קטגוריה:בראשית ה כט

<< | ספר בראשית • פרק ה' • פסוק כ"ט | >>

ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה יהוה.

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהֹוָה.

המהדורה המוטעמת:

וַיִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ נֹ֖חַ לֵאמֹ֑ר זֶ֞֠ה יְנַחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּעֲשֵׂ֙נוּ֙ וּמֵעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽרְרָ֖הּ יְהֹוָֽה׃

הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה. לפרטים ראו ויקיטקסט:מקרא.

מהדורות נוספות

המהדורה הדקדוקית:

וַיִּקְרָ֧א וַ - ו' החיבור
יִּקְרָ֧א - פועל, קל, עתיד ברצף (ו' ההיפוך), גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: c/7121
מורפ': HC/Vqw3ms אֶת אֶת - מילית, מושא ישיר (את)

צורת יסוד: 853
מורפ': HTo־שְׁמ֛וֹ שְׁמ֛ - שם עצם, זכר, יחיד, נסמך
וֹ - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: 8034
מורפ': HNcmsc/Sp3ms נֹ֖חַ נֹ֖חַ - שם עצם, פרטי

צורת יסוד: 5146
מורפ': HNp לֵאמֹ֑ר לֵ - מילת יחס
אמֹ֑ר - פועל, קל, מקור נסמך

צורת יסוד: l/559
מורפ': HR/Vqc זֶ֞֠ה זֶ֞֠ה - כינוי גוף, רומז, זכר, יחיד

צורת יסוד: 2088
מורפ': HPdxms יְנַחֲמֵ֤נוּ יְנַחֲמֵ֤ - פועל, פיעל, עתיד, גוף שלישי, זכר, יחיד
נוּ - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף ראשון, משותף, רבים

צורת יסוד: 5162
מורפ': HVpi3ms/Sp1cp מִֽמַּעֲשֵׂ֨נוּ֙ מִֽ - מילת יחס
מַּעֲשֵׂ֨ - שם עצם, זכר, יחיד, נסמך
נוּ֙ - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף ראשון, משותף, רבים

צורת יסוד: m/4639
מורפ': HR/Ncmsc/Sp1cp וּמֵעִצְּב֣וֹן וּ - ו' החיבור
מֵ - מילת יחס
עִצְּב֣וֹן - שם עצם, זכר, יחיד, נסמך

צורת יסוד: c/m/6093
מורפ': HC/R/Ncmsc יָדֵ֔ינוּ יָדֵ֔י - שם עצם, זכר ונקבה, זוגי, נסמך
נוּ - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף ראשון, משותף, רבים

צורת יסוד: 3027
מורפ': HNcbdc/Sp1cp מִן מִן - מילת יחס

צורת יסוד: 4480 a
מורפ': HR־הָ֣אֲדָמָ֔ה הָ֣ - מילית, ה' הידיעה
אֲדָמָ֔ה - שם עצם, נקבה, יחיד, נפרד

צורת יסוד: d/127
מורפ': HTd/Ncfsa אֲשֶׁ֥ר אֲשֶׁ֥ר - מילית, זיקה (ש/אשר)

צורת יסוד: 834 a
מורפ': HTr אֵֽרְרָ֖הּ אֵֽרְרָ֖ - פועל, פיעל, עבר, גוף שלישי, זכר, יחיד
הּ - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, נקבה, יחיד

צורת יסוד: 779
מורפ': HVpp3ms/Sp3fs יְהוָֽה יְהוָֽה - שם עצם, פרטי

צורת יסוד: 3068
מורפ': HNp׃

תרשים הפסוק ע"פ טעמי המקרא
(מקור):

וַיִּקְרָ֧א דרגא (משרת, דרגא 5) אֶת־שְׁמ֛וֹ תביר (משנה, דרגא 3)

נֹ֖חַ טפחא (מלך, דרגא 2)

לֵאמֹ֑ר אתנחתא (קיסר, דרגא 1)

זֶ֞֠ה גרשיים, תלישא גדולה (שליש, דרגא 4)

יְנַחֲמֵ֤נוּ מהפך (משרת, דרגא 5) מִֽמַּעֲשֵׂ֨נוּ֙ פשטא (משנה, דרגא 3)

וּמֵעִצְּב֣וֹן מונח (משרת, דרגא 5) יָדֵ֔ינוּ זקף קטן (מלך, דרגא 2)

מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה מונח, זקף קטן (מלך, דרגא 2)

אֲשֶׁ֥ר מרכא (משרת, דרגא 5) אֵֽרְרָ֖הּ טפחא (מלך, דרגא 2)

יְהוָֽה סוף פסוק\סילוק (קיסר, דרגא 1)

עריכה

פיסוק ופירוש מודרני:

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ 'נֹחַ' לֵאמֹר: "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ ממלאכתנו הקשה שה' גזר עלינו וּמֵעִצְּבוֹן ומהעצב שגורמת לנו עבודת האדמה יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה".

פרשנות מסורתית:

מקראות גדולות

תרגום

אונקלוס (תאג'):	וּקְרָא יָת שְׁמֵיהּ נֹחַ לְמֵימַר דֵּין יְנַחֲמִנַּנָא מֵעוּבָדַנָא וּמִלֵּיאוּת יְדַנָא מִן אַרְעָא דְּלָטַהּ יְיָ׃
אונקלוס (דפוס):	וּקְרָא יַת שְׁמֵיהּ נֹחַ לְמֵימַר דֵּין יְנַחֲמִינָנָא מֵעוֹבָדָנָא וּמִלֵּאוּת יְדָנָא מִן אַרְעָא דְּלָטַהּ [נ"א: דִּי לַטְיָהּ] יְיָ׃
ירושלמי (יונתן):	וּקְרָא יַת שְׁמֵיהּ נחַ לְמֵימָר דֵין יְנַחֲמִינָנָא מִפּוּלְחָנָא דְלָא מַצְלְחָא וּמִלֵיעוֹת יְדָנָא מִן אַרְעָא דִלִטָא יְיָ בְּגִין חוֹבֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא:

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"זה ינחמנו" - יניח ממנו את עצבון ידינו עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים מקללתו של אדם הראשון ובימי נח נחה וזהו ינחמנו ואם לא תפרשהו כך אין טעם הלשון נופל על השם ואתה צריך לקרות שמו מנחם

מפרשי רש"י - לחץ על המילה "הראה" בצד שמאל להצגה

מפרשי רש"י

עריכה

גור אריה

עריכה

• לפירוש "גור אריה" על כל הפרק •

[ד] ינח ממנו עצבון ידינו וכו'. ולפי זה "ממעשינו" שכתוב אחריו צריך לפרש כך; זה יניח ממנו עצבון ידינו, שנהיה נחים ממעשינו ומעצבון ידינו. דאם לא כן איך יתפרש "ממעשינו", כי 'יניח ממנו' משמע שיהיה הנחה למעשינו או לעצבון ידינו, וכאשר יאמר "ממעשינו" במ' או "מעצבון ידינו" משמע שיניח אותנו מן העצבון עד שנהיה אנחנו מסולקים ממנו, והוא דבר והפכו, כי בלשון האחד משמע ההנחה הוא על האדם, ובלשון השני משמע ההנחה על המעשה, לכך צריך לפרש כך - זה ינח ממנו עצבון ידינו עד שנהיה אנחנו נחים ממעשינו. ומה שאמר 'זה ינח ממנו עצבון ידינו' ולא אמר 'זה ינח ממנו מעשינו' (קושית הרא"ם), כי כאשר יאמר "מעשינו" סתם אין הוכחה שהוא לרעה אלא אם כן כתוב אצלו "מעצבון ידינו", דאפשר "מעשינו" הוא לטובה, לכך נקט (הפירש) [המפורש] דהוא "מעצבון ידינו" שהוא מבואר לרעה, כך דעת רש"י: ואומר אני שדעת רז"ל אינו כן, דבמדרש רבה (ב"ר כה, ב) אמרו - לא השם הוא המדרש ולא המדרש הוא השם, לא היה צריך קרא למימר [אלא נח] זה יניחנו, או נחמן (לאמר) זה ינחמנו, אלא בשעה שברא הקב"ה העולם השליטו לאדם הראשון על הכל, הפרה נשמעת לחורש, והתלם לחורש, וביום שחטא המרידו, וכיון שעמד נח - נחו, נאמר כאן ניחה ונאמר (שמות כ"ג, י"ב) "למען ינוח וכו'". נראה כפי מדרשם ז"ל כי "ינחמנו" הוא כמשמעו, וכן פירוש הכתוב "ויקרא שמו נח" על שם הנחה "לאמר זה ינחמנו ומעצבון ידינו וכו'", ולשון נחמה הוא הנחה, כי כאשר האדם מנוחם - הוא לו הנחה, לכך אמר הכתוב "ויקרא שמו נח לאמור זה ינחמנו", פירוש כי הוא ינחם אותנו, וזהו הנחה, לכך קרא שמו "נח". אלא מפני שקשה למה לא כתב הלשון בשוה לגמרי - 'ויקרא שמו נחמן לאמור זה ינחמנו', או 'זה ינחנו ממעשינו' ולפיכך תרצו בזה שלכן כתיב כך לדרוש לשון נח - שהתלם והפרה נחו, לפיכך כתיב "ויקרא את שמו נח" דהיינו שלכל היה הנחה, ומפרש אחריו לאמר "זה ינחמנו וגו'":

יריעות שלמה (מהרש"ל)

עריכה

• לפירוש "יריעות שלמה (מהרש"ל)" על כל הפרק •

בד"ה ינחמנו כו' עצבון ידינו נ"ב מה שדרש בב"ר שתיקן כלי מחרישה ועוד שפסקה הקללה ולא סגי בחד משום דבקרא תרתי רמיזה מעשה ידינו היינו כלי מחרישה שמציל מטורח מעשה ידינו ועצבון ידינו היינו הקללה שהיה לעצבון ומה שפירש"י ינח ממנו את עצבון ידינו ולא הזכיר מעשה ידינו משום שקריאת השם נח לא היה אלא בעבור העצבון שפסק מיד כשהיה נולד לאפוקי תיקן כלי מחרישה היה כשהגדיל ודוק מהרש"ל:

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •

זֶה יְנַחֲמֵנוּ – יַנַּח מִמֶּנּוּ אֶת עִצְּבוֹן יָדֵינוּ. עַד שֶׁלֹּא בָא נֹחַ לֹא הָיָה לָהֶם כְּלֵי מַחֲרֵישָׁה, וְהוּא הֵכִין לָהֶם. וְהָיְתָה הָאָרֶץ מוֹצִיאָה קוֹצִים וְדַרְדָּרִים כְּשֶׁזּוֹרְעִים חִטִּים מִקִּלְלָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וּבִימֵי נֹחַ נָחָה. וְזֶהוּ "יְנַחֲמֵנוּ". וְאִם לֹא תְפָרְשֵׁהוּ כָּךְ אֵין טַעַם הַלָּשׁוֹן נוֹפֵל עַל הַשֵּׁם, וְאַתָּה צָרִיךְ לִקְרוֹת שְׁמוֹ "מְנַחֵם".

רשב"ם

עריכה

• לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק •

זה ינחמנו: (ואם תאמר כיון שאמרו נביא גדול היה עבר שקרא לבנו פלג, למה אין אומר נביא גדול היה למך שקרא לבנו נח, ותירץ רשב"ם) שזה היה ראשון לנולדים אחר מיתת אדם ולכך קראו נח שאמר יהי רצון שיתקן זה עיותו של זה, ולשון תפלה הוא ינחמנו ינח ממנו כלומר שיעשה לנו הנחה וקורת רוח, אבל לשם לא שייך למימר לשון תפלה אלא לשון נביאות, אי נמי יש לומר קודם שנולד נח:

אבן עזרא

עריכה

• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •

וטעם זה ינחמנו ממעשינו, שידע על ידי אדם, כי נביא היה, כי על יד זה הנולד תחיה האדמה; או ראו זה בדרך חכמה. וכן היה, כי על ידו נתקיים העולם. גם הוא היה איש האדמה, כי כן כתוב (בראשית ט כ). גם יתכן שנקרא שמו נח, כמו ירובעל, אחר שעבד האדמה והצליחה. ונח הפך העצבון; והטעם, זה ינחמנו וננוח מעצבון ידינו. גם נחמה, מנוחה מעצבון הלב, כי העברים ישמרו הטעמים ולא המלות; והעד: "ירבשת" (שמואל ב יא כא) ו"ירבעל" (שופטים ו לב). והשואלים מי היתה אשת קין ושת, מה טעם לשאלה הזאת? כי כתוב באדם "ויולד בנים ובנות" (בראשית ה ד), וכן כולם:

ספורנו

עריכה

• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •

"זה ינחמנו" התפלל שזה ינחמנו בהמציאו מנוחה ממעשיהם כי מלת נח תורה מנוחה כמו ונוח מאויביהם:

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

(כט) ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו. כבר בארתי בפי' ישעיה (א כד) שגדר פעל נחם הוא התהפכות המחשבה, ומזה בא על נחום האבל, שיתהפך מיגון לשמחה, ועל החרטה, ואמר זה ינחמנו שמעתה ננוח בין ממעשנו שאנו עוסקים בפעולות הבל וריק שאין בם מועיל אל אושר האדם, ועי"כ נמצא גם מנוחה מעצבון ידינו מן האדמה שחל קללה על כל מעשה ידינו שזה בא ע"י רוע המעשים, וכמ"ש חגי (א ז) זרעתם הרבה והבא מעט וגו' שימו לבבכם על דרכיכם וכמו שפרשתי שם, וע"י נחמת המעשים והתהפכותם תתהפך גם הקללה לברכה ונמצא מנוח כמ"ש ביום הניח ה' לך מעצבך, מרגזך ומן העבודה הקשה (ישעיה יג):

אלשיך

עריכה

• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק •

הנה לא יצדק רק נח זה יניחנו, או נחמן זה ינחמנו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה כה ב). אך לזה נשית לב אל בלתי אומרו עליו ויולד את נח ככל הקודמים, ויולד את אנוש ויולד את קינן וכו'. ואין לומר שלא הזכיר שמו עד יפרש טעם יקרא בה, שהרי נאמר ויולד את קין ואחר כך אומר קניתי איש כו'. וכן נשים לב אל אומרו לאמר. ולא אמר, כי אמר זה ינחמנו כו'. אך יכוין כי ממנו נבנה העולם, וכפי הנראה לא נעלמה ידיעה מאותן הדורות, ועל כן יתכן כי ידע למך כי נח הוא לבדו ינוח, כי כל זולתו ימחו מן העולם, וזהו "ויקרא את שמו נח" כו', אך לא אמר לבני הדור שקראו נח על שהוא לבדו ינוח, כי יקראו עליו תגר - כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם ל ז) שהיו עושים לנח באומרו להם שהיה עושה תיבה על שהיה עתיד לבא מבול, אך "לאמר" כלומר מה שהכין "לאמר" בגלוי, הוא "זה ינחמנו ממעשנו", שבימיו ינוחמו "מן האדמה אשר אררה ה'" שבזעת אפם יאכלו לחם, זה היה לאמר לזולת, אך לא כן לבו, רק שזה לבדו ינוח לו כמשמעו:

ילקוט שמעוני

עריכה

• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •

[עריכה]

ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו. לא השם הוא המדרש ולא המדרש הוא השם, לא הוה צריך קריא למימר אלא נח זה יניחנו או נחמן זה ינחמנו. אלא בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, השליטו על הכל: הפרה היתה נשמעת לו לחרוש, התלם היה נשמע ליחרש. וביום שחטא המרידו עליו ונחו. כיון שעמד נח, נחמן, נאמר כאן נייחא ונאמר להלן "למען ינוח שורך"; מה נייחא שנאמר להלן נייחת שור, אף נייחא האמורה כאן נייחת שור. ריש לקיש אמר: לא השם הוא המדרש וכו', אלא עד שלא עמד נח היו המים עולין ומציפין אותן בקבריהן שני פעמים, דכתיב: "הקורא למי הים", אחד בשחרית ואחד בערבית, הדא הוא דכתיב: "כמו חללים שוכבי קבר", שוכבים שלהן חללים היו. וכיון שעמד נח, נחו, נאמר כאן נייחא ונאמר להלן: "יבוא שלום ינוחו על משכבותם"; מה נייחא האמורה להלן נייחת קבר, אף נייחא האמורה כאן נייחת קבר. רבי אליעזר אמר: לשם קרבנו נקרא, "וירח ה' את ריח הניחוח". רבי יוסי אומר: על שם נייחת התיבה נקרא, שנאמר: "ותנח התיבה".

[עריכה]

זה ינחמנו. וכי נביא היה למך? אמר ר' שמעון בן יהוצדק: מסורת היה לאדם; כשנאמר לו: "ארורה האדמה בעבורך", אמר לפניו: רבונו של עולם, עד מתי? אמר לו: עד שיולד אדם מהול ממעי אמו; וכיון שנולד, אמר: זה ינחמנו.

תנו רבנן: רשע בא לעולם, רעה באה לעולם, שנאמר: "בבא רשע בא גם בוז"; אבד רשע מן העולם, טובה באה לעולם, שנאמר: "ובאבוד רשעים רנה". צדיק נפטר מן העולם, רעה באה לעולם, שנאמר: "הצדיק אבד ואין איש שם על לב" וגו'; צדיק בא לעולם, טובה באה לעולם, שנאמר: זה ינחמנו ממעשנו:

[עריכה]

מן האדמה אשר אררה ה'. עשרה מיני רעבון באו לעולם: אחד בימי אדם הראשון, "ארורה האדמה בעבורך". ואחד בימי למך, מן האדמה אשר אררה ה'. ואחד בימי אברהם, "ויהי רעב בארץ". ואחד בימי יצחק, "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון". ואחד בימי יעקב, "כי זה שנתים הרעב". ואחד בימי שפוט השופטים, "ויהי רעב בארץ". ואחד בימי דוד, "ויהי רעב בימי דוד שלש שנים". ואחד בימי אליהו, "אם יהיה השנים האלה טל ומטר". ואחד בימי אלישע, "ויהי רעב גדול בשומרון". ואחד שהוא מתגלגל ובא. ואחד לעתיד לבוא, "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר ה'". רבי שמואל בר רב יצחק אמר: עיקר אתווינטיא שלו היה בימי דוד, ולא היה ראוי לבוא אלא בימי שאול, אלא על ידי שהיה שאול גרופית של שקמה (וי"א נטיעה קטנה) ולא היה יכול לעמוד בו, טלטלו הקב"ה והביאו בימי דוד. מתלא אמרין: שילא חטא ויוחנא משתלמא. לפיכך לא באו בימי בני אדם שפופים, אלא בימי בני אדם גבורים שהן יכולין לעמוד בהן. משל לזגג שהיה בידו קופה מלאה כוסות ודייטריטון, בשעה שהוא מבקש לתלות קופתו הוא מביא יתד ותוקעה ונתלה הוא בה תחילה ואחר כך הוא תולה קופתו. רבי ברכיה הוה קרי עליהון "נותן ליעף כח".

רבי עובדיה מברטנורא

עריכה

• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •

זה ינחמנו ממעשנו וכו' קשה לפי הפשטה וכי נביאים היו שזה עתיד להניח להם. וי"ל לפי שכתוב ארורה האדמה בעבורך וכו' עד שובך אל האדמם דמשמע כשימות אדם הראשון תבטל זאת הגזרה וכשנולד נח כבר מת אדם וצא וחשוב שנותיו ותמצאם כלין כ"ו (לכאורה צ"ל קכ"ו) שנה קודם לידת נח ולפי שהוא היה הראשון שנולד אחר מיתתו של אדם לכך אמרו עליו זה ינחמנו ממעשנו וכו':