שבת קנג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לא תצא לחולין מפני שהוא ספק כי תיבעי לך אליבא דרבנן דתנן אחמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה אלו הן חרש שוטה וקטן והתורם את שאינו שלו ונכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשותו אין תרומתו תרומה מאי לחרש יהיב ליה דקטן אתי לכלל דעת או דילמא לקטן יהיב ליה דחרש אתי לאחלופי בגדול פיקח איכא דאמרי לחרש יהיב ליה איכא דאמרי לקטן יהיב ליה אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן מאי אמר רבי יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה מאי עוד אחרת היתה במוליכו פחות פחות מד' אמות אמאי לא רצו חכמים לגלותה משום (משלי כה, ב) כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר והכא מאי כבוד אלהים איכא דילמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר תניא ר"א אומר בו ביום גדשו סאה ר' יהושע אומר בו ביום מחקו סאה תניא משל דר"א למה הדבר דומה לקופה מלאה קישואין ודילועין אדם נותן לתוכה חרדל והיא מחזקת משל דר' יהושע למה הדבר דומה לעריבה מלאה דבש נותן לתוכה רימונים ואגוזים והיא מקיאה אמר מר אין עמו נכרי מניחו על החמור והלא מחמר ורחמנא אמר (שמות כ, ט) לא תעשה כל מלאכה א"ר אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת והא אי אפשר דלא קיימא להשתין מים ולהטיל גללים ואיכא עקירה והנחה גכשהיא מהלכת מניחו עליה כשהיא עומדת נוטלו הימנה אי הכי אפילו חברו נמי אמר רב פפא דכל שבגופו חייב חטאת בחברו פטור אבל אסור כל שחברו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה א"ר אדא בר אהבה ההיתה חבילתו מונחת לו על כתיפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו דוקא רץ אבל קלי קלי לא מאי טעמא כיון דלית ליה היכירא אתי למיעבד עקירה והנחה סוף סוף כי מטא לביתיה אי אפשר דלא קאי פורתא וקמעייל מרשות הרבים לרה"י ודזריק ליה כלאחר יד אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה מאי טעמא אמר רבא דאמר קרא לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך בהמתו דומיא דידיה מה הוא בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה אף בהמתו נמי בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכתיב (במדבר טו, כט) תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה כולה לע"ז מה ע"ז דעביד מעשה בגופיה ה"נ עד דעביד מעשה בגופיה ועוד תנן זהמחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה מכלל דאיכא מידי דאין חייבין על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי ניהו לאו דמחמר לא תחומין ואליבא דר"ע והבערה אליבא דר' יוסי
רש"י
[עריכה]
לא תצא לחולין - והויא תרומה לאסור לזרים ויחזור ויתרום הפקח אחרת:
שהוא ספק - אי דעת צלולתא היא אי לא ולר' יצחק ודאי לקטן יהיב ליה דלאו בר מצות הוא ולא לחרש דספק חייב במצות הוא:
אליבא דרבנן - דאמרי לאו דעתא צילתא היא ולענין מצות הרי הוא כקטן:
ותורם את שאינו שלו - בלא רשות דכתיב (דברים יד) תבואת זרעך וחרש שוטה וקטן דכתיב אשר ידבנו לבו שיש לו לב להתנדב בהש"ס ירושלמי:
אפילו ברשות - דשליחות מהיכא אתרבי מכן תרימו גם אתם גם לרבות שלוחכם ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית:
עוד אחרת היתה - תקנה לכיס להצילו:
ואמאי לא רצו לגלותה - להעלים דברי תורה:
כבוד אלהים הסתר דבר - מותר להסתיר דברי תורה לכבוד שמים:
וכבוד מלכים חקור דבר - אין להסתיר לכבוד עושר אדם וחשיבותו אלא שב ותחקרהו:
בו ביום גדשו סאה - ביום שעלו לעליית חנניה בן חזקיה וגזרו י"ח דבר וזו אחת מהן היתה כדאמרינן בפ"ק (דף יז:) נותן כיסו לנכרי בו ביום גזרו שלא יוליכנו פחות פחות מד"א אם יש שם נכרי אותו יום הרבו סייג לתורה במדה גדושה ויפה מדדו להרבות גדר בישראל:
מחקו סאה - במדה מחוקה מדדו בו ביום שהרבו לגזור יותר מדאי ואין יכולין לעמוד בגזירתם ומתוך כך עוברין על דברי תורה נמצאת מדתם מחוקה מטפיפתה וטוב היה להם להיות מדתם טפופה ולא תבא לידי מחק מרוב גודשה:
והיא מחזקת - את החרדל שנופל החרדל בין הקישואין אף כאן יפה תקנו והוסיפו דבר המתקיים:
והיא מקיאה - את הדבש שהיה בה ראשון אף אלו ע"י גזירתם גרמו לעבור דשמא לא יאמין את הנכרי והם לא התירו להוליכו פחות פחות מארבע ואדם אינו מעמיד עצמו על ממונו ואתי לאיתויי ד' אמות:
והלא מחמר - מנהיג חמור טעונה קרוי מחמר:
ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך - ואיזוהי סתם מלאכה העשויה על ידי שניהם זו היא שהיא טעונה והוא מחמר:
מניחו עליה כשהיא מהלכת - לאחר שנעקרה ללכת דלאו עקירה היא כדאמר בפ"ק (דף ג.) גבי הטעינו חברו אוכלין ומשקין וכיון דאדם לא מיחייב בה חטאת כי האי גוונא כאן מותר דהכא נמי מלאכה כתיב והא לאו מלאכה היא:
וקאתי למיעבד עקירה והנחה - כשחוזרת ונעקרת ללכת אחר הטלת מים או גללים:
נוטלו הימנה - ולאחר שתחזור ותעקור רגל יניחנו:
אי הכי אפילו על חברו - יכול לעשות כן כיון דלאו איסורא דאורייתא היא גבי כיס שרי:
כל שבגופו חייב חטאת - כי עביד ליה איהו כוליה כגון מעביר ד' אמות ברה"ר אפי' עקרו מן הארץ דרך הליכתו חייב דהא איכא עקירת חפץ בידים ולא בעינן עמידה אלא בטעון ועומד מבעוד יום או כשהטעינו חבירו דלא עקר ליה להאי חפץ אבל הכא הא עקר ליה הלכך כי עביד ליה חבריה הוי ליה שנים שעשאוה ואסור מדרבנן ולא שריוה גבי כיס:
מונחת לו על כתיפו - מבעו"י וקדש עליו היום:
רץ תחתיה - וכל כמה דלא עמד לפוש אין כאן עקירה לאיסור:
קלי קלי - מעט מעט כלומר בנחת:
למיעבד עקירה והנחה - כלומר דזימנין דקאי ולאו אדעתיה אבל רץ היכרא איכא:
כלאחר יד - שלא כדרך זריקה כגון מכתיפיו ולאחוריו:
בשוגג - במלאכה שהוא עושה לבדו:
אף בהמתו - אף מלאכה שעושה על ידי בהמתו דהיינו מחמר אחר חמור טעונה:
חדא דכתיב תורה אחת יהיה לכם וגו' עד דעביד מעשה בגופיה - כדכתיב לעושה בשגגה והכא לא קא עביד מלאכה אלא דבור בעלמא שמנהיג בקול הרי דבשוגג אינו חייב קרבן:
ועוד - דקאמרת נמי במזיד חייב סקילה קשיא דתנן בסנהדרין (דף נג.) גבי נסקלים המחלל את השבת נסקל אם חללו בדבר שחייבים על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה:
מכלל דאיכא - חילול דאין חייבין על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה:
ואליבא דר"ע - דאמר דאורייתא נינהו והוי מחלל ומיהו אין חייבין לא על שגגתו חטאת כו':
אליבא דר' יוסי - דאמר בפרק כלל גדול (לעיל דף ע.) הבערה ללאו יצאת:
תוספות
[עריכה]
כי תבעי לך אליבא דרבנן. הכא משמע דהלכה כרבנן ובמסכת יבמות פרק חרש (דף קיג.) משמע דהלכה כר"א דסבירא ליה לרב חייא בר אשי (ומר) שמואל כוותיה. מ"ר:
דחרש אתי לאיחלופי בגדול פקח. תימה א"כ לעיל נמי אמאי קאמר שוטה וקטן לשוטה הא אמרינן אתא לאיחלופי בגדול פקח:
בו ביום גדשו סאה כו'. נותן לתוכה חרדל והיא מחזקת. ה"נ כשגזרו י"ח דבר היתה חסרה גזירה זו של נותן כיסו לנכרי עד שגזרו עליה ומלאו הסאה לגמרי כמו שנתנו חרדל לתוכה: ר' יהושע אומר בו ביום מחקו סאה כו' נותן לתוכה אגוזים ורמונים והיא מקיאה. כמו כן קודם שגזרו על נתינת כיס לנכרי היו מותרין להוליכו פחות פחות מד' אמות מתוך כך אתי לאיתויי ד' אמות כעריבה שהיתה מקיאה עד שהסירו האגוזים והרמונים ואחר שהסירו האגוזים והרמונים שוב לא הקיאה יותר כך כשגזרו ליתן כיסו לנכרי אסרו נמי להוליך פחות פחות מד' אמות והשתא ר"א ורבי יהושע שניהם לשבח ולא כפירוש הקונטרס דפירש דרבי יהושע דאמר שלא עשו היטב שהרבו לגזור יותר מדאי דלא משמע הכי בירושלמי בפ"ק דמכילתין דאמר התם אמר ליה ר"א אלו היתה חסרה ומלאה יאות חבית שהיא מלאה אגוזים כל מה שאתה נותן לתוכה שומשמין היא מחזקת א"ל ר' יהושע אלו היתה מליאה וחסרוה יאות חבית שהיא מלאה שמן כל מה שאתה נותן לתוכה מים היא מפזרת השמן. מ"ר:
. ואדרבה נ"ל שהירו' קשה לו דלא שייך למימר גבי מים כמו שמפר"י גבי נותן לתוכה אגוזים ורמונים: סוף סוף כי מטי לביתיה א"א דלא קאי וקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד. תימה כדשרינן להוליכו פחות פחות מד' אמות תקשי ליה נמי הכי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק כד (עריכה)
י א מיי' פ"ד מהל' תרומות הלכה ב', סמג עשין קלד, טור ושו"ע יו"ד סי' של"א סעיף ל':
יא ב מיי' פ"כ מהל' שבת הלכה ז', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' רס"ו סעיף ז':
יב ג מיי' פ"כ מהל' שבת הלכה ו', טור ושו"ע או"ח סי' רס"ו סעיף ב':
יג ד מיי' פי"ג מהל' שבת הלכה י"ב:
יד ה ו מיי' פי"ג מהל' שבת הלכה ט', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' רס"ו סעיף י"א:
טו ז מיי' פ"א מהל' שבת הלכה א' והלכה ב:
ראשונים נוספים
פרק מי שהחשיך תניא ר' אליעזר אומר בו ביום גדשו סאה ר' יהושע אומר בו ביום מחקו סאה זה היום הוא היום שנסמך בו ר' אלעזר בן עזריה בישיבה כמו שאמרו בברכות בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח) תנא עדיות בו ביום תיקנום וכל בו ביום דאמרינן ההוא יומא איתמר וי"ח דבר שגזרו בו ביום באותו היום נאמרו אחת מהן מי שהחשיך בדרך חסב מא שדחו ביציאות השבת (דף יז) ולפיכך אמר בכאן בו ביום גדשו סאה נתכוונו בדבר זה למה שהוסיפו מן הגזירות שהזכירום:
תחומין ואליבא דר' עקיבא. עיקר דברי ר' עקיבא במסכת סוטה (פרק כשם דף כז) וכבר פירשנו דבר זה במה שעבר הבערה ואליבא דרבי יוסי גרסי לה בפרק כלל גדול (שבת דף ע) הבערה ללאו יצאת דברי רבי יוסי:
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק כד (עריכה)
בזמן שאין עמו נכרי ולא חמור אלא חרש וקטן לאיזה מהן יתן כיסו יש מהן שאומר לחרש יש מהן שאומר לקטן ואם עשה כאחד מהן עשה. ואם אין עמו נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן. א"ר יצחק יש שם דרך להתיר לו להביאו במקום הראוי לשמירה והוא הבאתו פחות פחות מד' אמות ולא רצו חכמים לגלותה ואמרי' אמאי לא רצו חכמים לגלותה ואמרו גזירה דלמא אתו לאתויי ד' אמות ברה"ר.
תניא ר' אליעזר אומר בו ביום גדשו סאה פי' בו ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בראש גדשו סאה. מדת הסאה ששת קבין והיא מחוקה הוסיפו רבותינו כמה דברים מדבריהם כגון הגדישה שהיא יתירה על העיקר והדברים שהוסיפו מהן להיתר ומהן לאיסור והכל להיות העיקר שמור ומוזהר והוא כמו זה ששנינו נותן כיסו התירו לו לתתו לנכרי שלא יביאהו בעצמו ויחלל את השבת. זה וכיוצא בו. ולאיסור כל גזירות שגזרו מקצת מן היתר המותר לעשות גדר לנשאר שהוא אסור מן התורה. ורבי יהושע אומר בו ביום מחקו סאה פי' העמידו כל דבר על עיקרו לא פחתו ולא הוסיפו. אלא התירו העיקר המותר מן התורה. שאלו באו להוסיף מדבריהן חוששין שמא יפסדו גם דברי תורה שהן העיקר שיבוא אדם להרהר ולומר כשם שזה אינו מן התורה אלא מדרבנן גם זולתי זה יש מן המצות האחרות מדרבנן כמותן ובאו לגדור נמצאו פורצים:
אמר מר [אין] עמו נכרי מניחו על החמור ואקשינן עלה והלא מחמר הוא ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה. ואוקימנא כדתנא כשהיא מהלכת מניחו עליה.
כשהיא עומדת נוטלו הימנה. אי הכי חבירו נמי שרי ולמה חמור ולא אמר חבירו ופירק רב פפא כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור פי' כל מלאכה שהעושה חייב חטאת כגון טעונת משוי ד' אמות ברה"ר אם יטעון חבירו פטור אבל אסור ואם יטעון בהמתו מותר לכתחלה ובלבד שלא תהא עקירה והנחה וזה שאמר רב אדא בר אהבה היתה חבילה מונחת בין כתיפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו מדדייקינן למימריה דווקא רץ ומפרקינן לטעמי' ש"מ הלכתא כוותיה ותו דליכא מאן דפליג עליה ופירוש' דזריק לה כלאחר יד לאו שמכניסה ומפרקה אלא מהלך בריצה וכשמגיע לפתחו מחזיר אחוריו כלפי פתח החצר ופניו לחוץ וזורק החבילה מעל כתיפו בחצר דרך הפתח ע"י ריצה בלא עמידה וזה פי' דזריק לה כלאחר יד שזרקה שלא כדרך מפרק ומכנס חבילות:
אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג חייב חטאת. במזיד חייב סקילה. פי' המחמר המנהיג בהמתו ועליה משוי חייב ודמי המנהיג בהמה טעונה משאוי כנושא משאוי על כתיפו מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך הקיש בהמתו לו. והשיב רבא ב' תשובות בדבר חדא דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה.
והלא מחמר. ה"נ הו"ל לאקשויי והלא שביתתן עליך מן התורה אלא דהא עדיפא ליה משום דהוה יכול למימר בחמור של גוי ואע"ג דקתני אין עמו נכרי מניחו על החמור דמשמע הא יש עמו נכרי לנכרי יהיב ליה ואמרינן לעיל משום דחמור אתה מצווה על שביתתו אפילו בחמור שאינו שלו, אית לן למימר דלנכרי יהיב ליה משום דחמור אפשר לבוא לידי איסור תורה אם יהא מחמר אחריו דזימנין דקיימו ולאו אדעתיה וה"נ אית לן למימר בחמור שלו אף בשאינו מחמר אחריו שמפני ששביתתו עליו מן התורה אין לו להניחו עליו אלא כענין זה שאמרו כאן שמניח עליה כשהיא מהלכת וכשהיא עומדת נוטלה הימנה ולא להניחו עליה בענין שתעשה עקירה והנחה שאין לו לעבור על ד"ת וכשאמרו למעלה חמור אתה מצווה עליו מן התורה עניינו מפני שאפשר לו לבוא לאיסור תורה או אפשר שנאמר מפני שמחמר אסור לאו כדבעינן למימר לקמן מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך ובהמה לבדה אין שביאתה עליך אלא בעשה מדכתיב למען ינוח שורך וחמורך ניחא ליה לאקשויי ממחמר דהוא איסור לאו ואע"ג דאסיקנן דפטור מכלום משום דכתיב אתה דאינו ניהו דמחייב בבהמתו לא מחייב היינו דלא לקי כדאמרינן מעיקרא לסברא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו שדעתם לומר שאין המלאכה שהוא עושה עם בהמתו חשובה מלאכה להתחייב עליה מלקות אלא כמלאכת עבדו ובנו שהוא מוזהר עליהן ואינו לוקה שאין מלקות אלא במעשה עצמו לא במעשה אחרים, אבל ודאי איסור לאו יש בדבר כהרבה לאוין שיש בתורה שאין לוקין עליהן כגון לאו שבכללות ולאו שאין בו מעשה והכי איתא בהדיא ביבמות פ"ק דמחמר לאו גרידא הוא.
וה"ר משה ז"ל כ' בפ"כ מהל' שבת (פ"כ מהל' שבת) שאם הוציא משא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה ואחז"ל שהלאו המפורש בתורה לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך הוא שלא יחרוש בה ולדבריו המחמר אחר בהמתו אין בו איסור אלא משום שביתת הבהמה ויבא כפשוטו מה שהקשו והלא מחמר ולא הקשו משביתת בהמתו שהכוונה במחמר הוא משום שביתת הבהמה בלא שיהיה הוא מחמר אחריה, שאף כשעושה בו הגוי מלאכה כדאיתא בפ"ק דע"ז וז"ש שעל החורש נאמר בתורה לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך אינו כלום שהרי מפורש כאן שהלאו של לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך אין לוקין עליו והחורש בבהמה בשבת הוא חייב משום מלאכת עצמו ובשבת חייב סקילה ובי"ט לוקה כמו ששנינו בפ' ואלו הן הלוקין יש חורש תלם א' וחייב עליה משום ח' לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ושביעית וי"ט וכו' והוא ודאי לחיוב מלקות כמו שמוכיח שם באותו משנה ובגמ' שעליה, אלא שמכל מקום צריך טעם בדבר שהרי החורש בבהמות אתה ובהמתך הוא כמחמר שהחרישה בכח הבהמה היא נעשה ונאמר בזה שמפני שהחורש בבהמה הוא נותן עליה עול והוא כובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה ואין הבהמה אלא ככלי ביד אומן ואינו דומה למחמר שהבהמה היא הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר:
הא דאמר ר"א בר אהבה רץ תחתיה עד שמגיע לביתו. הו"ל לאקשויי עלה אמאי לא תני לה במתני' אלא שלא רצו חכמים לגלותה כההיא דר' יצחק ואע"ג דלא אמרינן עליה בהדיא הכי חדא מכלל חברתה איתמר, אלא שקשה הדבר למה לא שנו את שתיהן כאחת מטלטלו פחות פחות מד"א או רץ בה עד שמגיע לביתו, והנראה לרב מורי נר"ו דבמתני' דקתני כיסו לא שריא הכי דדוקא בחבילה הוא דשריא דאית לה הכירא דלאו אורחיה למירהו בחבילה אבל ביס אורחיה ולית ליה הכירא ואפשר שנאמר דרב אדא בר אהבה אתא לאשמעינן תקנה בחבילה משום דלא אפשר בפחות פחות מד"א ואפשר לו שירוץ בו עד שיגיע לביתו אבל בכיס דמתני' א"צ לזה כיון דאפשר בטלטול פחות פחות מד"א אבל אם בא לרוץ בה רשאי שהרי ודאי שיש לו היתר אלא שאין דרכן של ב"א שיהיו רצים בדרכים ל"ש:
אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג חייב חטאת וכו'. איכא דקשיא להו לרמב"ח אמאי לא תני לה גבי אבות מלאכות ואינה קושיא דמחמר לאו מלאכה בפ"ע היא שאינו חייב אלא על המלאכות שנישנו בפ' כלל גדול אלא שהוא חייב כשהוא עושה ע"י בהמתו כמו שהוא עושה ע"י עצמו אבל אב מלאכה אחר אין לנו אלא אלו שנישנו שם:
איכא דאמרי לחרש יהיב ליה ואיכא דאמרי לקטן יהיב ליה: והלכך בשל דבריהם הוא, וכיון דלא אפשיטא יהיב למאן דבעי מינייהו. וקשיא לי דהא כיון דבגדול אסור וכדאמרינן בסמוך כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור, אם כן היכי יהיב ליה לתינוק דאף ע"פ שאין בית דין מצווין להפרישו, למיספא ליה בידים אסור דקרינן ביה לא תאכלום לא תאכילום. ויש לומר דשאני הכא דאפילו בגדול ליכא אלא איסורא דרבנן ובשל דבריהם אפילו לכתחילה ספינן ליה, וכמו שכתבתי אני בפרק חרש ביבמות (קיג, ב) ובגיטין בפרק הניזקין (נה, א) בסייעתא דשמיא, ומכאן ראיה לדברי. ואף על גב דמשום דלא ליתי למיסרך אסור בכל מידי דקא עביד מחמת גדול וכדכתבינן התם, הכא במקום דאיכא למיגזר דאי לא שרית ליה אתי איהו למיעבד איסורא בידים שרינן ליה ולא חיישינן בכי הא לדלמא אתי למיסרך. כך נראה לי.
והלא מחמר: הוא הדין דהוי ליה לאקשויי והלא מצווה על שביתת בהמתו מדאורייתא, אלא דלמא מוקי לה בחמור שאינו שלו ושאלה ושכירות לא קנו. מיהו למסקנא כיון דלא עבדא עקירה והנחה, ליכא נמי משום שביתת בהמתו דבגופו נמי פטור. הרמב"ן ז"ל.
כשהיא עומדת נוטלו הימנה: הרמב"ם ז"ל (פרק כ מהל' שבת ה"ו) פירשה (כשהוא) [כשהיא] רוצה לעמוד קודם שתעמוד כדי שלא תהא שם לא עקירה ולא הנחה. ואינו נראה כן.
היתה חבילתו מונחת לו על כתפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו: והא דלא אמרינן הכי בכיס. כתב הרמב"ן ז"ל משום דבחבילה שהוא משוי כבד מידכר ולא אתי למיעבד עקירה והנחה, אבל בכיס שהוא דבר מועט וקל לא דכיר וחוששין דלמא נח ואתי למיעבד עקירה והנחה.
כשהיא מהלכת נותנו עליה והיא עומדת נוטלו ממנה: והוא הדין כשהוא נותנו לחרש שוטה וקטן, וכל שכן היא דאילו נותנו להן כשהן עומדין הא איתא בגדול בכיוצא בזה חיוב חטאת, וכל שבגופו איכא איסורא דאורייתא אי אמרינן לקטן למיעבד איכא נמי איסורא דאורייתא, דכתיב (ויקרא יא, מב) לא תאכלום קרינן ביה לא תאכילום, ואמרינן ביבמות פרק חרש (קיד, א) לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם הבא לי מפתח אבל מניחו תולש מניחו זורק, ולעיל (קכא, א) נמי תניא קטן שבא לכבות אין שומעין לו, ואוקימנא בגמרא בקטן העושה על דעת אביו, כלומר ועובר בזה משום לא תעשה [כל] מלאכה אתה ובנך (שמות כ, ט).
כשהיא מהלכת נותנו עליה: כתב הרמב"ם (שם): ואסור לו להנהיגה אפילו בקול כ"ז שהכיס עליה, כדי שלא יהא מחמר בשבת. ואינו מחוור בעיני כלל, שהרי כיון שאינו מניח עליה עד שתהא מהלכת אינו מחמר, ועוד דהא אמרינן הכא דכל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחילה.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
והא הו"ל מחמר פי' בלאו מחמר נמי אסור לו לאדם להניח בהמתו שתעשה מלאכה בשבת כדאמרי' בפ"ק דע"ז גבי אין מוכרין בהמה גסה לגוים גזירה משום שאלה ומשום שכירו' וכי מוגר לה לגוי לא קאי ישראל בהדה ואפ"ה מיתסר ואין לחלק בין משוי לשאר מלאכות כמו שסברתי לחלק במהדורא תנינא שהרי הוכחתי במהדורא תנינא דע"ז מההיא דבן בתירא מתיר בסוס שכך הוא המשוי כמו רחירשה ודישה וטחינה ומאי דאמרי' התם גבי נסיוני ושמעה ליה לקלי' ואזלא מחמתי' דמשמע דוקא משום דשמעא לי' לקלי' והו"ל מחמר הוא דאסור הא לא שמעה ליה לקלי' שפיר דמי ורב אחאי נמי דשרא על ידא דספסירא התם משום דלא ידיע' לי' לקלי' והילכך נמי דאמרי' והא הו"ל מחמר דמשמע טעמא דאיהו מחמר אחרי' אסור הא לא"ה שרי בוודאי דכולי האי מיירי כשמתחיל לעשות המלאכה מבע"י להטעינה והיא עושה מאלי' כל השבת דדוקא אםהוא מחמר אחרי' הוא אסור דנראה שמחמתו עושה הבהמה אבל אם אינו מחמר אחרי' שרי דומיא דכל המלאכות שמותר להתחילן עם השמש והן נגמרת מאליהן בשבת ומעשה בהמתו נמי כמלאכה הנעשית מאלי' דמי ולא אסר רחמנא מלאכת הבהמה אלא כשמטעינה בשבת או ששם עתה לחרוש ולדוש בשבת ומש"ה בעינן כשהתחיל מבע"י יהא מחמר והמשוי שהי' עושה חמורו בלא כיסו אע"ג דהוא מחמר אחריו דהא שמע' לי' לקלי' ואזלא מחמתי' כיון שלא הטעינה מבע"י ע"ד לילך בבשבת אלא לילך בחול וקידש עליו השבת מותר להניחה כדפרישית במה"ק נמצא דלא מיתסר במלאכת בהמתו אלא כי עביד בה מלאכה בשבת אם התחיל מבע"י ע"ד לעשות בשבת מחמר אחרי' בשבת:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה