מלבי"ם על מיכה ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על מיכה · ד · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה באחרית הימים", ר"ל עתה בגללכם ציון שדה תחרש, וזה ימשך עד קץ הימים, שאז באחרית הימים תשוב ותבנה ע"י שנלך בשם ה' אלהינו ונשליך רוע המעשים, כמו שסיים כי כל העמים וכו' ואנחנו נלך בשם ה', ונבואה זו כבר חזה ישעיה (שם סי' ב') בשינוי לשון קצת כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, וכבר בארנוה שם בפרטות, יאמר ההר שעליו יעמוד בהמ"ק יהיה נכון בראש ההרים, ויהיה מנושא יותר ע"י הגבעות שתחתיו, ובכ"ז ימשכו אליו עמים כנהר המושך למקום נמוך:

ביאור המילות

(א-ב) "עמים, והלכו גוים". (בישעיה ב') אמר ונהרדו אליו כל הגוים והלכו עמים רבים, שר"ל שגוים הפחותים מעמים (כפי הכלל שם א' ד') ינהרו כמים הנמשכים מעצמם בטבע בלי הכנה, ועמים החשובים שיש להם מלך יתועדו ויזמינו א"ע ללמוד דרכיו. ומיכה הוסיף שאח"ז גם עמים החשובים ימשכו אליו בטבע וגם גוים הפחותים יתועדו ללמוד דרכיו, וגם שמיכה אמר ונהרו עליו היינו על ההר עצמו שהוא יותר מן ההמשכה אל ההר שיחס ישעיה אל הגוים, ושההזמנה לעלות אל ההר יעשו גם גוים הפחותים:

"מדרכיו, בארחותיו". התבאר בישעיה שם:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והלכו", וגוים רבים ילכו ויאמרו זל"ז לכו אתם ונעלה עמכם אל הר ה' ומן ההר נלך אל הבהמ"ק, ויורנו מדרכיו הגדולים, ונלכה מעצמנו בארחותיו הפרטים, ר"ל שע"י שיראנו שרשי דת האמתיית ויסודותיו נשתדל להשיג גם ענפים וסעיפיה, "כי מציון" ששם ישבו הסנהדרין ומורי הדת "תצא תורה" לכל העולם, "ודבר ה'" שהוא דבר הנבואה תצא מירושלים שהנביאים ימצאו בכל העיר:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושפט", והשופט אשר יהיה שם שהוא המלך המשיח ישפוט בין עמים רבים, ור"ל שאז יבוטלו הסבות שבעבורם ילחמו גוי בגוי ממלכה בממלכה, שלפעמים תעמוד מלחמה בסבות חילוק הדת והאמונה, ואז מציון תצא תורה כללית לכולם, ולפעמים תעמוד מלחמה ע"י דין ודברים שיש בין עם לעם שאז החרב תכריע בדברי ריבותם, ואז ישפוט המשיח בין עמים רבים, ולפעמים תעמוד מרד במדינה עצמה, על זה אמר שאז יוכיח לגוים וישיבם אל היושר ע"י תוכחתו, וממילא יכתתו חרבותם לאתים ולא ישא גוי אל גוי חרב וגם לא ילמדו עוד תכסיסי מלחמה כלל:

ביאור המילות

"ושפט בין עמים רבים". וישעיה אמר בין הגוים, ומיכה פי' שגם עמים שיש להם מלך ישמעו משפטיו, וגם גוים פחותים לתוכחות מוסרו יטו אזן:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישבו", וגם לא תעמוד ריב ומדון ע"י חסרון לחם וע"י עוני שעי"ז יפשטו ידיהם בגדוד, כי ישבו איש תחת גפנו, "ואין מחריד", שלא ימצא עוד מגן וחרב ומלחמה סלה:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", מבאר במה יזכו ישראל לכל הכבוד הזה באחרית הימים, מפני שבכל משך זמן הגלות הרב, הגם "שכל העמים ילכו איש בשם אלהיו" בכ"ז "אנחנו נלך בשם ה' אלהינו", ולא נשכח שם אלהינו הגם שעליו הורגנו כל היום, וזה יהיה "לעולם" ר"ל זמן רב, ולכן באחרית הימים תצא תורה מציון לכל העולם:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ביום ההוא נאום ה' אוספה הצולעה", כבר בארתי (ישעיה י"א) בפסוק ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ, שישראל שהם עשרת השבטים לא נפוצו בפיזור גדול בין העמים רק נדחו ממקומם והושלכו לארץ מרחק ונאבד מקומם, וצריך אסיפה מן החוץ אל הפנים, ועל זה אמר אוספה הצולעה, ושבט יהודה הם נפוצו לארבע רוחות השמים וצריכים קיבוץ, ועל זה אמר והנדחה אקבץ, ושבט יהודה הם סובלים רעות רבות וצרות בארצות פזוריהם לא כן עשרת השבטים, ועל זה אמר "ואשר הרעותי", שהם שבט יהודה שהרעותי לה אם בעת בית שני ע"י היונים ואח"כ ע"י הרומיים, ואם במשך זמן גלותם:

ביאור המילות

"אספה הצלעה, והנדחה אקבצה". כבר התבאר (ישעיה י"א י"ב) שפעל אסף עקרו על הכנסת איזה דבר מן החוץ אל הפנים, ופעל קבץ בא על קיבוץ המפוזרות, ושם (י"ג י"ד) בארתי שפעל נדח מציין חוץ למקומו ויבא עליו פעל השבה בכ"מ, לבד כשמדבר מן גלות ישראל שעם הנדיחה נקשר מושג הפיזור והניפוץ מעצמו. ובארתי בכ"מ שעשרת השבטים אינם מפוזרים וא"צ קיבוץ רק אסיפה וקראם פה ובצפניה (ג' י"ד) בשם צולעה, שהם כצאן צולעה על ירכה כי אין רגלם עומדת במישור בדת ובאמונה, או מענין צלע וזויות על שנחבאים כל ימי הגלות בצלע כדור הארץ ולא נודע מקומם איה, ובצפניה אמר והושעתי את הצולעה, אם על ישועת הנפש והדת, אם מצד שהם יהיו הלוחמים ראשונה (כמ"ש בסי' ה') וצריכים ישועה, ואז יתקבצו גולי יהודה שהם מפוזרים ונפוצים:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושמתי את הצולעה לשארית", שעשרת השבטים שקראם בשם צולעה הם נאבדו מכלל ישראל, ונדמה שאינם במציאות כלל, או שלא נשארו באמונתם ונהיו ככל הגוים, אשים אותם שיהיו שארית ישראל ויתגלו.

"והנהלאה", הם שבט יהודה שהיה שארית ישראל רק שדחו אותה הלאה מגוי אל גוי, וממקום אל מקום, מקום אחר הלאה, והיו חלושים מאד ונתמעטו ע"י הריגות ובלבולים, אשימם לגוי עצום, "ומלך ה' עליהם",

  • א) שיהיו תחת מלכות ה' והשגחתו,
  • ב) שתהיה המלוכה "בהר ציון",
  • ג) שיהיו "מעתה ועד עולם" היינו מעת הגאולה עד נצח כי לא יגלו עוד:

ביאור המילות

"והנהלאה", נגזר ממלת גש הלאה שמורה על התרחקות:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואתה מגדל עדר", מסב פניו אל הר ציון הנזכר, אומר אליו, אתה הר ציון, שאתה מגדל של העדר הלז שהוא עדר הצאן הצולעה והנדחה, תחלה תהיה כמגדל של צאן, ואח"כ תהיה "עופל", שהוא מבצר חזק, ומפרש שזה יהיה בשלש מדרגות, תחלה "בת ציון עדיך תאתה" שהגליות יתחילו להתקבץ וגלות יהודה ובנימין שהם בת ציון שגלו מציון בחורבן בית שני יתקבצו אליך, "ואח"כ ובאה הממשלה הראשונה", תבוא ממשלה קטנה, שיהיה להם קצת ממשלה והנהגה כמו שהיו לישראל בימים הראשונים לפני מלך מלך לבני ישראל שהיה להם שופטים מנהיגים אותם, ואח"כ תבא "ממלכת לבת ירושלים" יהיה להם מלכות קבוע שהוא מלכות ב"ד, שאח"כ ימלוך המלך המשיח בממלכה קבועה, (וכן התבאר ביחזקאל סי' ל"ד כ"ג כ"ד, וסי' ל"ו כ"ד כ"ה, ועמוס ט' י"א), שמלכות ב"ד תתגלה בהדרגה, ותחלה לא יהיה רק במדרגת שופט ויתעלה לאט לאט עד שיהיה לה' המלוכה, עיי"ש:

ביאור המילות

"מגדל עדר". שם מקום סמוך לבית לחם אפרתה (בראשית ל"ו י"ט כ"א), והנביא משתמש בשם זה על מגדל של עדר הצאן, (כמו ויבן מגדלים במדבר כי מקנה רב היה לו דה"ב כ"ו י'):

"ועפל". היינו מקום חזק ומבצר גבוה:

"תאתה ובאה". אתה מציין הביאה המוחלטת, ובאה מציין הביאה הבלתי מוחלטת, בת ציון תאתה בהחלט, והממשלה תבא בהדרגה ובכל פעם תתקרב יותר עד שתבא ממלכת, ולכן הטעם של מלת ובאה מלרע:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עתה", אחר שהודיע מה שיהיה באחרית הימים, חוזר אל זמן הבינים, שאמר לכן בגללכם ציון שדה תחרש, ורואה בנבואתו מה שנעשה בימי יהויקים וצדקיהו, עד שגלו לבבל, ואומר "עתה" (ר"ל קודם אחרית הימים) "למה תריעי ריע", למה תשמיעי קול תרועת שבר, "המלך אין בך אם יועצך אבד" הלא עתה עדיין יש בך מלך ויועצים, וא"כ מה זאת "כי החזיקך חיל כיולדה", שהיולדה בעת שהיא מוכנת שיפתח רחמה ושיצא הולד אשר במעיה תאחזנה חיל וחבלים, והוא צייר אל מה שהיא מוכנת שיפתחו שערי עירה ושיצאו לגולה ושישפכו דמים הרבה בתוכה, ר"ל איך את מוכנת להכבש וללכת לגולה בעוד שיש לך מלך ויועצים מדוע לא תאזרו חיל:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חולי", משיב באמת תחולי וגם תשכבי על גחונך "ותגוחי" להוציא הולד כיולדה, "כי עתה תצאי מקריה" שזה כמשל הוצאת הולד מן הבטן כן תצאי מן העיר, "ושכנת בשדה" כי רבים ישכנו בשדה כמו אלה שהלכו להתישב במצרים ובין יתר אומות שסביב א"י, "ובאת עד בבל" הם אלה שהגלו לבבל, "שם תנצלי (מכף אויביך)" כי אלה ששכנו בשדה נהרגו אח"כ ע"י הכשדים כמבואר בירמיה, רק גולי בבל נצולו, וכן "שם יגאלך ה' מכף אויביך" כי גולי בבל נגאלו ושבו לא"י בימי כורש:

ביאור המילות

"חולי וגחי". כבר התבאר כ"פ כי המליץ ידמה כיבוש עיר בצורה כפתיחת רחם יולדה, כי כן תחיל ותגיח, (מענין גחון כמ"ש יחזקאל סי' ל"ב שתשכב על גחונה), וכן יצאו דמים רבים, והעצמים אשר בבטן המלאה יצאו לחוץ, ועז"א כי עתה תצאי מקריה, ושם קריה בא על עיר מבצר (ישעיה א' כ"ו):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועתה", שוב חוזר ורואה בנבואתו מה שיהיה אחר גאולתם בימי כורש, שאחר ששבו בבית שני "נאספו עליך גוים רבים", שהוא מה שנאספו גוים רבים שונים אל ישראל אח"כ בדור דור כמו היונים ואח"כ הרומים, ואח"כ בכל משך זמן הגלות, עד האסיפה האחרונה שיתאספו עליהם בימי גוג ומגוג, שכל זה כולל בדבריו שרואה שגוים רבים מתאספים כמה פעמים על ישראל אחרי גאולתם בימי כורש.

"האומרים תחנף ותחז בציון עינינו", ר"ל והאסיפות האלה תהיה בשני אופנים, שלפעמים ירצו שציון תחנף להם, ר"ל שתהיה נכנעת ומשועבדת להם, כעבד החונף לאדוניו, כמו שהיה בימי היונים והרומיים שרצו שישראל יהיו תחתם למס עובד, ולפעמים יאמרו "תחז בציון עינינו", ר"ל שיחשבו שהמחזות שחזו הנביאים על ציון נאמרו עליהם כי הם נכנסו תחת ישראל ושעליהם ישכון ה' ועליהם חזו החוזים, כי כן יחשבו הישמעאלים ומטעם זה יתאספו לצבא על ירושלים לכבשה כנודע ודומיהם, וכן מטעם זה יתאספו חיל גוג ומגוג לכבוש את ירושלים ולחזות בה מחזות אשר חזו החוזים שלפי דעתם חזו עליהם:

ביאור המילות

"תחנף". פרשתי הכינוי על ציון, ויל"פ תחנף עינינו, שיחניפו לציון כאילו באו לחסות בצל קדושתה, ולחזות בה, הענינים הרוחנים, שזה הבדל בין ראה וחזה (כמ"ש ישעיה סי' ל"ג):

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והמה לא ידעו מחשבות ה'", עצת ה' הוא התכלית הנרצה אליו במעשהו, והמחשבות הם האמצעיים אשר יעשה כדי להכין את העצה שהיא התכלית, ובאר הנביא שכל מה שיתאספו הגוים על ציון כ"ז הוא ממחשבות ה', ר"ל שהם אמצעיים להשיג עי"כ את עצתו ר"ל התכלית הנרצה אצלו, שכל האסיפות שלהם יהיו הכנות ואמצעיים אל האסיפה שיתאספו באחרית הימים שגם היא תהיה הכנה שע"י ישיג עצתו, ששם ישפוט אותם על מעשיהם ושם יכירו דת האמת, וע"י האותות והמופתים שיראו אז ישובו הנשארים אל האמונה האמתיית, והרשעים יכלו כמוץ יסוער מגורן, וז"ש "שהמה לא ידעו מחשבות ה' ולא הבינו עצתו", שכ"ז הוא אמצעיים להשיג עצתו, שהוא כי "קבצם כעמיר גורנה" כמו שמקבצים את העמיר אל הגורן לדוש אותו ולהסיר המוץ והקליפה ולהשאיר הבר והתבואה, כן ידוש אותם במלחמת גוג ומגוג וכן יסיר המוץ שהוא מה שיכלה הרשעים אשר הרעו בקדש, וכן יברר התבואה שיפרשו מהם גרי הצדק ומכירי דת האמת:

ביאור המילות

"לא ידעו מחשבות ה' ולא הבינו עצתו". כבר בארתי (ישעיה ה' י"ט) כי התכלית הנרצה אצל ה' יקרא עצה, והאמצעיים המובילים אל התכלית נקראו מחשבות, ויש הבדל בין ידיעה להבנה, שהידיעה תפול על דבר המושג בחוש, וההבנה על דבר המושג בשכלו (ישעיה מ"ג י' ובכ"מ), ומי שיודע האמצעיים יוכל להבין התכלית, למשל שרואה בעיניו מלך פלוני מיעד חילותיו לעמוד במקום פלוני ובסדר מיוחד מבין שרוצה ליפול על מדינה פלונית ולכבשה, והם לא ידעו האמצעיים, וגם כשידעו אותם לא יבינו העצה שהוא התכלית הנרצה אצלו:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קומי ודושי בת ציון" מצייר זמן מלחמת גוג ומגוג שאז קבצם כעמיר גורנה להסיר המוץ מן הבר, ומצוה אל בת ציון שתקום ותדוש כעגלה דשה, "כי קרנך אשים ברזל", להלחם בקרן ולנגח מן המון גוג "ופרסותיך אשים נחושה" לענין הדישה לברר הדגן מן המוץ, "והדיקות עמים רבים", ולהסיר הקליפה היינו לכלות הרשעים עד שישאר קמח נקי, "והחרמתי לה' בצעם" הבצע והחמס שלקחו מישראל יהיה חרם והקדש לה' כי קדש ישראל לה' וממונם כממון הקדש, וגם "חילם" של עצמם שאינם ע"י בצע מישראל ואינו חרם, מ"מ יהיה לה' מצד שהוא "אדון כל הארץ" והכל שלו:

ביאור המילות

"בצעם וחילם". בצע מיוחד על ממון שהרויח ורובו שלא במשפט כמו כן ארחות כל בוצע בצע (משלי א'):

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עתה", מפרש מי הם האומות שיתאספו אז על ירושלים אשר ישראל ידושו אותם, אומר שהגדוד הזה שיבא על ירושלים באחרית הימים יהיו הבנים של האומות שצרו על ירושלים והחריבו אותה בימי קדם, כמו בני אשור ובני בבל ובני רומי, וז"ש "שעתה תתגודדי", הגדוד שיתגודד עתה במלחמת גוג, יהיה "בת" של "גדוד" אשר "מצור שם עלינו" בימי קדם, הבת שנולדה מן הגדוד הזה ששמו מצור עלינו בימי קדם, הם יתגודדו עתה בחיל גוג ומגוג, וכן יהיה בת של הגדוד אשר "בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל", שאבותיהם הכו את שופטי ישראל בשבט על הלחי, (שמכת הלחי הוא מכת בזיון וכן מכת השבט, וכ"ש אם מכים בשבט על הלחי וזאת היו עושים לשופט ישראל וכ"ש להמון עם שבהם) בת גדוד זה, הם יתגודדו על ירושלים ויקבלו גמולם באחרית הימים: