ספר השרשים (רד"ק)/אות השין
(הופנה מהדף שרשים אות השין)
אות השין
- שֵׁבֶט (משפחה)
- "לְשֵׁבֶט ולמשפחה" (שופטים יח יט). בחמש נקודות. "ששם עלו שְׁבָטִים" (תהלים קכב ד). "בכל שִׁבְטֵי בנימן" (שופטים כ יב). "והתעו את מצרים פנת שְׁבָטֶיהָ" (ישעיהו יט יג). ענינם משפחה. אך השבט גדול מהמשפחה, כמו שאמר "משפחות שִׁבְטֵי בנימן" (שמואל א ט כא). וכמו שאמר "ויקרב את ישראל לִשְׁבָטָיו" (יהושע ז טז). ואחר כן "ויקרב אח משפחת יהודה". ויהיה שבט כלל לכל השבטים "וישראל שֵׁבֶט נחלתו" (ירמיהו י טז).
- שֵׁבֶט (מקל)
- וענין אחר "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בַּשֵּׁבֶט" (שמות כא כ). "תרֹעם בְּשֵׁבֶט ברזל" (תהלים ב ט). "ופקדתי בְשֵׁבֶט פשעם" (שם פט, לג). "שֵׁבֶט מוסר ירחיקנה ממנו" (משלי כב טו). הוא מטה. וכן נקראת המשפחה מטה כמו שכתבנו בשרש נטה זה כי המשפחה שבט ומטה כל אחד לחבירו מבני המשפחה. וכן "אם לְשֵׁבֶט אם לארצו" (איוב לז יג). שבט המוסר, רוצה לומר פעמים יבא המטר לשבט ולמוסר בעולם שישטוף הזרעים וישחית הכל ופעמים לארצו כלומר לצורן העולם לפי שהם עושים רצונו, ולפיכך אמר לארצו אם לחסד ופעמים לחסד ימציאנו אף על פי שבני העולם חייבים. ונקרא הראש והמושל שבט כי דרך המושל להיות שבט בידו. ועוד כי בידו שבט מוסר העם "שֵׁבֶט מֹשלים" (ישעיהו יד ה). "לא יסור שֵׁבֶט מיהודה" (בראשית מט י). "שבט מישֹׁר שֵׁבֶט מלכותך" (תהלים מה ז). ונקרא עט סופר שבט "מֹשכים בְּשֵׁבֶט סֹפר" (שופטים ה יד). "הַדַּבֵּר דברתי את אחר שִׁבְטֵי ישראל" (שמואל ב ז ז). כלומר עם הראשים והמלכים. וכן במקומו בדברי הימים (א' יז, ו) "את אחד שֹׁפְטֵי ישראל"
- "שְׂבָכִים מעשה שְׂבָכָה" (מלכים א ז יז). "תחת שׂוֹבֶךְ האלה" (שמואל ב יח ט). כבר זכרנום בשרש סבך, ומזה "ויפל אחזיה בעד הַשְּׂבָכָה" (מלכים ב א ב). והוא שעושין בארובה או בפתח מבדים שתי וערב כמעשה השבכה, קליד"א [זילוזיא"ה] בלע"ז.
"זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי" (שמואל א יב ב). והתאר "גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ בָּנוּ" (איוב טו י). והשם "כי קמו עיניו משיבו" (מלכים א יד ד). ובה"א הנקבה "גם שיבה זרקה בו" (הושע ז ט). השיבה היא יותר מהזקנה כמו שאמרו במשנה "בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה", וכן דעת הפסוק ושבתי אחרי זקנתי:
- "וְשֹׁסַע שֶׁסַע" (ויקרא יא ז). "וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע" (דברים יד ו). ושסע בסגול פירוש שפרסותיה סדוקות מלמטה כמו מלמעלה, כי יש בהמה שפרסותיהו סדוקות מלמעלה ומלמטה דבוקות, כמו שאמר "לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ושסע אינה שֹׁסַעַת" (ויקרא יא, כו). כמו הגמל והדוב והכלב והחתול. "וממפריסי הפרסה הַשְּׁסוּעָה" (דברים יד ז) אמרו רבותינו ז"ל (חולין ס, ב) ה'שסועה' בריה בפני עצמה היא, שיש לה שני גבין ושני שדראות ולפיכך נקראת שסועה שהיא כמו חלוקה לשתי בהמות. והכבד: "וְשִׁסַּע אתו בכנפיו לא יבדיל" (ויקרא א יז) פירשוהו רבותינו ז"ל (זבחים סד, ב) שהיה קורעו מגבו ולא היה מבדילו לשתי חתיכות לגמרי. ומה שאמר בכנפיו, רוצה לומר עם כנפיו שאינו צריך למרוט כנפיו אלא כמו שהוא בכנפיו היה שוסעו ומקטירו. ואמרו (שם סה, א) "ושסע", אין שיסוע אלא ביד, וכן הוא אומר "וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הגדי" (שופטים יד ו). כלם ענין חתיכת הדבר לשנים. וקרוב לזה "וַיְשַׁסַּע דוד את אנשיו בדברים" (שמואל א כד ח) כלומר בטל דבריהם ושבר חרונם ומנעם מלקום אל שאול.
- "וְשֶׂרֶט לנפש" (ויקרא יט כח) בשש נקודות. "לא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת" (ויקרא כא ה) והנפעל: "שָׂרוֹט יִשָּׂרֵטוּ" (זכריה יב ג). אמרו רבותינו ז"ל (קדושין לה, סוף ע"ב) שריטה וגדידה אחת היא.