קטגוריה:בראשית לח ט

לפי דברי אונן ניתן להבין שהוא חשב שהוא לא הפך לבעלה של תמר כאשר הוא בא אליה. היא נשארה אשת אחיו. יהודה פקד עליו להביא לה זרע, ביחיד, ילד אחד, ואז אונן יהיה חופשי לשאת אישה אחרת ולהביא ילדים כרצונו.

אולם לפי חוק היבום אונן נשא את תמר בביאה אפילו אם הוא "שִׁחֵת אַרְצָה" את זרעו. בועז היה במצב דומה לאונן, וכאשר הוא הביא בן אחד, הבן הזה וזרעו ירשו נחלה כפולה: שלו ושל אלימלך, ובזכות חוק היובל (ויקרא כה כה), לדורי דורות, לבניו תהיה נחלה כפולה בכנען. בועז לא חשש לאבד את שמו, ואכן בניו לא היו ילדיו של אלימלך אלא בניו שלו, ככתוב: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד" (רות ד כא) ולא נאמר שם בעלה של נעמי או בניה. כך בועז נעשה מעשירי יהודה, וייתכן שזאת הסיבה שצאצאו, דוד, נעשה מלך.

אונן לא רצה שלער יהיה יורש. הוא לא רצה שנחלתו של יהודה תתחלק לשלושת האחים, וחלקו של בנו של ער יגדל, כי הוא יזכה גם בחלק מנחלתו של אונן אביו, וחלקם של בניו יקטן, לדורות. אונן לא הבין שלפי חוקי חמורבי הוא יכול לנשל את הבן של תמר מנחלתו שלו וכך נחלתו לא תפגע, כפי שעשה אברהם לישמעאל וששת בני קטורה (ביאור:בראשית כה ו). אונן העדיף שתמר לא תקבל בן וכך נחלתו של ער תתחלק בינו ובין שלה אחיו. אונן הסכים לייבם את תמר במטרה לא להכניס אותה להריון. אם הוא היה מסרב אז קרוב אחר היה מייבם אותה ותוכניתו להרוויח היתה נכשלת. כנראה, אונן רצה שתמר תסתלק או תזדקן ללא בנים, הוא יטען שתמר עקרה, וישא אישה צעירה אחרת שתגדל את משפחתו.

כל אחד מהנכדים של יעקב קיבל רק משפחה אחת, למעט יהודה, שפרץ בנו זכה במשפחה לעצמו ועוד שתי משפחות (במדבר כו כ-כא), לזכר ער ואונן.

הכתוב מדגיש שתמר לא היתה אשתו של אונן, אלא אשת-אחיו. למרות שאונן בא אליה, תמר לא נעשתה לאשתו בעייניו. המילה 'אם' היא מילת תנאי, כלומר אם הוא בא, לא בקביעות ולא פעמים רבות, אז, במקום לתת זרע לאחיו הוא שיחת זרעו על הרצפה. ליהודה היה נראה שאונן עושה את חובתו לייבם. אונן חשב שהוא לא נשא את תמר, למרות שזה לא נכון, וסרב להביא בן לאחיו, וכך, במותו המוקדם, הוא היה צריך יבום לשמו.

תמר פעלה לפי חוק הייבום. תמר חשבה שאונן נעשה בעלה בביאה, ולכן אחרי שאונן מת, היא חשבה שהיא תנשא לשלה (ביאור:בראשית לח יד), ושלה ייבם אותה בשביל ער ואונן.

לאונן לא היתה ברירה. הוא ידע שכל קרוב משפחה רשאי ליבם אותה, אפילו בני אחיו של יהודה, ואז יהיה יורש לער והוא יפסיד את הבכורה.
לכן הוא העדיף לשאת אותה לאישה, וכך למנוע מאחרים לשאת אותה, ותוכניתו היתה למנוע ממנה זרע. הוא חשב שאחרי מספר שנים של עקרות, הוא יבקש לשאת אישה אחרת או את שפחתה של תמר, ותמר לעולם לא תביא יורש לער. כיוון שתמר הבינה שהוא יודע שהיא לא יכולה להכנס להריון ממנו, היא אפילו לא היתה יכולה להכנס להריון מאחורי גבו.

כדי למנוע מתמר להכנס להריון, אונן בא אל תמר אבל סיים בחוץ ומנע ממנה זרע.
ייתכן שאונן האמין שכיוון שהוא אינו מזריע אותה, למעשה היא לא אישתו.

אונן לא הסביר ליהודה את בעיתו, וגם תמר התנהגה בכבוד ולא התלוננה ליהודה.

אלוהים ידע ששבט יהודה ישרוד ויהיה מרכז העם היהודי ותרבותו. אונן בהתנהגותו הראה שהוא לא מתאים, ואם הוא ישאר בחיים זה יפגע קשות בתוכניתו של אלוהים.
ייתכן שכל זה היה נסיון שאלוהים רצה לראות איך ער ואונן יגיבו, והם נכשלו. הם הוכיחו שהם לא מתאים להיות מאבות האומה.

מכל נכדי יעקב, אונן וער אחיו, נמצאו מסוכנים לעתיד העם היהודי, ולכן אדוני המיתם בכנען לפני שהיה להם ילדים, ככתוב: "וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן" (ביאור:בראשית מו יב). ייתכן שהיו עוד נכדים מסוכנים, ואפילו שבט אפרים הוכיח שהוא אינו מתאים, אולם שבט יהודה היה זה שאלוהים בחר לשרוד ולשמור את משמרת אלוהים, לכן אלוהים פגע רק בילדיו של יהודה.