ביאור:בראשית לח כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

בראשית לח כב: "וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה."



לֹא מְצָאתִיהָ[עריכה]

חירה נתן תשובה מדויקת:

  1. חיפשתי ולא מצאתי.
  2. אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.

בהמשך יהודה אומר: "הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה" (ביאור:בראשית לח כג) ומצביע עליו, כך שניתן להבין שחירה חזר עם הגדי.

יהודה הבין את התהליך שחירה עשה. חירה חיפש עד שנוכח שהיא לא שם או במקום אחר. הוא שאל בכבוד אודות הקדשה וקיבל תשובה מוחלטת: "לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה". חירה שמר על כבודו של יהודה, ולא היה יכול לגרום שאנשים יבוזו ליהודה.

יהודה הבין שחירה לא היה יכול לשאול איפה 'הזונה' שישבה על הדרך ליד עינים, כאשר הוא הולך עם גדי יפה. כולם היו חושבים שהוא מחפש לשכב איתה, וזונות אחרות היו באות אליו. יהודה הבין שהזונה היתה שם רק זמן קצר, אנשים אחרים לא ראו אותה, הן לא היה תור של אנשים כאשר הוא מצא אותה.

יהודה לא יכול לתת בה סימנים. הוא לא יכול להתחיל לחפש בכל הארץ ולהסתכל בחפציו של כל איש ואישה בביתם ובדרך. יהודה לא רצה לפרסם מה הוא עשה, מה עשו לו, ואיך הוא הפסיד את חפציו.