ביאור:בראשית לח טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

בראשית לח טו: "וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ."



וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה[עריכה]

כמובן שגבר עשיר וחזק, שאשתו נפטרה לפני זמן מה, מסתכל על נערות, המתאימות לבניו, ומקווה שהן זונות למענו.

ייתכן שבגלל שהיא "כִסְּתָה פָּנֶיהָ", ונמצאה על הדרך (ליד אוהל), ללא גבר אחר, מקובל היה לחשוב שהיא "קְדֵשָׁה" או "זוֹנָה" וחופשיה בתשלום לגברים.

יהודה לא התפלא למה אין תור של גברים לפני האוהל? למה אין נערות נוספות? ובדיוק למזלו הרב, היא פנויה במיוחד בשבילו ורק בשבילו. הוא לא היה מסוגל לחשוב שזו מלכודת. בשלב זה יהודה היה בשבי של יצריו ודבר לא היה עומד כנגדו.

יהודה בא לקראתה ומיד אומר: "הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ" (ביאור:בראשית לח טז), ואנו מקבלים אישור איך יהודה ראה את המצב.

האם תמר רצתה לבקש את שלה?[עריכה]

ייתכן שתמר רצתה למשוך את יהודה לבוא אליה כדי לדבר איתו בעניין שלה ביחידות, אבל כאשר הוא בא ומיד אמר: "הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ", לתמר לא היתה ברירה אלא להסכים לפתרון שהוא הציע איך לייבם אותם.