עם טעמים:
בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻם־יְהֹוָ֗ה אֹֽסְפָה֙ הַצֹּ֣לֵעָ֔ה וְהַנִּדָּחָ֖ה אֲקַבֵּ֑צָה וַאֲשֶׁ֖ר הֲרֵעֹֽתִי׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
"ביום ההוא נאום ה' אוספה הצולעה", כבר בארתי (ישעיה י"א) בפסוק ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ, שישראל שהם עשרת השבטים לא נפוצו בפיזור גדול בין העמים רק נדחו ממקומם והושלכו לארץ מרחק ונאבד מקומם, וצריך אסיפה מן החוץ אל הפנים, ועל זה אמר אוספה הצולעה, ושבט יהודה הם נפוצו לארבע רוחות השמים וצריכים קיבוץ, ועל זה אמר והנדחה אקבץ, ושבט יהודה הם סובלים רעות רבות וצרות בארצות פזוריהם לא כן עשרת השבטים, ועל זה אמר "ואשר הרעותי", שהם שבט יהודה שהרעותי לה אם בעת בית שני ע"י היונים ואח"כ ע"י הרומיים, ואם במשך זמן גלותם:
ביאור המילות
"אספה הצלעה, והנדחה אקבצה". כבר התבאר (ישעיה י"א י"ב) שפעל אסף עקרו על הכנסת איזה דבר מן החוץ אל הפנים, ופעל קבץ בא על קיבוץ המפוזרות, ושם (י"ג י"ד) בארתי שפעל נדח מציין חוץ למקומו ויבא עליו פעל השבה בכ"מ, לבד כשמדבר מן גלות ישראל שעם הנדיחה נקשר מושג הפיזור והניפוץ מעצמו. ובארתי בכ"מ שעשרת השבטים אינם מפוזרים וא"צ קיבוץ רק אסיפה וקראם פה ובצפניה (ג' י"ד) בשם צולעה, שהם כצאן צולעה על ירכה כי אין רגלם עומדת במישור בדת ובאמונה, או מענין צלע וזויות על שנחבאים כל ימי הגלות בצלע כדור הארץ ולא נודע מקומם איה, ובצפניה אמר והושעתי את הצולעה, אם על ישועת הנפש והדת, אם מצד שהם יהיו הלוחמים ראשונה (כמ"ש בסי' ה') וצריכים ישועה, ואז יתקבצו גולי יהודה שהם מפוזרים ונפוצים:
