הוא ירא להוציאם מפני האנסי' הבאים לביתו ועוד אפי' היכא דאפשר להוציאם קודם שיבואו האנסים אם יוציאם ליכא איסורא דאורייתא שהרי אין לנו ר"ה וכיון דאינו יכול לבא לידי איסור תורה למה נתיר לו את האסור וקושיא זו היא מ"ש ה"ה שהקשה הרשב"א על דין זה: והגאון מהרי"א ז"ל כתב על דברי רבינו ואיני מבין זאת הקושיא לפי שבהוצאה לכרמלית יש בו טלטול ויש בו הולכת ד"א וזה אסור יותר מכשאין בכאן אלא טלטול לבדו עכ"ל ובמה שכתבתי נתיישב זה דכיון דלא אשכחן דשרו רבנן איסור דדבריהם אלא כי היכי דלא ליעבד איסור תורה א"כ היכא דליכא למיחש דליעבד איסור תורה לא שרינן ליה איסורא דרבנן כי היכי דלא ליעבד איסורא דרבנן ואפי' היכא דאיכא למיחש דליעבד כמה איסורי דרבנן לא שרינן ליה:

ומ"ש עוד רבינו וגם בדליקה נמי ליכא למיחש שמא יכבה וכו' כלומר גם בדליקה נמי לא שרינן לטלטל ולהציל דברים המוקצים כדי שלא יבא לכבות הדליקה דכל זמן שלא הגיע אצלו ליכא למיחש דאי לא שרית ליה אתי לכבוייי ומטעם זה בבתים שלא נגעה בהם הדליקה אין מתירין לו לטלטל דברים המוקצים ולא הוצרך רבינו לדבר בבית שנפלה בו הדליקה דבההוא פשיטא ליה שלא נתיר לו לטלטל שום דבר מוקצה דאי שרית ליה אתי לכבויי כדאמר בגמרא בהצלת דברים שאינם מוקצים כנ"ל אבל הר"ר מהרי"א ז"ל דקדק מדברי הר"ן בפרק מי שהחשיך דבעה"ת אפילו בבית עצמו שנפלה בו דליקה התיר ושרבינו לא הקשה עליו אלא לענין שאר בתים שאין הדליקה בהם אבל על הבית שהדליקה בו לא הקשה דשפיר דמי להתיר לו טלטול מוקצה כי היכי דלא ליתי לכבויי ע"כ ותמהני דכיון דבגמ' אסרו להציל אפילו דברים המותרים לטלטל משום דאי שרית ליה אתי לכבויי ובבית שנפלה בו הדליקה עסקינן כדבסמוך היכי נימא דשרי לטלטל באותו בית דברים המוקצים כי היכי דלא ליתי לכבויי ושמא י"ל דס"ל דדברים המותרים אינם חשובים ואי לא שרית ליה לא אתי לכבויי להצילם שהרי אינן חשובים ואי שרית ליה מתוך שהוא טרוד בהצלה ישכח שהוא שבת ואתי לכבויי אבל מעות וכיוצא בו אי שרית ליה להציל אפשר שישכח ויכבה ואפשר שלא יכבה ואי לא שרית ליה מתוך שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אתי לכבויי במזיד ודוחק :

הציל פת נקייה וכו' עד ולא לשבת הבאה ברייתא שם. וכתב הר"ן מדאמרינן אבל לא משבת ליה"כ משמע דמיה"כ למוצאי יוה"כ מצילין מזון סעודה אחת והכי אית' בירושלמי וכ"כ ה"ה בפכ"ג בשם הרשב"א ז"ל וכתב עוד שם ה"ה דאית' בירושלמי דמצילין לחולה ולזקן ולרעבתן כבינוני:

והא דאין מצילין אלא מזון ג' סעודות היינו דוקא בב' כלים וכו' משנה שם (קכ.) מצילין סל מלא ככרות אף ע"פ שיש בו מאה סעודות ועיגול של דבילה וחבית של יין ובגמ' שם והא תנא רישא שלש סעודות ותו לא אמר רב הונא ל"ק כאן בבא להציל כאן בבא לקפל ופירש"י להציל. בבת אחת מציל כל מה שבסל דהא חדא זימנא הוא מה לי פורתא מה לי טובא: לקפל. סלים הרבה זה עם זה לטרוח ולחזור ולהוציא מזון ג' סעודות הוא דיכול להציל בסלים הרבה ותו לא שכל אחד טורח בעצמו הוא ור' אבא שני בגוונא אחרינא ופסקו הרי"ף והרא"ש כרב הונא וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ג. ומשמע מדבריהם דאפילו במוציא בבת אחת כל שהוא בכלים הרבה אסור אם הוא יותר מג' סעודות וכ"כ ה"ה שם דלא שרי להציל יותר משלש סעודות אלא בכלי אחד ובבת אחת: ובעה"ת פירש דבא לקפל היינו שמקבץ ממקומות הרבה ונותן למקום אחד ומוציא והולך הרבה דרכים לא יוציא בדרך רק ג' סעודות ואפילו באותו חצר עכ"ל משמע מדבריו שיכול להציל כל מזון שיש לו כל שאינו מציל יותר ממזון ג' סעודות בכל דרך וכן כתוב בהגהות מרדכי שמציל מזון ג' סעודות לכל אחד בכל דרך שילך אבל הר"ן כתב אמתני' דשריא בהצלת מלבושין לחזור וללבוש ולהוציא הא דלא שרינן הכי גבי אוכלין ומשקין משום דהתם כיון דבידו הוא מוציא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי אבל הכא כיון שאי אתה מתירו אלא דרך לבישה רמי אנפשיה ומדכר וכ"כ ה"ה בפכ"ג בשם הרשב"א ומשמע דבשום גוונא לא התירו לו יותר מדרך אחד:

ואפי' פירש טליתו וקיפל וכו' בעיא שם ואיפשיטא דכבא להציל דמי ובספרי הרי"ף שבידינו לא יש שום פי' בעיא זו וה"ה כתב בפכ"ג וז"ל ופירשו בהל' שהביא כלים הרבה וקיפל טליתו עליהם והוציא הטלית מקופל על הכלים הנמצאים המלאים אבל הרמב"ן פי' שזה אסור הוא כיון שהמזון בכלים מחולקים ולא התירו אלא בכלים מלאים ומערן בתוך הטלית ואח"כ הוציא הטלית מליאה אוכלים וכ"נ מדברי רבינו ועיקר עכ"ל וכ"נ מדברי רש"י. וכתב הר"ן שמדברי התוס' נראה שאפי' קיפל והניח כלים הרבה לתוך כלי אחד כבא להציל דמי ואין כן דעת רש"י ע"כ. תנן בפרק כל כתבי (שם) ולשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו כלומר למקום שהתירו לו להציל מזון ג' סעודות מוציא כל כלי תשמישו ופירש"י כלי תשמישו הצריכים לו לאותו היום כגון כוסות וקיתוניות:

ולובש כל מה שיכול ללבוש ומוציא וכו' משנה שם לובש כל מה שהוא יכול ללבוש ועוטף כל מה שהוא יכול לעטוף ר' יוסי אומר י"ח כלים וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים בואו והצילו עמי ופסקו הפוסקים כת"ק וכתב הר"ן דאפשר דלא פליגי רבנן עליה דרבי יוסי אלא משום דכיון דאינו מציל אלא ברה"י לא חיישינן דילמא נפיק בהו לר"ה אבל היכא דנפיק בהו לר"ה מודו דאסור משום משוי אבל ממ"ש רבינו דין זה בס"ס ש"א דבמוציא מרה"י לר"ה עסקינן נראה דאפי' למיפק בהו לר"ה שרי כיון שדרך לבישה הוא מוציאם אלא שבסימן זה אחר שכתב לובש כל מה שיכול ומוציא וכו' כתב ואין מצילין אלא לחצר המעורבת אבל לשאינה מעורבת אין מצילין כלל ומשמע דלא שרי להוציא לבושים שאינם צריכים לו אלא ברה"י דוקא אם לא נאמר דלא קאי האי אין מצילים אלא אאוכלים וכלים ולא אמלבושים ובהגהת מרדכי כתב לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומציל הרבה אפילו לחצר שאינה מעורבת:

ופושט וחוזר ולובש ומוציא משנה הזכרתיה בסמוך ובגמ' (שם) ת"ר לובש ומוציא ופושט וחוזר. ולובש ומוציא ופושט ואפילו כל היום כולו דברי ר"מ רי"א י"ח כלים ומשמע בהדיא דהא דתנן וחוזר ולובש ומוציא לא דברי ר' יוסי בלבד היא אלא ד"ה וכ"כ בספר התרומה ובסמ"ג וכ"פ ה"ה בפ' כ"ג וכתב שזה לא נזכר בדברי הרמב"ם ז"ל בביאור ואני אומר שלא בביאור ולא ברמז לא נזכר בדבריו זה ואדרבה משמע מתוך דבריו שאינו פושט וחוזר ולובש ומוציא שהרי כתב נפלה דליק' בחצר וכו' לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלים שצריך להשתמש בהם בשבת ובגדים שיוכל ללבוש שנמצא מתייאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי נראה מדבריו שאינו מציל אלא בגדים שהוא יכול ללבוש בלבד ואינו פושט וחוזר ולובש ומוציא כשם שאינו יכול להציל אלא מזון ג' סעודות לבד ואינו מציל וחוזר ומציל ואפשר שטעמו מפני שהוא סובר דכי תנן במתני' פושט וחוזר ולובש ומוציא דברי ר"י הם ות"ק פליג עליה דאל"כ הכי ה"ל למיתני לובש כל מה שהוא יכול ללבוש וחוזר ולובש ומוציא כדקתני ר"מ בברייתא וס"ל דר"מ לאו היינו ת"ק דמתני' והלכה כת"ק דמתני' הילכך אינו פושט וחוזר ולובש ומוציא:

ואומר לאחרים בואו והצילו לכם וכו' עד ולא הוי שכר שבת משנה שם ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ואם הם פקחים עושין עמו חשבון לאחר השבת ומפרש בגמ' דה"ק ואם היו פקחים דידעי דכה"ג לאו שכר שבת הוא עושין עמו חשבון לאחר השבת וטעמא דשרי ליטול שכר פירש"י משום דבכה"ג לאו שכר שבת הוא דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה נחית והרמב"ם כתב בפרק כ"ג שהטעם לפי שאין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאו אלא במקום המעורב: והא דאמרינן דמותרים לקבל שכר על הצלתם מוכח בגמ' דחסידים לא שקלי האי אגרא ומתני' בירא שמים היא ופירש"י דאע"ג דלאו שכר שבת גמור הוא שהרי לא התנה עמו ומהפקירא זכו אפ"ה חסידים יש להם לוותר משלהם בכל מקום נדנוד עבירה: וכתב הר"ן דמשמע מדברי רש"י שזוכין מן ההפקר בדברים שמצילין אם רצו לעכבן מפני שאמר להם הצילו לכם כלומר לעצמכם והוא ז"ל כתב דאין צורך לכך דאפי' לא אמר להם הכי כיון שהוא אינו רשאי להציל יותר ממזון ג' סעודות הרי הוא מופקר לכל מידי דהוה אמציל מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר. וה"ה מהרי"א ז"ל תירץ דלא דמי דשאני הכא דיכול להציל הוא אלא דאריא רביע עליה. ול"נ דאין זו טענה דכל שאינו יכול להציל מאיזה טעם שיהיה ה"ל כזוטו של ים: כתב הר"ן בשם ה"ר ישעיה מטראני ז"ל דהנך אחרים רשאים להציל אפילו כמה ואפי' בכלים הרבה דליכא למיחש בהו דילמא אתי לכבויי דאדרבה דליקה גורמת להם שיכולין לזכות מן ההפקר ואפשר דאע"ג דכתב רש"י בר"פ חבית (קמג.) ואומר לאחרים בואו והצילו לכם כל אחד מזון ג' סעודות דמשמע דגם הבאים להציל אינם יכולין להציל יותר ממזון ג' סעודות דשאני התם דחיישינן שמא יביא כלים דרך ר"ה וההיא חששא שייכא באחרים כמו בבעה"ב אבל הרמב"ם כתב בפכ"ג שגם אחרים הבאים להציל אינם יכולין להציל יותר ממזון ג' סעודות כדין הבעה"ב וכך הם דברי רבינו:

ואין מצילין אלא לחצר המעורבת וכו' משנה שם (קכ.) להיכן מצילין אותם לחצר המעורבת בן בתירא אומר אף לשאינה מעורבת ופסק הרמב"ם בפכ"ג כת"ק והכי נקטינן דלא כסמ"ג שכתב שרבינו ברוך פסק כבן בתירא:

כתב בעה"ת דכל הצלה דהכא לחצר ומבוי הסמוכים לר"ה וכו' כ"כ סמ"ג וסמ"ק והמרדכי והר"ן בפ' כל כתבי וכתב הר"ן שהקשה הרמב"ן דכיון דטעמא משום חשש כיבוי מה לי לחצר מה לי לבית חבירו וכמו שהקשה רבינו ועוד הקשה עליו דהא אפילו לשמא יוציא לר"ה איכא למיגזר נמי בבית חבירו כדגזרו שבת (קיז:) גבי נשברה לו חבית בראש גגו:

וכתב עוד בעה"ת דהא דאינו מציל אלא מזון ג' סעודות וכלי תשמישו הצריכים לו לאותו יום לבד היינו במציל לחצר חבירו שיש עירוב אבל לחצר שלו שא"צ עירוב מציל כל חפציו הן מזונות הן בגדים כל מה שיש לו וכ"כ בהגמ"ר ומה שהקשה על הדין הנזכר בסמוך קשה נמי על דין זה ומשום כן לא הזכירו רבינו: כתב הר"ן בפ' כל כתבי (קיז:) אהא דת"ר שכח פת בתנור וקידש עליו היום מצילין מזון ג' סעודות וכו' כי אמרינן דמצילין מזון ג סעודות דוקא כשאין לו מה יאכל וכן נמי הא דאמרינן ואומר לאחרים בואו והצילו לכם כשאין להם מה יאכלו הא לאו הכי לא שרו ומשמע דאמצילין מפני הדליקה נמי קאי ואין נראה כן מדברי הפוסקים אלא אע"פ שיש להם מה יאכלו מצילין מפני הדליקה ואפשר דהר"ן נמי סבר הכי בדליקה ומ"ש וכן הא דאמרינן ואומר לאחרים בואו והצילו לכם בשאין להם מה יאכלו וכו' אשכח פת בתנור קאי:

כל כתבי הקודש מצילין האידנא מפני הדליקה וכו' ר"פ כל כתבי (קטו.) כל כתבי הקודש מצילין אותם מפני הדליקה ובגמ' (שם) היו כתובים תרגום או בכל לשון רב הונא אמר אין מצילין רב חסדא אמר מצילין ופסקו הפוסקים כרב הונא דאמר אין מצילין וטעמיה דרב הונא משום דלא ניתנו לקרות בהם כלומר דרשב"ג אסר בפ"ק דמגילה (ח:) לכתוב ספרים אלא בלה"ק או יוונית וכתב הרמב"ם בפכ"ג דאפילו היה שם עירוב אין מצילין אותם והרי"ף והרמב"ם כתבו סתם דאין מצילין אותם ולא חילקו בין זמן לזמן אבל התוס' (שם קטו.) והרא"ש והמרדכי כתבו דהשתא ספרים שלנו מצילין דניתנו לקרות בהם משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כדאמרינן בהניזקין (ס.) וזהו שכתב רבינו כל כתבי הקודש מצילין אותם האידנא מפני הדליקה וקורין בהם אפילו כתובים בכל לשון וכו' גם ה"ה כתב שהרמב"ן והרשב"א הסכימו שבזמן הזה מצילין תרגום של אונקלוס הגר ושל יונתן בן עוזיאל וכן תורה שבע"פ לפי שהותר לכתוב בזמנינו משום עת לעשות לה' הפרו תורתך והר"ן כתב בר"פ כל כתבי בשם הראב"ד דכיון דרב הונא משום דלא נתנו לקרות בהם קאמר דאין מצילין ע"כ לעז יווני אינו בכלל זה דהא קי"ל לעז יווני לכל כשר הילכך היו כתובים בלעז יווני מצילין וכן נמי כיון דקי"ל שהתירו במגלה גפטית לגפטיים עילמית לעילמיים וכיון דבמגלה התירו כ"ש בשאר ספרים הילכך כה"ג כתבי הקודש למי שנתנו לקרות בהן מצילין אותם במקומם מפני הדליקה ומיהו כי שריא גפטית לגפטיים ואינך מסתברא דדוקא לשאינם בקיאים בלה"ק אבל לבקיאים לא וכתב עוד הרז"ה דהאידנא דבציר לבא (ר"ל שעכשיו אנו חסירי לב ושר השכחה גובר) ותרגום והלכות נתנו לקרות בהן הילכך מצילין אותם מפני הדליקה ואף הרמב"ן הודה לו והביא ראיה ממס' סופרים וכתב עוד הרמב"ן וז"ל וזה שכתב הרי"ף דתרגום אין מצילין אותו לא תרגום דילן כההוא דאונקלוס ויונתן נתכוין אלא לשון תרגום בעלמא שאע"פ שהפרו תורות לכתוב הכל לא התירו לכתוב ספר הקודש אלא בלה"ק אבל לא בלעגי שפה ובלשון אחרת ותמה הר"ן על הרמב"ן והעלה הוא ז"ל דה"ה אם היו כתובים בלשון שאותו העם בקיאים בו איזה לשון שיהיה ניתן לכתוב הוא ומצילין אותם:

ומ"ש רבינו בסם ובסקרא ובכל דבר בעיא (שם:) ופשטוה מברייתא דמצילין: כתב המרדכי דה"מ בשאר ספרים מפני האזכרות שבהם אבל מגלת אסתר הואיל ואין בה אזכרות אם אינה כתובה כמשפטה אשורית על הספר ובדיו אין בה קדושה להצילה מפני הדליקה:

וכן הברכות והקמיעין וכו' ג"ז בפרק כל כתבי (שם:) ת"ר הברכות והקמיעין אע"פ שיש בהם אותיות של שם ומענינות הרבה של תורה אין מצילין אותם מפני הדליקה ופירש"י הברכות מטבע ברכות שטבעו חכמים: ומענינות הרבה מפרשיות שהיו כותבין בקמיעין פסוקי לחש כגון כל המחלה וגו' וכתב הרא"ש והאידנא דנהיגי לכתוב סדר הברכות ויש בהן מענינות של תורה הואיל וניתן ליכתב משום עת לעשות לה' וניתנו לקרות בהן גם מצילין אותם מפני הדליקה וכ"כ המרדכי והר"ן כתב שהרמב"ן אוסר לכתוב פסוקי דרחמי ולפיכך אין מצילין אותם מפני הדליקה בשבת והוא ז"ל תמה עליו וכתב שאינו רואה מקום לחלק בין פסוקי דרחמי לאפטרתא דשרי בפרק הניזקין משום עת לעשות לה' הפרו תורתך עכ"ל. ומכל מקום הקמיעין דלית בהו משום עת לעשות לה' נראה דהאידנא נמי אין מצילין אותם וכ"כ הרשב"א בתשובה ורבינו שכתב קמיעין בהדי ברכות אפשר שנמשך אחר לשון הגמ' דקתני להו כחדא ולאו דוקא או אפשר דס"ל דכיון דאיתיהיב רשותא למיכתב ברכות ה"ה לקמיעין:

ומ"ש עוד רבינו וטעונין גניזה שלא יניחום במקום הפקר בר"פ כל כתבי אמרינן שאם היו כתבי הקודש כתובים תרגום או בשאר לשונות מניחן במקום התורפה והן מרקיבין מאליהן ובודאי דהיינו לדידהו משום דלא ניתנו ליכתב אבל לדידן כיון דניתנו ליכתב הא אמרן דמצילין אותם מפני הדליקה וכ"ש שאין מניחים אותם במקום התורפה:

ומ"ש ותרגום שכתבו עברית וכו' ברייתא שם ופירש"י תרגום של תורה יגר שהדותא או שבנביאים כגון כדנא תימרון להום:

ומ"ש וס"ת שיש בו פ"ה אותיות וכו' גם זה שם בעא מיניה רב הונא בר חלוב מרב נחמן ס"ת שאין בו ללקט פ"ה אותיות כגון פרשת ויהי בנסוע הארון כלומר שהוא ספר בפ"ע מצילין אותו מפני הדליקה או לא א"ל ותיבעי לך פרשת ויהי בנסוע הארון גופא פרשת ויהי בנסוע הארון לא קא מיבעי' לי כיון דאית בה הזכרו' אע"ג דלית בה פ"ה אותיות מצילין כי תיבעי לי ס"ת שאין בו ללקט מאי א"ל אין מצילין איבעיא להו הני פ"ה אותיות מכונסות או מפוזרות רב הונא אמר מכונסות רב חסדא אמר אפילו מפוזרות מיתיבי ס"ת שבלה אם יש בו ללקט פ"ה אותיות מצילין תיובתא דרב הונא תרגמא רב חסדא אליבא דרב הונא בתיבות ופירש"י תיובתא דרב הונא דמדקתני ללקט מכלל דמפוזרות נינהו: בתיבות. הא דקתני ללקט דמשמע דמפוזרות לא ללקט אות ואות לבד אלא ללקט תיבה שלימה תיבה כאן ותיבה כאן עד פ"ה אותיות וכי פליגינן באותיות המפוזרות ופסקו הפוסקים כר"ה ואמרינן בגמ' שאפי' א"א ללקט פ"ה אותיות אלא א"כ נמנה יגר שהדותא מכללם מצילין וכ"כ הרמב"ם בפכ"ג ורבינו סתם וכתב שיש בו ללקט פ"ה אותיות וממילא משמע דמהי תיתי לן לפלוגי:

מצילין תיק הספר עם הספר וכו' משנה שם (קטז:) מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין אע"פ שיש בתוכן מעות וכתב בעה"ת דה"ה לשאר כתבי הקודש וכ"כ בסמ"ק:

כתב בעה"ת אם הניח תפילין בארנקי מלא מעות וכו' כ"כ בסמ"ג ובמרדכי בפרק כל כתבי אלא שסמ"ג והמרדכי לא הזכירו היתר זה אלא כשהיו תפילין בתוך הארנקי מע"ש משמע מדבריהם שאם הניחם בשבת בתוך הארנקי אין מצילין על ידיהם אך מסוף לשונם שכתבו ומיהו בירושלמי יש דסקי' מליאה פירות נותן עליה ככר ומטלטלה מפני הדליקה משמע דתפילין אפי' לא היו שם מבע"י אלא בשבת הניחם שם שרי וגם לשון רבינו מוכח כן שכתב אם הניח תפילין בארנקי מעות ולא כתב אם הניח מע"ש ולפ"ז אפ"ל שדרך עצה טובה קאמר שיניחם שם מע"ש שאם תפול דליקה יוכל להציל מיד שאם לא יניחם מע"ש אולי לא ימצאו תפילין בשעה שתפול דליקה ויפסיד מעותיו אלא שהמרדכי בפ' מי שהחשיך כתב בשם ר"מ דלהניח ביום השבת כדי לטלטל ביום השבת אסור ואפילו מפני הדליקה או מפני הגנבים או מן המושל:

ומ"ש עוד רבינו אבל הניח בו טבעת או כלי אחר וכו' ג"ז מדברי סמ"ג והתרומה שכתבו אבל טבעת לתוך ארנקי אינו נראה שיהא מותר לטלטלו דשמא הטבעת בטל למעות ששוין יותר ובס"ס ש"י כתב רבינו חילוק זה דשוין יותר:

ומ"ש בשם סמ"ג דשרי בירושלמי ע"י ככר או תינוק ובגמרא דידן אסר כ"כ ג"כ המרדכי בפ' כל כתבי וכ"כ בספר התרומה ומשום דבסמ"ג מסיים שמא בהדלקה מודה דשרי ובס' התרומה לא מסיים בה הכי כתב רבינו בשם סמ"ג ולא בשם בעה"ת והמרדכי בפ' כל כתבי כתב כדברי סמ"ג וכ"כ בהג"מ בפ"ג וכ"כ בסמ"ק וכך הם דברי הכלבו שכתב בשם הר"פ שאם הניח מע"ש פת או אוכלים בכיס מליאה מעות מותר לטלטלה בשבת מפני הדליקה או מפני האנסים משום דהוי בסיס לדבר האסור ולדבר המותר והרשב"א כתב בתשובה לא אמרו אלא מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין אע"פ שיש בתוכן מעות מפני שהתיק תשמיש הספר והתפילין כדי שלא יתעכב בהצלתן עד שיוציא הספר והתפילין וינער את התיק וכן הדין בכלכלה שיש בה פירות ואבן בתוכה שאם הם פירות דמיטנפי מותר להוציא הכלכלה אע"פ שהאבן בתוכה אבל אם הם פירות דלא מיטנפי אסור להוציאה עד שינער האבן מתוכה כדאית' בפ' נוטל (קמב:) ותיבה שיש בתוכה מעות כיוצא בה עכ"ל :

ומ"ש מצילין ספרים ואפי' לחצר שאינה מעורבת משנה בפרק כל כתבי (שם) גבי הצלת ספרים להיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש בן בתירא אומר אף למפולש ופסק הרמב"ם בפכ"ג כת"ק וכן פסקו סמ"ק והתרומה ודלא כהגמ"ר שכתב שמצילין אותם למבוי המפולש כבן בתירא ואסיקנא בגמר' דג' מחיצות ולחי אחד זהו שאינו מפולש ופי' הר"ן דלא מקילינן מידי אלא שאע"פ שלא נשתתפו בו מצילין לתוכו וכ"מ בגמר' וכך הם דברי הרמב"ם בפכ"ג וכתוב בשבולי הלקט בשם ה"ר ישעיה מדלא קתני גבי כתבי הקודש מבוי המעורב כדקתני גבי אוכלין ומשקין ש"מ דאפילו לא עירבו ולא שיתפו שרי משום כתבי הקודש ובלבד שלא יהא מפולש וגאון אחד כתב שאם נפלה דליקה בשבת מותר לומר לעכו"ם להוציא ספרים דרך ר"ה להצילם דאמרינן בפרק בתרא דעירובין (צח.) דאין דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקודש עכ"ל ואע"ג דההיא דפרק בתרא דעירובין ר"ש קאמר לה ולית הלכתא כוותיה איכא למימר דשבות דאמירה לעכו"ם קיל משבות דעביד ישראל מעשה בידים:

אפיקורסים שכתבו להן ספרי הקודש וכו' ברייתא שם ופירש"י אפיקורסין שכתבו להם תורה נביאים וכתובים כתב אשורי ולשון הקדש: איבעי' לן בפ' כל כתבי שם גליונים אם מצילין אותם מפני הדליקה ופי' הרמב"ם בפכ"ג גליון של מעלה ושלמטה ושבין פרשה לפרשה ושבין דף לדף ושבתחלת הספר ושבסוף הספר ולא איפשיט' וכתבו הרי"ף והרא"ש דאין מצילין אותם וכ"פ הרמב"ם בפכ"ג וכתב הר"ן דטעמא משום דפשטא דברייתא משמע דאין מצילין ואע"ג דדחינן לה בגמר' לא סמכינן אדיחויא א"נ כיון דלא איפשיט אין מצילין דשב ואל תעשה שאני:

תיבה שאחז בה האור וכו' משנה שם (קכ.) ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי ע"ג שידה תיבה ומגדל שאחז בה האור מפני שהוא מחרך. ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנין בשביל שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים מפני שאינן יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה ומשמע בגמ' דהלכה כר"ש בן ננס ולא כר"י דסבר גרם כיבוי אסור דהא אמר רב יהודה א"ר טלית שאחז בה האור וכו' אמרינן הוא דאמר כבן ננס וכ"פ הפוסקים ופירש"י עור של גדי רך ולח: מפני שהוא מחרך מן האור ואינו נשרף ומתוך כך מגין על התיבה:

וטלית שאחז בה האור וכו' שם אמר רב יהודה אמר רב טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה מיתיבי טלית שאחז בה האור מצד אחד פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה וכן ס"ת שאחז בו האור פושטו וקורא בו ואם כבה כבה כלומר דדוקא כה"ג שרי אבל נותן עליה מים לא הוא דאמר כר"ש בן ננס דאמר גרם כיבוי שרי ונראה מדברי רבינו דדוקא בשאינו מתכוין לכבות ע"י כך אלא שאם הוא צריך להתכסות בטלית ולקרות בספר מתכסה וקורא ואינו נמנע ואע"פ שע"י כך תכבה לית לן בה דדבר שאינו מתכוין הוא ומותר אבל אם הוא מתכוין לכבות ע"י כך ודאי אסור ואע"פ שנותן משקין על הטלית מתכוין לכבות הוא ושרי התם שאני דלא הוי אלא גרם כיבוי שהרי אינו עושה מעשה בגוף הדליקה אלא לכשיגיע האש למקום המים לא יוכל לשלוט שם ויכבה מאיליו אבל הכא כשמתכסה בטלית ופותח הספר תורה שמנענע האש עצמה וע"י כך היא נכבית אם היה מתכוין לכך היה אסור כנ"ל לדברי רבינו אבל מדברי שאר פוסקים אין נראה כן אלא אפילו אם א"צ לטלית ולספר אלא שמתכוין לכבות האש ע"י שמתנענע מצד כסויו בטלית ואחיזתו בספר שרי דלא הוי אלא גרם כיבוי שהרי כתבו דינים אלו סתם ומשמע מפשט הלשון שהוא מתכסה בטלית וקורא בספר כדי שלא יראה כמתכוין לכבות אבל הוא ודאי מכוין לכבות ואפ"ה שרי וכ"מ בירושלמי פרק כל כתבי ובתוס' פי"ד ונראה דטעמא משום דלאו פסיק רישיה הוא שהרי אינו בוודאי שיכבה על ידי כך ועוד דהוי כיבוי כלאחר יד הילכך לא גזרו ביה רבנן במקום פסידא והרי"ף השמיט הא דנותנין עליה מים ולא כתב אלא ההיא דפושטה ומתכסה בה ותמה עליו הר"ן וגם ה"ה בפי"ב ותירצו בשם הראב"ד והרמב"ן שסובר הרי"ף דהא דרב יהודה אינה הלכה לפי שהוא מדמה מחיצת מים ממש למחיצת כלים חדשים מלאים מים ואינו כן אלא אפילו ר"ש בן ננס אוסר מחיצת מים ממש כדאסיק רב אשי בפרק כירה (מז:) דהא דתנן נותנין כלי תחת הנר לקבל בו ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה אפילו כרבנן דפליגי אר' יוסי וסברי גרם כיבוי שרי אתיא דשאני הכא שהוא מקרב כיבוי כלומר לפי שנותן מים להדיא ונמצאו רב יהודה ורב אשי חולקין וקי"ל כרב אשי שהוא בתרא ויש לזה הוכחה מן הירושל' ע"כ והרא"ש העתיק דברי הרי"ף בלא תוספת וגרעון ומשמע דכוותיה ס"ל דאין הלכה כר"י. אבל דעת הר"ן לפסוק כרב יהודה דשרי ליתן מים מצד אחר וכתב שכן הסכמת הרמב"ן וכ"פ הרמב"ם בפי"ב וכתב שם ה"ה שכן דעת הרשב"א וחילק בין ההיא דפרק כירה להא דרב יהודה דהתם אין דבר מפסיק בין הניצוצות והמים אלא האויר והמים תחת הניצוצות ממש אבל בטלית אין המים תחת האש כדי לכבותו כשיפול אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא עכ"ל וגם הר"ן בסוף כירה כתב לחלק ביניהם דטלית שאחז בו האור היינו טעמא לפי שאין המים מכבין את הדולק אלא מונעים שלא יתפשט האור אבל ההיא דפ' כירה טפי מגורם הוי וגם בהגמ"ר פרק במה טומנין חילקו ביניהם בע"א:

ומ"ש רבינו אבל לא מים התוס' כתבו (קכ.) פרשב"ם נותן מים מצד זה לאו דוקא על הטלית דהא קי"ל שרייתו זהו כיבוסו ולעיל בס"פ ח' שרצים פירשתי כלומר שכתבו שם דלא אמרינן שרייתו זהו כבוסו אלא כשיש טפת דם או טינוף דוקא ורבינו תופס עיקר כדעת רשב"ם וכבר כתבתי טעמו בס"ס ש"ב ולפיכך כתב אך לא מים משום כיבוס וכ"כ הגהות מרדכי בפרק י"ב:

עכו"ם שבא לכבות וכו' אבל קטן שבא לכבות וכו' משנה בפרק כל כתבי (קכא.) עכו"ם שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו ובגמ' שמעת מינה קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו א"ר יוחנן בעושה על דעת אביו דכוותה גבי עכו"ם דקעביד אדעתא דישראל מי שרי עכו"ם לדעתא דנפשיה עביד ופירש"י עכו"ם לדעת' דנפשיה קא עביד ואפילו יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מכוין שיודע שלא יפסיד: וכתב בהגמ"ר פי"ד בשם רא"מ דעבד עכו"ם או שפחה המושכרים לזמן אדעתא דנפשייהו עבדי ואצ"ל להם אל תכבה ואמאי דאוקימנא מתני' דקטן בעושה ע"ד אביו פירש"י בקטן שיודע להבחין שכיבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו ובפרק חרש (קיג:) גבי הא דאיתא התם רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא בר"ה בשבת א"ל ר' פדת זיל דבר טליא וטליתא ולטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו אלמא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו תא שמע מדתנן קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו ומשני ר' יוחנן בעושה על דעת אביו ופירש"י שהתינוק צופה באביו שנוח לו בכך ואביו עומד עליו כאילו הוא מצווהו לעשות אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיעו שנאבדו ולא הכירו בדעתו שנוח לו ולכאורה משמע שדעת רש"י לומר שכל שאין בו דעת להבחין אם נוח לאביו בכיבוי זה אע"פ שאביו עומד עליו ומראה לו שנוח לו בכך שרי דכיון דאין בו דעת להבחין אינו כמצווהו וזהו מ"ש בפרק כל כתבי. וסובר עוד שאם אין אביו מראה שנוח לו בכך וגם אינו עומד עליו אע"פ שיש בו דעת להבחין שרי דשוב אינו כמצווהו וזהו מ"ש בפרק חרש. ויותר נכון לומר דבדליקה מסתמא מרגיש הקטן שעושה נחת לאביו בכיבוי הילכך אע"פ שלא הראה לו אביו דניחא ליה בכיבוי מסתמא לעשות נחת רוח לאביו הוא עושה וצריך למחות בידו אא"כ אין בקטן דעת להבחין אי ניחא ליה בהכי אבל בדבר שאין היזקו ברור אם לא הרגיש הקטן בהיזק אע"פ שאם היה יודע בהיזק יש בו דעת להבחין דניחא לאבוה בתיקונו השתא דלא הרגיש בהיזק הוי כמו שאין בו דעת להבחין ושרי ולכן בפרק כל כתבי דמיירי בדליקה שהוא היזק הנראה לעינים לא חילק אלא בין יש בו דעת להבחין לאין בו דעת להבחין דכל שיש בו דעת להבחין אפילו לא יראה לו אביו דניחא ליה אסור אבל בפרק חרש שההיזק הוא אבידת מפתחות שהוא דבר שאינו נראה לעינים כתב בעושה על דעת אביו שהתינוק צופה באביו שנוח לו בכך כלומר לא דמיא דליקה לאבידת מפתחות דהתם בדליקה מאחר שיש בו דעת להבחין ודאי מן הסתם צופה ויודע שנוח לאביו בכך וכיון שאביו שם ואינו מוחה בידו הוי כמצווהו לעשות וזהו שכתב ואביו עומד עליו כאילו הוא מצווהו לעשות אבל מפתחות שנאבדו כיון שלא הודיעו שנאבדו לא הוי עושה ע"ד אביו ואע"פ שכשמוצאם מביאם לאביו מ"מ לא הוי כאילו צוהו אביו להביאם מאחר שלא הודיעו קודם לכן וגם עכשיו כשמביאם לו לא הכיר בדעתו שנוח לו שהביאם בשבת כנ"ל ומשמע דהכי קי"ל דכשאינו עושה על דעת אביו מותר להניחו לכבות וכ"כ הרמב"ם בפי"ב קטן שבא לכבות אין שומעין לו והוא שיהיה עושה ע"ד אביו אבל מדעת עצמו אין ב"ד מצווין להפרישו וכ"פ סמ"ג וכ"כ ר"י בנתיב כ"א ומשמע מדבריו דבעושה ע"ד גדול אע"פ שאינו אביו אסור. וכתבו התוס' בפ' כל כתבי דהא דאין ב"ד מצווין להפרישו דוקא בשלא הגיע לחינוך אבל אם הגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו כ"ש שצריך להפרישו שלא יעשה עבירה והרי"ף והרא"ש השמיטו הא דאקשי ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו ומאי דאוקי ר' יוחנן בעושה ע"ד אביו ואפשר שהם מפרשים דבעושה ע"ד אביו היינו לומר דכל קטן המכבה את הדליקה ודאי עושה על דעת אביו שיודע שאביו נוח לו בכיבוי זה וא"כ כל קטן הבא לכבות אין שומעין לו ולפיכך כתבו המשנה סתם דקטן הבא לכבות אין שומעין לו ולא חילקו. ובסי' שמ"ג בס"ד נבאר דיעות הפוסקים בדין קטן אוכל נבילות אי ב"ד מצווין להפרישו:

ומ"ש רבינו ויכול לומר בפני העכו"ם וכו' מימרא דר' אמי בפ' כל כתבי (קכא.).

ומ"ש או אם אינו מזומן כאן יכול לקרותו וכו' עד אע"פ שודאי יתקננה כשיבא כ"כ שם הרא"ש ז"ל ונראה דהא דנקט היזק הבא פתאום ל"ד אלא אורחא דמילתא נקט דאם מרגישים בהיזק מבעוד יום רגילים לתקנו קודם שיכנס שבת ואם אירע שלא תקנוהו מבע"י אע"פ שאחר שנכנס שבת כבר ידע שהתחיל הנזק ואינו היזק הבא פתאום לא מסתבר לאסור לומר כל המתקן אינו מפסיד וכתב הרב המובהק מהררי"א ז"ל דנראה דשרי לקרות לעכו"ם ולומר לפניו כל המתקן אינו מפסיד:

גחלת שמונחת במקום שרבים נזוקים בה וכו' בפרק במה טומנין (מב.)אמר שמואל מכבין גחלת של מתכת בר"ה בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ. ופירש"י משום דבשל מתכת לא שייך כיבוי מדאוריית' ולא אסור אלא מדרבנן ובמקום נזקי דרבי' לא גזרו: אבל לא של עץ. דאיסורא דאוריית' הוא וחייב סקילה ואוקימנא ליה כר"י דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דאילו לר"ש דפוטר במלאכה שאינ' צריכה לגופה של עץ נמי שרי דכל כיבוי א"צ לגופו חוץ מעושה פחמין או מהבהב פתילה וכבר כתבתי בסי' רע"ח שדעת רבינו כדעת הפוסקים כר"ש ולכן כתב שאפילו של עץ שרי אבל דעת הרמב"ם לפסוק כר"י ולפיכך לא התיר לכבות בפי"ב אלא של מתכת:

מותר לכפות קערה על הנר וכו' משנה בפ' כל כתבי (קכא.): כתב ר"י בח"ג בשם המפרשים דכל מאי דשרי להציל מפני הדליקה שרי להציל ממים ומשאר דברים המאבדים: כתב הרמב"ם בפי"ב דליקה שנפלה בשבת המכבה אותה מפני איבוד ממון חייב וכתב ה"ה זה כר"י דאי לר"ש פטור אבל אסור כלומר משום דהויא מלאכה שא"צ לגופה. והר"ן כתב בפרק חבית אהא דאמרינן (כתובות ס.) צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו וכו' ובמקום פסידא לא גזור רבנן וא"ת א"כ למה אסרו לכבות דליקה בשבת והא מלאכה שאצ"ל היא שלא לפחמין הוא צריך אלא להצלת ביתו ולא מיתסר אלא מדרבנן דודאי כיבוי דליקה מיתסר אפי' לר"ש ואפי' ע"י עכו"ם דתנן בפרק כל כתבי וכו' י"ל שאני כיבוי דכיון דאם היה צריך לגופו היה אסור מן התורה ואין הכל בקיאין לחלק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה מש"ה אסרי רבנן אפילו במקום פסידא ואפילו ע"י עכו"ם נמי אסרו לפי שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע"י עכו"ם אתי לכבויי איהו גופיה א"נ שאני הכא שהוא שבות כלאחר יד שממעכן ברגלו וחמיר טפי שבות דשבת הנעשה כדרכו דהיינו ע"י עכו"ם: וה"ה כתב בפכ"ג וז"ל כתב הר"ש אמרו בירושלמי דלר"ש דאמר מלאכה שאצ"ל פטור עליה אם אינו יכול להציל כתבי הקדש אלא בכיבוי מכבה לפי שאין דבר שעומד בפני כתבי הקודש ע"כ ומתוך שזה לא נזכר במשנה ולא בגמרתינו אני אומר שיש בזה כעין סיוע לרבינו שהוא פוסק בכמה מקומות דלא כר"ש לפי שאין הלכה כמותו סתמו במשנה ולא הזכירו כיבוי בשום צד ומ"מ אפשר שדעת משנתינו שלא כל השבותין נדחין מפני כתבי הקודש שהרי לא התירו הצלתן למבוי המפולש אע"פ שאיסורו מדבריהם וזה נ"ל עיקר לדעת הפוסקים כר"י עכ"ל. והר"ן כתב בס"פ כל כתבי ומדתנן מצילין מפני הדליקה משמע דדוקא להציל מפניה אבל לכבות את הדליקה אסור אבל בירושלמי אמרו שאם אינו יכול להציל אלא בכיבוי מציל לר"ש דאמר מלאכה שאצ"ל פטור עליה ואע"ג דמ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא אין לך דבר של שבות עומד בפני כתבי הקודש עכ"ל וכיוצא בזה כתב המרדכי שם וכתב עוד ומיהו אף לדברי הירושלמי דוקא משום כתבי הקודש אבל משום ממון דעלמא אין מכבין לעולם ואפילו לר"ש ואע"פ שמכבין גחלת של מתכת כדי שלא יזוקו בה רבים משום דליכא אלא שבות דרבנן התם משום חשש נזקי גופו אבל משום הפסד ממון לא שרי ועכשיו נהגו ברוב הארצות לכבות דליקה בשבת ואין להם על מה שיסמוכו אלא שאומרים שחוששים שבעבור הדליקה ישרפו בה תינוקות שלא יוכלו לברוח ועוד שיש חשש ספק נפשות מאימת המלכות והגוים אם יראו שמניחין הדליקה להיות דולקת והולכת ולפיכך מכבין אליבא דרבי שמעון דקי"ל כוותיה ואין היתר ברור בדבר זה אלא שזה כאותו שאמרו חכמים הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין עכ"ל ובפרק שני דביצה כתב יש מרבותינו שאמרו דהא דמשמע הכא דבשבת אסור לכבות משום איבוד ממון וכן בכמה דוכתי פרק כל כתבי משמע לאיסור היינו אליבא דר"י דמחייב אמלאכה שאצ"ל ואנן כר"ש קי"ל דפטר כל מלאכה שאצ"ל וכל כיבוי ב"ה הוי מלאכה שאצ"ל חוץ מכיבוי לעשות פחמין הילכך שרי אפי' בשבת משום איבוד ממון והוי כמו מפיס מורסא דלר"ש שרי משום צערא ולאו מילתא היא דמפיס מורסא צערא דגופיה הוא ועוד הוכיח רבינו יואל לאיסור דהא ר"י ס"ל כר"ש לדברי ר' יוחנן בפרק במה מדליקין (לא:) ורבי יוסי פוטר בכולן ואפ"ה קאמר ר' יוסי בפרק כל כתבי דגרם כיבוי אסור ראבי"ה עכ"ל ובהג"א פרק מי שהוציאוהו כתב בשם א"ז שמותר לכבות את הדליקה בזמן הזה מפני שאנו דרים בין הגוים ושוללים והורגים ולא גרע מעיר הסמוכה לספר והביאו בת"ה סי' נ"ח וכתב עוד ובא"ז בה' שבת כתב ואפילו בספק סכנה גדולי ישראל מכבין את הדליקה ואע"פ שאפשר לכבות ע"י עכו"ם וכתב שאחד מהגדולים דרש ברבים שמותר לכבות את הדליקה בזמן הזה ואמר שדרש כן ברבים מפני שלא יהא נקרא פושע בנפשות כדאמרינן (בירושלמי הובא בסימן שכ"ח) בכה"ג הנשאל ה"ז מגונה לפי שהיה לו להודיע כבר ברבים. ושמעתי מגמגמין להחמיר מסברת לבם ולומר דוקא כשנפלה הדליקה בביתו של ישראל איכא סכנה כי משפט הגוים להשליך אותו שיצא דליקה מתוך ביתו לתוך האש וא"כ ע"י כך יש סכנה לשאר ישראל אבל אם יצא תחלה בביתו של עכו"ם ליכא למיחש אמנם נראה דלשון הג"א לא משמע לחלק הכי מדתלי הטעם מפני שהם שוללים והורגים ולא גרע מעיר הסמוכה לספר משמע על ידי חטיפת הממון יבא לידי הריגה והא נמי איכא למיחש אף אם יצא תחלה הדליקה בביתו של עכו"ם שלעולם רגילים לשלול ולחטוף כאשר הדליקה מתגברת אפילו אי חזינן עיירות שלא נשמע בהם שום יראה בכה"ג אין לסמוך על זה כיון דלפעמים מועטים איכא למיחש דקי"ל אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב אמנם נראה דיש לתת לב לפי הענין לפי ראות חכמי העיר כגון אם יש שופטים ושלטונים בעיר מבטיחים להציל את ישראל וכה"ג אם אין נראה שאין סכנה כלל לא יחללו את השבת עכ"ל וכיוצא בזה כתב בכתביו סימן קנ"ו דפשיטא ליה דאפי' נפל לבית העכו"ם תחלה מחללין אמנם הכל לפי ראות עינים והזמן לפי מה שיתקרב לביתו של ישראל: תשלום דיני כיבוי והדליקה תמצא בסי' רע"ז: דין טלטול המת מפני הדליקה ע"י ככר או תינוק כתב רבינו בסי' שי"א:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

נפלה דליקה בשבת אם הוא בלילה קודם סעודה וכו' משנה בפ' כל כתבי (דף קיז:) נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון ג' סעודו' שחרית מצילין מזון ב' סעודות מנחה מצילין מזון סעודה אחת ופירש"י בלילי שבת קודם אכילה שחרית קודם סעודה נראה דכוונתו ליישב מה שקשה דה"ל למיתני נפלה דליקה ערבית כדתני שחרית ומנחה ומיישב כיון דסעודת ערבית אין לה זמן קבוע דכל הלילה זמנה להכי נקט בלילי שבת לאורויי כל שהוא קודם אכילה אפי' בסוף הליל' משא"כ שחרית דוקא קודם סעודה כלומר זמן סעודה עד סוף שעה ששית אבל אחר שעה ששית עבר זמנה ואינו מציל אע"פ שהוא קודם אכילה אבל רבינו לא בא אלא לכתוב הדין אמר בלילה קודם סעודה ובשחרית כתב בסתם ולא כתב בפירוש קודם סעודה דממילא מובן קודם סעודה וגם קודם כלות זמנה שהוא קודם סוף ששית:

ודוקא בבית שהדליקה בו וכו' כ"כ התוספות בדבור הראשון בשם ר"ת וכתב לשם באותו בית או באותו חצר וכו' ורצונו לומר בין אם הבתים פתוחים למבוי שכל בית ובית הוא עם חצר שלו בפני עצמו כמו שהוא בזמנינו זה על הרוב ובין אם הם דרים כמו בזמן חכמי התלמוד שכמה בתים פתוחים לחצר וחצרות פתוחים למבוי ודליקה נפלה בחצר בבית אחד מן הבתים שבחצר דכל החצר דינו כבית אחד ורבינו לא הזכיר חצר לפי שבמדינתו היה כל בית ובית בפני עצמו אבל ודאי דכן הדין בנפלה דליקה בחצר וכ"כ הרמב"ם פכ"ג נפלה דליקה בחצר וכו' וכ"כ הסמ"ג וסמ"ק ונראה מדברי רבינו מדכתב דברי ר"ת כאן אצל דין הצלת ג' סעודות ולא כתבם אצל דין הצלת כתבי הקדש כמו שכתוב בתוס' אלמא דמפרש דמ"ש ר"ת דאם נפלה דליקה בבית אחד מותר להציל הכל עיקר דבריו אינן אלא על סיפא דמצילין ג' סעודות וכו' ומצילין סל מלא ככרות וכו' דהתם דוקא כיון דבהיתירא קא טרח דבני טלטול נינהו ולחצר המעורבת דוקא ולא אסרוה אלא מפני דאי שרית ליה לאתחולי בהצלה כולי האי מתוך שהוא בהול ישכח לשבת אתי נמי לכבויי וכשאת' אוסר עליו נמצא מתייאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי ולפי זה ודאי בתים וחצרות דסמוכין לדליקה דלא בהילי כולי האי מותר להן להציל יותר ממה שצריך הכא דבהיתר' קטרח ולא חיישינן שמא ישכח את השבת אבל כתבי הקודש דבאיסור' קטרח למבוי שאינו מתוקן אף בבתים הסמוכים לדליקה לא התירו יותר ממה שהתירו לאותו בית שנפלה בו הדליקה והכי מוכח בדברי הרא"ש שלא כתב דברי ר"ת בתחלת הפרק אצל הצלת כתבי הקודש אלא כתבו לאחר שכתב המשנה דמצילין מזון ג' סעודות גם לא כתב כלל כלשון התוספות דכולה האי פירקא איירי כשנפלה דליקה באותו בית וכו' כדי שלא נטעה לפרש דברי ר"ת גם אכתבי הקודש ומשם למד רבינו לפרש דוקא אהצלת שלש סעודות היכא דבהיתרא קטרח:

וכתב בעל התרומות דאפילו מעות וכו' פי' בעה"ת קאי אדברי ר"ת שהתיר לבתים הקרובים לדליקה להציל יותר ממה שהוא צריך דלפ"ז יכולין ג"כ להציל אפילו מעות ודברים המוצקים דלא בהילי כולי האי כיון שהדליקה בבית אחר ואע"פ שהוא מוקצה כבר קי"ל במי שהחשיך לו בדרך לטלטל כיסו שהוא מוקצה פחות פחות מד"א משום פסידא וה"נ שרי משום פסידא ודוקא בבית שנפלה בו הדליק' אסור כל מה שהוא יותר מהצריך לו לאותו שבת אפי' מה שאינו מוקצה גזירה דלמא מתוך שהוא בהול ישכח לשבת ואתא לכבויי אבל בבית הסמוך לדליקה שרי אפילו מה שהוא מוקצה. וכן אם רואה אנסין וכו' פי' יכול להצניע באותו בית במקום מוצנע שאין כאן שום איסור אחר כ"א שמטלטל למוקצה וגם לא יבא לידי איסור אחר ואיכא למידק דסה"ת כתב וז"ל ואפילו כי יהיה אסור מפני הדליקה להציל בלא שום דבר קדושה עמהם בתיק משום דלמא אתי לכבויי אבל מפני מושלים ופחד שוללי ממון מותר דליכא למיחש כולי האי לאיסור דאורייתא אלמא דמתיר מפני האנסין יותר ממה שמתיר מפני הדליקה וכן כתב בספר מצות גדול הביאו בית יוסף ורבינו בשם ספר התרומה מהפך הסברא כדמשמע מלישנא דוכן אם רואה אנסין וכו' דקאמר דה"ל כאילו אמר לא מיבעיא דליקה דשרי אלא אפי' מפני האנסין נמי שרי וה"נ משמע מהשגתו שהשיג תחלה על מה שהתיר מפני האנסין ואח"כ אמר וגם בדליקה וכו' דמשמע דה"ק דגם בדליקה דאיכא טפי להתיר מבאנסין משום דבדליקה איכא למיחש לאיסור גדול מזה דהיינו דילמא אתא לכבויי הכא מיהו ליכא למיחש לכבוי דדוקא באותו בית שנפלה בו הדליקה דהוא בהיל אתא לכבויי אבל בבית הסמוך לדליקה דאינו בהיל לא אתא לכבויי א"כ ליכא למיחש שיבא לידי איסור גדול מזה ולכן לא התירו לו איסור טלטול וא"כ מהפך הסברא בשם סה"ת ונראה בעיני פשוט דהאי וכן אם ראה אנסין הוא לשונו של רבינו שתופס הסברא איפכא מסברת סה"ת והסמ"ג וה"ק רבינו הנה בעה"ת התיר לטלטל מוקצה גבי דליקה וכן התיר אפילו מפני האנסין ונ"ל שהוא אסור דלא מיבעיא מפני האנסין דאסור כיון דליכא למיחש שיבא לידי איסור גדול מזה אלא גם מפני הדליקה דאיכא צד סברא למיחש שיבא לידי איסור גדול מזה אפ"ה לא חיישינן ליה ואסור ולענין הלכה נלפע"ד דהדין עם בעה"ת דבבית הסמוכין לדליקה דלא בהילי כולי האי ולא חיישינן שמא ישכח לשבת ואתא לכבויי בשוגג ולפיכך מותר להציל הכל וכמ"ש ר"ת התם נמי אין לחוש לאיסור מוקצה במקום פסידא וראייתו ברורה ממה שהתירו במי שהחשיך לטלטל את כיסו משום פסידא דמ"ש רבינו דהתם לא התירו אלא כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא וכ"כ ה' המגיד בפ"ו ע"ש הרמב"ן והרשב"א וכ"כ הר"ן בר"פ מי שהחשיך משמו ומביאו ב"י ונחלקו על בעה"ת הוא תמוה טובא דהא התם ליכא למיחש שמא ישכח השבת דלאו בהיל הוא אלא כיון דקים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אי לא שרית ליה איסור מוקצה שהוא קל כדי שלא יפסיד ממונו אתי לידי איסור חמור לאתויי ד' אמות בר"ה במזיד א"כ ה"נ אי לא שרית ליה להציל ממונו שיש בו איסור מוקצה שהוא קל אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואתא לחפור בקרקע במזיד ולהטמין ממונו שם להצילו מפני הדליקה או מן האנס או להוליכו חוץ לעיר למקום אחר בסרטיא דאית בה ר"ה גמורה וכיוצא בזה מאיסורי דאורייתא ודוקא באותו חצר שנפלה בו הדליקה דאיכא למיחש שמא ישכח לשבת ויכבה בשוגג הילכך כדי להצילו מחיוב חטאת שיגיע על ידינו כשנתיר לו להציל הכל אמרו רבנן שלא להתיר לו אפילו דברים המותרים אלא מה שהוא צריך אבל באינו בהול דליכא למיחש לשמא ישכח אלא כיון דאיכא פסידא במי שהחשיך וכו' ויבא לידי איסור דאורייתא במזיד התירו לו איסור מוקצה משום פסידא דשוב לא יבא לידי איסור דאורייתא ה"נ בדליקה ובאנסין אין לחוש לאיסור מוקצה משום פסידא בבית הסמוך לדליקה ואפילו את"ל דליכא הכא בדליקה ובאנסין הך חששא שיבא לידי איסור גדול מזה כמו שהוא במי שהחשיך וכו' מ"מ הסברא הפוכה דהתם דחיישינן שמא יהא חוטא במזיד יהא נשכר ולהתיר לו המוקצה כדי שלא יפסיד ממונו והכא דליכא למיחש שיהא חוטא במזיד יהא נפסד שלא להתיר לו המוקצה ושיפסיד ממונו סברא זו מרפסא איגרא ואע"פ דלמאי דפי' הרא"ש ורבינו לא התיר ר"ת בבית הסמוך לדליקה להציל הכל אלא במידי דשרי לטלטולי וגם דוקא לחצר המעורבת אבל היכא דאסור לטלטולי א"נ לחצר שאינה מעורבת אף בבית הסמוך לדליקה אסור כמו בבית שנפלה הדליקה כדפי' בסמוך ס"ב מ"מ לרבינו ברוך ולהסמ"ג ולהסמ"ק אינו כן אלא בבית אחר הסמוך לדליקה הכל מציל אפילו דברים שהן אסורים בטלטול משום מוקצה ודוקא לחצר מעורבת והכי משמע ממ"ש התוס' בדבור הראשון בשם ר"ת דכולי האי פירקא וכו' והא דכתב הסמ"ג דמותר לטלטל המוקצה בביתו מפני יראת המושל ודוקא בדליקה לא התירו להציל מעות וכו' ומביאו ב"י היינו דוקא בבית שנפלה בו הדליקה דילמא אתא לכבויי בשוגג דמתוך שהוא בהול ישכח את השבת כדפרישית והב"י על כי דברי מהר"י אבוהב חילק ואמר דאף בבית שנפלה בו הדליקה מותר להציל דברים חשובים המוקצים כגון מעותיו וכיוצא בהן דאי לא שרית ליה אתא לכבויי במזיד אלא דבדברים המותרים שאינן חשובים אסורים להציל ביותר ממה שצריך להם לאותו שבת דאי לא שרית להו לא אתא לכבויי להצילם ועל פי זה כתב בש"ע בתחילה בדברים המותרים לחלק בין בית שנפלה בו הדליקה לבית הסמוך לדליקה כמו שכתב רבינו והוא ע"פ ר"ת וכמו שמפרש הרא"ש ואחר כך כתב דבמעות ושאר דברים המוקצים יש מתירים ויש אוסרים וכו' ומשמע דיש מתירין אפילו בבית שנפלה בו הדליקה ויש אוסרין אפילו בבית הסמוך לדליקה ולפעד"נ פשוט דבבית שנפלה בו הדליקה מעולם לא התיר שום חכם לא דברים המותרים ביותר ממה שצריך לאותו שבת ולא דברים החשובים המוקצים דטעמא דאיסורא הוא דאי שרית ליה לאצולי חיישינן שמא מתוך שהוא בהול ישכח את השבת ואתא לכבויי בשוגג ולא אמרינן אי לא שריתי ליה אתי לכבויי במזיד דאין אנו אחראין לרשעים ולא דמי למי שהחשיך וכו' דהתם אם אנו מתירין לו איסור מוקצה הקל כדי שלא יפסיד שוב לא יהא נעשה איסור דאוריית' על ידו משא"כ הכא דאם נתיר לו להציל שמא ישכח את השבת ואתי לכבויי ויהא נעשה איסור דאוריית' על ידינו שהתרנו לו להציל אבל בבית הסמוך לדליקה לשם יש מתירין סמ"ג וסה"ת להציל את המוקצה משום פסידא ויש אוסרין הם רבינו ועפ"י דברי הרא"ש שמפרש דלא התיר ר"ת בבית הסמוך לדליקה להציל את הכל אלא כל דברים המותרים בלבד אבל לא דברים המוקצים ויש מתירין הם רבינו ברוך והנמשכים אחריו ולדעתינו הענייה העיקר הוא כדברי המתירים ודוקא בבית הסמוך לדליקה אבל בבית שנפלה בו הדליקה הכל אסור להציל זולתי דברים המותרים לצורך אותו שבת בלבד וכל המלבושים שיכול ללבוש כו' כמו שיתבאר בסמוך בס"ד:

ולובש כל מה שיכול ללבוש וכ' משנה ולשם מוציא כל כלי תשמישו ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף ר' יוסי אומר י"ח כלים וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים בואו והצילו עמי והאי חוזר ולובש וכו' ליכא לפרש דר' יוסי היא ולא דת"ק דא"כ קשיא אמאי מיקל בתחלת לבישה דאפי' טפי מי"ח כלים ומחמיר בחזרה דאינו חוזר ולובש ור"י מחמיר בתחלת לבישה דוקא י"ח כלים ומיקל בחזרה וליכא למימר דלא פליג ר"י אלא בתחלת לבישה אבל בחזרה מודה לת"ק דאכתי קשה לר"י מ"ט מחמיר טפי בתחלת לבישה מבחזרה אדרבה איפכא מסתברא בע"כ דר"י לא ס"ל חזרה כלל אלא לובש י"ח כלים ואינו פושטן לחזור וללבוש ולהציל לאחרים וכן פירש"י וכן פי' בספר התרומה בסימן רמ"ה וא"כ האי וחוזר ולובש וכו' אתא לת"ק וכ"כ הרא"ש והכי משמע מברייתא דתני בדר"מ חוזר ולובש והוא ת"ק דמתני' דפליג אדר' יוסי במשנה ובברייתא והלכה כת"ק וכן פסקו הפוסקים ומה שקשה אמאי לא תני במשנה חוזר ולובש מקמי דתני ר"י אומר י"ח כלים וכדתני בברייתא י"ל דאי הוה תני הכי ה"א דר"י לא פליג אלא אחזרה י"ח כלים ותו לא אבל בתחלת לבישה מודה לת"ק דאפי' טפי מי"ח כלים להכי תני לדר"י אתחילת לבישה דוקא י"ח כלים ובתר הכי תני וחוזר ולובש ומוציא דאתאן לת"ק ולא פליג עליה ר"י אלמא דלית ליה לר' יוסי חזרה כלל דאם איתא דאית ליה חזרה ה"ל לפרושי בכמה היא החזרה וא"ל א"כ בברייתא איכא למיטעי דר' יוסי לא פליג אלא אחזרה דהא פשיטא כיון דבמשנה מוכח דר' יוסי פליג אתחילת לבישה תו ליכא למיטעי בברייתא ושפיר איכא למימר דתנא דברייתא קא סמיך אתנא דמשנתינו אבל לא ההפך. אבל הב"י כתב וז"ל דהא דתבן וחוזר ולובש ומוציא לאו דברי ר"י בלבד היא אלא דברי הכל היא וכ"כ בסה"ת ובסמ"ג וזה כשגגה היוצא לפני השליט דבסה"ת סימן רמ"ה כתב וז"ל הך סיפא וחוזר לובש מדברי ת"ק הוא שיכול ללבוש אפילו יותר מי"ח כלים ופושט וחוזר ולובש ומוציא ולר"י י"ח ולא יחזיר ויוציא יותר וכן פירש"י וכן מוכח בברייתא דקתני וחוזר ולובש על ר"מ ולא על ר"י עכ"ל הרי מפורש דלר"י י"ח ולא יחזור ויוציא יותר כפירש"י והך סיפא מדברי ת"ק הוא ובסמ"ג פסק בסתם וחוזר ולובש ומוציא ולא הזכיר דכך הוא הדין לת"ק או לר"י מיהו ב"י לא נתכוין בדבריו אלו אלא לומר שכך פסקו הלכה דפושט וחוזר ולובש ומוציא כדברי רבינו. ומ"ש ב"י עוד דמדברי הרמב"ם משמע דאינו פושט וכו' משום דמפרש דר' יוסי הוא דתני לה ואין הלכה כר' יוסי אלא כת"ק דאינו חוזר ולובש כלל הוא תימה רבה דת"ק מיקל בתחלת לבישה ומחמיר בחזרה ור"י מחמיר בתחלת לבישה ומיקל בחזרה:

ואם רוצין זוכין בו מן ההפקר כיון שאמר הצילו לכם דברי רבינו בזה הם כפירוש רש"י בגמ' אהא דתנן ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ואם היו פקחין עושין עמו חשבון דמקשינן חשבון מאי עבידתיה מהפקירא קא זכו ופירש רש"י דהא הצילו לכם קאמר להו לצרכיכם והקשה הר"ן דאין צורך לכך דאפילו לא אמר להו הכי כיון שהוא אינו רשאי להציל אלא מזון ג' סעודות הרי הוא מופקר לכל מידי דהוה אמציל מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר עכ"ל וליישב דעת רש"י ורבינו נראה דלא דמי לזוטו של ים שהיא אבוד ממנו ומכל אדם הני ודאי הוה הפקר לכל ממיל' אבל כאן דאינו אבוד שהרי יש לממונו של זה הצלה ע"י עכו"ם שיאמר להם כל המכבה אינו מפסיד איכא למימר דאע"פ שאמר לכולם בואו והצילו דעתו היה שיקבלו שכר ממנו על הצלתם ולא הפקיר כלל אבל מדאמר לכם דמשמע לצרכיכם ה"ל הפקר ודאי:

ואם אינן רוצים וכו' ולא הוי שכר שבת שם בגמ' ופירש"י דכה"ג לאו שכר שבת היא דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה נחית עכ"ל אבל הרמב"ם כתב שהטעם לפי שאין שם מלאכה ולא איסור הוצאה שלא הוציאו אלא למקום המעירב עכ"ל ותימה מ"ש מהא דתניא השוכר את הפועלים לשמור הזרעים והפרה והתינוק אין נותנין לו שכר שבת אע"ג דאין שם לא מלאכה ולא איסור הוצאה וע"ל בסי' ש"ו ולקמן בסי' תקפ"ה במ"ש ב"י שוב ראיתי שה"ה בפכ"ב הקשה קושיא זו אדברי הרמב"ם ויישבה ע"ש:

ואין מצילין אלא לחצר המעורבת וכו' שם במשנה לאחר דין הצלת ג' סעודות וכו' עד עושין עמו חשבון אחר השבת תנן להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת בן בתיר' אומר אף לשאינה מעורבת ולשם מוצי' כל כלי תשמישו וליבש כל מה שיכול ללבוש וכו' ומשמע דהא דקאמר ולובש כל מה שיכול ללבוש וחוזר ולובש ומוציא היינו נמי לחצר המעורבת לת"ק כדאית ליה ולבן בתירא כדאית ליה דאין חילוק בן הצלת ג' סעודות להצלת מלבושים וכך הוא משמעות כל הפוסקים זולתי בספר התרומה בס"ס רע"ה ובסימניי הספר מפורש דמפרש דהצלת מזון ג' סעודות דוקא לחצר המעורבת דהלכה כת"ק אבל הצלת מלבושים אפילו לחצר שאינה מעורבת וצריך לומר דס"ל כיון דתנן מחלוקת דת"ק ובן בתירא אחר דין הצלת ג' סעודות ואח"כ תני בסתם ולובש כל מה שיוכל ללבוש משמע דלענין לבישה אף ת"ק מודה דמציל אף לחצר שאינה מעורבת דאל"כ ה"ל למתני הך בבא ולובש כל מה שיכול ללבוש וכו' בתחלה ואח"כ מחלוקת ת"ק ובן בתירא דהוה משמע להדיא דמחלוקתם ג"כ אלבישה ומדנא תני הכי אלמא דלא נחלקו אלא בהצלת ג' סעודות אבל בלבישה מודה ת"ק דאפילו לחצר שאינה מעורבת וה"ט דכי היכי שהקילו בלבישה דפושט וחוזר ולובש ומוציא ולא חיישינן אי שרית ליה טפי אתי לכבויי משום דכיון דלא שרינן ליה אלא דרך לבישה רמי אנפשיה ומידכר וכדכתב לשם ה' המגיד בשם הרשב"א והר"ן בפרק כל כתבי ומביאו ב"י הכי נמי שרינן מטעם זה הצלת מלבושים אף לחצר שאינה מעורבת וכך מפורש בסמ"ג דבתחלה כתב דין הצלת ג' סעודות לחצר המעורבת ואם לא עירבו אף מזונו וכליו אינו מציל וכו' כל' הרמב"ם ואח"כ כתב ומה שהוא מציל ללבושו לובש כל מה שיכול ועוטף כל מה שיכול להתעטף ומוציא לחצר שאינה מעורבת כך פסק רבי' ברוך אבל רבינו משה כתב דדוק' במעורבת וכו' הרי מבואר ומפורש דלגבי לבישה דוקא מיקל רבינו ברוך להצילם אף לחצר שאינה מעורבת וכך מבואר במרדכי בפ' כ"כ שכתב כלשון סה"ת אות באות ע"ש אבל הב"י כתב וז"ל ואין מצילין אלא לחצר המעורבת וכו' משנה שם להיכן מצילין וכו' ופסק הרמב"ם בפכ"ג כת"ק והכי נקטינן ולא כסמ"ג שכתב שרבי' ברוך פסק כבן בתירא עכ"ל ושגגה יצאה מלפני השליט דודאי אף רבינו ברוך פוסק כת"ק אלא דמפרש דאף ת"ק מודה בהצלת לבושיו כדפרישית ומיהו ודאי אין כך הלכה אלא ככל שאר פוסקים דאין חילוק בין מזון ג' סעודות ובין מלבושים לעולם אינו מציל אלא לחצר מעורבת ולכן נזהר רבינו שלאחר שכתב דין הצלת מזון ג' סעודות וגם כתב דין הצלת מלבושיו כתב ואין מצילין אלא לחצר המעורבת וכולי דאתרווייהו קאי ואמר דאין מצילין אלא לחצר המעורבת וכך פסק בש"ע ואמר כל הצלה שאמרנו אינו אלא לחצר המעורבת וכו' וקאי אתרווייהו אהצלת מזון ג' סעודות ואהצלת מלבושיו שאינן אלא לחצר המעורבת אכן מ"ש אח"כ בהגה"ה ויש מקילין אף לשאינה מעורבת דמשמע דאף במזון ג' סעודות מקילין נמשך אחר פי' ב"י שהבין דר"ב פסק כבן בתירא ואינו כן דבמזון ג' סעודות אין מי שמיקל להציל בחצר שאינה מעורבת והוא טעות גמור:

כתב בעל התרומות דכל הצלה דהכא כו' כך כתב בסה"ת סוף סימן רמ"ה ונלפע"ד מתוך לשונו שכתב בסימנים שהביא תחלה דברי ר"ת דמחלק בין אותו בית שנפלה שם הדליקה ובין הבית הסמוך לדליקה ואחר פך אמר ומוסיף אני לומר דוקא בחצר שאין מכוסה וכו' דרצונו לומר דכיון דר"ת מתיר בבית הסמוך לדליקה משום דלא בהיל כ"כ וליכא למיחש שמא ישכח את השבת ואתי לעבור איסור דאורייתא לכבויי א"כ מסתברא נמי הא דלא התירו להציל אלא מזון שלש סעודות אינו אלא לחצר ומבוי הסמוכים לר"ה ואינן מקורין ודמו לר"ה התם הוא דאיכא למיחש אי שרית ליה טפי להציל מתוך שיהא בהול להציל ישכח ויגיע לידי איסור דאוריית' שיציל לר"ה עצמה דמיחלף חצר ומבוי בר"ה ותלמודא דקאמר אתי לכבויי לאו דוקא כיבוי לחוד קאמר אלא נקט חדא איסורא דאורייתא והוא הדין שאר איסורי דאורייתא דמתוך שהוא בהול ישכח ויבוא להוציא מרה"י לר"ה וזו היתה עיקר טעם הגזירה שלא יציל אלא מזון ג' סעודות שלא יבא להוציא מרה"י לר"ה אבל בבית אחר שעירב עמו אע"פ שהוא בהול לא אתי לידי איסורא דאוריית' דלא אתי למיחלף מקורה באינה מקורה וה"ה דלא חיישי' שמא ישכח ואתי לכבויי דלא גזרו אלא לדידהו שהיו להם חצירות ומבוי דמיחלפו בר"ה וחששו שמא יציל לר"ה ואגב זה חששו ג"כ שמא ישכח שבת ואתי לכבויי ולפי זה אין מקום להשגת רבינו שאמר דכיון דטעמא משום שמא יכבה מה לי בבית מה לי בחצר ותו איכא לתמוה טובא על רבינו בהשגה זו דהלא תלמוד ערוך הוא דרב אדא בר זבדי מוקים לרישא דמתניתין דאין מצילין אלא מזון ג' סעודות משום דילמא אתי לכבויי דהיינו דוקא במציל לחצר אחרת וסיפא דמתיר להציל אפי' טובא אינו אלא במציל לאותה חצר שהדליקה נפלה בו וא"כ לדידיה נמי איכא להקשות דכיון דטעמא הוא משום שהוא בהיל אתי לכבווי מה לי חצר אחרת מה לי אותה חצר ואע"ג דלא קי"ל כהך אוקימתא אלא כאוקימתא דרב הונא כאן בבא להציל כאן בבא לקפל מ"מ שמעינן דאיכא טעמא לחלק בין אותה חצר לחצר אחרת מדלא אקשינן עלה בתלמודא מאי איכא בין אותה חצר לחצר אחרת א"כ בהא מילתא נמי דמחלק ר"ב בין חצר שלהם בזמן חכמי התלמוד לבתים שלנו ליכא לאקשויי מה לי בחצר מה לי בבית ודו"ק:

כל כתבי הקודש מצילין האידנא וכו' פירוש אע"ג דבזמן חכמי המשנה והתלמוד לא ניתנו לכתוב כל הדברים כמו האידנא ולא היה רשאי להצילן מפני הדליקה מ"מ האידנא שהכל ניתן ליכתב אפי' תורה שבעל פה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך מצילין אותן וקורין בהן וכו' וכך כתבו כל הפוסקים זולתי מה שכתב רבינו וכן הברכות והקמיעין כו' תפס עליו מהרש"ל ואמר דאין חילוק בין האידנא לקדמונים אלא לענין תלמוד וברכות שמתחילה לא ניתנו ליכתב והאידנא שרבתה השכחה עת לעשות לה' התירו אבל לא לענין קמיעות שאע"פ שניתנו לכתוב מ"מ אינו דומה לכתבי הקודש ואין דינם אלא כשאר תכשיט וכן משמע באשיר"י וסמ"ג והגהות מיימונית דקמיע באיסור קיימי עכ"ל וכיוצא בזה כתב ב"י אלא שבש"ע כתב שתי סברות בזה ולא נהירא אלא פשוט הוא דקמיעין אין מצילין אותן אף האידנא וכ"כ הר"ר ירוחם בביאור דקמיעין אסורין לעולם והכי נקטינן ואיכא לתמוה על מ"ש רבינו בסתם כל כתבי הקודש מצילין וכו' והיה לו לפרש דמצילין אף לחצר אחרת שאינה מעורבת שבאותו מבוי כשיש למבוי ג' מחיצות ולחי אחד וצריך לומר שנסמך על מה שמבואר כך בסוף דבריו בסמוך:

מצילין תיק הספר וכו' משנה שם:

ומ"ש כתב בעה"ת אם הניח תפילין בארנקי וכו' איכא למידק הלא בעה"ת התיר משום פסיד' לטלטל מעות ודברים המוקצים בלא תפילין וי"ל דבלא תפילין לא שרי אלא בחצר המעורבת ודוקא בבית הסמוך לדליקה דכיון דאינו בהיל כל כך התיר בעה"ת לעבור על איסור דרבנן משום פסידא. אבל כאן מדבר בבית שנפלה בו הדליקה דאף דברים המותרים לא התירו לו לטלטל אלא מה שצריך לו לאותו שבת מזון ג' סעודות כ"ש דאסור לו ג"כ לטלטל מעות ודברים המוקצים כמו שהארכתי בזה לעיל ס"ג אבל ע"י תפילין יכול להציל ארנקי אפי' בבית שנפלה בו הדליקה ואפי' לחצר שאינה מעורבת כדין הצלת כתבי קודש. אך ק' מ"ש אח"כ דע"י הטבעת אין הארנקי מיטלטל דשמא אין הטבעת שוה כמו המעו' ובטל לגביה בלאו הכי נמי הלא הטבעת עצמו אינו רשאי להציל בבית שנפלה בו הדליקה דלא שרי כ"א מזון ג' סעודות ובבית הסמוך לדליקה א"צ טבעת. וי"ל דמיירי בטבעת שהוא רגיל לצאת בו באצבעו שהו' בכלל מלבוש וכדתנן ולובש מה שיכול ללבוש וכן מ"ש או כלי אחר וכו' הוא נמי כלי תשמישו שצריך להשתמש בו ביום השבת והא דתנן דמצילין תיק הספר או תיק התפילין עם הספר והתפילין ואע"פ שיש בתוכו מעות הלשון משמע שכבר היו בתוכו מעות ומשום הצלת התפילין או הספר שהוא צורך גבוה לכבוד התפילין והספר עבדינן בהדיה הצלת המעות שהן צורך הדיוט אבל להניח בשבת ספר או תפילין בשק של מעות כדי להציל המעות א"כ עוקר הצלה זו היא בשביל המעת ואסור והכי משמע מפירש"י שכתב כך להדיא בסוגיא זו דמדמי הפשטת הפסח בשבת להצלת המעות עם הספר ע"ש וכ"כ מהר"ם דאין להתיר הצלת המעות אלא כשהניח לשם התפילין בע"ש כדכתב המרדכי בשמו פרק מי שהחשיך מיהו מתוך הירושלמי שמתיר להציל דסקיא מלאה מעות מפני הדליקה ע"י ככר או תינוק משמע דה"ה ע"י טבעת נמי שרי וכ"ש דמותר ע"ו הנחת דבר קדושה בתוכו בשבת ולכן איכא לתמוה דבש"ע כתב שתי סברות בהנחת תפילין אם בעינן דוקא שהונחו התפילין לשם מע"ש משמע דע"י טבעת פשיטא דאסור אפילו הונח לשם מע"ש. ואח"כ בדין הצלה ע"י ככר או תינוק כתב בסתם יש מתירין ולא כתב דיש אוסרין וכיון דמתירין ע"י ככר או תינוק ה"ה דמותר ע"י טבעת ואפי' במניח לשם הטבעת בשבת כמו הנחת ככר ותינוק בשבת עצמו וכ"ש דשרי ע"י הנחת תפילין בתוכו בשבת עצמו והמיקל יש לו על מי לסמוך דלא כמ"ש רבינו בסמוך ואין להקל:

כתב בספר המצות דבירושלמי שרי ע"י ככר ותינוק וכו' הב"י האריך בזה ונראה מבואר מתוך דבריו דהבין מ"ש רבינו בשם ספר המצות היינו סמ"ג ואינו כן דהסמ"ג לא כתב שמפני יראת אנס לא שרי אלא ע"י ככר או תינוק ודוקא להר"י אלא התיר מפני יראת אנס להדיא לרה"י בלא ככר ותינוק ואף בלא תפילין וכמו שפסק סה"ת בסי' רכ"ו אלא דבדליקה לא התיר להציל המעות בלא ספר בבית שנפלה בו הדליקה וקודם לזה כתב הסמ"ג ע"ש ר"ת דבבית הסמוך לדליקה מותר להציל המעות להדיא לחצר חברו המעורבת גם הבי' לשם הירוש' דמתיר ע"י ככר ותינוק ובתלמוד שלנו משמע דלא התירו ע"י ככר ותנוק אלא למת בלבד ואח"כ כתב ושמא בדליקה מודה תלמוד שלנו לדברי הירושל' עכ"ד הסמ"ג דלא כמ"ש רבינו בשם ס' המצות וצ"ל דמ"ש רבינו כאן בשם ס' המצות ר"ל הסמ"ק שכתב כך להתיר ע"פ הירוש' בככר ותינוק ע"ג הארנקי מפני הדליקה וה"ה מפני האנס ודוקא לרה"י אבל לחצר שאינה מעורבת או לכרמלית לא ע"ש בסוף דין המכבה ובסמוך כתבתי דהמיקל ע"י ככר או תינוק בשבת עצמו אע"פ דהככר אינו חשוב וגם אינו שוה כמו הדסקיא של מעות כ"ש דמותר ע"י טבעת שהוא דבר חשוב אע"פ שאינו שוה כמו המעות ואצ"ל ע"י תפילין אפי' במניח לשם בשבת עצמו:

מצילין הספרים אפילו לחצר שאינה מעורבת ולמבוי וכו' משנה שם פי' אפילו למבוי שלא נשתתפו ולא עירבו דכיון דאינו מפולש דהיינו שיש לו ג' מחיצות ולחי אחד ה"ל מטלטל לרה"י ואין שם אלא איסורא דרבנן:

ומ"ש רבינו ואינו חושש אם תכבה כיון שאינו מכוין לכך תימה דכיון דאמר טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה אלמא דמלמדין אותו שיהא פושטה ומתכסה כדי להציל הטלית שלא תשרף א"כ בעל כרחך מכוין הוא שתהא כבה ואיך אמר כיון שאין מכוין לכך ונראה דרבינו בא לפרש הא דקאמר ואם כבתה דלא איצטריך אתא להזהירו שלא יהא עושה מעשה כשמתכסה בה לכוין שתהא כבה כגון שינענע עצמו אנה ואנה או ירוץ ויקפוץ בה וכיוצא בזה כדי שתהא כבה שזה אסור אלא אם כבתה מעצמה כבתה אבל הוא לא יכוין במעשיו שתהא כבה והב"י הבין דדעת רבינו היא שלא התירו לו אלא כשצריך להתכסות בטלית מתכסה בה ואינו נמנע כזבל אם מתכסה בה לגרום לה כבוי ע"י כסוי זה דאסור והאריך בזה וכ"כ בש"ע שיש מי שאומר שצריך לכוין לכך ולפע"ד שגגה יצאה מלפני השליט והדבר פשוט כדפרי' וכמשמעות שאר כל הפוסקים כך היא דעת רבינו דאפי' מכוין לכך מתחלה שרי אלא שלא יכוין לעשות מעשה שתהא כבה ע"י מעשיו:

וכן יכול ליתן עליה מצדה האחרת משקין וכו' מימרא דרב יהודא אמר רב שם אלא דבגמ' קאמרינן נותנין עליה מים מצד אחר ורבינו מפרש דלאו דוקא מים קאמר דהא קי"ל שרייתו זהו כבוסו אלא ר"ל משקין כגון יין דלית ביה משום כיבוס והתוס' בשם רשב"ם כתבו דלאו דוקא על הטלית עצמו קאמר ע"ש:

עכו"ם שבא לכבות וכו' משנה שם ובגמ' שמעת מינה קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו (פירש"י ותיקשי לר' יוחנן דאמר פ' חרש (דף קי"ד) דאין ב"ד מצווין להפרישו). א"ר יוחנן בקטן העושה לדעת אביו (פירש"י בקטן שידע להבחין שהכיבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו) והרי"ף והרא"ש השמיטו הא דאקשי ש"מ קטן אוכל נבילות אין ב"ד מ"ל ומאי דאוקי ר' יוחנן בעושה ע"ד אביו ורבינו נמשך אחריהם ולכך פסק בסתם קטן שבא לכבות צריך למחות בידו אלא דאיכא לתמוה טובא כיון דרבינו פסק בסי' שמ"ג דאפי' באיסור דאורייתא אין מצווין להפרישו וכמ"ש סמ"ג ובעה"ת א"כ היה לו לפרש דקטן שבא לכבות שצריך למחות בידו דאינו אלא דוקא בעושה ע"ד אביו ומ"ש ב"י דהם מפרשים דבעושה ע"ד אביו היינו לומר דכל קטן המכבה ע"ד אביו הוא עושה דודאי שיודע שאביו נוח לו בכבוי זה וא"כ כל קטן הבא לכבות אין שומעין לו עכ"ל לישנא דתלמודא לא משמע הכי דהל"ל כבוי שאני דעושה ע"ד אביו הוא שהרי מחלק בין כבוי לאוכל נבלות אבל מדקאמר בקטן שעושה ע"ד אביו משמע להדיא דאין חילוק בין כיבוי לאוכל נבילות כסברת המקשה אלא מחלק בין קטן לקטן ולפעד"נ דדעת הרי"ף והרא"ש ורבינו הוא כיון דבע"כ צריך לפרש האי קטן בדלא הגיע לחנוך וכמ"ש התוס' בפ' כ"כ ומביאו ב"י והיינו קטן בן ד' וה' אין ספק שאין אנו בקיאין בקטן כזה לידע ולהבין ממעשיו אם עושה לדעת אביו או אינו עושה לדעת אביו ולפיכך כתבו בסתם דצריך למחות בידו והכי נקטינן מיהו לפי מ"ש התוס' דלר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור א"צ למחות ביד הקטן אם לא שמכוין לעשות פחמין א"כ קשה כיון דרבינו פסק בסי' רע"ח כר"ש וכמו שמבואר בסמוך בדין גחלת ה"ל לפרש כאן דא"צ למחות בידו אא"כ במכוין לעשות פחמין וי"ל דס"ל לרבינו דמן הסתם כשבא לכבות צריך למחות בידו אף לר"ש דשמא מכוין לעשות פחמין הוא:

גחלת וכו' בפרק במה טומנין אמר שמואל בשל מתכת ליכא כיבוי מדאורייתא ושרו רבנן כדי שלא יזוקו בה אבל של עץ דאיכא כיבוי דאוריית' אסור לרבי יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וכיון דרבינו פסק כר"ש א"כ שרי אפי' של עץ דאינו אלא איסור דרבנן וכדי שלא יזוקו בה שרי:

מותר לכפות קערה על הנר וכו' משנה בפ' כל כתבי ואשמעינן דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל שנוטל קערה של חרס לצורך הצלת הקורה שאינה ניטלת בשבת ואליבא דר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל מוקמינן לה בפ' כירה בצריך למקומו וכיון דלית הילכתא כר' יצחק מותר אפילו אינו צריך למקומו וכן כתבו כל הפוסקים:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכתב בהגהות אלפסי החדשים ויכול להציל ג' סעודות מכל מין ומין שאם הציל בשר ג' סעודות יכול אח"כ להציל דגים שיכול לומר בדגים אני חפץ עכ"ל ריא"ז

(ב) ועוד האריך בזה:

(ג) אמנם בתשובת הרשב"א סימן תתמ"ו משמע להתיר וכ"מ במרדכי ס"פ מי שהחשיך:

(ד) וכתב רי"ו ח"ז דמינים הם האדוקים בע"ג וה"ה למומרים לע"ג:

(ה) וכתב המרדכי ע"ד פרק כ"כ דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום היזקא אבל בלא היזקא אפי' בי"ט אסור:

(ו) ועיין במרדכי בהגהות דף קע"ט ע"ב מה טעם לא התירו בדליקה לומר לעכו"ם לכבות משום פסידא:

(ז) וכ"כ א"ז דאם כבו ורוצין לעשות תשובה על ככה אין מניחין אותן שלא להכשילם לפעם אחרת:

(ח) וכתב עוד בסי' ה' בפסקיו דדוקא לכבות הדליקה שרי דהוי מלאכה שא"צ לגופה אבל אסור לחלל בשאר מלאכות כדי להציל ממונו והעושה צריך כפרה להתענות מ' יום בה"ב אכל לא רצופים ושלא לאכול בשר ולשתות יין וכ"כ מהר"ם לענין בא על הנדה וגם יתן צדקה כל מי שחלל שבת כשיעור חטאת בדנקא ושיער מהר"ם דהוא ח"י פשיטים ואם ירצה לפדות תעניתו יתן עבור כל יום י"ב פשיטים כמ"ש מוהר"ם עכ"ל וכ"כ בכתביו סימן כ"ה והאריך שם בזה: