אלשיך על בראשית ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אלשיך · על בראשית · ה · >>

"זה ספר תולדת אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אתו. זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת". (א - ג):

(א) הנה אומרו זה ספר הוא מיותר. ועוד שכל הספר אינו תולדות אדם, ואם פירושו על מה שמספר המשך העשרה דורות, מי לא ידע בכל אלה כי תולדות אדם המה. ועוד אומרו ביום ברא כו' אם הוא שהיו התולדות ביום ברא, הלא אחרי כן היו, ואם הוא שביום ברא היה בדמות אלהים פשיטא, ועוד שהרי נברא בצלם ודמות, ולמה אינו מזכיר רק הדמות. ועוד אומרו זכר ונקבה בראם שהוא הפך האמור. ועוד אומרו ויברך אותם מה צורך לאומרו פה, ושקרא אותם אדם, ושהיה ביום הבראם:

אמנם טרם יזכיר עשרה דורות שמאדם ועד נח, אשר לא התחיל הדור השני, רק אחר היות אדם בן ק"ל שנה, ומאחר שהוא יתברך לא תהו ברא את עולמו, מה היתה מניעת הזרע עד הזמן ההוא, ואם היה עושה ענין מתולדות קין החרשתי. והנה הקושי היה מתחיל מעת ברא אלהים אדם דו פרצופין בלתי מוכן להוליד כי איך יזדווג. אך הנה עיקר תולדות הצדיקים מעשים טובים וחלקי התורה, כמו שאמרו בספר הזוהר כי תלמיד חכם שמת לא היה צריך לייבם את אשתו כי תורתו הוא תולדותיו - וכענין בן עזאי - שמוליד ומרבה אורותיה. וזה יאמר הנה "זה ספר", הוא ספר התורה הוא "תולדות אדם". וזה היה הענין "ביום ברא אלהים אדם" בלא אשה כנגדו להיות קיים באיש, כי הנה רוחני "בדמות אלהים עשה אותו", כי אז תולדותיו לא היו רק רוחניים, הם אורות ספר התורה, כי הוא רוחני דומה לקונו, וזהו "בדמות אלהים עשה אותו". ועל כן לא אמר צלם, כי אין הענין רק על ההדמות לו יתברך עמו:

(ב) אך אחר כך "זכר ונקבה בראם", כשהפרידם שיהיו קיימים במין, "ויברך אותם" פרו ורבו כו' ורדו כו' כמפורש שם, שהוא שיהיו צדיקים שידם מושלת למו על הכל. ועל כן גם אז "ויקרא את שמם אדם" לשון יחיד, על אחדות כשרונם, אלא שלא היה זה להם רק "ביום הבראם", כי אדם ביקר בל ילין שחטא ונתקלקל. (ג) באופן שעל ידי כן הלואי אחר שויחי אדם שלשים ומאת שנה אחר תשובתו יצא דבר הגון, כי אז "ויולד בדמותו כצלמו" כו' ועל כן לא נמנה רק מאז: או יאמר מעין זה שבא לתת טעם אל החילו משת, ולא מנה זרע קין חנוך ועירד ומחוייאל. ולא עוד אלא שאינו מונה אותם כל עיקר כמונה סדר "תולדות אדם", רק שמזכיר קצתם למעלה כלאחר יד. לזה אמר "זה ספר" שאני סופר, הם "תולדות אדם" מתייחסים אליו, מה שאין כן קין שהיה מסטרא אחרא מפאת זוהמת נחש. וזה מאז - "מיום ברא אלהים אדם," שביום ההוא נולד קין, והבל הוא שת, היו אלה בלבד לפניו לימנות, כי הלא "בדמות אלהים עשה אותו", הפך קין שהיה דמותו דמות חצוני:

ואם תאמר הלא היה לו יתברך להכינם שלא יהיו בעלי פירוד בל יקום קין להרוג את אחיו, לזה אמר הנה להשרישם באחדות לא ברא אנשים רבים, כי אם "זכר ונקבה" בלבד "בראם", וגם לקדש איכותם "ויברך אותם", וגם להקנות בהם אחדות "ויקרא את שמם אדם", כי על ידי הכנה זו גם בניהם עדי עד יהיו בעלי אחדות, אך לא התמיד זה רק "ביום הבראם", וביום ולא כל היום, כי לא לן כבודו עמו כי מיד קלקלו אחדותם, ועל כן מה שהולידו עד ק"ל שנה שהם אשר יצאו מקין, לא באו במספר תולדות, רק משת שהיה בדמותו בצלמו:

"ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה יי" (כט):

הנה לא יצדק רק נח זה יניחנו, או נחמן זה ינחמנו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה כה ב). אך לזה נשית לב אל בלתי אומרו עליו ויולד את נח ככל הקודמים, ויולד את אנוש ויולד את קינן וכו'. ואין לומר שלא הזכיר שמו עד יפרש טעם יקרא בה, שהרי נאמר ויולד את קין ואחר כך אומר קניתי איש כו'. וכן נשים לב אל אומרו לאמר. ולא אמר, כי אמר זה ינחמנו כו'. אך יכוין כי ממנו נבנה העולם, וכפי הנראה לא נעלמה ידיעה מאותן הדורות, ועל כן יתכן כי ידע למך כי נח הוא לבדו ינוח, כי כל זולתו ימחו מן העולם, וזהו "ויקרא את שמו נח" כו', אך לא אמר לבני הדור שקראו נח על שהוא לבדו ינוח, כי יקראו עליו תגר - כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם ל ז) שהיו עושים לנח באומרו להם שהיה עושה תיבה על שהיה עתיד לבא מבול, אך "לאמר" כלומר מה שהכין "לאמר" בגלוי, הוא "זה ינחמנו ממעשנו", שבימיו ינוחמו "מן האדמה אשר אררה ה'" שבזעת אפם יאכלו לחם, זה היה לאמר לזולת, אך לא כן לבו, רק שזה לבדו ינוח לו כמשמעו:

"ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת". (לב):

אומרו ויולד נח בהזכרת שמו הוא מיותר - והיה לו לומר ויולד את שם כו' - יהיה כי זה הוליד בנים דומים לאביהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (כו ד) כי בנים צדיקים היו כשבא המבול ובזכותם נצולו. ותהיה כוונת הכתוב לתת טעם אל השאר בני נח, מה שלא נשאר מזרע זולתו אפילו קטניהם, לזה אמר "ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד", שכבש ה' מעיינו ולא הוליד עד היותו בן חמש מאות שנה, למען לא יהיה הגדול בן מאה שנה שלמים במבול, לשלא יהיה בר עונשין כמו שאמרו רבותינו ז"ל שם. שנית כי היו דומים לאב, וזהו אומרו "ויולד נח" כמדובר: