ביאור:בראשית לח כד

בראשית לח כד: "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לח כד.

וַיֻּגַּד לִיהוּדָה

וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים

כבר אחרי החודש הראשון תמר ידעה שהיא בהריון ולא קיבלה מחזור. גם המלך אחשורוש זכר שהוא לא קרא לאסתר 30 יום, וייתכן שהיא באה לבשר לו משהו חשוב, ובטוח שאין הוא יכול להורגה.

ליהודה היה זמן לחשוב: הזונה הופיעה ונעלמה. רק אני בקרתי אצלה. היא לא רוצה תשלום ומעדיפה להחזיק עצמים שמזהים אותי. הבטחתי לתת לה גדי עיזים שלי והיא לא רוצה. האם אני לא מקיים את הבטחותי? האם יש גדי אחר שהבטחתי ולא נתתי? אולם יהודה לא הגיע לשלב שהוא יזהה את הגדי כשלה בנו.
תמר יכלה לשלוח הודעה ליהודה אבל היתה מסתכנת בהתקפת פתא, וגם ייתכן שהיא תפיל בחודשים הראשונים.
תמר יכלה להזכיר ליהודה את הבטחתו לתת לה את שלה, אבל אז אם שלה היה בא, היא היתה מסתכנת ששלה יעשה כאחיו והיא תהיה תקועה בהריון.
תמר חיכתה שלושה חודשים וכך יהודה לא יכול לטעון שהיא נושאת מחלה שהרגה את בניו, הן הוא לא סובל ממחלה ואינו מת.
בשלושת החודשים הראשונים לא רואים את ההריון, במיוחד עם האישה תלבש בגדים מתאימים. נראה שמשרתים בביתה של תמר הבינו שהיא בהריון בגלל שהיא סבלה מתופעות של הריון, או שתמר עצמה פירסמה שהיא בהריון.
קיימת אפשרות שתמר לא היתה בהריון ורק עשתה הצגה, וכאשר יהודה ראה את חפציו והבין שהוא נשא אותה בביאה, הוא שכב איתה ואז היא נכנסה להריון, ומאז והלאה הוא הפסיק לדעת אותה.
רק יהודה וחירה ידעו שיהודה שכב עם האישה בתקופת הגז ועברו כשלושה חודשים. סביר שיהודה לא פירסם שהוא איבד את חפציו, הן הוא לא רצה להיות לבוז (ביאור:בראשית לח כג), כך שאנשי ביתו לא ידעו מתי תמר צריכה ללדת.

זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים

תמר היא כלתו של יהודה, אלמנת בנו ער. הודיעו ליהודה הצהרה מעליבה ביותר. אמרו לו שתמר, כלתו, זנתה, והיא כבר בהריון מהזנות שלה. יהודה האמין שהיא בהריון, וכעס מאוד, כפי שרואים את החלטתו לשרוף אותה בעינויים גדולים על הנזק שהיא גרמה לו ולמשפחתו. יהודה אפילו לא הזמין אותה למשפט.

לפי חוקי חמורבי מספר 129 יקשרו אותה ואת האיש ויזרקו לנהר, אולם הבעל יכול לחון את אשתו, ושליט את משרתו. כאן יהודה יכול לחון אותה ואת עצמו.
לפי חוקי חמורבי מספר 155, איש שבחר אישה לבנו, ובנו ידע את אשתו, אם הוא זנה איתה יהרגו את שניהם.
לפי חוקי חמורבי מספר 132, אם זו רק רכילות, היא יכולה להשבע שאין זה כך, וכדי לשמור על כבוד הבעל היא תקפוץ (לא קשורה) למים. כאן תמר לא יכולה להשבע שהיא לא קיימה יחסים, כי היא כבר בהריון.

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף

מדהים. הוא השופט, קיבל רכילות, לא חקר, לא הזמין אותה כנהוג בחוקי חמורבי. כעס עליון.
"הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" בפומבי, בעינויים כבדים, בלי סיכויים להנצל!
אם באמת תמר זנתה עם זר ועכשו היא אשתו של האיש הזר או שהיא זונה בתשלום, אז היא איבדה את ערכה בעייני יהודה, כי היא כבר לא יכולה להביא זרע לער ממשפחתו. יהודה איבד את בכורו וצאצאיו. בכעס עצום יהודה מעניש את תמר בלי לדעת שהחוק דורש שהיא והאיש יומתו, ושהוא האיש.
יהודה כועס כי, בעיניו, תמר אינה רשאית יותר להביא יורש לער ואונן, וזה כאילו שהיא מחקה ורצחה אותם. אולם למעשה זה היה הוא שכמעט מחק ורצח את ער ואונן כאשר הוא סרב לתת לה את שלה (ביאור:בראשית לח יא).

הוא, שלא נתן לה את שלה, הגדי שלו, כפי שהוא הבטיח, בסוף, במקום הגדי, היא לקחה את האיל - אותו.

איום ונורא: הוא פקד להעלות אותה לעולה, לזבוח אותה, את כבשת הרש שכל כך השתדלה למענו.

מהכתוב לא ברור אם הקצין שנשלח לשרוף את תמר ידע שהיא בהריון. יהודה פסק "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" - פועל ביחיד - רק תמר תשרף. כאשר תמר אמרה לקצין שבא לשרפה: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה" (ביאור:בראשית לח כה), הוא הבין שהוא ישרוף שני בני אדם (במקרה שלה שלושה), וכאשר הוא ראה את החפצים של אדונו ושמע את טענתה של תמר: "הַכֶּר נָא, לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (ביאור:בראשית לח כה), הקצין הבין שהוא רשאי להפר את פקודת יהודה, וחייב להביא אותה לפני יהודה לברור, לפני שהוא הורג את בנו של אדונו.

סביר שבזמן שיהודה חיכה לקצין לשוב לאחר ביצוע פקודתו, עלתה בדעתו האפשרות שתמר הרתה לשלה מאחורי גבו. במקרה כזה היא לא עברה על החוק. אם כך חשב יהודה, אז הוא לבטח נכנס לבהלה איומה: פקד לעצור את השרפה וקרא לשלה להסביר. אולם אז נוצרה בעיה: במידה ושלה, כדי להציל את תמר, יטען שאכן הוא היה עם תמר. למזלם של כולם, תמר לא הומתה, שלה לא שיקר, ויהודה זכה בבנים ויבום.

הוֹצִיאוּהָ

"הוֹצִיאוּהָ" - שורש י-צ-א - העביר מהפנים לחוץ, וגם בהקשר: לחשוף, לפרסם, לבצע בגלוי, הנסתר התגלה, לעבור על החוק והמוסכמות.

מספר דוגמאות להקשר חיי משפחה:

"וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ" (ביאור:בראשית כד מה). ואכן רבקה קיבלה שידוך טוב.
"וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר: אֵלַי תָּבוֹא" (ביאור:בראשית ל טז). ואכן למרות שבמשפחת יעקב נולדו רק בנים, ללאה בכל זאת נולדה בת. כיוון שהיה חשד, היא קראה לה 'דינה' - במשמעות: 'אלוהים ידון אותי', כשם שרחל קראה לבן הראשון של בלהה 'דן'.
"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ" (ביאור:בראשית לד א). ואכן דינה המסכנה נלקחה ועונתה.

במקרים האלה, 'היציאה' קשורה ליחסי מין, וכך, בעתיד, המילה 'לצאת' נעשתה מילה נרדפת לזונה - יצאנית.

על תמר הלשינו: "זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים", ולכן יהודה הוסיף את המילה המיותרת "הוֹצִיאוּהָ" כרמז, הן מספיק היה להגיד 'שירפוה'!

יהודה השתמש והוסיף את המילה "הוֹצִיאוּהָ" כי הוא חשב שהמילה חשובה מאוד. ייתכן שהוא התכוון:

הוציאוה ממשפחתי, היא כבר לא בת משפחה, ואינה ראויה ליבום. היא רצחה את זכר ער ואונן.
הוציאוה את הזונה מביתה, וממשפחתה. זרקוה לרחוב.
הוציאוה מבגדיה כדי לשרוף אותה ערומה.
הוציאוה מהחיים למוות.

עונש איום ונורא פסק יהודה על תמר!

וְתִשָּׂרֵף

כולנו בטוחים, וכך גם פרש רש"י - יהודה פקד לשרוף את תמר.

אולם המילה 'וְתִשָּׂרֵף' אינה פקודה לשרוף - אם כוונת יהודה היתה לשרוף אותה הוא היה אומר, 'ושרפוה'.
כיוון שיהודה לא אמר כך, ואין ספק שהוא ידע עברית טובה, אז הוא דייק בדבריו ולא אמר 'ושרפוה', ולא נראה שהיתה כאן שגיאה בניקוד או באיות.

"הוֹצִיאוּהָ" - זה פועל אקטיבי, ציווי.

"וְתִשָּׂרֵף" - זה פועל פסיבי, מתי שהוא בעתיד, בלי קשר ליהודה, היא תשרף.

כיוון שיהודה לא ציווה על אף אחד לשרוף אותה, אז אסור בהחלט לשרוף אותה.

ייתכן שיהודה התכוון שאלוהים ישפוט אותה לשרפה, ועונשה יבוא מאלוהים.
ייתכן שיהודה מקלל אותה במוות בשרפה, כיוון שהיא חטאה נגדו ונגד בניו שלא יהיה להם יבום, וזרעם נכחד לעד.
ייתכן שיהודה התכוון שהיא תשרף בגהינום לאחר המוות.
קשה להאמין שיהודה התכוון שאנשי העיר או משפחתה ישרפו אותה. אם הוא היה רוצה בשרפתה הוא היה אומר זאת.

ואכן בהמשך רק נאמר "הִוא מוּצֵאת" (ביאור:בראשית לח כה), ולא נאמר שהיא מוצאת לשרפה. אולי היא מוצאת כדי לבוא אליו.

זכויות וחובות היבמה

היבום נועד להגן על האישה, אולם היא חייבת לבקש יבום ממשפחת המת ואסורה לזר (דברים כה ה).
אולם אם המשפחה מסרבת לתת לה יבם, אז היא חופשיה להתחתן עם כל אחד, כמו כל אלמנה או גרושה.
היא רשאית לקחת את רכושה שקיבלה כמתנה ממשפחת ולמצוא לה בעל כרצונה.

סביר שהיא חייבת להחזיר את כל המתנות שמשפחת הבעל נתנה לה. ואולי בית משפט יפסוק כמה מגיע למשפחה פיצוי על חלק מהסכום שהוצא למחיתה. אולם למרות שלא נאמר, סביר שהיא לא חייבת מיתה בגלל הסרוב ליבם, כשם שהקרוב הגואל אינו חייב במיתה אם הוא מסרב ליבם אותה.

בעניין תמר, יהודה פקד עליה לחכות בבית אביה (ביאור:בראשית לח יא), ולחכות ששלה יגדל. אולם הוא סרב לתת לה את שלה, למרות שהגיע לבגרות, ככתוב: "כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה" (ביאור:בראשית לח יד). ייתכן שתמר היתה צריכה ללכת לשער העיר ולדרוש שהשופטים יכפו על יהודה להביא לה יבם או לשחרר אותה.

האם יהודה שפט בצדק

יהודה ידע ששלה רשאי לשאת את תמר ולייבם אותה. יהודה לא קרא לשלה לברור האם במקרה הוא מעורב בהריון של תמר. יהודה קפץ למסקנה, ששלה לא יעיז לעשות דבר בלי שהוא יפקוד עליו.
יהודה לא הזמין שני עדים להוכיח שתמר זנתה, ולחקור אותם כל אחד לחוד איך הם יודעים שהיא זנתה.
יהודה לא הזמין את תמר לחקירה והסבר, כפי שנדרש חוקי חמורבי מספר A133. הן היא היתה יכולה להאנס, או לשכב עם שלה, או לשכב איתו עצמו.

יהודה היה צריך להתנצל לפני תמר, לאהוב אותה, להודות לאלוהים שתמר עצרה אותו מהשטות שלו.

יהודה מתואר כמנהיג חכם של האחים. יעקב סמך עליו, ויוסף הקשיב לו. ייתכן שלאחר הנסיון הזה, שבו ראינו את יהודה מתנהג בטפשות, יהודה התבגר ונעשה שקול בדבריו.

אולם אם יהודה לא פקד לשרוף אותה, ורק פקד להוציא אותה ממשפחתו, לבטל לה את הזכות ליבם את בניו, וקילל אותה בעונש משמים או בשרפה בגיהנום, אז הוא לא היה צריך לעשות משפט ארוך, ומה שהוא עשה זה מספיק, הן הוא היה מרשה לה להופיע בפניו ולטעון ולהסביר, ולא דרש שהיא תחזיר דבר.