ביאור:בראשית לח יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

בראשית לח יד: "וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה."



וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ[עריכה]

וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף[עריכה]

הפועל "י-ש-ב" מציין (1) ישיבה, כאשר הגוף נשען על האכוז, (2) להיות במקום, להמצא, (3) לחכות, להמתין. כאן תמר ישבה בפתח עיניים, כלומר: תמר ישבה או שכבה בנטיה, נמצאה בכניסה למקום שנקרא עינים, וחכתה שיהודה יעבור בדרך לידה.

הפועל "ע-ל-ף" מופיע במספר מקומות: "בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ, בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת" (ישעיהו נא כ), "וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו עֻלְפֶּה" (יחזקאל לא טו), "בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת, וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא" (עמוס ח יג), "וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה, וַיִּתְעַלָּף; וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת" (יונה ד ח). ניתן להבין שכשאדם מתעלף גופו נטוי או שוכב, הוא בהכרה או חסר הכרה, הוא מתנהג כאילו שהוא צריך עזרה ותמיכה, הוא כאילו מתרכז בעצמו ומתעלם מסביבתו.

ניתן להבין שתמר לא איבדה את הכרתה, לא סבלה צער וכאב, ייתכן שתמר ישבה נשענת על מצע בצורה רפויה ונטויה, כהזמנה למשכב, והניעה את ידיה בתנועות פיתוי והזמנה. סביר שתמר נראתה מתלהבת ומתרגשת בתנועותיה. יהודה מיד הבין את ההזמנה המינית בהתנהגותה של תמר.

תמר הורידה את בגדי אלמנותה (השחורים), ועשתה את עצמה יפה. היא התעטפה בצעיף להסתיר את פניה וזהותה, התעלפה, וישבה. לא ברור מה תמר לבשה בנוסף לצעיף, פניה לא נראו "כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ" (ביאור:בראשית לח טו) אבל סביר שהיא לבשה בגדים צבעוניים ויפים כמקובל על קדשות לצד הדרך. תמר הצליחה בלבושה, מיקומה והתנהגותה, כי יהודה מיד זיהה את מקצועה, ככתוב: "וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה" (ביאור:בראשית לח טו). יהודה ראה אותה והחליט לעצור ולהנות בחברתה של הזונה.

בהמשך חירה, חברו של יהודה, מחפש את האישה וקורא לה בכבוד "אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם" (ביאור:בראשית לח כא).

נראה שתמר הצליחה בתחפושתה למשוך את תשומת ליבו של יהודה, אבל היא היתה צריכה להזהר שגברים אחרים לא יבאו ויעמדו בתור, ויהודה יחליט להמשיך בדרכו. ייתכן שיהודה הבין שהזונה בחרה בו במיוחד, והוא היה גאה בעצמו, בגופו ובחוסנו, וחשב שבאמת מגיע לו שרות מיוחד.

וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם[עריכה]

ללשבת יש מספר פרושים: להיות במצב ישיבה, להמצא במקום מסוים ולחכות.
סביר שכאן שלושת הפרושים ביחד הם מה שתמר עשתה. תמר ישבה בפתח הכפר עינים אשר "עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה" וכאילו חיכתה ללקוחות. השימוש במילה "עֵינַיִם" כאילו רומז שתמר הזיזה את עיניה לכבוד יהודה כדי להזמין אותו, אולם כידוע היא כסתה את פניה בצעיף, כך שלא בטוח שיהודה ראה את עיניה.
זונות נוהגות להמצא בפתח בית עם דלת פתוחה, וכך הן שולחות מסר של הזמנה להכנס לבית ולבוא אליהן. למרות שהשימוש במילים: "וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם", נשמע תמים, יש כאן רמז להזמנה לבוא לזונה.

כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה[עריכה]

תמר "רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה". תמר חשבה שיהודה יתן אותה לשלה להיות אשתו של שלה כפי שהוא הבטיח בבקשתו שהיא תחכה בבית אביה. תמר חשבה שכאשר שלה ייבם אותה ויביא זרע לער, היא תהפוך לאשתו של שלה בביאה. תמר היתה מוכנה להיות אשתו של שלה הצעיר. לא נאמר מה שלה חשב, אבל לבטח יהודה היה כופה עליו לייבם את תמר. תמר ראתה ששלה גדל והבינה שיהודה לא מעוניין ששלה ישכב איתה. ייתכן שהיא חשבה שיהודה מחכה שהיא תזדקן או תמות, ונמנע מלתת לה הזדמנות להביא ילד לער בנו. ייתכן שהיא חשבה שיהודה חושב שהיא מביאה מחלות והורגת את הבעלים שלה.

תמר חשבה ששלה גדל מספיק בשביל לשכב איתה, אבל לא נאמר שהוא כבר היה איש. ייתכן ששלה רק הגיע לבגרות והיה עדיין נער, ולכן יהודה לא מיהר להביא את תמר אליו. אולם בהמשך יהודה מודה שתמר צדקה, ששלה היה היה בוגר, ושזאת היתה אשמתו שהוא המשיך לעכב, ככתוב: "צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי" (ביאור:בראשית לח כו).

יהודה לא למד מסיפור לוט ובנותיו, וסיפור ראובן ובלהה. לוט לא חיתן את בנותיו, ולכן בסוף הוא נשא אותן לנשותיו. יעקב לא השיא את בניו, לכן בכורו ראובן לקח את פילגשו. כך גם כאן, יהודה התמהמה לתת לתמר את שלה, ובסוף הוא עצמו שכב איתה. אולם בסוף הכל יצא לטובה, וביחד מבועז צאצא של יהודה ותמר, ורות צאצאה של לוט ובתו, נולד דוד המלך.

כִּי ... לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה[עריכה]

כיון שתמר "כִסְּתָה פָּנֶיהָ" לפחות ברור שהיא לא רצתה שיהודה ואחרים יכירו אותה.

קיים סיכוי שתמר רצתה רק לדבר עם יהודה ביחידות. היא לא רצתה לשלוח שליח או לבוא ללא הזמנה. כך תמר אירגנה את הפגישה החשאית הזאת להיות עם יהודה כדי לבקש ממנו את שלה. תמר אפילו יכלה לחשוב שיהודה זיהה אותה ומציע לייבם אותה, ולכן היא שאלה בעניין התשלום לברר מה יהודה חושב. ברגע שיהודה בקש לשכב איתה היא לא יכלה להעליב אותו שהוא הולך לזונות. אם יהודה היה מזהה אותה בזמן או אחרי שהוא שכב איתה, היא היתה יכולה להסביר את מטרתה המקורית ולמה היא לא יכלה לעצור אותו.

מה היה מעמדה החוקי של תמר:[עריכה]

  • תמר נשאה לער, ככתוב: "וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר" (ביאור:בראשית לח ו).
  • במותו של ער, ללא בנים, היא נעשתה אלמנה. לפי חוקי חמורבי מספר 172, אם הבעל מת, האישה יכולה להשאר בביתו והיא יורשת כבן. אם היא רוצה לעזוב, היא תשאיר את המתנות והירושה שהיא קיבלה מבעלה, תקבל את נדוניתה ותבחר לה בעל כרצונה.
  • תמר החליטה להשאר והסכימה להביא זרע לבעלה מאונן, אחיו של בעלה, ככתוב: "בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ, וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ" (ביאור:בראשית לח ח).
  • בספר דברים, מאוחר יותר, משה נגע בנקודה ונכתב: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ, לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר, יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ" (דברים כה ה). בסיפור תמר לא מופיע שתמר הפכה לאשת אונן, או שהיא נעשתה אשתו של יהודה כאשר הוא שכב איתה כזונה. מדברי תמר נראה שתמר חשבה שכאשר היא שוכבת עם איש היא נעשית אשתו, כפי שמשה כתב את חוק הייבום.
  • אונן בא לתמר. מדברי אונן ניתן להבין שתמר אינה אשתו בביאה, ובמותו היא לא חייבת להביא בן גם בשבילו. החובה הזאת מוטלת על אשתו של אונן אם היתה לו. אונן טען שהילד שלה ממנו לא יהיה זרעו (ביאור:בראשית לח ט), כלומר אונן הבין שתמר אינה אשתו. אלוהים פתר את הבעיה של יהודה, כאשר תמר ילדה תאומים, אחד לער ואחד לאונן, וכך אלוהים החזיר ליהודה את מה שהוא הרג.
  • אחרי שאונן נפטר, סביר שיהודה העדיף שלטובת כולם, שתמר תחכה בבית אביה. מעמדה של תמר לא השתנה: היא אלמנת ער, שצריכה לנסות להביא זרע לער מאחיו של ער, וכך בנה יקים משפחה בבני ישראל.
  • תמר חשבה ששלה גדל, ככתוב: "וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה". תמר רצתה בעל ורצתה להיות שותפה לברכת אלוהים לבני ישראל. תמר לא יכלה למצוא בעל אחר אחרי כל מה שעבר עליה. תמר העדיפה למצוא בעל ולא רק להביא בן לער. תמר חשבה שגם שלה לא ירצה לביים אותה, לכן היא רצתה שיהודה יתן אותה לשלה כאשתו ולא רק כיבום. דעתה של תמר לא מחייבת אותנו שאישה שמקיימת את חוק היבום הופכת לאשתו של אחי בעלה המת.
  • לאחר שיהודה שכב עם תמר, שלה לא קיבל את תמר כאשתו.
  • לאחר שיהודה שכב עם תמר היא לא נעשתה אשתו, כי הוא שכב איתה בתשלום. תמר נשארה אלמנת בנו. תמר ילדה בנים ליהודה והוא הכיר בהם. הבנים האלה לא המשיכו את זרעו של ער אלא הופיעו אחרי שמו של שלה (ביאור:בראשית מו יב, במדבר כו כ). בכל אופן עכשו תמר יכלה להשאר בביתו של יהודה ולגדל את ילדיו כל חייה, וסביר שהתיחסו עליה כאישה הראשונה בבית יהודה.
  • תמר טענה שהיא לא זונה ולא קיבלה את התשלום שסוכם, כי היא החזירה את הערבון ויהודה קיבל אותו, ויהודה שכב איתה במרמה אבל זה לא טעון כי גם יעקב שכב עם לאה במרמה ולאה נעשתה אשתו (ביאור:בראשית כט כה)
  • לא נאמר שיהודה נשא אישה אחרת, ולא נאמר שהוא הביא ילדים נוספים.
  • אם יהודה היה רוצה, לא היה מניע חוקי לנשואי יהודה האלמן עם תמר האלמנה, כיוון שהוא היה השליט במחנה והיתה לו זכות לחון את עצמו ואת תמר.