ביאור:בראשית לח כד

בראשית לח כד: "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לח כד.

וַיֻּגַּד לִיהוּדָה

וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים

כבר אחרי החודש הראשון תמר ידעה שהיא בהריון ולא קיבלה מחזור. גם המלך אחשורוש זכר שהוא לא קרא לאסתר 30 יום, וייתכן שהיא באה לבשר לו משהו חשוב, ובטוח שאין הוא יכול להורגה.

ליהודה היה זמן לחשוב: הזונה הופיעה ונעלמה. רק אני בקרתי אצלה. היא לא רוצה תשלום ומעדיפה להחזיק עצמים שמזהים אותי. הבטחתי לתת לה גדי עיזים שלי והיא לא רוצה. האם אני לא מקיים את הבטחותי? האם יש גדי אחר שהבטחתי ולא נתתי? אולם יהודה לא הגיע לשלב שהוא יזהה את הגדי כשלה בנו.
תמר יכלה לשלוח הודעה ליהודה אבל היתה מסתכנת בהתקפת פתא, וגם ייתכן שהיא תפיל בחודשים הראשונים.
תמר יכלה להזכיר ליהודה את הבטחתו לתת לה את שלה, אבל אז אם שלה היה בא, היא היתה מסתכנת ששלה יעשה כאחיו והיא תהיה תקועה בהריון.
תמר חיכתה שלושה חודשים וכך יהודה לא יכול לטעון שהיא נושאת מחלה שהרגה את בניו, הן הוא לא סובל ממחלה ואינו מת.
בשלושת החודשים הראשונים לא רואים את ההריון, במיוחד עם האישה תלבש בגדים מתאימים. נראה שמשרתים בביתה של תמר הבינו שהיא בהריון בגלל שהיא סבלה מתופעות של הריון, או שתמר עצמה פירסמה שהיא בהריון.
קיימת אפשרות שתמר לא היתה בהריון ורק עשתה הצגה, וכאשר יהודה ראה את חפציו והבין שהוא נשא אותה בביאה, הוא שכב איתה ואז היא נכנסה להריון, ומאז והלאה הוא הפסיק לדעת אותה.
רק יהודה וחירה ידעו שיהודה שכב עם האישה בתקופת הגז ועברו כשלושה חודשים. סביר שיהודה לא פירסם שהוא איבד את חפציו, הן הוא לא רצה להיות לבוז (ביאור:בראשית לח כג), כך שאנשי ביתו לא ידעו מתי תמר צריכה ללדת.

זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים

תמר היא כלתו של יהודה, אלמנת בנו ער. הודיעו ליהודה הצהרה מעליבה ביותר. אמרו לו שתמר, כלתו, זנתה, והיא כבר בהריון מהזנות שלה. יהודה האמין שהיא בהריון, וכעס מאוד, כפי שרואים את החלטתו לשרוף אותה בעינויים גדולים על הנזק שהיא גרמה לו ולמשפחתו. יהודה אפילו לא הזמין אותה למשפט.

לפי חוקי חמורבי מספר 129 יקשרו אותה ואת האיש ויזרקו לנהר, אולם הבעל יכול לחון את אשתו, ושליט את משרתו. כאן יהודה יכול לחון אותה ואת עצמו.
לפי חוקי חמורבי מספר 155, איש שבחר אישה לבנו, ובנו ידע את אשתו, אם הוא זנה איתה יהרגו את שניהם.
לפי חוקי חמורבי מספר 132, אם זו רק רכילות, היא יכולה להשבע שאין זה כך, וכדי לשמור על כבוד הבעל היא תקפוץ (לא קשורה) למים. כאן תמר לא יכולה להשבע שהיא לא קיימה יחסים, כי היא כבר בהריון.

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף

מדהים. הוא השופט, קיבל רכילות, לא חקר, לא הזמין אותה כנהוג בחוקי חמורבי. כעס עליון.
"הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" בפומבי, בעינויים כבדים, בלי סיכויים להנצל!
אם באמת תמר זנתה עם זר ועכשו היא אשתו של האיש הזר או שהיא זונה בתשלום, אז היא איבדה את ערכה בעייני יהודה, כי היא כבר לא יכולה להביא זרע לער ממשפחתו. יהודה איבד את בכורו, ואת נכדו מבכורו. בכעס עצום יהודה מעניש את תמר בלי לדעת שהחוק דורש שהיא והאיש יומתו, ושהוא האיש

הוא, שלא נתן לה את שלה, הגדי שלו, כפי שהוא הבטיח.

איום ונורא: הוא פקד להעלות אותה לעולה, לזבוח אותה, את כבשת הרש שכל כך השתדלה למענו.

מהכתוב לא ברור אם הקצין שנשלח לשרוף את תמר ידע שהיא בהריון. יהודה פסק "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" - פועל ביחיד - רק תמר תשרף. כאשר תמר אמרה לקצין שבא לשרפה: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה" (ביאור:בראשית לח כה), הוא הבין שהוא ישרוף שני בני אדם (במקרה שלה שלושה), וכאשר הוא ראה את החפצים של אדונו ושמע את טענתה של תמר: "הַכֶּר נָא, לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (ביאור:בראשית לח כה), הקצין הבין שהוא רשאי להפר את פקודת יהודה, וחייב להביא אותה לפני יהודה לברור, לפני שהוא הורג את בנו של אדונו.

יהודה לא היה שופט צדק

יהודה ידע ששלה רשאי לשאת את תמר ולייבם אותה. יהודה לא קרא לשלה לברור האם במקרה הוא מעורב בהריון של תמר. יהודה קפץ למסקנה, ששלה לא יעיז לעשות דבר בלי שהוא יפקוד עליו.
יהודה לא הזמין שני עדים להוכיח שתמר זנתה, ולחקור אותם כל אחד לחוד איך הם יודעים שהיא זנתה.
יהודה לא הזמין את תמר לחקירה והסבר, כפי שנדרש חוקי חמורבי מספר A133. הן היא היתה יכולה להאנס, או לשכב עם שלה, או לשכב איתו עצמו.

יהודה היה צריך להתנצל לפני תמר, לאהוב אותה, להודות לאלוהים שתמר עצרה אותו מהשטות שלו.

יהודה מתואר כמנהיג חכם של האחים. יעקב סמך עליו, ויוסף הקשיב לו. ייתכן שלאחר הנסיון הזה, שבו ראינו את יהודה מתנהג בטפשות, יהודה התבגר ונעשה שקול בדבריו.