שבת קטו ב
על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אילימא תנא קמא דרבי יוסי ודילמא בהא קמיפלגי מר סבר ניתנו לקרות בהן ומר סבר לא ניתנו לקרות בהן אלא רבי יוסי ותנא דגיפטית ת"ר אהברכות בוהקמיעין אע"פ שיש בהן אותיות של שם ומעניינות הרבה שבתורה אין מצילין אותן מפני הדליקה אלא נשרפים במקומן [הן ואזכרותיהן] מכאן אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה מעשה באחד שהיה כותב בצידן באו והודיעו את רבי ישמעאל והלך רבי ישמעאל לבודקו כשהיה עולה בסולם הרגיש בו נטל טומוס של ברכות ושקען בספל של מים ובלשון הזה אמר לו רבי ישמעאל גדול עונש האחרון מן הראשון בעא מיניה ריש גלותא מרבה בר רב הונא גהיו כתובין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום בלשון הקדש מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין תיבעי למ"ד מצילין תיבעי למ"ד אין מצילין תיבעי למ"ד אין מצילין הני מילי היכא דכתיבי תרגום ובכל לשון אבל הכא דכתיבי בלשון הקדש מצילין או דילמא אפי' למ"ד מצילין ה"מ היכא דכתיבי בדיו דמיקיים אבל הכא כיון דלא מיקיים לא א"ל אין מצילין והא רב המנונא תנא מצילין א"ל אי תניא תניא מאי תניא אמר רב אשי כדתניא אין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון דומגילה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו בעא מיניה רב הונא בר חלוב מרב נחמן ס"ת שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות כגון פרשת ויהי בנסוע הארון מצילין אותה מפני הדליקה או אין מצילין א"ל ותיבעי לך פרשת ויהי בנסוע הארון גופה ההיכא דחסר פרשת ויהי בנסוע לא קמיבעיא לי דכיון דאית ביה הזכרות אע"ג דלית ביה שמונים וחמש אותיות מצילין כי קא מיבעיא לי ס"ת שאין בו ללקט מאי א"ל ואין מצילין איתיביה זתרגום שכתבו מקרא ומקרא שכתבו תרגום וכתב עברית מצילין מפני הדליקה ואצ"ל תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה תרגום שבתורה מאי ניהו (בראשית לא, מז) יגר שהדותא ואף על גב דלית בה שמונים וחמש אותיות כי תניא ההיא להשלים איבעיא להו הני שמונים וחמש אותיות מכונסות או מפוזרות רב הונא אמר מכונסות רב חסדא אמר אפילו מפוזרות מיתיבי ס"ת שבלה אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות כגון פרשת ויהי בנסוע הארון מצילין ואם לאו אין מצילין תיובתא דרב הונא תרגמה רב חסדא אליבא דרב הונא חבתיבות ת"ר (במדבר י, לה) ויהי בנסוע הארון ויאמר משה פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה לומר
רש"י
[עריכה]
אילימא ת"ק - כרב חסדא ור' יוסי כרב הונא:
דילמא - טעמא דת"ק משום דקסבר ניתנו לקרות בהן ונהי דר' יוסי קאי כרב הונא מיהו כרב חסדא לא קאי ולא חד דהא רב חסדא אפי' למ"ד לא ניתנו קאמר מצילין:
הברכות - מטבע ברכות שטבעו חכמים כגון י"ח ושאר ברכות:
ומעניינות הרבה - מפרשיות שהיו כותבין בקמיעין פסוקים ללחש כגון כל המחלה וכגון לא תירא מפחד לילה:
נשרפין במקומן - אם נפלה דליקה בשבת:
כשורפי תורה - שהרי לא יצילם בשבת:
לבודקו - אם אמת היה הדבר:
טומוס - קבוצות קונטריסים:
היו כתובין - תורה נביאים וכתובים:
תיבעי למ"ד - בנכתבים בכל לשון מצילין תיבעי למ"ד אין מצילין:
דלא מיקיים - אין מתקיים כדיו:
הא רב המנונא תנא - מצילין:
מאי תניא - היכא תניא:
מדקאמר מגילה בדיו - וקתני דהוא מן הדברים שבין ספרים למגילה ש"מ שאר ספרים נכתבים בסם ובסיקרא:
בר חלוב - שם אדם:
פ"ה אותיות - זהו שיעור לספר תורה שנמחק או בלה להיות עומד בקדושתו:
כגון פרשת ויהי בנסוע הארון - שהוא ספר לעצמו כדלקמן ויש בה פ"ה אותיות:
ללקט - שנשארת כאן תיבה ובמקום אחר תיבה:
מהו - להצילן:
ותיבעי לך פרשת ויהי בנסוע הארון גופה - שנכתבה לבדה וחסרה אות מהו להצילה:
שאין בו כדי ללקוט - ובאותו ליקוט עצמו ליכא אזכרות:
תרגום שבתורה - יגר שהדותא ושבנביאים כגון כדנא תימרון להום (ירמיהו י) שכתבו מקרא [א"נ] התרגום שבעזרא כתבו מקרא:
כתב עברית - אותיות גדולות הן ואין דומות לכתב אשורית אף ע"פ שכתובין בלשון הקדש אלא שכתב האותיות משונות:
ואין צריך לומר תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה - שכתבו תרגום כהלכתו:
להשלים - אם היה בו כדי ללקט ותרגום זו משלימו מצטרף ומצילין בשבילו:
תיובתא דרב הונא - דמדקתני ללקט מכלל דמפוזרות נינהו:
בתיבות - הא דקתני ללקט דמשמע מפוזרות לא ללקט אות ואות לבד אלא ללקט תיבה שלימה תיבה כאן ותיבה כאן עד פ"ה אותיות וכי פלגינין באותיות המפוזרות:
עשה לה סימניות מלמעלה ומלמטה - להבדיל' מן הסמוכות לה:
למעלה ולמטה - בתחלה ובסוף ויהי בנסוע הארון:
תוספות
[עריכה]
היו כתובים בסם ובסיקרא כו'. משמע דפשיטא ליה שאין קורין בהן דאי קורין בהן פשיטא דמצילין כדאמר לעיל וקשה לרשב"א דבסמוך משמע דפשיטא ליה לריש גלותא גופיה דקורין בהן דקאמר והתניא מצילין והיינו ההוא ברייתא דמייתי שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו אבל שאר ספרים נכתבין שלא בדיו ולפי מה שאפרש בסמוך דהך ברייתא איירי לענין הצלה אתי שפיר ולעולם אין קורין בהן:
אבל הכא כיון דלא מקיים לא. אע"ג דבפ"ב דגיטין (דף יט.) קרי להו דבר שמתקיים דתנן בכל כותבין בסם ובדיו ובסקרא ובקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שמתקיים אומר ר"י דהתם קרי ליה מתקיים טפי ממשקין ומי פירות דקתני התם בסיפא דאין כותבין בהן אבל אין מתקיימין כמו דיו אבל קשה לר"י דתנן בפ"ב דסוטה (דף יז:) גבי מגילת סוטה אין כותבין לא בקומוס . ולא בקנקנתום שנאמר ומחה כתב שיכול למחוק אלמא קומוס וקנקנתום מתקיימין יותר מדיו ואומר ר"י דלעולם אין מתקיימין כמו דיו ואין יכול למחות כמו דיו לפי שנבלעין בקלף:
מגילה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו. משמע דשאר ספרים לא בעי ספר ודיו וקשה דבפ' המוציא יין (לעיל דף עט:) משמע דספר תורה בעי ספר דתני' על הנייר ועל המטלית פסולה ומוקי לה בס"ת וה"ה על הדיפתרא אע"ג דלא חשיב ליה לענין פסול ה"נ לא חשיב ליה לענין כשרות דקתני על הקלף ועל הדוכסוסטוס כשירה ולא קתני דיפתרא ועוד תנן במסכת סופרים (פ"א) אין כותבין לא ע"ג דיפתרא ולא ע"ג נייר מחוק ועוד דמגילה פסולה אדיפתרא כדתנן פ"ב דמגילה (דף יז.) וכן מגילת סוטה פסולה אדיפתרא כדאמר בפ"ב דסוטה (דף יז:) משום דבעיא ספר וכ"ש ס"ת דנקראת כמה פעמים ספר ודיו נמי צריך כדאמר בפרק הבונה (לעיל קג:) כתבה שלא בדיו או שכתב האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו ותירץ הרב יוסף דס"ת ודאי בעי ספר ודיו והכא איירי דווקא בשאר ספרים והא דלא קתני אין בין ספרים לס"ת ומגילה משום דס"ת נכתבים בכל לשון להכי לא עריב לה ואכתי קשה לר"י דתנן בפ"ק דמגילה (דף ח:) אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון כו' ופריך בגמרא וספרים נכתבין בכל לשון ורמינהו מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וכתב עברי אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו בכתב אשורית על הספר ובדיו ומשני כאן בספרים כאן במגילה ורב אשי משני כי תניא ההיא בשאר ספרים ורבי יהודה היא אלמא בשאר ספרים נמי בעי רבי יהודה ספר ודיו והוא הדין לרבנן דלא אשכחן דפליגי רבנן עליה אלא בכתב אשורית אבל בספר ודיו לא אשכחן דפליגי ועוד קשה דשביק רב אשי התם שינויא קמא דמוקי לה במגילה ומסייע ליה ברייתא דהכא דקתני בהדיא דמגילה בעי שתהא כתובה אשורית וספר ודיו ורב אשי גופיה מייתי לה הכא ונראה לר"י דדוקא לענין הצלה מיתניא הך ברייתא דאין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ואפי' בלא ספר ודיו חשיבו לענין דמצילין אותו מפני הדליקה אע"ג דלא חזו לקריאה משום דיש בהו אזכרות אבל במגילה אין מצילין אלא א"כ ראויה לקריאה שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו לפי שאין בה הזכרה וא"ת א"כ תקשה מברייתא דהכא דאמר לעיל כל היכא דלא ניתנו לקרות בהן אין מצילין וי"ל דהא מסיק לעיל תנאי היא:
מיתיבי ס"ת שבלה אם יש בה כדי ללקט כו'. השתא משמע דמלשון ללקט קא פריך דמשמע אפי' מפוזרות ותימה א"כ אמאי קא בעי מעיקרא מכונסות או אפ' מפוזרות פשיטא דאפי' מפוזרות מדבעא רב הונא ס"ת שאין בו ללקט משמע הא יש . בו ללקט מצילין אע"פ שהן מפוזרות:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק טז (עריכה)
ג א מיי' פכ"ג מהל' שבת הלכה כ"ז, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' של"ד סעיף י"ב:
ד ב מיי' וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' של"ד סעיף י"ד:
ה ג מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' של"ד סעיף י"ב:
ו ד מיי' פ"ב מהל' מגילה הלכה ט', סמג עשין מד"ס ד, טור ושו"ע או"ח סי' תרצ"א סעיף א':
ז ה ו ז ח מיי' פכ"ג מהל' שבת הלכה כ"ח, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' של"ד סעיף י"ב:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק טז (עריכה)
ושאר תנאי (דתנן) [דאמרי] מצילין לא מסיים מן מינהון סבר ניתנו לקרות בהן. ומאן מנהון סבר לא ניתנו לקרות בהן אלא האי תנא דגפטית. דתני אע"פ שלא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן. ות"ק דר' יוסי בניתנו לקרות בהן פליג. וקי"ל כרב הונא דרב חסדא לגביה תלמיד הוא. והא דתנינן כל כתבי הקדש מוקים לה רב הונא בתרי בבי. כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה בין נביאי' שקורין בהן בין כתובים שאין קורין בהן. בד"א בכתבי הקדש הכתובים בלשה"ק [אבל אי הוי] אינון כתבי הקדש כתובי' בכל לשון אין מצילין אותן מפני הדליקה ואפי' הכי טעונין גניזה והא ברייתא דתניא הברכות והקמיעות אע"פ שיש בהן של שם ומעניינות של תורה הרבה אין מצילין אותן מפני הדליקה ונגנזין במקומן הלכה היא. והלכה כדתנא רב המנונא שאם היו כתובים בסם ובסיקרא מצילין אותן אע"פ שאינו דבר של קיימא. ולענין בעיא דרב הונא בר חלוב מרב נחמן סוגיא דשמעתא. כל ס"ת דאית ביה פיסקא דאית ביה שם אע"ג דאין בו ללקט פ"ה אותיות מצילין אותו. והאי דתניא יגר שהדותא מצילין אותו להשלים דאי איכא פ"ה אותיות אע"ג שמהן יגר שהדותא מצילין אותו. והלכתא כרב הונא דהני פ"ה אותיות מכונסות ולא מפוזרות. ופי' מכונסות כדתרגמא רב חסדא אליבא דרב הונא בתיבו' אי יכול ללקט פ"ה אותיות מס"ת מתוך תיבות שלימות מצילין אותו כגון דמשכחת בראשית והיא מנויה לשש. ויצא מנויה לארבע. ואלה מנויה לארבע. ויקרא מנויה לחמש כולן תיבות שלימות עשרים (וא"ו) [או] פחות או יתר שמנין אותיותיהן פ"ה. אבל אותיות שמתוך תיבות שאינן שלימות אין מצילין כגון ויאמ מכלל ויאמר. אבר מכלל אברם או אברהם וכיוצא בהן. כל שנמצאת תיבה שלימה מונין אותיותיה להעלות לפ"ה אותיות וכל תיבה מקצתה מטושטשת אין אותיותיה המוגהות עולות למנין פ"ה. ומשו"ה אמרן ללקט ואע"פ שהתיבות מפוזרו' במקומו' רחוקין זה מזה:
גליונים של ס"ת. איבעיא אם מצילין אותן ולא איפשיטא. ס"ת שנמחק מקום המחק אין בו קדושה דאמרינן כי קדוש היכא דאיכא כתב. ליכא כתב לא קדוש. ומשום דאית טעותא בנוסחאות בהא שמעתא כתבנא כולה. ת"ש ס"ת שבלה אם יש בו ללקט פ"ה אותיות מצילין אותו ואם לאו אין מצילין אותו. וליפוק ליה משום גליון. בלה שאני כלומר אם מצילין מפני הגליונים לא הוה צריך לדקדוקי בתר פ"ה אותיות. ושנינן בלה שאני מכלל כי אם לא בלה מצילין אותו מפני הגליונין אע"פ שאין בו ללקט פ"ה אותיות. ת"ש ס"ת שנמחק אם יש בו כדי ללקט פ"ה אותיות מצילין אותו ואם לאו אין מצילין אותו. ושנינן נמחק לא קא מיבעיא לן דכי קדוש כי איכא כתב. כי ליכא כתב לא קדוש.
כי קא מיבעיא לי גליונות של מעלה ושל מטה ושבין דף לדף ושבין פרשה לפרשה שבתחילת הספר ושבסופו (מ"ט) [מאי]. ת"ש גליונין של מעלה ושל מטה שבין דף לדף שבין פרשה לפרשה שבתחלת הספר ושבסופו מטמאין את הידים. ומשנינן דילמא כי חשיבי אגב ס"ת. אבל גליונים דלא מטמו את הידים לאו כוותיה אינון. וכיון דבעיא זו לא איפשיטא מחמרינן בבזיון כתבי קדש. ומצילין אותן הגליונין מפני הדליקה בשבת ותוב מהא דתניא הגליונין וספרי המינין אין מצילין אותן מפני הדליקה. מיגו דדחינן ומוקמינן לה גליונין של ספרי מינין. ואקשינן מכלל דספרי מינין גופיהן מצילין. ושנינן הכי ספרי מינין הרי הן כגליונין. כלומר כשם שהגליונין שאין כתיבה עליהן אין להן כבוד ואין מצילין אותן. כך ספרי מינין מכלל שהגליונין של ס"ת מצילין אותן. והני ספרי מינין. ספרי תורה שכתבן מין אינון דקי"ל כר"נ דאמר נקיטינן ס"ת שכתבו מין ישרף. כתבו נכרי יגנז. נמצא ביד מין יגנז. ביד נכרי אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו. אבל הספרים שחיברו אותן המינין דברי הכל ישרפו. דהא כתבי קדש שכתובין תרגום איפליגו בהן אם מצילין אותן מפני הדליקה אי לא.
ה"ג וכ"כ בכל הנוסחאות והאמר רב המנונא תנא מצילין אמר ליה אי תניא תניא. ול"ג מאן תניא והיכי תניא וליתא בשום נוסחא וברייתא הוא ומצאתיה שנויה בפ' זה בתוספתא אבל רש"י ז"ל גורס מאי תניא דתניא עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו וכו' ופי' שכל אלו הן הדברים שבין ספרים למגלה, ועלייהו קתני להו בהך מתניתא וש"מ שאר ספרים נכתבין בסם ובסיקרא אין זה נכון ולא מחוור דבעיא דריש גלותא מפשט פשיטא ליה דלא ניתנו לקרות בהן דהיכא דניתנו לקרות בהן כ"ע לא פליגי דמצילין וכיון שכן השתא היכי מייתא לה ברייתא למימר דקורין בהן, ועוד דלאו הכי תניא בשום דוכתא ותו ק"ל דאמרינן עלה דמתני' בדוכתא מה"נ אתיא כתיבה כתיבה כתיב הכא ותכתוב אסתר וכתיב התם מפיו יקרא אלי את הדברים האלה ואני כותב על הספר ובדיו וכל כתיבה דספרים תפלין ומזוזות מהתם גמרינן אלמא בכולהו בעינן על הספר ובדיו ועוד מצאתי דתניא בהדיא במס' סופרים גבי ספרים אין כותבין ע"ג דפתרא ולא על נייר מחוק ולא בשחור ולא בשיחור ולא בקומוס ובקנקתום ולא במי טריא וכו', ועוד דמג' דילן מוכחא דאמרן בפ' המוציא גבי ס"ת כתובה על הנייר ועל המטלית פסולה על הקלף ועל הגויל ועל דוכסוסטוס כשרה אלמא בס"ת נמי בעינן ספר, ובפ' הבונה תניא או שלא כתב בדיו או שכתב האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו וההוא לאו במגלה תניא דמייתי לה וכתבתם אלא גבי ס"ת תניא ממאי מדקתני או שכתב את השירה כיוצא בה ש"מ דיו בעינן ובפ' הקומץ רבה נמי הכי מוקי לה בס"ת אלמא דיו בעינן ובפ' הקומץ רבה נמי הכי מוקי לה בס"ת אלמא דיו בעינן ושוב מצאתי בס' התרומות כדברינו והוא מפרש זו הברייתא דקתני עד שתהא כתובה על הספר ובדיו דלגבי הצלה תני וה"ק שאר ספרים כיון שיש בהן אפילו כתובין בסם ובסיקרא מצילין אותן אבל מגלה דלית בה הזכרה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו ואין אנו צריכין לדחוק מפני שהגירסא אינה עיקר בנוסחאות:
ה"ג רש"י ז"ל וכן היא במקצת הספרים: מאי תניא דתני' אין בין ספרים למגילה, אלא שהן נכתבין בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורית ובדיו: ופירש הוא ז"ל: דאלו דברים יש בין ספרים למגילה, שהמגילה צריכה שתהא כתובה אשורית ובדיו, אבל בספרים אע"פ שכתובין בכל לשון ושלא בדיו כשרין. ואינו נכון, דהא ריש גלותא ודאי לא מבעיא ליה היכא דנתנו ליקרות בהן דלכולי עלמא מצילין כדאמרינן לעיל, ועוד דלישנא דקאמר תבעי למאן דאמר מצילין, תבעי למאן דאמר אין מצילין קא דייק הכי, ועוד דהא בהדיא תניא בפרק הבונה (קג, ב) כתבה כשירה או שכתב את השירה כיוצא בה ושלא בדיו הרי אלו יגנזו, אלמא דיו בעיא. ועוד דהא כולהו מכתיבה כתיבה גמירי, כדאיתא במגילה (יט, א) דאמרינן כתיב הכא (וכתבתם) [ותכתב אסתר המלכה (אסתר ט, כט)] וכתיב התם (ירמיה לו, יט) ואני כותב (בספר) [על הספר] (ו)בדיו, אלמא כל היכא דכתיב ביה כתיבה צריך דיו, ובמסכת סופרים (ריש פ"א) אמרו כן בהדיא.
ובתוס' רצו להעמיד הגירסא ואמרו דלא לענין הכשר קריאה תניא אלא לענין הצלה, כלומר אין ביניהם למגילה לענין הצלה, אלא ששאר הספרים ניצולין אע"פ שאינן כתובין אשורית ובדיו, ומגילה אין מצילין אותה עד שתהא אשורית ובדיו, וטעמא משום דשאר ספרים לפי שיש בהן הזכרות, אבל מגילה דלא כתיבה בה הזכרות לא עד שתהא כתובה כהלכתה. וקשיא לי דלפי דבריהם לא מוכח מינה אלא למאן דאמר מצילין, דהא תניא אלא שהן נכתבין בכל לשון, דאלמא אף בכל לשון מצילין, ואם כן רבה ב"ר הונא היכי קאמר ליה אי תניא תניא, דמי איכא למימר דכר' חסדא סבירא ליה ולא כאבוה. ויש לי לתרץ דכיון דאיהו בעי אפילו למאן דאמר מצילין, ואכולה אהדר ליה רבה בר רב הונא אין מצילין, כלפי הא אמר ליה ריש גלותא והא תניא מצילין ונקט מינה מיהא חדא דלמאן דאמר מצילין בהא נמי מצילין, ואמר ליה רבה אי תניא תניא, דלמאן דאמר מצילין בהא נמי מצילין. ומיהו אכתי לא מחוור, דלישנא דברייתא לא משמע דמיירי לענין הצלה אלא לענין הכשר כתיבה. על כן נראה לי דלא גרסינן לה כלל, והא דרב המנונא דאמר תנא מצילין ברייתא היא דמפורשת בתוספתא (פי"ד, ה"ג).
הא דאמרינן ה"מ בדיו דמקיים אבל הכא כיון דלא מקיים לא: קשי' לי דהני נמי מקיימי, שהרי שנינו למעלה בפ' הבונה דבכותב בשבת באחד מאלו חייב. וטעמא לפי שהיא מלאכה המתקיימת. ובהדיא תניא בתוספתא עלה זה הכלל כתב דבר של קיימא בדבר שאינו של קיימ', או דבר שאינו של קיימ' בדבר של קיימ' פטור, עד שיכתוב דבר של קיימא בדבר של קיימא, אלמא הני נמי מקיימי. וי"ל דמקיימי קצת עד שדרכן של בני אדם לכתוב בהן דברים שאינן עשוין לקיימן לעולם אלא זמן אחד, כספרי הזכרונות וכיוצא בהן. והלכך לענין שבת מלאכת מחשבת היא. אבל לענין ספרים דבעינן דבר המתקיים לעולם, הני לא מקיימי. ומקיים ולא מקיים לענין ספרים קאמר, כנ"ל.
הא דבעא מיניה רב הונא בר חלוב מרב נחמן ספר תורה שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסוע הארון, מצילין אותו מפני הדליקה: תמיהא לי אמאי לא פשטה מדקתני בברייתא בהדיא, ספר תורה שבלה אם יש בו ללקט פ"ה אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מצילין פחות מכן אין מצילין. ועוד דמלישנא דבעיא משמע דאיהו הוה ידע לה לברייתא, דהא נקט לישנא דברייתא ספר תורה שאין בו ללקט כפרשת ויהי בנסוע וכו'. ויש לומר דאההיא [ברייתא] קאי והלכתא קא בעי מיניה אי ההיא ברייתא או לא ומשום דקשיא ליה אידך דקתני תרגום שכתבו מקרא וכו' מצילין אותו מפני הדליקה ואין צריך לומר תרגום שבתורה וכדקא פריך ליה מיניה ואזיל, ופריק ליה דאין מצילין, ואי משום ההיא, כי תניא ההיא להשלים.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
אע"פ שיש בהן אותיות השם כו' פי' ומאי דאמרי' שאם היה השם כתוב על ידות הכלים שיגוד מגנז אותו אמת שהוא טעון גניזה בחול אבל בשבת לא טרחינן לאצולי' כיון דלא ניתן לכתוב שם:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה