ביאור:בראשית לח כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בראשית לח כ: "וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לח כ.

בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי[עריכה]

וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים[עריכה]

יהודה מקיים את הבטחתו לשלוח גדי, מיד. אנו לא יודעים אם הוא היה מקיים לולא הוא היה נותן ערבון, הן את הבטחתו לתת את שלה הוא לא קיים.
ניתן היה לכתוב: 'וישלח יהודה גדי ביד רעהו'. למה המילה "אֶת ... הָעִזִּים ", עם 'ה' הידיעה, כאילו שזה גדי אחד ויחיד ומיוחד, את הגדי שהוא הבטיח לזונה. ייתכן שיהודה בחר גדי אחד מיוחד הראוי כתשלום הוגן, שהזונה לא תרדוף אחריו בתלונות, ותסרב להחזיר את הערבון. ניתן לחשוב שיהודה התחיל לחשוש לגורל הערבון שלו.

יהודה לא הבין שהזמן לשלוח את הגדי (בנו שלה) כבר עבר. תמר כבר תפסה אותו והיא מחזיקה באותות השלטון שלו לבנה. תמר כבר לא צריכה את הגדי שלו. כל אשר לו שייך כבר לה.

רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי[עריכה]

מה היחסים בין יהודה וחירה?

  • שותפים? - הן יהודה הצטרף עליו "וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי" (ביאור:בראשית לח א),
  • רעים? - יהודה הולך איתו לגזוז את צאנו של יהודה, ולא את צאנו של חירה, ככתוב: "וַיַּעַל עַל גֹּזְזֵי צֹאנוֹ, הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי" (ביאור:בראשית לח יב).
  • איש סוד? - "וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה ... בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה". יהודה וחירה הלכו יחד לגז, אבל הם לא הלכו עם הצאן או הרועים ולא עבדו כרועים. הם היו לבד בדרך. חירה ראה את יהודה נכנס לזונה, הוא חיכה בחוץ, הוא לא נכנס אחרי יהודה אלא נתן ליהודה כבוד. עכשו הוא הולך לתת את התשלום ולקבל את הערבון.
  • איש שליחויות, סוכן? - חירה יביא בשקט את הגדי, יקבל את הערבויות, למרות שיהודה מדבר על "הָעֵרָבוֹן" ביחיד. חירה יודע מה יהודה נתן, ואין צורך לפרט, והכל יעשה בצורה דסקרטית. יהודה לא היה צריך להגיד לו לאיפה ללכת, כי חירה ידע בעצמו.

וְלֹא מְצָאָהּ[עריכה]

אנו רואים, בהתחלה יהודה חשב שהיא "זוֹנָה", עכשו היא "הָאִשָּׁה", מכובדת, וחירה יחפש את "הַקְּדֵשָׁה".
חירה ידע לאן ללכת, ושם היא לא היתה. הוא חיפש מסביב ולא מצא. לבטח הוא לא רצה לחזור בלי הסבר משכנע, הן הוא נכשל בתפקידו.