ביאור:בראשית לח יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בראשית לח יא: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לח יא.

שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ[עריכה]

לפי חוקי חמורבי מספר 172, אם תמר היתה רוצה לעזוב, היה על יהודה להחזיר לה את נדוניתה ואת מתנותיה ולשחרר אותה. אולם תמר לא רצתה לעזוב, תמר רצתה ייבום. יהודה חשב שלטובת כולם יהיה עדיף שתמר לא תסתובב בבית, אלא שהיא תחכה בבית אביה עד ששלה יגדל.

ער מת וזמן מה אונן בא לתמר, אבל עד כה לא נאמר שהיא אלמנה ולבשה בגדי אבלות. תמר תוארה ככלה. המילים "שְׁבִי אַלְמָנָה" היא הוראה לתמר לשבת ולשחק כאילו שהיא אלמנה. חוק הייבום נועד להקים משפחה לאיש אחרי מותו, כאילו שהוא חי. כלומר לפי דעתו של יהודה, תמר היא כלתו, אשת בנו, ולא אלמנה חופשיה להתחתן כרצונה.

עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו[עריכה]

מהתחלת המשפט אפשרי ללמוד ששלה היה צעיר מדי להתחתן, אולם מסוף המשפט רואים שהוא לא צעיר מדי להתחתן, ויהודה פחד לתת לו להתחתן עם תמר כדי למנוע ממנו למות גם הוא. ייתכן שיהודה חשב שתמר נגועה במחלה או שהיא גורמת התרגשות יתרה לגברים שגורמת למותם. יהודה פחד להסתכן שגם שלה ימות. אשתו של יהודה לא היתה בריאה, וכעבור זמן מה היא נפטרה (צעירה) (ביאור:בראשית לח יב), ויהודה חשש שאם אשתו תמות ושלה ימות הוא ישאר בלי יורש, והוא עצמו יכחד מבני ישראל. לא מובן למה יהודה לא חשב שהוא יכול לשאת אישה חדשה אם אשתו תמות.

חוזה שריר[עריכה]

יהודה אמר לתמר: "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי". תמר הסכימה הלכה לבית אביה ולבשה בגדי אלמנה. תמר וויתרה על זכותה להשאר בביתו, או להתחתן כרצונה. למרות שיהודה לא אמר שהוא יתן לשלה לבוא אליה, מדבריו נשמע שיהודה התחייב לתת לה את שלה לייבם אותה כאשר שלה יגדל. תמר יכלה לדרוש מיהודה להשבע בפרוש, אבל היא לא היתה מספיק חזקה לכפות על יהודה להסביר את דבריו. בכל אופן נוצר הסכם שריר בינהם. כל צד שישבור את ההסכם יהיה חייב לפצות את הצד השני כחוק.

יהודה התעכב במילוי התחיבותו, ולא שלח את שלה כאשר שלה כבר התבגר, לדעת תמר. אולם כאשר יהודה שמע שתמר שברה את ההסכם וזנתה, הוא לא התבייש לצוות לשורפה (ביאור:בראשית לח כד).

תָמָר כַּלָּתוֹ[עריכה]

הכתוב מדגיש "תָמָר כַּלָּתוֹ" כדי להראות את היחסים בינהם. לפי חוקי חמורבי מספר 155, אב שבחר כלה לבנו, ובנו ידע את אשתו, ואחר כך האב זנה עם כלתו, הוא והיא יומתו. לפי הכתוב תמר באלמנותה הוגדרה 'כלתו' של יהודה, ולא 'אלמנת בנו', ולכן הוא והיא נשארו כפופים לחוק כאילו שער חי. אולם חוקי חמורבי מספר 129 מאפשר לשליט לחון את משרתו ובעל לחון את האיש ששכב עם אשתו, וכך גם יהודה וגם תמר יוכלו להנצל מעונשם.

וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ[עריכה]

תמר הסכימה להיות אלמנה, לחכות בסבלנות, לבושה בגדי אלמנות (ביאור:בראשית לח יד), עד ששלה יהיה מוכן. תמר לא דרשה שחרור מהמשפחה ולא כעסה על יהודה.