מלבי"ם על מיכה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על מיכה · ג · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואומר", משיב להם עוד עמ"ש הקצר רוח ה' אם אלה מעלליו, קורא אל ראשי בית יעקב שהם בעצמם ישפטו בדבר, אם לא מגיע להם עפ"י הדין שיענשו מאת ה', וז"ש "הלא לכם לדעת את המשפט", שראוי להם העונש במשפט ובדין:


ביאור המילות

"ראשי בית יעקב, וקציני בית ישראל". ישראל גדול מיעקב, ויכוין בישראל על שבט יהודה ובבית יעקב על עשרת השבטים (כנ"ל א' ה'), והקצין הוא העומד בקצה העם מצד מעלתו, והראש הוא המושל מצד שקבלוהו עליהם אף שיהיה שפל אנשים, והוא מושל בחזקה (כמ"ש שופטים סי' י"א ע"ש), ומלכי יהודה ושריהם היו חשובים מצד עצמם, לא כן מלכי ישראל ושריהם שהיו רודים בחזקה ולא מצד מעלתם:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שנאי", הלא אחר שהם "שונאי טוב ואוהבי רע" שזה הפך המשפט (כמ"ש עמוס ה' ט"ו שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט) והם "גוזלי עורם" מעליהם של העניים, ואח"כ גוזלים "גם שארם" ובשרם "מעל עצמותם":


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואשר", ואחר שכבר "אכלו את שאר עמי והפשיטו את עורם" ולא יש להם עוד מה לגזול מאתם כי שללו את כל אשר להם, אז "ואת עצמותיהם פצחו", יפתחו העצמות לחפש אם יש מוח בעצמות, וגם "יפרשו" וישברו העצמות לשנים "כמו" שמשימין הבשר "בסיר" קטן ששוברים העצמות, "וכבשר בתוך קלחת" שהעצמות מתרתחים עד שמוציא כל המוח שבם, כן ילחצו העניים בממונם ובגופם עד דכדוכה של נפש:


ביאור המילות

"פצחו, ופרשו", פצח היא הפתיחה הקטנה ומשתתף עם פצח פתח, ופצחי רנה, הוא קרוב עם ואנכי פציתי את פי, ופרש הוא ששובר לשנים דבר של מאכל, עוללים שאלו לחם פורש אין להם:

"סיר, קלחת". שניהם לבישול (ש"א ג') ובקלחת מצטמק יותר וירתח העצמות, ע"ז הוסיף כבשר בתוך קלחת:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אז", וא"כ אחר שעושים מעשים רעים כאלה אם "אז" בעת הפורעניות "יזעקו אל ה' ולא יענה אותם" וגם "יסתיר פניו מהם בעת ההיא" להסיר השגחתו מהם ולעזבם ביד המקרה, הכי זה עול מאתו? הלא זה מגיע להם בצד המשפט "כאשר הרעו מעלליהם", וא"כ איך תאמרו אם אלה מעלליו, הלא כפי שהרעו מעלליהם יסתיר פנים מהם והרע באה להם מעצמו, כפי מעלליהם והכנתם:


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה'", ונגד מה שלא רצו לשמוע לנביאי האמת ושמעו קול מורה שקר ונביאי כזב, אמר ה' על הנביאים, "שהם מתעים את עמי" מדרך הטוב והם מנבאים רק להנאת עצמם, שאם "נושכים בשניהם" שיתנו להם לאכל ובזה סותמים פיהם מלדבר רע, אז "יקראו שלום, ואשר לא יתן על פיהם" מאכל לסתמו בו, "וקדשו עליו מלחמה" וינבאו עליו רעה כמעשה דבר הדיא בפרק הרואה:


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן לילה לכם מחזון", מפני שהיה ביניהם שלשה מינים, חוזים, קוסמים, נביאים, אמר נגד החוזים שדרך המחזה לבא בלילה, לא יבא החזון ע"י הלילה רק יבא לכם לילה ע"י החזון, ונגד הקוסמים שדרך לעשות הקסם במקום חשוך, לא יבא עוד הקסם ע"י החשך, רק "תחשך לכם" ע"י "הקסם", ונגד נביאי השקר שהם היו מנבאים ביום, "תבא השמש על הנביאים", ומוסיף שלא לבד שתבא[1] השמש כי גם "יקדר עליהם היום" שבעוד שיהיה יום ויהיה השמש בשמים יקדר היום עליהם, ר"ל שתשיגם הצרה לפני זמנה:


ביאור המילות

"חזון, קסם, מתנבאים". עי' ישעיה (ג' ב', ירמי' י"ד י"ד):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובשו", ועי"כ "יבושו החוזים, ויחפרו הקוסמים" (שחפירה גדולה יותר מבושה) והנביאים המדברים בניב שפתים "יעטו על שפם" כאבל העוטה פיו שלא לדבר, והטעם לכל זה "כי אין מענה אלהים" שכל מה שחזו וקסמו ונבאו לא היה ע"י מענה אלהים רק שקר ותרמית לבם:


ביאור המילות

"בשו, חפרו". חפר גדול מבושת (ישעיה א' כ'), והקוסם ששקרותו מבואר יותר יחפור להטמן בעפר:

"על שפם". בארתי בספר התו"ה תזריע (סי' קנ"ד), ששם שפם לא בא רק אצל אבל על ששפתיו נסתמו שלא ידבר ונראה כאילו אין לו שתי שפתים:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואולם אנכי" אינני כנביאי שקר אלה, הם אין בפיהם מענה אלהים, "ואנכי מלאתי כח את רוח ה'" הדובר בי לא קסם כזב וחזון שוא, הם יקדשו מלחמה על אשר לא יתן על פיהם ואנכי "מלאתי משפט" לדבר כפי הדין והאמת "וגבורה" בל אירא משום אדם, הם מתעים את עמי ואנכי מלאתי כח "להגיד ליעקב פשעו":


ביאור המילות

"ליעקב פשעו, ולישראל חטאתו". יעקב שהם עשרת השבטים מרדו בע"ז, וישראל שהם שבט יהודה חטאו מצד התאוה, כנ"ל (א' ה') בפשע יעקב ובחטאת בית ישראל:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעו נא זאת", אחר שאמר (בפסוק א') שמעו נא ראשי בית יעקב, ומצדיק דרכי ה' שבא הכל בדין ובמשפט, מסיים דבריו, א"כ שמעו זאת, מה שאומר לכם עתה, אחר שאתם "מתעבים משפט", שהוא הדין הנימוסי, וגם "את כל הישרה" דברים שהשכל מחייב אותו "יעקשו", להלוך נגד היושר והשכל, עד שלא ישמעו לא לנימוס הקבוע ההסכמיי ואף לא להשכל הישר:


ביאור המילות

"משפט, ישרה". המשפט הוא לפי הנימוס האלהי או ההסכמיי, והיושר הוא מה שיסכים השכל הישר עליו, וא"א לתעב דבר שהוא יושר רק אם יעקש היושר, שעקש לב לא ימצא טוב, כי העקשות הפך היושר:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


(י-יא) "בונה", ר"ל א"כ אשאל אותם, וכי יחשבו שה' "בונה ציון בדמים" עד שלכן ע"י "שראשיה בשחד ישפטו ישענו על ה' לאמר הלא ה' בקרבנו?" היעלה על דעתם שה' אוהב דמים ועולה, ובו בונה ציון וירושלים, עד שעי"כ במה שישפטו בשוחד ישענו על ה', באשר יאמרו כי בזה חפץ ה' ובזה תבנה ציון ותכונן ירושלים? הלא ה' בונה ציון במשפט ובצדקה, וא"כ אחר "שראשיה" הקבועים לעשות משפט בין אדם לחברו "ישפטו בשוחד, וכהניה" שקבועים על ההוראה "יורו במחיר", שלפי המחיר שינתן להם יטמאו ויטהרו יאסרו ויתירו, "ונביאיה" לא ינבאו רק "יקסמו בקסמים ע"י "כסף" שנותנים להם", וא"כ איך "על ה' ישענו לאמר הלא ה' בקרבנו" ושהוא יגין עליהם לבל יבא עליהם רעה?


ביאור המילות

"בנה ציון בדמים וירושלים בעולה". ואמר (חבקוק ב') בונה עיר בדמים וכונן קריה בעולה, שכונן הוא גמר הבנין, שמציין שעקר הבנין הוא בדמים ורצח, וגם אחר שנבנתה העיר תתמיד בה העולה שזה כולל כל מה שהוא נגד היושר, וכן יציין שציון הוא עקר הבנין, וירושלים היא הטפל כי שם משכן ההמון (כמ"ש ישעיה סי' מ"א כ"ז), ור"ל שבית המלכות נבנה בדמים, וההמון יתמידו בעולה:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן", תראו בהפך כי "בגללכם ציון שדה תחרש", כי בדמים לא תבנה ציון רק תחרב, ומצייר שכל המקודש יותר יגדל חורבנו יותר, שציון תחרש עד שתהיה כשדה, וירושלים לא תחרש רק תהיה לעיים ע"י מפולת הבתים, והר הבית ששם היה המקדש והמזבח ונשאר ממנו כותל המערבי ידמה כבמות הנמצאים ביער שאין איש בא לתוכם רק שועלים ופריצי חיות ילכו בם:


 

  1. ^ תבוא השמש = תשקע השמש, כמו "וילן שם כי בא השמש" [בראשית כח יא]