שלשה ספרי דקדוק/ספר אותיות הנוח (רמב"ג)/מאמר ג

מאמר ג

<עמ' 59> וזה מאמר השלישי מן הספר הזה

אמר יהודה: כבר שלמו הפעלים הנחי הפי"אות במאמר הראשון, וגמרו הפעלים הנחי העי"ן במאמר השני. וייחדתי המאמר הזה השלישי בפעלים הנחי הלמ"ד והנסתריה, בעבור כי גם הם עמוקות ממצוא ורחוקות מהשיג, לרוב התרועעם וחסרונם. ויש פעמים שימלאו את חסרונם כשימירו ממנו, ויש פעמים שלא ימלאו. ויש לתת עֵד ואות על אותו חסרון והתרועע בהשיב הפועל אל שרשו ומקורו, אז יתברר חסרונו ויתברר התרועעו. ולאלה הטעמים אפרוש להם לפני חבורם כללות ואקדם קודם הזכירם פרטות, אישר הדרך להבין סודם ולעמוד על יסודם, כמנהגי מאז בפעלים אשר תמו לפניהם. ומה' אשאל עזר על כל משאל וחפץ.

שער א

הדבר אשר היה על הפעלים אשר הלמ"ד מהם אות נחה נסתרת, והאות היא ה"א רפה

כמו בָּנָה, קָנָה, עָשָׂה, רָאָה, הה"א היא למ"ד הפעל. ודרך העברים כשיאמרו מהם פָּעַלְתִּי, להפוך הה"א יו"ד נחה נסתרת מונע אשר לפניה בחרק, אמרו בָּנִיתִי, קָנִיתִי, רָאִיתִי, עָשִׂיתִי, חָלִיתִי, כלם נהגו על מנהג זה ונצמדו לצמד זה, לא נמלט מהם איש ולא יצא מכללם אחד. ועיקרם להראות היו"ד שעומדת במקום פָּעַלְתִּי ולאמר בָּנַיְתִּי, קָנַיְתִּי, עָשַׂיְתִּי, כמו זָכַרְתִּי, שָׁמַרְתִּי. והפועל העתיד: יִבְנֶה, יִקְנֶה, יַעֲשֶׂה, יַעֲלֶה – מפני העי"ן נפתחה היו"ד בשנים אלה. ולשון צווי: בְּנֵה, קְנֵה, עֲשֵׂה [– בצרי. ובא אחד בסגול: שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֶה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ (משלי ז ב עי"ש). ואם פ"א הפעל גרונית בשבא ופתח – עֲלֵה, או בשוא וסגול – עֱנוּ.]

ולשון פּוֹעֵל: קוֹנֶה, בּוֹנֶה, עוֹשֶׂה, רוֹאֶה. [רובם בסגול, להבדיל בינם ובין בעלי האל"ף שהם בצירי – בּוֹרֵא, קוֹרֵא, שׂוֹנֵא, מוֹצֵא. ויש מהם בצרי, ובמסרת: עוֹשֵׂה שמנה קמצין – עֹשֵׂה פֶלֶא (שמות טו יא), ואֶת שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק (ישעיהו סד ד), וכל אמ"ת דתק"ע דכ"ו במכ"ב פתחין, וכל קוֹנֵה קמץ. אבל יש ספרים קוֹנֶה לֵּב (משלי טו לב) בדגש הלמ"ד, אם כי הנו"ן בסגול מפני הדגש. וכן בצירי: יִתְנֹדְדוּ כָּל רֹאֵה בָם (תהלים סד ט), בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם (תהלים קמז ב), וגָּד… חֹזֵה דָוִד (ש"ב כד יא), רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה (תהלים פ ב), רֹעֵה צֹאן (בראשית ד ב), רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ (בראשית מז ג), כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן (בראשית מו לד), מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת (ירמיהו ד כט).. ושמא אלו שהם בצרי הם סמוכים. ובאו עם אל"ף בסגול: הִנְנִי רֹפֶא לָךְ (מ"ב כ ה), וּמוֹצֶא אֲנִי (קהלת ז כו), וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן (קהלת ב כו), אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע (קהלת ח יב), כַּטּוֹב כַּחֹטֶא (קהלת ט ב), וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה (קהלת ט יח), וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה (ישעיהו סה כ).] הה"א היא למ"ד הפועל. ותהפך בלשון פעול יו"ד נראית ויוצאת ממוצא החיך, נאמר בָּנוּי, פָּדוּי, קָנוּי, עָשׂוּי.

[והאית"ן בא ברוב בסגול. ובאו מהם בצירי כמשפט: יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ (ישעיהו סד ג), וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל (יהושע ז ט), אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה (בראשית כו כט), אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה (ירמיהו מ טז), אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת (ש"ב יג יב), וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ… וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה (יהושע ט כד), אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה (ירמיהו יז יז), וְכַאֲשֶׁר תִּרְאֵה עֲשֵׂה עִם עֲבָדֶיךָ (דניאל א יג). ובא וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ (תהלים קיט קיז) בקמץ מקום <עמ' 60> סגול. ואם האות גרונית האות הנוספת בפתח – אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה (תהלים כז ג); או בסגול – וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם (שמות יח כא), הָגֹה נֶהְגֶּה (ישעיהו נט יא), נֶהֱמֶה כַדֻּבִּים (ישעיהו נט יא). ועם העי"ן לעולם בפתח – יַעֲלֶה, יַעֲשֶׂה. אבל האל"ף בסגול לעולם – אֶעֱלֶה, אֶעֱשֶׂה, אֶהְיֶה, אֶחְיֶה, אֶהֱמֶה.]

ולשון נִפְעַל: נִבְנֶה, נִקְנֶה, נַעֲשֶׂה, נַעֲלֶה – בפתח מפני העי"ן. [או בסגול – הַנֶּחֱרִים (ישעיהו מא יא), נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי (דניאל ח כז), נֶחְלוּ לֹא יוֹעִלוּ (ירמיהו יב יג). או בחרק – נִחֲרוּ בִי (שה"ש א ו), הֲנִהְיָה כַּדָּבָר… הַזֶּה (דברים ד לב), נִהְיֵיתָ לְעָם (דברים כז ט).] ולעתיד: יִבָּנֶה, יִקָּנֶה, יִמָּנֶה, יֵעָשֶׂה, יֵעָלֶה, יֵרָאֶה – ברפיון מפני העי"ן והרי"ש שאין מקבלין דגשות. זה הדרך והחוק בשמוש אלה הפעלים, והעקר אשר ממנו להביא ראייה על חסרון החסר מהם.

כי הרבה שיחסירו הה"א אשר הוא למ"ד הפעל ונשתמשו בפעלים האלה זולתה, ויש כשימירו אותו חסרון למלאתו ויש כשלא ימירו. ומן החסר אשר הביאו תמורה תחתיו: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ (בראשית יב ז), עקרו להיותו וַיִּבְנֶה, שהוא מן בָּנָה, בָּנִיתִי, והפילו למ"ד הפעל והביאו תמורה תחתיה הנח הנסתר שאחרי היו"ד הכתובה, והיא יו"ד נחה במשמע האזן ודבור הלשון, כמו שזכרתי בפעלים אשר לפני אלה. וכמהו וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה (בראשית לג יט), שעקרו להיות וַיִּקְנֶה, שהוא מן קָנָה, קָנִיתִי. וכמהו וַיִּבֶז עֵשָׂו (בראשית כה לד), משפטו להיות וַיִּבְזֶה, שהוא מן דְבַר יְיָ בָּזָה (במדבר טו לא), מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְיָ (ש"ב יב ט). וכמהו וַיִּגֶל יְהוּדָה (מ"ב כה כא), ראוי להיות וַיִּגְלֶה, שהוא מן גָּלָה, גָּלִיתִי. וכמהו וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם (שמות לב כ), משפטו להיות וַיִּזְרֶה, שהוא מן זָרָה, זָרִיתִי, תִּזְרֶה לָרוּחַ (יחזקאל ה ב). וכמהו יִכֶל בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי (איוב לג כא) עקרו יִכְלֶה, שהוא מן כָּלָה, כָּלִיתִי. וכמהו וַיִּמֶץ טַל (שופטים ו לח), ראוי להיות וַיִּמְצֶה, שהוא מן מָצָה, וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית (יחזקאל כג לד), וְנִמְצָה דָמוֹ (ויקרא א טו). וכמהו וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה (שמות ב יב) [בחרק האות הנוספת, ופעם תבא האל"ף והתי"ו הנוספות בצרי – וָאֵפֶן וָאֵרֵד (דברים ט טו), אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם (במדבר טז טו),] דינו להיות וַיִּפְנֶה שהוא מן פָּנָה, פָּנִיתִי. וכמהו וַיִּקֶר מִקְרֶהָ (רות ב ג) שהוא מן קָרָה, קָרִיתִי, כִּי הִקְרָה (בראשית כז כ), מִקְרֶה אֶחָד (קהלת ט ב). וכמהו וַיִּקֶשׁ דְּבַר אִישׁ יְהוּדָה (ש"ב יט מד), ראוי להיות וַיִּקְשֶׁה, שהוא מן קָשָׁה, קָשִׁיתִי, לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ (דברים טו יח). וכמהו וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ (שמות ד כו), משפטו להיות וַיִּרְפֶּה, שהוא מן רָפָה, רָפִיתִי. [ועם החי"ת בא פעם בפתח האות הנוספת אע"פ שפ"א הפעל גרונית – וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ (מיכה ד יא), בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָ֑חַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ (משלי כז יז), בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן וַיָּ֑חַל (מ"ב א ב) – נקמץ מפני ההפסק, וכן שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלֹא אָ֑חַז (איוב כג ט) – נקמץ מפני ההפסק, וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים (בראשית לג א). ועם העי"ן או הה"א לא באו רק בפתח: וַיַּעַל, וַיַּעַשׂ, וַיַּעַן, וַתַּהַר. וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּ֑הַר (בראשית טז ד) – פתח באתנח.] וכמהו וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר (בראשית כא יד) – בפתחות התי"ו מפני העי"ן, עקרו וַתִּתְעֶה, שהוא מן תָּעָה, תָּעִיתִי. [ולפי שעי"ן הפעל גרונית, נפתחה פ"א הפעל מקום הסגול, והאות הנוספת בצרי. וכן תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין (משלי יז י) בא כן מפני שפ"א הפעל גרונית. ופעם האות הנוספת בחרק: וַיִּחַן, וַיִּחַר, וַיִּשַׁע, וַיִּמַח.] וכמהו וַתֵּכַהּ מִכַּעַשׂ עֵינִי (איוב יז ז), יאות להיות וַתִּכְהֶה, שהוא מן כָּהָה, כָּהִיתִי, כָּהֹה תִכְהֶה (זכריה יא יז). וכן וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם (בראשית מז יג), וכמהו הרבה מאד.

ומין אחר בשמוש הפעלים האלה, בהניח פ"א הפעל ונקדה בשבא כאשר היתה לפני החסרון, ולא תהיה תמורה מאותו החסרון. כי אלה שהזכרתי כבר הונעה בם פ"א הפעל <עמ' 61> [ולכן נתמלא חסרונה בנח הנסתר אשר עמד במקומה, ועמדה תנועת הפ"א במקום תנועת העי"ן, ופירוש הדבר, כי נעשה הנח אשר אחר יו"ד וַיִּבֶן במקום שבא בי"ת וַיִּבְנֶה, ונעשה סגול בי"ת וַיִּבֶן כנגד סגול נו"ן וַיִּבְנֶה, והנח הנראה שבנו"ן וַיִּבֶן שמקומו שבא, לעמת הנח הנסתר שאחר נו"ן וַיִּבְנֶה שמקומו הה"א הרפה, עד שנשקלה מלה כנגד מלה, אע"פ שוַיִּבֶן חסר ווַיִּבְנֶה שלם. אבל אלה שאני מזכיר, מפני שהיה פ"א הפעל בשבא כמו שהיה כשהיו שלמים, לא היה מקום לבא נח נסתר בין הנוספת ובין הפ"א, ונותרה המלה חסרה משני פנים, מן האות ומן המשקל, שלא הומר מן החסרון.] ודמיונם וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל (ירמיהו מא י), שחסר ה"א וַיִּשְׁבֶּה, [וגם חסרה מלת וַיִּשְׁבְּ ממשקל וַיִּשְׁבֶּה תנועת הבי"ת שאחריה למ"ד הפועל,] שהוא מן שָׁבָה, שָׁבִיתִי. וכן וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי (איוב לא כז) עקרו וַיִּפְתֶּה, שהוא מן פָּתָה, פָּתִיתִי, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם (דברים יא טז). וַיֵּבְךְּ (בראשית כז לח) משפטו להיות וַיִּבְכֶּה, שהוא מן בָּכָה, בָּכִיתִי. וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב (במדבר כד יט) דינו וְיִרְדֶּה, שהוא מן רָדָה, לֹא תִרְדֶּה בוֹ (ויקרא כה מג). אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ (משלי ז כה), ראוי להיות יִשְׂטֶה, שהוא מן שָׂטָה, כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ (במדבר ה יב). וַיֵּשְׁתְּ (בראשית ט כא) עקרו להיות וַיִּשְׁתֶּה, שהוא מן שָׁתָה, שָׁתִיתִי, וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה (במדבר כג כד). נמצא מין זה חסר מאין תמורה. ואע"פ שהעמידו הטעם במקצת מקומות, כמו וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ (בראשית כז כה), וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ (בראשית כט יא), אין זה מן המניין, לפי שלא ישקל וַיֵּשְׁתְּ על משקל וַיִּשְׁתֶּה לעולם כמו שישקל וַיִּבֶן על משקל וַיִּבְנֶה, ועוד שיסור הטעם ותחפז המלה, ומין וַיִּבֶן, וַיִּרֶף לעולם אחד הוא.

ועוד מן החסר שלא נמלא חסרונו בתמורה: תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ (ישעיהו מז ג), שראוי להיות תִּגָּלֶה, שהוא מן נִגְלָה. וכמו וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא (שמות לד ג), עקרו יֵרָאֶה, כמו יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ (שמות כג יז). וכמו עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ (אסתר ה ו), עקרו וְתֵעָשֶׂה, שהוא מן נַעֲשָׂה.

ומן החסר שלא שלם בתמורה, כמו יִרְאוּ, יִבְנוּ, יִקְנוּ, יַעֲשׂוּ, עקרם יִרְאְיוּ, יִבְנְיוּ, יִקְנְיוּ, יַעַשְׂיוּ. על הדרך הזה יצא השער, כשירצו לאמר מפעלים אלו יִפְעֲלוּ, גרעו למ"ד הפועל ולא הביאו תמורה תחתיה. וכבר נמצאו מהם מלים מעטים על עקר ועל אמת, כמו מַר יִבְכָּיוּן (ישעיהו לג ז), יַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן (ישעיהו לא ג), בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן (תהלים לו ח), יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ (תהלים לו ט), וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן (דברים ח יג), כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן (ישעיהו יז יב), אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה (תהלים עז ד), רָמָה יָדְךָ בַּל יֶחֱזָיוּן (ישעיהו כו יא); היו"ד במקום למ"ד יִפְעֲלוּן ועי"ן תִּשְׁמְעוּן ורי"ש תִּשְׁמְרוּן ובי"ת יִשְׁכְּבוּן.

והפילו עוד הלמ"ד מאין תמורה, אמרו בָּנוּ, רָאוּ, קָנוּ, זָנוּ, עָשׂוּ, חָסוּ. [כלם מלרע. ובאו מלעיל: (תָּעוּ בַמִּדְבָּר) [תָּ֣עוּ מִדְבָּר (ישעיהו טז ח)], כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּֽלוּ (תהלים לז כ), וְיֹדְעָיו לֹא־חָ֥זוּ יָמָיו (איוב כד א).] זה המנהג נהגו בהם. ועקרם בָּנְיוּ, רָאְיוּ, זָנְיוּ, עָשְׂיוּ, כמו שָׁמְרוּ, זָכְרוּ. ונמצאו גם מאלה מלים מעטים שלמים על נכון, כמו דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ (משלי כו ז), צוּר חָסָ֥יוּ בוֹ (דברים לב לז), כִּמְעַט נָטָ֣יוּ רַגְלָי (תהלים עג ב). [ואמרו אותם במשקל פָּעָלוּ הבא בהפסק להקל על קריאת היו"ד.]

והנתיב הנאחז בלשון פּוֹעֲלִים בחסרון הלמ"ד: בּוֹנִים, עוֹשִׂים, קוֹנִים, רוֹאִים, ומשפטם להיות בּוֹנְיִים, קוֹנְיִים, עוֹשְׂיִים, רוֹאְיִים, כמו שׁוֹמְרִים, זוֹכְרִים.

והדרך הנודע בלשון פּוֹעֲלָה גם זה בחסרון הלמ"ד: בּוֹנָה, עוֹשָׂה, קוֹנָה, רוֹאָה, ומשפטם להיות בּוֹנְיָה, קוֹנְיָה, רוֹאְיָה, עוֹשְׂיָה, כמו שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל (שופטים ד ד), הֹלְכָה הִיא (ירמיהו ג ו). וכבר נמצאת מהם מלה אחת על <עמ' 62> העקר כמשפט שלמה: אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה (שה"ש א ז). [והטעם שנראה למ"ד במקומה, להורות כי כן הדת בכולם, כגון בָּנוּ, רָאוּ, קָנוּ, שלא נראה בהם למ"ד הפעל כלל. ובאה בחרק: צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ (משלי לא כז), לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה (תהלים סה ב), עִיר הוֹמִיָּה (ישעיהו כב ב), פֹּרִיָּה וַעֲנֵפָה (יחזקאל יט י), עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה (איכה א טז). ובא השורק בדֻמִיָּה מקום חולם. וי"מ כי כל היו"דין האלה ליחס, כיו"ד תַּחְתִּיָּה (תהלים פו יג) ודּוּמִיָּה (תהלים סב ב).]

אבל פָּעֲלָה לא החסירו הלמ"ד משם, [כמו שעשו בקָנוּ, בָּנוּ וחבריהם, שאם כן לא היה הפרש בין בָּנָה לזכר ובין בָּנָה לנקבה, ולפי שהה"א קשה להראותה.] אך הביאו תי"ו תחתיה, ואמרו מן בָּנָה – בָּנְתָה, ועקרו בָּנְיָה. ומן רָפָה – רָפְתָה, ומן עָשָׂה – עָשָׂתָה, ומן גָּלָה – גָּלְתָה, ומן מָחָה – מָחֲתָה, התי"ו הומרה תחת היו"ד שביֶחֱסָיוּן, יֶהֱמָיוּן, שהיא למ"ד הפעל. אך שמור זה ועמוד עליו, כשתרצה לאמר פָּעֲלָה מאלה הפעלים, שתביא תחת היו"ד תי"ו. ואע"פ שזכרתי מלה אחת נפרדת מחברותיה ונאמרת על עקרה – כִּי בְךָ חָסָ֢יָה נַפְשִׁי (תהלים נז ב). [ובאה כמשקל ההפסק להקל על היו"ד, והראו למ"ד הפעל ביו"ד להודיע הראותה בחלוף הה"א ביו"ד, כמו בחלוף הה"א בתי"ו – עָשְׂתָה, בָּנְתָה, קָנְתָה. אך ברוב הראוה בתי"ו, כי נקלה קריאתה מקריאת היו"ד.] והוא הדרך הנודע בנִפְעֲלָה, בתי"ו תחת היו"ד, כמו נִבְנְתָה, נִרְאֲתָה. [ופעם הפילו למ"ד הפעל והמירו ה"א הנקבה בתי"ו להבדיל בינה ובין עָשָׂה לזכר, ואמרו וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה (ויקרא כה כא), הָגְלָת שְׁלוֹמִים (ירמיהו יג יט).]

ונמצא לשון מקור והוא שם הפועל בתי"ו מומרת מלמ"ד הפעל, כמו בְּנוֹת, רְאוֹת, קְנוֹת, עֲשׂוֹת, שמשקלם פְּעוֹל, [הו"ו כנגד ו"ו המשך, והתי"ו כנגד למ"ד פְּעוֹל.] ונאמר כי זאת הו"ו הוא למ"ד הפועל והתי"ו מוספת, כמו שתוסף על זולת אלה.

והפעלים הכבדים הנאמרים מפעלים אלה היו כמו הִקְרָה, הִרְבָּה, הֶרְאָה, הֶעֱלָה. הה"א הנחה שבסוף המלים למ"ד הפעל. וכשירצו לאמר הִפְעַלְתִּי, הפכו הה"א ליו"ד נחה נסתרת והניעו אשר לפניה בחרק או בצרי, אמרו הִרְבֵּיתִי, הֶרְאֵיתִי, הִפְרֵיתִי, הֶחֱלֵיתִי הַכּוֹתֶךָ (מיכה ו יג), ועקרם להיות הִרְבַּיְתִּי, כמו הִשְׁמַעְתִּי, הִשְׁפַּלְתִּי. והפועל העתיד: יַפְרֶה, יַרְבֶּה, יַרְאֶה, בפתחות היו"ד [ושאר הנוספות שהן אינ"ת]. ולשון פועל: מַרְבֶּה, מַרְאֶה, מַעֲלֶה, מַרְוֶה, מַפְרֶה. ולשון פעול במ"ם מונע אשר תחתיה בשורק, כמו מוּגְלֶה, מוּרְבֶּה; או בקמץ חטף, כמו אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר (שמות כה מ), אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה (יחזקאל ט ב).

והרבה שמחסירים את למ"ד הפעל ממין זה, פעמים בתמורה למלא חסרונה ופעמים בלי תמורה, כמנהגם במין הראשון, כמו וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב (שופטים טו ד) שמשפטו וַיַּפְנֶה, שהוא מן הִפְנָה, הִפְנֵיתִי, והשימו עניין הסגול תחת יו"ד וַיֶּפֶן כעניין הפתח אשר תחת יו"ד וַיַּפְנֶה, ששניהם מוכיחים כי הוא פעל כבד, [כי אילו היה קל היה וַיִּפֶן בחרק, כמו וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה (שמות לב טו).] וכמהו וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה (איכה ב ה), עקרו וַיַּרְבֶּה, שהוא מן הִרְבָּה, הִרְבֵּיתִי. [וזהו ההפרש בין עתידי הקל החסרים ובין עתידי הכבד, כי עתידי הקל בצרי האותיות הנוספות, כמו אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם (במדבר טז טו), משפטו תִּפְנֶה מן הקל, ועתידי הכבד האותיות <עמ' 63> הנוספות בסגול.] וכמהו וַיֶּזֶן אֶת (יְהוּדָה) [אֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם] (דה"ב כא יא), משפטו וַיַּזְנֶה, שהוא מן הִזְנָה, הִזְנֵיתִי. וכמהו וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ (דה"ב לו יג), עקרו וַיַּקְשֶׁה, שהוא מן הִקְשָׁה, הִקְשֵׁיתִי. וכמהו וַיֶּפֶר אֶת עַמּוֹ מְאֹד (תהלים קה כד), עקרו וַיַּפְרֶה, שהוא מן הִפְרָה, הִפְרֵיתִי. וכמהו וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל (מ"ב יז ו), עקרו וַיַּגְלֶה, מן הִגְלָה, הִגְלֵיתִי.

ומין אחר מן החסר שאין בו תמורה, כי הוא בשוא תחת פ"א הפעל ובפתחות היו"ד לפניה, להוכיח שהוא מן הכבדים, וזה המין הוא כנגד וַיִּשְׁבְּ, וַיִּפְתְּ, שהזכרתי לפני זאת בפעלים הקלים, אמרו וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן (בראשית כט י), משפטו להיות וַיַּשְׁקֶה, שהוא מן הִשְׁקָה, הִשְׁקֵיתִי. [וחסרה ה"א וַיַּשְׁקֶה ולא באה תמורה תחתיה, כמו שבא הנח הנסתר בוַיֶּפֶן זָנָב, היו"ד תמורה מן הה"א החסירה מסוף המלה, ולכן נשקלה מלת וַיֶּפֶן בוַיַּפְנֶה בדבר, ונגרעה מלת וַיַּשְׁקְ מן וַיַּשְׁקֶה.] וכמהו יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת (בראשית ט כז), וּמְלָכִים יַרְדְּ (ישעיהו מא ב).

ומן החסר: הִרְבּוּ, הִפְנוּ, הִזְנוּ, עקרם: הִרְבִּיוּ, הִפְנִיוּ, הִזְנִיוּ, והיא המדה בכולם. ומן החסר: מַרְבִּים, מַרְאִים, מַעֲלִים, והוא המשפט לכלם. ומן החסר: הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל (עזרא ז ט), והוא הדין לכלם. ומן החסר שיש בו תמורה: הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי (תהלים נא ד), שמשפטו להיות הַרְבֵּה, [ובא הנח הנסתר בין הה"א והרי"ש ועמד כנגד הלמ"ד החסרה ונתמלא חסרונה. וכן] הֶרֶף מִמֶּנִּי (דברים ט יד), עקרו הַרְפֵּה, כמו הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים (שופטים יא לז). והדת הידועה בהִפְעִילָה גם היא בתי"ו מומרת למ"ד הפעל, כמו הִרְבְּתָה (ש"א א יב), הִפְנְתָה לָנוּס (ירמיהו מט כד), והוא הדין לכולם. [ובתי"ו תמורת ה"א הנקבה ובנפול למ"ד הפועל: תְּאֻנִים הֶלְאָת (יחזקאל כד יב), וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ (ויקרא כו לד).] והמקור שהוא שם הפועל גם הוא בתי"ו, כמו הַרְבּוֹת, הַפְנוֹת. ויש מי שאמר כי הו"ו למ"ד הפעל והתי"ו מוספת.

ומין אחר מן הפועל הכבד מפעלים אלה, נאמר צִוָּה, שִׁוָּה, עִנָּה, נִקָּה, קִוָּה. נשתמשו בלשון פִּעַלְתִּי מאלה גם בהפוך הה"א ליו"ד והניע האות לפניה בחרק, כמו צִוִּיתִי, נִסִּיתִי, קִוִּיתִי, עִנִּיתִי; או בצרי, כמו קִוֵּיתִי (אני), צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי (ישעיהו יג ג), עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי (תהלים לה יג), שני הדרכים נוהגים בהם. והפועל העתיד: יְקַוֶּה, יְצַוֶּה, יְנַקֶּה, יְעַנֶּה, יְנַסֶּה. ולשון פּוֹעֵל: מְקַוֶּה, מְצַוֶּה, מְעַנֶּה, מְנַסֶּה. ולשון צווי: קַוֵּה, נַסֵּה, עַנֵּה.

והחסרון גם במין הזה מאין תמורה, כמו יְצַו יְיָ (דברים כח ח), משפטו להיות יְצַוֶּה, שהוא מן צִוָּה, צִוֵּיתִי. וכמהו יְקַו לְאוֹר וָאַיִן (איוב ג ט), משפטו להיות יְקַוֶּה, שהוא מן קִוָּה, קִוֵּיתִי. וכן וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל (משלי כה ט), ראוי להיות תְּגַלֶּה, שהוא מן גִּלָּה, גִּלֵּיתִי. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ (בראשית כד יט), עקרו וַתְּכַלֶּה, שהוא מן כִּלָּה, כִּלֵּיתִי. וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה (ישעיהו כב ח), שהוא מן גִּלָּה, גִּלֵּיתִי. וַיְחַל מֹשֶׁה (שמות לב יא), עקרו וַיְחַלֶּה, שהוא מן חִלָּה אֶת פְּנֵי יְיָ (דה"ב לג יב). וכן הדין לוַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ (בראשית לה טז), וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר (ש"א כא יד), עקרן וַתְּקַשֶּׁה, וַיְתַוֶּה.

ומן החסר: יְצַוּוּ, יְקַוּוּ, יְגַלּוּ, יְכַסּוּ, והוא הדין לכלם. ומן החסר: צִוּוּ, קִוּוּ, גִּלּוּ, עִנּוּ, מדה אחת לכלם. ויש כשיבוא לשון צווי ממין זה חסר למ"ד, כמו צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כד ב), עקרו צַוֵּה; גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה (תהלים קיט יח), משפטו להיות גַּלֵּה; חַל נָא אֶת פְּנֵי יְיָ (מ"א יג ו), משפטו להיות חַלֵּה. ומן החסר: מְנַדִּים, מְחַכִּים, מְצַוִּים, והוא הדרך לכלם. ומן החסר: לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ (בראשית כז ח), והוא החוק לכלם. וכזה הרבה מאד, בדוק ובחן את זאת בכל הפעלים האלה, תבין ותשכיל בעזרת השם. אך פועל הנקבה <עמ' 64> שעבר יהיה בתי"ו מומרת מלמ"ד הפעל כמו (מהזכרתי) [שהזכרתי], כמו נאמר גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ (ויקרא כ יח), כִּי כִסְּתָה (בראשית לח טו), רִבְּתָה גוּרֶיהָ (יחזקאל יט ב), והוא הדרך בכלם. ולשון המקור שהוא שם הפועל נמצא בתי"ו מוחלפת מן הה"א, נאמר יוֹם עַנּוֹת אָדָם (ישעיהו נח ה), בְּיוֹם צַוֹּתוֹ (ויקרא ז לח), לְנַסּוֹתוֹ (דה"ב לב לא). ונאמר כי הו"ו במקום הלמ"ד, והת"וין נוספות.

שער ב

שער הפעלים שתחלתם וסופם, שהם הפ"א והלמ"ד שלהם, שתי אותיות נחות נסתרות

הפעלים שהפ"א והלמ"ד שלהן בעניין הזה נאמרו כמו הוֹגָה, הוֹרָה, הוֹנָה. הו"וין הנחות שאחרי ההי"הין הראשונות פ"יות הפעלים, והם פעלים כבדים מפני הה"א שהביאו בתחלתם, והפכו היו"דין לו"וין כמו שעשו בפעלים הכבדים שהזכרתי במאמר הראשון, והם הוֹבִישׁ, הוֹרִיד, ואחיהם. נעשו הו"וין שבהוֹדָה, הוֹרָה וחבריהם במקום הר"שין מן הֶרְאָה, הִרְבָּה, והשי"ן מן הִשְׁקָה. והה"א האחרונה למ"ד הפועל.

וכשירצו להשתמש בהם עם ארבע אותיות הנוספות לעתיד יפילו הה"א הראשונה וישאירו הו"ו כמו שהיתה, ויניעו עי"ן הפעל בסגול, יאמרו יוֹדֶה, יוֹרֶה, כמו שאמרו יַרְבֶּה, יַרְאֶה. אך אשר יוכיח על יַרְבֶּה, יַרְאֶה כי הם כבדים, הוא פתחות היו"ד בתחלתם ושאר אותיות אינ"ת; ואשר יורה על יוֹדֶה ויוֹרֶה כי הם כבדים, הוא הו"ו הנחה שהיתה כן בהוֹדָה, הוֹרָה העוברים.

וכשיאמרו מהם לשון רבים, יחסרו הה"א האחרונה שהיא למ"ד הפועל, כמנהגם בשאר הפעלים שאין הפ"א שלהם יו"ד, יאמרו יוֹדוּ, יוֹרוּ, יוֹנוּ, בחסרון למ"ד הפועל, כמו שיאמרו יִרְבּוּ, יִרְאוּ. וכבר נתפרש כי יוֹרוּ, יוֹנוּ חסרים כאשר יַרְאוּ, יַרְבּוּ, יַשְׁקוּ חסרים. והו"וין אשר אחרי היודין הם פ"יות הפעלים, וכנגד רי"שי יַרְאוּ, יַרְבּוּ ושי"ן יַשְׁקוּ. ועקר יַרְאוּ ואחיו להיות יַרְאִיוּ, יַרְבִּיוּ, יַשְׁקִיוּ פתוחי היו"ד; ומשפט יוֹרוּ וחבריו להיות יוֹרְיוּ, יוֹנְיוּ, יוֹדְיוּ. וכבר נמצאה מלה אחת על העקר: עַד אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי (איוב יט ב), הו"ו שאחר התי"ו פ"א הפועל, והגמ"ל עי"ן הפעל, והיו"ד הלמ"ד. אך נוּגֵי מִמּוֹעֵד (צפניה ג יח) משקלו נִפְעֲלֵי, והוא נלקח מן הוֹגָה יְיָ (איכה א יב), והנו"ן בו ללשון נִפְעַל, והו"ו פ"א הפועל, והגימ"ל עי"ן הפועל, והלמ"ד חסרה.

וַיֹּאמֶר… יְרֵה וַיּוֹר (מ"ב יג יז). אך וַיּוֹר לא נגזר מגזרת יְרֵה, כי יְרֵה נאמר מן יָרָה, כמו בְּנֵה מן בָּנָה, רְאֵה מן רָאָה. אבל וַיּוֹר חסר למ"ד, ועקרו וַיּוֹרֶה, והוא נאמר מן הוֹרָה, הֹרָנִי לַחֹמֶר (איוב ל יט). ואילו היה מן יָרָה, נאמר וַיִּיר כמו וַיִּיף בְּגָדְלוֹ (יחזקאל לא ז עי"ש) הנאמר מן יָפָה, מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ (שה"ש ז ז). על כן אילו היו שניהם נגזרים מגזרה אחת ונבנים מבניין אחד, אז נאמר יְרֵה וַיִּיר, או הוֹרֶה וַיּוֹר. והפועל הנלקח מן יָרָה בַיָּם (שמות טו ד) – יוֹרֶה, כמו עוֹשֶׂה מן עָשָׂה. ולרבים נאמר יוֹרִים בחסרון למ"ד הפועל, כמו עוֹשִׂים. [וראוים להיות יוֹרְיִים, להיות עוֹשְׂיִים, על משקל שׁוֹמְרִים, זוֹכְרִים.]

והפועֵל הנלקח מן הוֹרָה – מוֹרֶה, כמו מַרְבֶּה מן הִרְבָּה, לפי שלשון כל פועֵל נלקח מן הפועל הכבד לא יאמר כי אם בתוספת מ"ם בתחלתו. <עמ' 65> ולרבים יאמר מוֹרִים, הו"ו פ"א הפועל כמו רי"ש מַרְבִּים, והלמ"ד נגרעת. וכבר נתבאר ממה שהזכרתי ובארתי כי הַיּוֹרִים (דה"א י ג) מן יָרָה בַיָּם, והַמּוֹרִים (ש"א לא ג) מן הֹרָנִי לַחֹמֶר, וַיֹּרֵם אֱלֹהִים (תהלים סד ח). והו"ו שביוֹרִים איננו עקר, [כי אם מפני המשך, כמו ו"ו עוֹשִׂים, רוֹאִים, שהיו"ד לפניה פ"א הפועל, כמו עי"ן עוֹשִׂים ורי"ש רוֹאִים.] ו"ו הַמּוֹרִים פ"א הפועל [כמו רי"ש מַרְבִּים, והמ"ם לפניה מוספת ללמד על הפועל] הכבד.

וכבר הניעו ו"ו הוֹדָה, יוֹדֶה, כשרצו לבנות ממנו בניין הִתְפַּעֵל, ואמרו וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא (ויקרא ה ה), הו"ו פ"א הפעל, והה"א האחרונה למ"ד הפעל.

ושם הפועַל מן הוֹדָה – תּוֹדָה; וכן שם הפועַל מן הוֹרָה, יוֹרֶה – תּוֹרָה; והשם הנאמר מן הוֹגָה יְיָ – תּוּגָה בשורק; הו"וין בשמות האלה פ"יות הפעלים, וההי"הין ללשון נקבה, והלמ"דים נופלות מן המלים. וכבר נאמר השם מן הוֹגָה יְיָ – יָגוֹן, היו"ד פ"א הפועל, והגימ"ל עי"ן שלו, והלמ"ד נופלת, והו"ו והנו"ן נוספות על מנהגם שיוסיפו ו"ו ונו"ן באחרית השמות, כמו גָּאוֹן ושָׁאוֹן, עִוָּרוֹן, שִׁבָּרוֹן.

שער ג

שער הפעלים שתחלתן נו"ן וסופן ה"א רפה מאותיות הנח והסתר

כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה (מ"א ב כח), נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות י יב), הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם (ישעיהו סו יב), הנו"ן פ"א הפועל והה"א למ"ד הפועל. וכבר נאמר בחסרון הה"א על מנהגם בשאר הפעלים שהלמ"ד מהם רפה נחה, כי ברצותם להשתמש בנָטָה עם אינ"ת הנוספות לעתיד בתחלת הפועל, יבליעו את הנו"ן בטי"ת ותדגש לזאת, יאמרו אִטֶּה, יִטֶּה, נִטֶּה, תִּטֶּה, הנו"ן נבלעה בטי"ת ולכן נדגשה. ועקרו אִנָּטֶה, נִנָּטֶה, תִּנָּטֶה, כמו אֵרָאֶה, יֵרָאֶה, נֵרָאֶה, תֵּרָאֶה. וכן וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע (ש"א ח ג), עקרו וַיִּנְטוּ, אך הלמ"ד נופלת, ומשפטו על אמת ומלאת חסרונה וַיִּנְטְיוּ [על משקל וַיִּפַעֲלוּ.] ולפי שנשתמשו בפועל זה הרבה, נגרעה גם הנו"ן כמו שנגרעה הה"א, ונולד במקומה נח נסתר, ונאמר אַל תֵּט יָמִין וּשְׂמֹאול (משלי ד כז), ראוי להיות תִּטֶּה בהבלעת הנו"ן, או תִּנְטֶה בהראותה. וכן וַיֵּט מֹשֶׁה (שמות ט כג) עקרו וַיִּנְטֶה בלא הבלעת הנו"ן, או וַיִּטֶּה בהבליעה. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ (במדבר כד ו) – נִפְעֲלוּ מן נָטָה, הטי"ת דגושה כי נו"ן נָטָה שהוא פ"א הפועל נבלע בתוכה, ועקרו נִנְטְיוּ, והיו"ד הוא למ"ד הפועל.

והפועל הכבד בעקר זה: הִטָּה – וְעָלַי הִטָּה חֶסֶד (עזרא ז כח), הִטֵּיתִי, הנו"ן נבלעה בטי"ת הדגושה, ועקרו הִנְטָה, כמו הִרְבָּה. והפועל העתיד: אַטֶּה, יַטֶּה, נַטֶּה, תַּטֶּה, בפתחות אינ"ת ללמד על הפועל הכבד, והנו"ן נבלעת. והעקר אַנְטֶה, יַנְטֶה, כמו אַרְבֶּה, יַרְבֶּה. וכן וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט (ש"א ח ג) עקרו וַיַּנְטוּ, כמו וַיַּרְבּוּ, וַיַּשְׁקוּ, והלמ"ד נופלת. וכבר נפלה גם הנו"ן בפועל כבד זה מתחלתו כמו שנפלה הה"א מסופו, נאמר אַל תַּט לִבִּי לְדָבָר רָע (תהלים קמא ד), התי"ו פתוחה כמו שהיתה לפני חסרון הה"א, ועקרו תַּטֶּה בהבליע הנו"ן, או תַּנְטֶה בהראותה. וכמהו וַיַּט עָלֵינוּ <עמ' 66> חֶסֶד (עזרא ט ט).

ולשון פועֵל מן הפועל הכבד הזה: מַטֶּה מִשְׁפַּט (דברים כז יט), הטי"ת דגושה מפני הבלעת הנו"ן, ועקרו מַנְטֶה, כמו מַרְבֶּה. ולרבים: מַטִּים – וְהַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם (תהלים קכה ה), וּמַטֵּי גֵר (מלאכי ג ה), [והלמ"ד נופלת. ומשפטם במלאת כל חסרונם: וְהַמַּנְטִיִים, וּמַנְטִיֵי – בשני יו"דים, הראשונה הנראת במוצאה למ"ד הפועל, והשנית הנחה לרבים.] אך וּמָטִים לַהֶרֶג (משלי כד יא) איננו מעקר זה, כי אם מן מָט, יָמוּט, המ"ם פ"א הפועל, ועל כן היתה הטי"ת רפויה. ודומה לו קָמִים מן קָם, יָקוּם, ושָׁבִים מן שָׁב, יָשׁוּב.

והדומה לפועל זה: הִכָּה, הִכֵּיתִי, נַכֶּה, יַכֶּה, תַּכֶּה, מַכֶּה, הַאַכֶּה אַכֶּה (מ"ב ו כא). גם אלה פעלים כבדים, ובכ"ף הדגושה נו"ן נבלעת. ועד על הדבר: וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה (שמות ט לא), הנו"ן פ"א הפועל, [כמו חי"ת לֹא חֻפָּשָׁה (ויקרא יט כ);] וכן וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ (שמות ט לב), [שהוא על משקל וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ (איוב לג כא), תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ (דברים לג ג), היה ראוי להיותו נֻכְּיוּ, על משקל לֹא דֻכְּאוּ (ירמיהו מד י), וְאֻסְּפוּ אֲסֵפָה (ישעיהו כד כב), וְסֻגְּרוּ עַל מַסְגֵּר (ישעיהו כד כב).] ועקר הִכָּה בהראות הנו"ן – הִנְכָּה, הִנְכֵּיתִי, הַאַנְכֶּה אַנְכֶּה. וכן הַכּוּ, וַיַּכּוּ – הַנְכּוּ, וַיַּנְכּוּ. וכבר אבדה גם הנו"ן עם הה"א, נאמר יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ (הושע ו א), ועקרו להיות יַנְךְּ, על משקל יַשְׁקְ, יַפְתְּ, ובהשיב אליו הה"א אשר נפלה מסופו – יַנְכֶּה, כמו יַשְׁקֶה, יַרְבֶּה, או יַכֶּה בהבליע הנו"ן. וכן מַכֶּה, הַכּוֹת, הנו"ן שהוא פ"א הפועל נבלע בכ"ף הדגושה. [וְנִכָּה וָמֵת (ש"ב יא טו) – זאת הנו"ן ללשון נִפְעַל, והנו"ן השנית שהיא פ"א הפועל נבלעה בתוך הכ"ף,] ועקרו וְנִנְכָּה, כמו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי יְיָ (ש"א א כב), וְנִגְלָה יְסֹדוֹ (יחזקאל יג יד).

וכמו אלה הפעלים הִצָּה, הִצֵּיתִי, אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה (במדבר כו ט), בְּהַצֹּתָם עַל יְיָ (במדבר כו ט), בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם (תהלים ס ב), אֹהֵב פֶּשַׁע אֹהֵב מַצָּה (משלי יז יט) – הנו"ן נבלעת בצד"י הדגושה והיא פ"א הפעל; והעד הנאמן המעיד עליה, כי נראתה במוצא הלשון בכִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים (דברים כה יא), [שזאת הנו"ן היא פ"א הפועל, והנו"ן של לשון נִפְעַל מובלעת בה, והיא כנגד קו"ף יִקָּווּ הַמַּיִם (בראשית א ט) ובי"ת יִבָּנוּ ומ"ם יִמָּנוּ.] ועקר הִצּוּ והנאמר כמהו: הִנְצוּ, בְּהַנְצוֹתָם, בְּהַנְצוֹתוֹ, מַנְצָה, כמו הִרְאוּ, בְּהַרְאוֹתָם, בְּהַרְאוֹתוֹ, מַרְאָה. אך למ"ד הפעל נופלת מהם. ומשפטם במלאת חסרונם: הִנִצִיוּ, מַנְצְיָה. שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים (שמות ב יג), זאת הנו"ן הכתובה ללשון נִפְעַל, ופ"א הפועל מובלעת בצד"י הדגושה, ועקרו נִנְצִים על משקל נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים (שמות ה יז), ולמ"ד הפעל נופלת. ומשפטו במלאת חסרונו: נִנְצָיִים, כמו נִשְׁמָרִים, נִמְצָאִים. מַסָּה וּמְרִיבָה (שמות יז ז), בסמ"ך הדגושה נו"ן נבלעת, שהוא יוצא מעקר נִסָּה אֶת אַבְרָהָם (בראשית כב א), לֹא תְנַסּוּ אֶת יְיָ (דברים ו טז), ה"א מַסָּה ללשון נקבה, והלמ"ד חסרה.

אמר המחבר. וכמו אלה הִזָּה, יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים (ויקרא טז יד), וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה (במדבר יט כא), פועל כבד, בזיי"ן הדגושה אות נבלעת היא פ"א הפועל, ויתכן להיותה נו"ן, כשתלמוד מאלה הפעלים שהזכרתי, והה"א למ"ד הפועל, אבל אמרתי 'יתכן' ולא גזרתי בודאי שהיא נו"ן ולא אות אחרת, לפי שלא נמצא במה שיש בידינו מן המקרא ממנו מלה שנראתה בה פ"א הפועל כמו אלה הראשונים להוכיח עליו אם הנבלע הוא הנו"ן או זולתה, ועל כן אמרתי יתכן שיהיה עקרם יַנְזֶה, מַנְזֵה. ועוד יפילו זאת האות הנבלעת שהיא פ"א הפועל להקל כמו שעשו בראשונים, ואמרו וַיַּז מִמֶּנּוּ (ויקרא ח יא) בפתחות היו"ד להעיד עליו שהוא פועל <עמ' 67> כבד, [כמו שהזכרתי לך ביַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ (הושע ו א), וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד (עזרא ט ט).] ועקרו וַיַּנְזֶה בהראות הנו"ן, וַיַּזֶּה בהבליעה. אך וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ (ויקרא ו כ), הוא פועל קל מן עקר זה לעתיד, [ויאמר לשעבר נִזָּה כמו נִטָּה, ולעתיד יִזֶּה כמו יִטֶּה.] ויורה עליו שהוא מפועל הקל, נקידת היו"ד בחרק, [כמו יו"ד יִטֶּה ותי"ו תִּטֶּה אַשֻּׁרִי (איוב לא ז);] ואילו היה מן הכבד נאמר יַזֶּה מן הִזָּה, [תַּטֶּה לִבְּךָ (משלי ב ב) מן הִטָּה.] ויש עוד כשיפילו הנו"ן ממנו ויאמרו וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר (מ"ב ט לג). גם זה נקידת היו"ד בחרק תוכיח עליו שהוא מן הקל, [שלא נאמר וַיַּז כמו וַיַּז מִמֶּנּוּ הנאמר מן הִזָּה.] ועקרו להיותו וַיִּנְזֶה בהראות הנו"ן, או וַיִּזֶּה בהבליעה.

ואראה להפסיק הדבר פה ולהחל במה שידעתי מקבץ הפעלים ואגרם כאחד והזכיר מה שאמצא למקצתם מלבד אחיהם ממדות ודרכים ופנים, כי מה שפרשתי לפניהם וגליתי מסודם העמוקים ובארתי מרזיהם העלומים, מה שהוא כדאי להבין את ענייניהם, וסופק להודיע את דרכיהם ושמושיהם בעזרת ה'.

שער ד

כלל הפעלים שסופם והוא למ"ד שלהם ה"א רפה נחה נסתרת

אבה – וְלֹא אָבָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ (דברים כג ו), וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ (יהושע כד י). ופועל הרבים שעבר בחסרון למ"ד הפועל על דרך הידוע – (ו)לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ (ישעיהו ל ט), ועקרו אָבְיוּ, כמו שָׁמְרוּ, זָכְרוּ.

ודע כי הפעלים העוברים הנאמרים בלשון רבים ממין זה שאנחנו מדברים בו, שוים לפעלים הנאמרים בלשון רבים מן המין שעי"ן שלו אות נוח וסתר הנקבצים במאמר שלפני זה. תאמר ממין זה אָבוּ, בָּנוּ, עָשׂוּ, קָנוּ, רָאוּ, בָּכוּ, ונאמר מן המין שלפניו קָמוּ, בָּאוּ, סָרוּ, נָמוּ, שָׁבוּ. אך בהשיב כל אחד משני מינים אלו אל עקרו ומקום מוצאו יודע כי אָבוּ, בָּנוּ, עָשׂוּ, קָנוּ, רָאוּ וחבריהם חסרי הלמ"ד, ועקרם אָבְיוּ, בָּנְיוּ, קָנְיוּ; וכי בָּאוּ, קָמוּ, סָרוּ ואחיהם אינם חסרים, רק העי"ן מהם נחה ועומדת בין הפ"א והלמ"ד, ועקרם בָּיְאוּ, קָיְמוּ, סָיְרוּ, נָיְמוּ, שָׁיְבוּ. ויש כשמשימים מתקני הטעמים טעם הנלקחים ממין הנח העי"ן בפ"א שלהם שהיא תחלת אותיות, וטעם הנלקחים מחסרי הלמ"ד בעי"ן שלהם שהיא האות השנית, להבדיל ביניהם.

אָבְתָה לנקבה בהמסך המלים, אָבָתָה בהפסקם. אוֹבֶה כשיאמר האחד בעבור עצמו לעתיד, האל"ף למדבר, והו"ו הפוכה מאל"ף אָבָה שהוא פ"א הפועל. ועקרו אִאְבֶה, יִאְבֶה, תִּאְבֶה, נִאְבֶה. וצווי לנקבה: אֱבִי, ולרבים הזכרים: אֱבוּ, ולנקבות רבות: אֱבֶינָה. ויש כשישוו צווי הזכרים הרבים וצווי הנקבה האחת ממין זה לצווי הרבים הזכרים וצווי האחת הנקבה ממין הפעלים שפ"א שלהם יו"ד במוצא דבר; כי נאמר מפעלים אלה: עֲשׂוּ, רְאוּ, בְּנוּ, בְּכוּ, רְאִי, קְנִי, עֲשִׂי, בְּנִי, והם יוצאים מן רָאָה, בָּנָה, עָשָׂה, בָּכָה; ונאמר מן האחרים שתחלתם יו"ד: רְדוּ, שְׁבוּ, צְאוּ, דְּעוּ, רְדִי, שְׁבִי, צְאִי, דְּעִי, והם יוצאים מן יָרַד, יָצָא, יָשַׁב, יָדַע. אך <עמ' 68> בהשיב כל אחד מהם אל עקרו ומקומו, יודע כי אלה חסרי הלמ"ד ואלה חסרי הפ"א. ואלה בהכרת הדבר ובהפסקו לא ישתנו ממה שהם בו בהמשכו והצמדו, כי יאמר בְּנוּ, עֲשׂוּ, רְאוּ, קְנוּ, בהפסק הדבר ובהמשכו יחד; ואלה ישתנו בהפסק הדבר ובהכרתו ממה שהיו בו בהמשכו והתחברו, כי יאמר באין הפסק רְדוּ, שְׁבוּ, צְאוּ, לְכוּ; ובהפסק: רֵדוּ, שֵׁבוּ, צֵאוּ, לֵכוּ – בצרי. אוֹבֶה – פועֵל. כִּי אֵינָם אֹבִים (יחזקאל ג ז) חסר למ"ד, וראוי להיות אוֹבְיִים על משקל פּוֹעֲלִים, שׁוֹמְרִים. ולנקבה אוֹבָה – פּוֹעֲלָה; אוֹבוֹת לרבות – פּוֹעֲלוֹת. ומשפטם להיות אוֹבְיָה, אוֹבְיוֹת. ולשון המקור שהוא שם הפועַל בהשיב הלמ"ד ו"ו במוצא דבר, ופעמים שתכתב ו"ו על הדבר, ופעמים שתכתב ה"א על העקר; יאמר אָבוֹ בו"ו ובה"א, [כמו שיאמר רָאֹה תִרְאֶה (ש"א א יא) בה"א, וּרְאוּ רָאוֹ (ישעיהו ו ט) בו"ו.] ויש כשיאמר בתי"ו אחר הו"ו והיא מומרת מן הה"א – אָבוֹת, [כמו וְשָׁתוֹת יָיִן (ישעיהו כב יג), אָלוֹת שָׁוְא (הושע י ד).]

ובעקר עניין אחר: לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי (משלי כג כט). ונאמר כי אֶבְיוֹן מעניין זה, והנו"ן נוספת כמו שנוספת בזֵרְעֹנִים (דניאל א טז) וזֵידוֹנִים (תהלים קכד ה). וזֵידוֹן ואֶבְיוֹן על משקל אחד, לפי שהיו"ד הנחה בין זי"ן ודל"ת זֵידוֹן כנגד בי"ת אֶבְיוֹן, [ודל"ת זֵידוֹן לעמת יו"ד אֶבְיוֹן, נשארו ו"ו ונו"ן זה כנגד זה.]

אוה – רק הפועל הכבד נאמר מעקר זה: אִוָּה, אִוִּיתִי, נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ (ישעיהו כו ט), וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ (איוב כג יג), אֲאַוֶּה, יְאַוֶּה, נְאַוֶּה, תְּאַוֶּה, אַוֶּה, אַוִּי לנקבה, ועקרו להיות אַוְּיִי, [כמו וְשַׁלְּמִי אֶת נִשְׁיֵךְ (מ"ב ד ז), וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ (מ"א א יב).] אַוּוּ לרבים הזכרים, ועקרו אַוְיוּ, [כמו סַפְּרוּ נָא (בראשית מ ח), דַּבְּרוּ נָא (בראשית נ ד).] ולשון המקור שהוא שם הפועל: אַוֵּה, כמו צווי, [כמו אִם עַנֵּה תְעַנֶּה (שמות כב כב),] או אַוּוֹת, [כמו יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ (ישעיהו נח ה).] ושם הפועל עוד: תַּאֲוָה, הה"א לשון נקבה והלמ"ד נגרעת, ועקרו תִּאְוָיָה [כמו תִּפְאָרָה, אך נפתחה תי"ו תַּאֲוָה מפני האל"ף שהיא מאותיות אהח"ע אחריה, שהיה לולי זאת בחרק, כמו תִּקְוָה.] ונאמר עוד מַאֲוַיִּים כמו מַמְתַקִּים, מַחֲמַדִּים (שה"ש ה טז) – אַל תִּתֵּן יְיָ מַאֲוַיֵּי רָשָׁע (תהלים קמ ט).

ונאמר כי נַאֲוָה קֹדֶשׁ (תהלים צג ה) מעקר זה ועניין אחר, והנו"ן בו נִפְעַל, [ומשקלו נַעֲלָה הֶעָנָן (במדבר י יא), נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ (קהלת ח יד).] ומחברים עוד אליו הַנָּוָה וְהַמְּעֻנָּגָה (ירמיהו ו ב), לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר (משלי יז ז), אלה הה"יהין ללשון נקבות, ולמ"ד הפועל נופלת. וכן נָאווּ לְחָיַיִךְ (שה"ש א י) חסר הלמ"ד.

אנה – אָנָה, אָנִיתִי, וְאָנוּ הַדַּיָּגִים (ישעיהו יט ח), וְאָנוּ וְאָבְלוּ (ישעיהו ג כו), עקרו אָנְיוּ, אֱנֵה, אֱנוּ, אֱנִי, אֱנֶינָה. ונאמר בשם הפועל תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה (איכה ב ה).

ויש בעקר עניין אחר: וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ (שמות כא יג), פועל כבד, אִנִּיתִי כמו צִוִּיתִי, אֲאַנֶּה, מְאַנֶּה, מְאַנִּים, אַנֵּה, אַנּוּ, אַנִּי, אַנֶּינָה, כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי (מ"ב ה ז). ומעקר זה: כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ (שופטים יד ד), ועקרו תֹּאַנְיָה.

אלה – וְאַתְּ אָלִית (שופטים יז ב), אָלְתָה, אֶאֱלֶה, יֶאֱלֶה, אֱלֵה, אֱלוּ, אֱלִי, אֱלֶינָה, אוֹלֶה, אוֹלִים, אוֹלָה, אוֹלוֹת. והמקור שהוא שם הפועל: אָלֹה וְכַחֵשׁ (הושע ד ב), אָלוֹת שָׁוְא (הושע י ד). ושם פועַל גם עוד: אָלָה – חסר הלמ"ד, והה"א לנקבה, ועקרו אַלְיָה כמו אַשְׁמָה, או אֲלָיָה כמו צְדָקָה.

והפועל הכבד: הֶאֱלָה, יַאֲלֶה, מַאֲלֶה, מַאֲלִים, הַאֲלֶה, הַאֲלוּ, הַאֲלִי. והמקור שהוא שם הפועל: <עמ' 69> הַאֲלוֹת – וְנָשָׁא בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ (מ"א ח לא).

ועניין אחר בעקר זה לפי מה שיתכן להיות ולא בגזור אומר: אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק (יואל א ח), עקרו להיות אִלְיִי. אך אמרתי 'יתכן' ולא גזרתי בודאי, לפי שלא מצאתי בעניין זה זולת אֱלִי כִּבְתוּלָה שהוא צווי לנקבה מן הפועל הקל, על כן יש גם לומר כי הפועל העובר ממנו יָאַל, [ויצא על משקל רְדִי מן יָרַד, שְׁבִי מן יָשַׁב.]

אפה – וּמַצּוֹת אָפָה (בראשית יט ג), אָפִיתִי עַל גֶּחָלָיו (ישעיהו מד יט), אָפְתָה, יֹאפֶה, נֹאפֶה, וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת (ש"א כח כד), וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק (שמות יב לט), בנוח האל"ף, והפכה לו"ו במוצא דבר ומשמע אזן, אך היא כתובה אל"ף פעם ופעם ו"ו. וצווי הזכר נאמר אֱפֵה כמו עֲלֵה, אֱפוּ לרבים, אֱפִי לנקבה, אֱפֶינָה לרבות. וכבר נאמר לרבים הזכרים שלא כמשפט: אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ (שמות טז כג). ויתכן שיקרה זאת מפני האל"ף שהוא מן אהח"ע, שפעמים רבות ישנו בהם את המנהג. מַאֲפֵה תַנּוּר (ויקרא ב ד). אָפוֹ, אָפוֹת.

ארה – אָרִיתִי מוֹרִי (שה"ש ה א), וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ (תהלים פ יג), אָרְתָה, יֶאֱרֶה; אֱרֵה, אֱרוּ, אֱרִי, והעקר אִרְיוּ, אִרְיִי; אוֹרֶה, אוֹרָה, אוֹרִים, אוֹרוֹת; אָרוֹ, אָרוֹת.

אתה – וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ (דברים לג ב), אָתָה בֹקֶר (ישעיהו כא יב), אָתִיתִי, אָתְתָה, [תהיה התי"ו הראשונה עי"ן הפועל במקום נו"ן בָּנְתָה, והשנית למ"ד הפועל במקום תי"ו בָּנְתָה ורי"ש שָׁמְרָה.] אך אם יכבד על הלשון לדבר שני ת"וין כאחד, יאמר אָתָיָה, כמו חָסָיָה נַפְשִׁי (תהלים נז ב). וכבר נאמר הפועל העתיד בנוח האל"ף להקל, נאמר עָדֶיךָ תֵּאתֶה (מיכה ד ח), וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם (דברים לג כא), הנח בין היו"ד והתי"ו בוַיֵּתֵא הוא פ"א הפועל, והתי"ו עי"ן הפועל, והאל"ף למ"ד הפועל במוצא דבר. מה שאין כן בחבריו, נאמר כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי (איוב ג כה), יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים (תהלים סח לב), קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן (ישעיהו מא ה). וצווי הזכר על הנכון: אֱתֵה, אֱתוּ, אֱתִי, כמו עֲלֵה, עֲלוּ, עֲלִי, אבל בא על לא נכון, נאמר אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן (ישעיהו נו יב), כמו שבא אֵפוּ (שמות טז כג) שלא כראוי. ועל כן אומר כי משפט אֵפוּ על דרך זה – אֵפָיוּ, כי אֵתָיוּ שלם ואֵפוּ חסר, ולו באו על עקרם מלאים מחסרון אז נאמר אִפְיוּ, אִתְיוּ, כמו שִׁמְרוּ, שִׁמְעוּ, אִמְרוּ. ועוד הומרה אל"ף זאת בה"א, ונאמר הֵתָיוּ לְאָכְלָה (ירמיהו יב ט).

בדה – אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ (מ"א יב לג), בָּדִיתִי, יִבְדֶּה, בְּדֵה, בְּדוּ, בְּדִי, בּוֹדֶה, בּוֹדִים. וכבר נכתב הנח שהוא למ"ד הפעל: כִּי מִלִּבְּךָ אַתָּה בוֹדָאם (נחמיה ו ח), ויש מהם שהיה אומר בּוֹדָם, על כן קבעו אחת מן הלשונות במקרא והשנייה במכתב, שלא יפול דבר מלשונם. ושם הפועל: בָּדוֹ או בְּדוֹת.

בזה – כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה (במדבר טו לא), מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְיָ (ש"ב יב ט), כִּי בְזִתָנִי (ש"ב יב י), בָּזְתָה, אֶבְזֶה, יִבְזֶה, וַיִּבֶז עֵשָׂו (בראשית כה לד) – עקרו וַיִּבְזֶה, בְּזֵה, בְּזוּ, בְּזִי, בְּזֶינָה, וּבֹזַי יֵקָלּוּ (ש"א ב ל), ובּוֹזֵה דְרָכָיו יָמוּת (משלי יט טז).

רק בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ (שה"ש ח ז), בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ (משלי יג יג), וּבוּז מִשְׁפָּחוֹת יְחִתֵּנִי (איוב לא לד), בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ (מ"ב יט כא), אינם מעיקר זה, מפני שה"א בָּזָה לְךָ ללשון נקבה כמו שהיא בבָּאָה, ואילו היה מעקר זה אז נאמר בָּזְתָה, כמו עָשְׂתָה, בָּנְתָה.

<עמ' 70> בכה – בָּכִיתִי, אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם (איוב ל כה), וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ (דברים כא יג), בְּכֵה, בְּכוּ, בְּכִי, בְּכֶינָה. ושם הפועל: הַרְבֵּה בֶכֶה (עזרא י א), ויש עוד שם פועל: בְּכִי גָדוֹל (שופטים כא ב) בסמוך הדברים, יַעֲלֶה בֶּכִי (ירמיהו מח ה) בפסוק הדבר. אך אַלּוֹן בָּכוּת (בראשית לה ח) חסר למ"ד הפועל שהיא יו"ד בְּכִי, לפי שהתי"ו והו"ו בו כמוהם בעַבְדוּת, מַרְדּוּת, נמצא חסר למ"ד הפועל שהיא יו"ד בְּכִי, ועקרו בַּכְיוּת.

ויש בעניין פועל כבד: בִּכָּה, בִּכִּיתִי, אֲבַכֶּה, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ (ירמיהו לא יד), מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז (יחזקאל ח יד), בַּכֵּה, בַּכּוּ, בַּכִּי.

ויש בעקר עניין אחר: מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ (איוב כח יא), עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא (תהלים פד ז).

ולשון נִפְעַל: הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם (איוב לח טז), למ"ד הפעל חסר מן נִבְכֵי יָם, כמו שחסרה מן נִרְאִים, נִרְפִּים.

אך נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר (יואל א יח), נְבֻכִים הֵם (שמות יד ג), וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה (אסתר ג טו), עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם (מיכה ז ד), עקר אחר ועניין אחר.

בלה – בָּלִיתִי, לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ (דברים ח ד), לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם (דברים כט ד), וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה (ישעיהו נא ו), בּוֹלֶה, בּוֹלִים. ושם איש או כל מאומה מפועל זה נאמר בָּלֶה, על משקל הָיָה דָוֶה (איכה ה יז), כְּגַן רָוֶה (ישעיהו נח יא), ולרבים הזכרים: שַׂקִּים בָּלִים (יהושע ט ד), ולנקבות הרבות: וּנְעָלוֹת בָּלוֹת (יהושע ט ה), ולאחת: בָּלָה – לַבָּלָה נִאוּפִים (יחזקאל כג מג). ודע כי בָּלִים, רָוִים, דָּוִים והדומה להם שוה מדברם בעבור חסרונם, עם מדבר שָׁבִים וקָמִים ובָּאִים והדומה להם שהם על משקל אחד, אך בהשיבם אל עקרם ומולדם יודע כי בָּלִים ודָּוִים ורָוִים חסרי הלמ"ד, ומשפטם להיות בְּלֵיִים, דְּוֵיִים, רְוֵיִים, על משקל אֲשֵׁמִים, שְׁכֵנִים, שְׁלֵמִים; ויודע כי שָׁבִים וקָמִים ובָּאִים וחבריהם אינם חסרים כולם, אך הם נחי העי"ן, יורה עליו הנח הנסתר שהוא הקמץ שבשי"ן שָׁבִים וקו"ף קָמִים, ומשפטם להיות שׁוֹיְבִים, קוֹיְמִים, בּוֹיְאִים, [ולא כן הנחים שמורה עליהם קמוצות בי"ת בָּלִים וחבריו שהם באים מחמת המשך והלמ"דים חסרים.] אַחֲרֵי בְלֹתִי (בראשית יח יב), בְּלוֹיֵ הַסְּחָבוֹת וּבְלוֹיֵ מְלָחִים (ירמיהו לח יא), ויש כשתהפך יו"ד לאל"ף ואמרו בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת (ירמיהו לח יב). ויאות להיות מן עקר זה ומעניין זה וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם (ישעיהו י כה), כמו תַּכְלִית מן כָּלָה, כָּלִיתִי, ותַּבְנִית מן בָּנָה, בָּנִיתִי.

ובעניין זה פועל כבד: בִּלָּה בְשָׂרִי (איכה ג ד), בִּלִּיתִי, וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי (ישעיהו סה כב), מְבַלֶּה, מְבַלִּים, מְבַלָּה, מְבַלּוֹת, מְבֻלָּה, מְבֻלִּים, מְבֻלֶּה, מְבֻלּוֹת.

בנה – כִּי בָנָה יְיָ צִיּוֹן (תהלים קב יז), בָּנָה, בָּנִיתִי, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ (שמות כד ד), עקרו וַיִּבְנֶה. וכבר נמצא שם הפועל על משקל פִּעְלָע [בעבור כי נשתנה העי"ן שלו אחרי הלמ"ד,] נאמר בִּנְיָן. וכמהו מִנְיָן מן מָנָה, וקִנְיָן מן קָנָה, ועִנְיָן מן עָנָה.

בעה – בָּעִיתִי, אֶבְעֶה, תִּבְעֶה. וכבר נמצא שלם על עקרו: אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ (ישעיהו כא יב), והצווי על החוק ועל המשפט: בְּעֵה, בְּעוּ, או בַּעֲיוּ על העקר, אך בא שלא כמשפט ונאמר אִם תִּבְעָיוּן בְּעָ֖יוּ, [נהגו בו מנהג הפסק הטעמים, כמו וְאִם לֹא חֲדָ֑לוּ (זכריה יא יב), הַחֵרְשִׁים שְׁמָ֑עוּ (ישעיהו מב יח), שפעמים שנוהגים בטעם זה מנהג הפסק, כמו וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּ֖סַח (במדבר ט ב).]

ולשון נִפְעַל מעקר זה: נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו (עובדיה א ו), עקרו נִבְעֲיוּ, על משקל נִבְעֲרוּ הָרֹעִים (ירמיהו י כא).

ויש בעקר זה עניין אחר: נִבְעֶה בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה (ישעיהו ל יג), מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ (ישעיהו סד א).

<עמ' 71> ברה – וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם (ש"ב יב יז), בָּרִיתִי, וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ (ש"ב יג ו), וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ (תהלים סט כב), הָבִיאִי הַבִּרְיָה (ש"ב יג י).

ובעקר פועל כבד: הִבְרָה, הִבְרֵיתִי, יַבְרֶה, מַבְרֶה, הַבְרֶה, הַבְרִי, הַבְרוֹת – לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד (ש"ב ג לה).

אך בְּרוּ לָכֶם אִישׁ (ש"א יז ח) מן עניין אחר ומעקר אחר, שהלמ"ד מן הפועל שלו אל"ף, כמו וְיָד בָּרֵא (יחזקאל כא כד), וּבֵרֵאתָ לְךָ (יהושע יז טו). אבל בְּרוּ מן הפועל הקל, ואלה מן הכבד. ומשפט בְּרוּ להיות בִּרְאוּ, ונפלה האל"ף להקל, כמו שנפלה אל"ף יְראוּ אֶת יְיָ (תהלים לד י) מן המקרא, ואע"פ שנקבעה במכתב.

גאה – כִּי גָאֹה גָּאָה (שמות טו א), גָּאִיתִי, כִּי גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ (יחזקאל מז ה), הֲיִגְאֶה גֹּמֶא (איוב ח יא), רְאֵה כָל גֵּאֶה (איוב מ יב). וכבר נאמר שֵם כל מאומה כמו זה בחסרון הה"א שהיא למ"ד הפעל: שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב גֵּא מְאֹד (ישעיהו טז ו), וראוי להיות גְּאֵה [כמו זה ראשון.] ולשון רבים על לשונו [חסר גם הוא] – בֵּית גֵּאִים יִסַּח יְיָ (משלי טו כה), ומשפטו להיות בית גְּאֵיִים, כמו שְׁכֵנִים, פְּלֵטִים. דִּבְּרוּ בְגֵאוּת (תהלים יז י) – על דרך בָּכוּת, בָּרוּת, [ויתכן להיות גֵּאוּת, גֵּאִים, גֵּאֶה, בצרי מפני האל"ף, שפעמים תשונה תנועת האות אשר לפניהם.] ושם הפועל שלם: גַּאֲוָה, גֵּאָה – חסר, כמו גֵּאָה וְגָאוֹן (משלי ח יג), וגָּאוֹן גם הוא חסר, [שעקרו להיות גֵּאָיוֹן, כמו הֵרָיוֹן, וראויים להדגש,] כמו שִׁבָּרוֹן, עִוָּרוֹן; [או גֶּאְיוֹן, כמו חֶסְרוֹן, זִכְרוֹן; או גְּאָיוֹן, כמו לְבָנוֹן, כְּסָלוֹן.] ונאמר כי זאת אל"ף שהיא עי"ן הפעל הומרה בו"ו אשר היא בגֵּוָה, כמו בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה (ירמיהו יג, יז), כִּי הִשְׁפִּילוּ וַתֹּאמֶר גֵּוָה (איוב כב, כט), והלמ"ד עם כל זאת חסרה, ומשפטו להיות גויה.

גלה – גָּלָה כָבוֹד (ש"א ד כא), עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ (הושע י ה), גָּלְתָה יְהוּדָה (איכה א ג), כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה (עמוס ה ה), עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים (עמוס ו ז), וַיִּגֶל יְהוּדָה (מ"ב כה כא), יִגֶל יְבוּל בֵּיתוֹ (איוב כ כח), וְגַם גֹּלֶה אַתָּה לִמְקוֹמֶךָ (ש"ב טו יט), כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ (ירמיהו מו יט), נִסַּע וְנִגְלָה (ישעיהו לח יב), לְגָלוּתֵנוּ (יחזקאל לג כא).

והפועל הכבד: הִגְלָה – אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר (נחמיה ז ו), אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלִַם (ירמיהו כט ד), וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל (מ"ב יז ו) – עקרו וַיַּגְלֶה. והפועל שלא הוזכר פועלו: אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם (אסתר ב ו), מֻגְלֶה, הַמֻּגְלִים בָּבֶלָה (ירמיהו מ א).

ובעקר עניין אחר: גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל (ש"א ט טו), וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ (ש"א כ יב), גּוֹלֶה סּוֹד (משלי כ יט), גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים (אסתר ג יד).

ולשון נִפְעַל: וְנִגְלָה יְסֹדוֹ (יחזקאל יג יד), וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם (ש"א יד ח), תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל (משלי כו כו), תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ (ישעיהו מז ג), וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט (עמוס ה כד).

ולשון הִתְפַּעֵל: כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ (משלי יח ב), וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה (בראשית ט כא), ראוי להיות וַיִּתְגַלֶּה, וכן וַתִּתְכָּס (בראשית כד סה) עקרו וַתִּתְכַּס, וַיִּתְחָל (ש"ב יג ו) משפטו וַיִּתְחַלֶּה.

ובעניין זה פועל כבד: גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו (ירמיהו מט י), גִּלִּית וַתַּעֲלִי (ישעיהו נז ח), גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ (ויקרא כ יח), לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ (ויקרא יח ז), וַיְגַל יְיָ אֶת עֵינֵי בִלְעָם (במדבר כב לא), וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל (משלי כה ט), גַּלֵּה, גַּלִּי צַמָּתֵךְ (ישעיהו מז ב), גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה (תהלים קיט יח), גַּל מֵעָלַי חֶרְפָּה וָבוּז (תהלים קיט כב), עקרם גַּלֵּה כמו שהודעתיך, מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת (איוב יב כב), טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה (משלי כז ה). ויתכן להיות גַּלּ֛וֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם (יהושע ה ט) מעניין זה, והוא המקור שהוא שם הפועל. ואמרתי 'יתכן' ולא גזרתי עליו, לפי שהטעם בלמ"ד ממנו, ואיננו בתי"ו כמו עַד כַּלּוֹתִ֖י (ירמיהו ט טו), כי כשהוא בלמ"ד מורה על הפועל העובר מן הפעלים [שעי"ן ולמ"ד שלהם אות אחת כפולה, כמו סַבּוֹתִי מן סָבַב,] זַמּוֹתִי מן זָמַם,] וכן יהיה גַּלּוֹתִי פועל עובר יוצא מן וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן (בראשית כט ג).

<עמ' 72> גמה – מְגַמַּת פְּנֵיהֶם קָדִימָה (חבקוק א ט), ואולי יצא מעקר זה בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ (איוב לט כד), ואע"פ שנכתב באל"ף.

געה – גָּעָה, גָּעִיתִי, אִם יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ (איוב ו ה), (וַיֵּלְכוּ) [הָלְכוּ] הָלֹךְ וְגָעוֹ (ש"א ו יב).

גרה – גֵּרָה, גֵּרִיתִי, יְגָרֶה – אִישׁ חֵמָה יְגָרֶה מָדוֹן (משלי טו יח), והוא פועל כבד, ולולי הרי"ש היה דגש, כמו גִּלָּה, גִּלִּיתִי, יְגַלֶּה. והצווי לזכר: גָּרֵה. ולרבים: גָּרוּ, ולנקבה: גָּרִי. ולרבות: גָּרֶינָה. ולשון המקור שהוא שם הפועל: גָּרֹה, כמו קַוֹּה קִוִּיתִי (תהלים מ ב), או גָּרֵה, כמו עַנֵּה תְעַנֶּה (שמות כב כב), או גָּרוֹת, כמו יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ (ישעיהו נח ה).

ולשון הִתְפַּעֵל: כִּי בַייָ הִתְגָּרִית (ירמיהו נ כד), לָמָּה תִתְגָּרֶה (דה"ב כה יט), אַל תִּתְגָּרוּ בָם (דברים ב ה), משפטו להיות אל תִּתְגָּרְיוּ, וכן אַל תִּתְגָּר בָּם (דברים ב ט) חסר ה"א, משפטו להיות תִּתְגָּרֶה, [וכן וְהִתְגָּר בּוֹ (דברים ב כד). ובאו קמצים אע"פ שיהיו בלא הפסק, לפי שבהיותם שלמים יהיו קמצים לתשלום הדגש בהן, ועל כן באו קמצין גם בהיותם חסרים.] והוא כל משקל וַתִּתְכָּס (בראשית כד סה), וַתִּתְחָל, וַיִּתְחָל (ש"ב יג ו), וַיִּתְגַּל (בראשית ט כא). אך יָגוּרוּ מִלְחָמוֹת (תהלים קמ ג) עניין אחר ועקר אחר.

דאה – דָּאָה, דָּאִיתִי, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר (דברים כח מט), וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ (תהלים יח יא) – עקרו וַיִּדְאֶה.

דוה – דָּוָה, דָּוִיתִי, אֶדְוֶה, דְּוֵה, דְּוִי. והמקור שהוא שם הפועל: כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא (ויקרא יב ב), והשם הנבנה מפועל זה לכל מאומה, [ר״ל שם התאר: דָּוֶה –] עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ (איכה ה יז). ולנקבה: דָּוָה – תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה (ישעיהו ל כב). ולרבים הזכרים: דָּוִים, וכשתטפלם אל אחר תגרע את המ"ם, נאמר הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי (איוב ו ז), על משקל וּקְשֵׁי לֵב (יחזקאל ג ז). ויתכן להיות כִּדְוֵי לַחְמִי שם פעלים, [ר״ל שם דבר, יאמר לרבים דּוָיִים, ובסמוך דִּוְיֵי, הפ"א בחרק, ובנפל למ"ד הפעל שב הפ"א לשוא.] אבל עָלַי לִבִּי דַוָּי (ירמיהו ח יח), הוא שם מדת הלב, [ר״ל שם התאר שהוא שמו יוצא מן הפועל הזה,] על משקל גַּנָּב וסַלָּח, היו"ד במקום הבי"ת מן גַּנָּב והחי"ת מן סַלָּח, ועל כן נדגשה הו"ו. וגם נאמר עוד בשם הפועל יְיָ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי (תהלים מא ד), כמו שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב (ישעיהו י כא), נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ (בראשית כב יג). ועוד שם אחר על בניין אחר: וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים (דברים ז טו), עקרו מַדְוְיֵי, [על משקל מִשְׁפְּטֵי, אע"פ שזה המ"ם בפתח ומ"ם זה בחרק, לעניין שיהיו שלמים אחד הם.]

דחה – דָּחָה, דָּחִיתִי, אֶדְחֶה, וּמַלְאַךְ יְיָ דּוֹחֶה (תהלים לה ה), לִדְחוֹת פְּעָמָי (תהלים קמ ה), גָּדֵר הַדְּחוּיָה (תהלים סב ד), יַעֲשֶׂה מִדְחֶה (משלי כו כח), אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי (תהלים קטז ח). [ובספרים מדויקים נמצא דֹּ֝ח֗וּ (תהלים לו יג) מלרע, אם כן יהיה שרשו דָּחָה.] אך דֹּחוּ וְלֹא יָכְלוּ קוּם (תהלים לו יג), יָדִיחוּ אֶת הָעֹלָה (יחזקאל מ לח), יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ (ישעיהו ד ד), [והנפעל יִדַּ֖חוּ וְנָפְלוּ בָהּ (ירמיהו כג יב), מפני שהעי"ן גרונית פ"א הפעל פתוחה ובא מלעיל שלא כמשפט, וכן בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם (תהלים קט יג) בפתח מפני החי"ת.] עקר אחר [מן הפעלים הנחי העי"ן, וכבר נזכר במאמר אשר לפני זה.] וכן מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים (איכה ב יד) עקר אחר מן נָדַח, נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס (תהלים קמז ב), [הנו"ן נבלעה בדל"ת.]

דכה – דָּכָה, דָּכִיתִי, יִדְכֶּה יָשֹׁחַ (תהלים י י), לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה (תהלים נא יט), יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם (תהלים צג ג).

ובעקר זה פועל כבד: כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים (תהלים מד כ), עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ (תהלים נא י), <עמ' 73> יִדַכֶּה, מְדַכֶּה, מְדֻכֶּה. אך מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ (ישעיהו נג ה), וַייָ חָפֵץ דַּכְּאוֹ (ישעיהו נג י), וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ (תהלים לד יט), לֹא דֻכְּאוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה (ירמיהו מד י), [לְשׁוֹן שֶׁקֶר יִשְׂנָא דַכָּיו (משלי כו כח) – כמו דַּכָּא, וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּא (איוב כב ט),] תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא (תהלים צ ג) [– שם, אֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ (ישעיהו נז טו) – תאר, דִּכָּא לָאָרֶץ חַיָּתִי (תהלים קמג ג) – בקמץ כדרך בעלי הה"א, וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים (איוב יט ב) בנוח האל"ף, וההִתְפַּעֵל: וְיִדַּכְּאוּ בַשַּׁעַר (איוב ה ד), וְהָפַךְ לַיְלָה וְיִדַּכָּאוּ (איוב לד כה), וִידַכֵּא (תהלים עב ד),] הם מן הפעלים שלמ"ד שלהם אל"ף [יוצאת במוצא דבר, ואיננה נסתרת ולא נהפכת ליו"ד כמו שיקרה לזה שלמ"ד שלו ה"א נחה.] אבל יש לאמר כי האל"ף מומרת מן הה"א שבזה הנזכר פה, ונשתמשו בו בלשון אל"ף עד שנעשה בו עקר. ואמרתי כי מְדֻכָּא איננו מעקר זה, כי לא בא מְדֻכֶּא בסגול תחת הכ"ף [על משקל מְעֻנֶּה, ואע"פ שנכתב באל"ף, כמו שנכתב וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא (קהלת ח א) באל"ף במקום ה"א, שאילו היה בו האל"ף העקר, נאמר יְשֻׁנָּא קמץ הנו"ן על משקל יְדֻכָּא.] וכן אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם (תהלים עד כא), אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה (במדבר יא ח), באים מן עקר אחר.

דלה – דָּלָה, דָּלִיתִי, דַּלְיוּ [שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ (משלי כו ז), שלם הלמ"ד, ואילו בא כחבריו נאמר] דְּלוּ, [כמו בְּנוּ, חֲנוּ, עֲשׂוּ, קְנוּ.] וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה (משלי כ ה), וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה (שמות ב טז), הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי (ישעיהו מ טו).

והפועל הכבד: דִּלָּה, אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי (תהלים ל ב), יְדַלֶּה, [והצווי מן הכבד: דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ, ובא שלם, והלמ"ד לא נדגשה כדי להקל.]

דמה – לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ (יחזקאל לא ח), דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר (תהלים קב ז), אֶל מִי דָמִיתָ כָּכָה (יחזקאל לא יח), זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר (שה"ש ז ח), יִדְמֶה לַייָ (תהלים פט ז), סֹב דְּמֵה לְךָ (שה"ש ב יז), דּוֹמֶה, דְּמֵה, דְּמוּ, דְּמִי, וּדְמוּת הַחַיּוֹת (יחזקאל א יג), בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א כו), עקרו להיות כְּדַמְיוּתֵנוּ, כמשקל עַבְדוּת, מַרְדּוּת.

והפועל הכבד: מָה אֲדַמֶּה לָּךְ (איכה ב יג), וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה (הושע יב יא).

ועניין אחר בעקר: וְדָמִיתִי אִמֶּךָ (הושע ד ה). ושם הפועל: בִּדְמִי יָמַי (ישעיהו לח י). [והמקור בא שלם עם הה"א: נִדְמֹה נִדְמָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (הושע י טו).

ולשון נפעל:] כִּי נִדְמָה כָּל עַם כְּנַעַן (צפניה א יא), נִדְמְתָה אַשְׁקְלוֹן (ירמיהו מז ה), אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי (ישעיהו ו ה), אִדָּמֶה, יִדָּמֶה, [על משקל אִבָּנֶה, יִבָּנֶה. אך אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן (ישעיהו יד יד) הוא מעניין ראשון, והוא לשון הִתְפַּעֵל ולכן נדגשה המ"ם, ומשפטו להיות אֶתְדַּמֶּה. וכן וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ (במדבר כד ז), ראוי להיות וְתִתְנַשֵּׂא, ואילו נאמר מלשון נִפְעַל היה וְתִנָּשֵׂא, כמו כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא (ישעיהו מ ד).]

והפועל הכבד הנאמר מעניין זה: דִמָּה – וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ (ש"ב כא ה). אבל וְנִדְּמָה שָּׁם כִּי יְיָ… הֲדִמָּנוּ (ירמיהו ח יד) אינם נאמרים מעקר זה.

ועניין שלישי בעקר זה והוא פועל כבד: וְהוּא לֹא כֵן יְדַמֶּה (ישעיהו י ז), אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ (אסתר ד יג), דִּמִּינוּ אֱלֹהִים חַסְדֶּךָ (תהלים מח י).

הגה – הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה (ישעיהו כז ח), וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ (תהלים עז יג), כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר (ישעיהו לא ד), יֶהְגּוּ רִיק (תהלים ב א), הֲגֵה, הֲגוּ, הֲגִי, הֲגֶינָה, כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ הֶגֶה (תהלים צ ט), וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא (איוב לז ב), הִגָּיוֹן סֶלָה (תהלים ט יז), על משקל עִצָּבוֹן, שִׁבָּרוֹן. ונאמר כי הֲגִיגִי (תהלים ה ב) יוצא מעקר זה, הגימ"ל השנית הוא עי"ן הפועל נשנת אחר הראשונה על משקל עִנְיָן, מִנְיָן, בִּנְיָן. [הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר (ישעיהו נט יג) – מקור, ובא הֹגוֹ בחולם <עמ' 74> לזוג המלות מפני הֹרוֹ שבא כמשפט, ששרשו ירה כמו וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא י יא), אבל הֹגוֹ שרשו הָגָה, ומשפטו הָגוֹ.]

הדה – הָדִיתִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה (ישעיהו יא ח).

הזה – הָזָה, הָזִיתִי, הֹזִים שֹׁכְבִים (ישעיהו נו י).

היה – הָיָה, הָיִיתִי, אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב (ש"ב ז יד), הִנֵּה יַד יְיָ הוֹיָה (שמות ט ג), הֶיֵה, הֶיוּ, הֲיִי. וכבר אמרו וָאֱהִי, וַתְּהִי, וַנְּהִי, ומשפטם בחסרון הלמ"ד ואֶהי ותֶהי ונֶהי בסגול [להביא הנח הנסתר (וְהָיִתָ עָלַי לְמַשָּׂא (ש"ב טו לג), המסרת עליו: לית חסר (יחסר) [דחסר], לפי שיש אחר שכתוב בה"א באחרונה וחסר יו"ד, והוא וְהָיִתָה לִּי לִישׁוּעָה (ש"ב י יא).) אחר נוספות אינ"ת תמורת החסרון.] ופעמים שיבא מקצתם על המשפט בהפסק הטעם, כמו מִי זֶה אָמַר וַתֶּ֔הִי (איכה ג לז). וכן אמרו ברפיות היו"ד וַיְהִי, שכבד עליהם לדגשה בעבור כי היא נחה בשבא. [וכן מנהגם ביו"ד שהיא בשבא אחר הו"ו הפתוחה להרפותה, כמו וַיְבַקְשׁוּ, וַיְבַקֵּשׁ, וַיְדַבֵּר, וַיְמַלֵּא. אבל כשיניעוה באחד משבעה המלכים תדגש, כמו וַיִּדְרְשׁוּ, וַיֹּאמְרוּ, וַיַּעֲשׂוּ כֵן.] כִּי הוּא אָמַר וַיֶּ֑הִי (תהלים לג ט) בהפסק הטעם, ונסתרה היו"ד כמנהג, [ומשפטו יִהֶי על משקל יִפֶן, וכן היה ראוי להיות בכל מקום.] ועקרם על נכון ומלאת החסרון וָאֶהְיֶה, וַנִּהְיֶה, וַתִּהְיֶה, וַיִּהְיֶה.

וכבר נשתמשו בפועל זה גם בו"ו תחת היו"ד: הָוָה, הָוִיתִי, וְאַתָּה הֹוֶה לָהֶם לְמֶלֶךְ (נחמיה ו ו), הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ (בראשית כז כט), כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ (איוב לז ו), ויתכן להיות מעניין זה הֹוָה עַל הֹוָה (יחזקאל ז כו). ודע כי אשר דבר מן העברים בלשון הָוָה, הָוִיתִי, יאמר כשיחסר הלמ"ד: יְהוּ, תְּהוּ, מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא (קהלת יא ג), [שעקרו להיות יֶהֱוֶא כמו יֶחֱלֶה, שהוא לשון יחיד, כמו שיאמר מן הָיָה – יְהִי, כן יאמר מן הָוָא – יְהוּא, שמשפטו יֶהֱוֶה.] וי"מ כי יְהוּא משפטו יִהְיוּ, [ונפלה עי"ן הפעל ממנו כמו גַּם אַתְּ… תְּהִי נַעֲלָמָה (נחום ג יא). שמשפטו תִּהְיוּ.] ונכתב הֱוֵא אָרֶץ באל"ף במקום ה"א הֱוֵה גְבִיר.

וע"א בעקר זה, והוא לשון נִפְעַל: נִהְיָה, וַאֲנִי דָנִיֵּאל נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי (דניאל ח כז), [שְׁנֵי… שָׂרֵי גְדוּדִים הָיוּ בֶן שָׁאוּל (ש"ב ד ב), כלומר היו כבר עמו ונפרדו ממנו, ועתה באו בביתו במרמה כלוקחי חטים והרגוהו. וי"מ לשון עובר, וכן תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ (משלי יג יט) לשון עובר. וי"מ כמשמעו: תַּאֲוָה נִהְיָה בזמנה תערב לנפש, לפיכך תוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע, לפי שתבא תאותם.]

המה – הָמָה, הָמִיתִי, כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן (ישעיהו יז יב), אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה (תהלים עז ד), יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו (תהלים מו ד), קוֹל הַקִּרְיָה הוֹמָה (מ"א א מא), הֶמְיַת נְבָלֶיךָ (ישעיהו יד יא), עִיר הוֹמִיָּה (ישעיהו כב ב), כמו בּוֹכִיָּה, וחשוב הוֹמִיָּה וּבוֹכִיָּה התיחש אל הוֹמָה ובוֹכָה, [כמו עִבְרִיָּה שמתיחשת אל עֵבֶר, ומִצְרִיָּה שמתיחשת (לא) [אל] מִצְרַיִם.] כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם (בראשית יז ה), [חסר למ"ד והו"ו והנו"ן נוספות. י״מ לֹא מֶהֱמֵהֶם (יחזקאל ז יא) – הָמֶה, בשקל יָפֶה, קָשֶׁה, ועם כנוי הרבים הֱמֵהֶם, כמו יְפֵיהֶם, קְשֵׁיהֶם. וי"ת: וְלָא מִבְּנֵיהוֹן.]

[הסה – הָס כִּי לֹא לְהַזְכִּיר (עמוס ו י), בפלס צַו לֵאמֹר (דברים ב ד); הַ֔סּוּ (נחמיה ח יא), מפני העמדה, כי דינו מלרע, כמו כַּלּ֤וּ מַעֲשֵׂיכֶם (שמות ה יג).]

<עמ' 75> הרה – כמו וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר (תהלים ז טו), הֶאָנֹכִי הָרִיתִי (במדבר יא יב), וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן (שופטים יג ג), וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה (בראשית טז ד), הָרִינוּ חַלְנוּ (ישעיהו כו יח), וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט (בראשית יט לו), תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ (ישעיהו לג יא), עקרו תַּהְרְיוּ, [כמו תַּהְכְּרוּ לִי (איוב יט ג), בלשון ערבי התמיהה הגדולה: הכר. וי"מ כי בלשון ערבי עזות פנים – הכר, וכן הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם (ישעיהו ג ט) – עזות מצחם.] וַתַּהַר וַתֵּלֶד (בראשית ד א), משפטו להיות וַתַּהֲרֶה, הִנָּךְ הָרָה (בראשית טז יא), וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּעַ (מ"ב ח יב), אֵת כָּל הֶהָרוֹתֶיהָ (מ"ב טו טז), הֹרָה גָבֶר (איוב ג ג), פועל שלא הוזכר פועלו, כמו הֹרָג (ישעיהו כז ז), שֹׂרָף (ויקרא י טז), ולולא הרי"ש היה דגוש. עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ (בראשית ג טז) – חסר הלמ"ד, וַיִּתֵּן יְיָ לָהּ הֵרָיוֹן (רות ד יג) – שלם.

זכה – זָכָה, זָכִיתִי, וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה (איוב כה ד).

והפועל הכבד: זִכָּה, מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי (משלי כ ט), בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ (תהלים קיט ט).

אך זַךְ לִקְחִי (איוב יא ד), אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ (משלי כ יא), זַךְ אֲנִי בְּלִי פָשַׁע (איוב לג ט) – כלם פתחים, זַיִת זָךְ (שמות כז כ) – קמץ, לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו (איוב טו טו), וַהֲזִכּוֹתִי בְּבֹר כַּפָּי (איוב ט ל), אינם מעקר זה.

[וההִתְפַּעֵל: רַחֲצוּ הִזַּכּוּ (ישעיהו א טז), הראוי הִזְדַּכּוּ, והדל"ת נבלעה בדגש הכ"ף. ואע"פ שאין אות נבלעת רק בחברתה, הנה מצאנו בלשון ארמית הקרוב אליו גַּפּוֹהִי – גַּדְפּוֹהִי, וקַמּוֹהִי כמו קַדְמוֹהִי, ובעברי וְכָל אֲגַפֶּיךָ (יחזקאל לח ט), כמו אֲגַדְפֶּיךָ, לשון כנפיך, האל"ף נוסף, ואע"פ שדגש הכ"ף לאות הבניין, אעפ"כ אחר שנפקדה הדל"ת יצא טעם הדגש לשנים, לכבדות הבניין ולחסרון הדל"ת. ודגש הזיי"ן לא בא לחסרון אות, אבל לא תתכן קריאתו מבלי דגש חטפות המלה לחסרון תי"ו או דל"ת. ודינו הִתְזַכּוּ או הִזְדַּכּוּ, כי תי"ו הִתְפַּעֵל לא מצאנוה עם הזיי"ן, והדל"ת לא מצאנוה רק לאחריה: הִזְדְּמִנְתּוּן לְמֵאמַר קָדָמַי (דניאל ב ט), ובדברי רז"ל: נִזְדַּמֵּן לוֹ.]

זנה – וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ (דברים לא טז), כִּי זָנְתָה אִמָּם (הושע ב ז), זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ (בראשית לח כד). עַתָּה יִזְנוּ תַזְנוּתֶהָ (יחזקאל כג מג), וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם הִיא (ירמיהו ג ח), מֵרֹב זְנוּנֵי זוֹנָה (נחום ג ד) – אמרו כי הנו"ן נשנית בזְנוּנֵי שני פעמים שהוא עי"ן הפעל כדרך שהזכרתי בקִנְיָן. מִנְיָן; זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ (הושע ד יא), והפועל שלא הוזכר פועלו, וְאַחֲרַיִךְ לֹא זוּנָּה (יחזקאל טז לד), כמו צִוָּה, יְצַוֶּה, והפועל הכבד, הִזְנָה, הִזְנוּ – הִזְנוּ וְלֹא יִפְרֹצוּ (הושע ד י) (ויזן את יהודה) [וַיֶּזֶן אֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם (דה"ב כא יא) בפלס וַיֶּפֶן מן הִפְנָה, וַתַּזְנֶה אֶת יְהוּדָה וְאֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם (דה"ב כא יג)].

זרה – זָרָה, זָרִיתִי, תִּזְרֶה לָרוּחַ (יחזקאל ה ב). [והבינוני מהפעל שלא נקרא שם פועלו:] אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה (ישעיהו ל כד), וָאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ (ירמיהו טו ז), וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם (שמות לב כ), לוֹא לִזְרוֹת וְלוֹא לְהָבַר (ירמיהו ד יא).

והפועל הכבד: וְזֵרִתִים לְכָל רוּחַ (ירמיהו מט לב), אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה (זכריה ב ב), וְזֵרָם מֵעֵבֶר לַנָּהָר (מ"א יד טו), וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם (ויקרא כו לג), מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל (ירמיהו לא ט), [האל"ף בשבא וסגול, ומשפטו חטף פתח, וכן וְכָל אֲגַפָּיו אֱזָרֶה לְכָל רוּחַ (יחזקאל יב יד), וְהַשְּׁלִישִׁית לְכָל רוּחַ אֱזָרֶה (יחזקאל ה יב).] כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת (משלי א יז), [חסר למ"ד, ועקרו מְזוֹרָיָה, כמו מְאֹרָשָׂה (דברים כב כג), ולולא הרי"ש היה נדגש, כמו תּוֹכַחַת מְגֻלָּה (משלי כז ה), וכן מְאֹרָשָׂה גם הוא היה על משקל מְלֻמָּדָה (ישעיהו כט יג). והמקור: אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה לְזָרוֹתָהּ (זכריה ב ד).] ויתכן להיות מעניין זה וּמִמְּזָרִים קָרָה (איוב לז ט), [בשקל מְגָלִים.]

וע"א בעקר זה: זֵרָה, אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ (תהלים קלט ג).

ופעל כבד אחר בעניין זה: הִזְרָה, הִזְרֵיתִי, וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה (ש"ב כב מ).

<עמ' 76> חבה – חֲבִי כִמְעַט רֶגַע (ישעיהו כו כ) – שם הפועל, כמו בְּכִי, שְׁבִי. [ויש לאמר שהוא צווי לנקבה שהיא עֵדָה, ולא על לשון עָם שהוא זכר, והדומה לו: רְאִי, עֲשִׂי. וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה (חבקוק ג ד).] ונאמר כי בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי (ישעיהו מט ב), [כִּי נֶחְבָּא (שופטים ט ה) – נִפְעַל עבר,] הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים (ש"א י כב) – [נִפְעַל עומד, אין הפרש ביניהם רק לפי העניין, וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה (יהושע ב טז) – בא על דרך הה"א, וְנֶחְבָּה לֹא יוּכָל (ירמיהו מט י) – כתוב בה"א, והוא מקור נבנה על תשלומו, כי נמצא מקור בבניין נִפְעַל שוה עם העבר, לְהֵחָבֵה בַשָּׂדֶה (מ"ב ז יב), חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵה (מ"א כב כה) – נכתבו בה"א. וְהָיָה אִישׁ כְּמַחֲבֵא רוּחַ (ישעיהו לב ב) – נכתב באל"ף ונקרא כבעלי הה"א – מַעֲשֵׂה, ואם היה כבעלי האל"ף היה מֶחֱבָא בפלס מִקְרָא, ומפני החי"ת היה המ"ם סגול, כמו מֶחֱצָה, או פתח כמו מַחְתָּה,] וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם (בראשית ג ח), מִכֹּל הַמַּחֲבֹאִים (ש"א כג כג), מעקר זה, אך האל"ף נכנסת תחת הה"א, ונשתמשו בה בפעל זה [כמו שנשתמשו בה"א. אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נַחְבֵּאתָ (ראה ש"א כ יט, ושם יט ב), משפטו נִחְבַּאְתָּ בפלס נִשְׁכַּחְתָּ, אלא שנחה האל"ף להקל.] ודע כִּי הֶחְבְּאַתָה (יהושע ו יז) נפרד מאחיו ויצא מכלל חבריו, והיה משפטו להיות כִּי הֶחְבִּיאָה (כמו שם פסוק כה), אם הוא בא מלשון אל"ף, או כי הִחְבָּתָה אם הוא מלשון ה"א, כמו וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה (בראשית כד מו); אבל הֶחְבְּאַתָה, האל"ף בו למ"ד הפעל והה"א ללשון נקבה, ואין טעם לתי"ו ולא עניין, על כן אמרתי כי הוא נפרד ויוצא מן הכלל. [ובהאריך התנועה, שבה תנועת הבי"ת, שמשפטה בחרק כבעלי האל"ף, לשוא להקל; והאל"ף בפתח, כמו שהיה עם התי"ו בחסרון הה"א הִחְבַּאת מפני נח נראה שאחר האל"ף.]

חדה – חָדָה, חָדִיתִי, וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ (שמות יח ט), [דגש הדל"ת לתקון הקריאה,] עקרו וַיִּחְדֶּה. [וי"א כי הוא מלעיל על משקל וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל (ירמיהו מא י), ומפני שהחי"ת גרונית נפתחה, והעד כי הדל"ת דגושה ושואית.]

והפועל הכבד: חִדָּה, חִדִּיתִי, תְּחַדֵּהוּ בְשִׂמְחָה (תהלים כא ז).

ונאמר כי עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ (דה"א טז כז), כִּי חֶדְוַת יְיָ הִיא מָעֻזְּכֶם (נחמיה ח י), מעקר זה, ונכנסה הו"ו תחת הה"א [והומרה בה, כמו שהזכרתי בגאה. ומשורש זה בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָ֑חַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ (משלי כז יז), ונקמץ יָחַד הראשון מפני ההפסק.]

חוה – פועל כבד עובר: חִוָּה, חִוִּיתִי, אֲחַוֶּה דֵעִי אַף אָנִי (איוב לב י), יְחַוֶּה דָּעַת (תהלים יט ג), כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ (איוב לו ב), אֲחַוְךָ שְׁמַע לִי (איוב טו יז) – [הוקל הו"ו.

ועוד יש בו פועל כבד אחר: הֶחֱוָה, יַחֲוֶה, מַחֲוֶה, תַּחֲוֶה. ושם הפועל:] וְאַחֲוָתִי בְּאָזְנֵיכֶם (איוב יג יז), האל"ף תחת הה"א, ועקרו וְהַחֲוָתִי באזניכם, על משקל הַרְבָּה אַרְבֶּה (בראשית ג טז), וכן תאמר הַרְבָּתִי, כמו שנאמר מֵהַרְבַּת גֹּאֵל הַדָּם (ש"ב יד יא).

חזה – כִּי חָזָה נָקָם (תהלים נח יא), וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה (איוב טו יז), הֵן אַתֶּם כֻּלְּכֶם חֲזִיתֶם (איוב כז יב), אֲשֶׁר אֲנִי אֶחֱזֶה לִּי (איוב יט כז), רָמָה יָדְךָ בַּל יֶחֱזָיוּן (ישעיהו כו יא), וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ (מיכה ד יא) – פתח מפני החי"ת, וכמהו שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלֹא אָחַז (איוב כג ט), והם חסרי למ"ד, ומשפטם וְתֶחֱזֶה, אֶחֱזֶה. והשם: חֶזְיוֹן לַיְלָה (איוב לג טו), [הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי חוֹזָי (דה"ב לג יט), והמסרת עליו: לית. ובמכרת: כְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה (ש"ב ז יז), מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן (ישעיהו כב א). ומשקל אחר:] בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר (בראשית טו א). ומ"א: חָזוֹן נִרְאָה אֵלַי (דניאל ח א). ומ"א: וּבַחֲזוֹת יֶעְדּוֹ הַחֹזֶה (דה"ב ט כט), חָזוּת קָשָׁה (ישעיהו כא ב).

וע"א: בֵּית <עמ' 77> אֲבָנִים יֶחֱזֶה (איוב ח יז), וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה (ישעיהו כח טו). אך מְחוֹז חֶפְצָם (תהלים קז ל) איננו מעקר זה, כי הוא של משקל מָקוֹם מן קָם, מָלוֹן מן לָן.]

חיה – וְחָיָה בָהֶם (נחמיה ט כט), וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ (דברים ל טז), וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ (ירמיהו לח יז), וְחָיְתָה נַפְשִׁי (בראשית יב יג), חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים (במדבר יד לח), לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה (תהלים קיח יז), אַלְמְנוּת חַיּוּת (ש"ב כ ג). וכבר דברו בעקר זה בהפיל הה"א מרוב שנשתמשו בו, אמרו כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי (בראשית ה ה), וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח ה), עקרם אשר חָיָה, וחָיָה בהם. וכן אמרו וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה (שמות א טז), ראוי להיות וְחָיָתָה, כמו כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה (ישעיהו יד כד), אבל מפני שאמרו בלשון זכר אשר חַי בחסרון ה"א, כן גם אמרו בלשון נקבה וָחָיָה. וטעם וַיְחִי, וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב (בראשית מה כז), כטעם וַיְהִי, וַתְּהִי, כמו שהודעתיך כבר. ושם כל חי, [ר"ל תאר] מפועל זה, כמו הפועל העובר: אָדָם חָ֔י (איכה ג לט), אֵם כָּל חָֽי (בראשית ג כ), [משפטם חָיֶה בפלס דָּוֶה. אלה קמצין מפני ההפסק, אבל בְּעוֹדֶנִּי חַ֨י (דברים לא כז), חַ֥י חַ֛י הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי (ישעיהו לח יט), פתחים להמשך הטעם.] ושם הפועל, [ר"ל שם דבר בלשון יחיד,] גם הוא חסר – חֵי פַרְעֹה (בראשית מב טו). [וי"מ כי אינו לשון יחיד, כי שם רבים מָוֶת וְחַיִּים (משלי יח כא), והוא בלשון רבים לעולם ולא יתפרדו, רק לשון רבים בסמוך, היו"ד יו"ד הרבים ויו"ד השורש נעלמה, והראוי חַיֵּי. וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (ויקרא כה לו) הוא לגזרת פָּעַל, או נח הלמ"ד ומשפטו חָיָה, או חסר הכפל ודינו חָיַי.] ודע כי לשון יחיד מהַעוֹדָם חַיִּים (שמות ד יח), חַיִּים כֻּלְּכֶם (דברים ד ד), הוא חַי כמו שהזכרתי. ויאות לך לדעת כי חַיִּים שלם באותיותיו, מפני שהיו"ד דגושה, וכן לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב ז) הוא שלם בעבור הדגש היו"ד [לחסרון יו"ד אחרת במקום למ"ד הפעל.] ויש בלשון עברית שמות חסרים ימלא חסרונם כשתמשך המלה ותסמך האות לאחרת אחריה, וזה יקרה כשיפגשו במלה שתי אותיות כפולות דומות זו לזו, יפילו אחת מהן ותעמוד הנשארת במקום שתים, אך בהתחברם והסמכם לאות אחרת ישובו אל מולדם ויעמדו על יסודם בהבליע האות הראשונה בשנית הסמוכה לה והדומה לה ותדגש השנית לכך, כמו חַי וחַיִּים, הדגש שבעקרו שני יו"דין, ויו"ד שלישית בו ללשון רבים. ויצא על משקל חַתִּים (ש"א ב ד) מן חתת, ורַכִּים (בראשית לג יג) מן רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן (ישעיהו א ו); וכמו פַּת, פִּתִּים מן פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים (ויקרא ב ו), וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם (יחזקאל יג יט); קֵן, קִנִּים (בראשית ו יד), קִנִּי (איוב כט יח), מן קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט (ישעיהו לד טו); עַם, עַמִּי מן בַּעֲמָמֶיךָ (שופטים ה יד), עַמְמֵי הָאָרֶץ (נחמיה ט כד); סַף, סִפִּים (ישעיהו ו ד), סִפִּי (יחזקאל מג ח) מן הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי (תהלים פד יא), דַּל, דַּלִּים, מן דָּלְלוּ וְחָרְבוּ (ישעיהו יט ו); חַג, חַגִּים (ישעיהו כט א), מן הָמוֹן חוֹגֵג (תהלים מב ה); חַם חַמִּים (איוב לז יז) מן יִתְחַמָּם (איוב לא כ); חֹק חֻקִּים, מן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב (שופטים ה טו), ומן הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן (ישעיהו י א); לֵב לִבִּי מן לֵבָב; צֵל, צִלָּם (במדבר יד ט) מן וְנָסוּ הַצְּלָלִים (שה"ש ב יז); תֵּל עוֹלָם (דברים יג יז), עַל תִּלָּם (יהושע יא יג), מן הַר גָּבֹהַּ וְתָלוּל (יחזקאל יז כב); תָּם וְרָשָׁע (איוב ט כב), יוֹנָתִי תַמָּתִי (שה"ש ה ב), מן תְּמִימָה (במדבר יט ב), אבל תָּמִים הרפה הוא פָּעִיל מן תְּמִימָה; וכן וּבַר לֵבָב (תהלים כד ד), בָּרָה כַּחַמָּה (שה"ש ו י), ממין זה, לפי שהוא יוצא מן בָּרוּר מִלֵּלוּ (איוב לג ג), יִתְבָּרְרוּ (דניאל יב י); וכן הַר, הָרִים, שהוא מן הַרְרֵי עַד (חבקוק ג ו); וכמהו מַר, מָרִים, מן מַצּוֹת וּמְרֹרִים (במדבר ט יא), וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם (שמות א יד); וממין זה שָׂר, שָׂרִים, מן תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ (במדבר טז יג); וכמהו דּוֹם לַייָ (תהלים לז ז), שהוא מן דְּמָמָה דַקָּה (מ"א יט יב), ונדגש בסמכו לאות אחרת – דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם (ש"א יד ט), כי הבליעו המ"ם הראשונה בשנית. סֹב דְּמֵה לְךָ (שה"ש ב יז), יראה שהוא מן וְסָבַב בֵּית אֵל (ש"א ז טז), כשנאמר לרבים סֹבּוּ צִיּוֹן (תהלים מח יג), וכן יָסֹב אֹתוֹ (מ"א ז כג), כשנאמר אותו יָסֹבּוּ <עמ' 78> עָלַי רַבָּיו (איוב טז יג) בדגשות הבי"ת; וכן וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם (ישעיהו לה ו), יראה כי הוא מן רַנֵּן יְרַנֵּנוּ (תהלים קלב טז), בהרגש נו"ן יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע (ישעיהו מב יא); יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ (שופטים ז ה), יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים (מ"א כא יט), מן הַמְלַקְקִים בְּיָדָם (שופטים ז ו), וכאלה רבים בלשון עברית, החוקר והמבקר הפעלים הכפולים מעי"ן ולמ"ד ימצאם יוצאים באמת כמו שהזכרתי. ועל כן אמרתי כי חַי חסר וחַיִּים מלא. ויש לומר חָיִים ברפיות היו"ד וקמצות הח"ת, ויהיה גם הוא חסר, כמו שנאמר כִּי חָיוֹת הֵנָּה (שמות א יט) מעניין אחר, יאמר לזכרים חָיִים כמו בָּלִים (יהושע ט ד). [ויש לאמר שהאחד מהם חַי חסר הלמ"ד כמו הרבים, ויש לאמר כי הוא חָיֶה שלם ויחסר בלשון רבים, כמקרה בָּלֶה ובָּלִים, דָּוֶה ודָּוִים. ולנקבה האחת חָיָה, כמו בָּלָה, דָּוָה. ולרבות חָיוֹת, כמו וּנְעָלוֹת בָּלוֹת (יהושע ט ה), וכל אלה חסרי הלמ"ד.]

והפועל הכבד: הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי (יהושע יד י), וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי (במדבר כב לג), הַחֲיִתֶם אוֹתָם (שופטים ח יט), וְהַחֲיֵה אוֹתָם (יהושע ט כ), לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים (ישעיהו נז טו).

ופועל כבד אחר: וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה (תהלים כב ל), הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה (במדבר לא טו), אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד (שופטים כא יד), מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה (שמות כב יז), מֵמִית וּמְחַיֶּה (ש"א ב ו), לְחַיּוֹת זֶרַע (בראשית ז ג), וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב (תהלים לג יט).

חכה – חָכָה, חָכִיתִי, אֶחְכֶּה, אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ (ישעיהו ל יח).

והפועל הכבד: חִכָּה אֶת אִיּוֹב (איוב לב ד), וְחִכִּיתִי לַייָ (ישעיהו ח יז), וְלָכֵן יְחַכֶּה יְיָ לַחֲנַנְכֶם (ישעיהו ל יח), אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה (דניאל יב יב), הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ (איוב ג כא).

חלה – כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק (ישעיהו לט א), כִּי חָלִיתִי הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה (ש"א ל יג), וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי (שופטים טז ז), יֶחֱלֶה – וַיֶּחֱלֶא אָסָא (דה"ב טז יב), הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה (בראשית מח א), וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם (ש"א כב ח), כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי (שה"ש ב ה), גַּם כָּל חֳלִי (דברים כח סא), וַיַּרְא אֶפְרַיִם אֶת חָלְיוֹ (הושע ה יג), אָכֵן חֳלָיֵנוּ (ישעיהו נג ד).

ולשון נִפְעַל: נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי (דניאל ח כז), וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף (עמוס ו ו).

ולשון הִתְפַּעֵל: וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת (ש"ב יג ב), שְׁכַב עַל (מִטָּתְךָ) [מִשְׁכָּבְךָ] וְהִתְחָל (ש"ב יג ה), וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל (ש"ב יג ו), משפטם להיות וְהִתְחַלֶּה, וַיִּתְחַלֶּה.

והפועל הכבד: הֶחֱלָה, הֶחֱלֵיתִי הַכּוֹתֶךָ (מיכה ו יג), יַחְלֶה, מַחְלֶה. כִּי הָחֳלֵיתִי (מ"א כב לד) – פועל שלא הוזכר פועלו, ולולא מקום החי"ת אז היתה הה"א בקמץ חטף והאות שאחריה בשבא, כמו הָרְאֵתָ לָדַעַת (דברים ד לה).

ופועל כבד אחר: אֲשֶׁר חִלָּה יְיָ בָּהּ (דברים כט כא), גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ (ישעיהו יד י), יְחַלֶּה, תְּחַלֶּה.

ובעקר עניין אחר: חִלָּה אֶת פְּנֵי יְיָ (דה"ב לג יב), וּפְנֵי יְיָ לֹא חִלִּיתִי (ש"א יג יב), חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל (מלאכי א ט), יְחַלּוּ פְנֵי נָדִיב (משלי יט ו), וַיְחַל מֹשֶׁה (שמות לב יא) – עקרו וַיְחַלֶּה, וכמהו חַל נָא אֶת פְּנֵי יְיָ (מ"א יג ו), ראוי להיות חַלֵּה.

חנה – קִרְיַת חָנָה דָוִד (ישעיהו כט א), וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ (ישעיהו כט ג), אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה (תהלים כז ג), וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל (שמות יט ב), וַחֲנֵה עַל הָעִיר (ש"ב יב כח), חֹנֶה מַלְאַךְ יְיָ (תהלים לד ח), פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ (תהלים נג ו). אך מַה נֵּחַנְתְּ (ירמיהו כב כג) רחוק להיותו מעקר זה, כי לא היה נֶחֱנֵית כמו נִגְלֵית, נִבְנֵית (ירמיהו לא ג), נִלְאֵית (ישעיהו מז יג).

חסה – וְחָסָה בוֹ (תהלים סד יא), אֶחֱסֶה בְסֵתֶר כְּנָפֶיךָ סֶּלָה (תהלים סא ה), בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן (תהלים לו ח), צוּר חָסָיוּ בוֹ (דברים לב לז), כִּי בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי (תהלים נז ב), בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי (שופטים ט טו), מַחְסֶה מִזֶּרֶם (ישעיהו כה ד), לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו (רות ב יב), וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ (תהלים ה יב), מוֹשִׁיעַ חוֹסִים (תהלים יז ז).

חפה – חָפָה, חָפִיתִי, אֶחֱפֶה, וְחָפוּ רֹאשָׁם (ירמיהו יד ג), וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי (ש"ב טו ל), אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ (אסתר ו יב).

והפועל הכבד: חִפָּה (עֲצֵי) [עֵץ] בְּרוֹשִׁים (דה"ב ג ה), וַיְחַפֵּהוּ זָהָב (טָהוֹר) [טוֹב] (דה"ב ג ה), וַיְחַף <עמ' 79> אֶת הַבַּיִת (דה"ב ג ז), ולשון נִפְעַל: נֶחְפָּה, נֶחְפֵּיתִי, יֵחָפֶה, כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף (תהלים סח יד), הה"א לשון נקבה ולמ"ד הפועל חסר, ועקרו נִחְפָּיָה, כמו נִבְהָלָה (צפניה א יח), נִשְׁכָּחָה (ישעיהו כג טז). ותאמר לזכר נֶחְפֶּה בסגול, כמו וְיֵשׁ נִסְפֶּה (משלי יג כג).

חצה – אֲשֶׁר חָצָה מֹשֶׁה (במדבר לא מב), וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ (במדבר לא כז), עַד צַוָּאר יֶחֱצֶה (ישעיהו ל כח), לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם (תהלים נה כד), יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים (איוב מ ל), וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ (שמות כא לה), וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים (בראשית לג א), עקרו להיות וַיַּחֲצֶה, ולולא הח"ת שפתחו אשר לפניה. או היה וַיַּחַץ, כמו וַיִּפֶן, וַיִּבֶן, וַיִּקֶן, וַיִּרֶף. וַתְּהִי הַמֶּחֱצָה (במדבר לא לו), מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב (ויקרא ו יג), חֲצִי הַיְרִיעָה (שמות כו יב), חֲצוֹת לַיְלָה (תהלים קיט סב).

ולשון נִפְעַל: נֶחֱצָה, נֶחֱצֵיתִי, יֵחָצֶה, וְתֵחָץ לְאַרְבַּע רוּחוֹת (דניאל יא ד), ראוי להיות וְתֵחָצֶה, [כמו וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה (בראשית א ט), ושניהם ראויים להדגש, כמו תִּבָּנֶה, תִּגָּלֶה, לולא הח"ת והרי"ש.]

חקה – חִקָּה – פועל כבד, חִקִּיתִי, אֲחַקֶּה, יְחַקֶּה, חֻקָּה – פועל שלא הוזכר פועלו, יְחֻקֶּה, מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר (יחזקאל ח י), עַל שָׁרְשֵׁי רַגְלַי תִּתְחַקֶּה (איוב יג כז). ולא יצא משרש זה וְחַקּוֹתָ עָלֶיהָ (יחזקאל ד א), וְעַל סֵפֶר חֻקָּהּ (ישעיהו ל ח), זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה (במדבר יט ב).

חרה – וְחָרָה אַפִּי בוֹ (דברים לא יז), פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְיָ (דברים ו טו).

אך וַיַּחַר עָלַי אַפּוֹ (איוב יט יא), פועל כבד, הֶחֱרָה, יַחֲרֶה, וַיַּחֲרֶה, והפילו הלמ"ד ונותר וַיַּחַר. והיה ראוי להיות וַיֶּחֶר, כמו וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב (שופטים טו ד) מן הִפְנָה, וַיֶּפֶר אֶת עַמּוֹ (תהלים קה כד) מן הִפְרָה, [לולא הח"ת. ואילו היה מן הפועל הקל, היה כמו וַיִּחַר אַף יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל (במדבר כה ג). והבדל ביניהם מן העניין, שוַיַּחַר הפתוח היו"ד פועל האלהים שהרבה אפו והבעירו, והחרק היו"ד פועל האף שהוא בוער.] ויתכן להיות מעניין זה אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים (תהלים לז א), ויהיה ראוי להיות תִּתְחָרֶה, כמו וְאַל תִּתְגָּר בָּם (דברים ב ט) הראוי להיות תִּתְגָּרֶה. גם יתכן עוד להיותו מעקר זה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז (ירמיהו כב טו) שהוא עקר בעל ארבע אותיות – תחרה, גרעו ממנו האות הרביעית. אך וְחָרָה נְחֻשְׁתָּהּ (יחזקאל כד יא), וְעַצְמִי חָרָה (איוב ל ל), אינם באים מעקר זה. [ויהיה תִּתְחַר – תִּפְעַל, וכן בא הח"ת בפתח, שאם היה על משקל תִּתְגָּר, היה קמוץ כמהו לתשלום הדגש, שלישי – תָּחַר, מן מְתַחֲרֶה רביעי – תִּחְרָה מן הכבד.]

חשׁה – חָשִׁיתִי, אֶחֱשֶׁה, פֶּן תֶּחֱשֶׁה מִמֶּנִּי (תהלים כח א), עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר (קהלת ג ז).

והפועל הכבד: הֶחֱשָׁה, הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם (ישעיהו מב יד), הֲלֹא אֲנִי מַחְשֶׁה (ישעיהו נז יא), וְאַתֶּם מַחְשִׁים (שופטים יח ט), גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ (מ"ב ב ג). [ואשר הוא פועל יוצא: וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם (נחמיה ח יא).]

חתה – חָתָה, חָתִיתִי, הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ (משלי ו כז), [נפתח היו"ד מפני החי"ת שלפניה, והיה ראוי לנקדה בחרק, כמו יו"ד יִבְנֶה, יִקְנֶה, יִבְכֶּה וחבריו, וכן יו"ד] יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ (תהלים נב ז). ויש מפרשין תֵּחַת גְּעָרָה (משלי יז י), כמו וַתֵּתַע (בראשית כא יד), והוא חסר, והיה ראוי להיות תֶּחֱתֶה. ולא יצא מעקר זה חֲחַת ומְחִתָּה כמו שדמו הטועים.

טוה – טָוָה, טָוִיתִי, אֶטְוֶה, יִטְוֶה, טוֹוָה, טֹווֹת, טְוֵה, טְווּ, (תוי) [טְוִי], טְוֶינָה, טָווּ אֶת הָעִזִּים (שמות לה כו), וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה (שם פסוק כה).

<עמ' 80> טחה – הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת (בראשית כא טז), [פי' כמו שמרחיקין מושכי הקשת החץ, כך הרחיקה ממנו. וי"מ שם דבר בלשון רבים, כלומר שיעור מרוצת החץ במשיכת הקשת.] ויתכן להיות זאת הו"ו מוחלפת מן הה"א על מנהגם בשאר הפעלים ממין זה שהזכרתי, ויש ללמד עליו: טָחָה, טָחַוְתִּי, אֶטְחָו, מְטַחֲוֵי, מְטַחֲוִים, כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת.

טעה – הֶטְעָה – פועל כבד, הֶטְעֵיתִי, הִטְעוּ אֶת עַמִּי (יחזקאל יג י).

טרה – מַכָּה טְרִיָּה (ישעיהו א ו), על משקל כְּוִיָּה.]

יגה – נאמר מעקר זה הפועל הכבד שנהפכה בו היו"ד לו"ו נחה מונע אשר לפניה בחולם: הוֹגָה, הוֹגֵיתִי, אֲשֶׁר הוֹגָה (אם) [יְיָ] (איכה א יב), כִּי אִם הוֹגָה (איכה ג לב). חסר למ"ד הפעל, ומשפטו להיות הוֹגִיה, אוֹגִיה. אוֹגֶה, תּוֹגֶה, [ובחסרון: אוֹג, יוֹג, תּוֹג, נוֹג. וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ (ישעיהו נא כג).] עַד אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי (איוב יט ב) – שלם. מוֹגִים, מוֹגוֹת. יָגוֹן וַאֲנָחָה (ישעיהו לה י), תּוּגַת אִמּוֹ (משלי י א).

ולשון נִפְעַל: נוּגָה לשעבר בקמץ, ושם הנפעל: נוּגֶה בסגול, ולרבים: נוּגִים, [ובהפיל המ"ם בטפל: נוּגֵי מִמּוֹעֵד (צפניה ג יח).] ולנקבה: נוּגָה, כלשון עבר לזכר, ולרבות: בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת (איכה א ד). ולעתיד: אוֹגֶה, יוֹגֶה, הוֹגֶה – לצווי הזכר. [ובחסרון: אוֹג, יוֹג, תּוֹג, נוֹג. [אולי צ"ל: ובחסרון הוֹג]] וכן המקור שהוא שם הפועל.

ויתכן להיות וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ (איכה ג לג) מעקר זה ומעניין זה, [וי"מ משפטו וַיּוֹג [אולי צ"ל: וַיּוֹגֶה] מבניין הִפְעִיל.] אך הוא מין אחר מן הפועל הכבד: יִגָּה, יִגֵּיתִי, אֲיַגֶּה, יְיַגֶּה, וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ – נבלעה יו"ד העתיד ביו"ד השנית שהוא פ"א הפועל, כמו שהודעתיך בוַיַּבְּשֵׁהוּ (נחום א ד), וַיָּחֶל עוֹד (בראשית ח י).

וע"א בעקר זה: הוֹגָה, הוֹגֵיתִי, כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן הַמְסִלָּה (ש"ב כ יג). [ויש לומר שהוא פועל שלא נזכר שם פועלו, ומשפט[ו] הוּיְגָה, בפלס הׇגְלָה.] ונאמר כי הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה (ישעיהו כז ח) מעניין זה, והה"א בראשיתו תחת היו"ד.

ידה – יָדָה, יָדִיתִי, יְדֵה, יְדוּ אֵלֶיהָ (ירמיהו נ יד), ויתכן להיות גָּמוּל יָדוֹ הָדָה (ישעיהו יא ח) מעניין זה, וגם זאת הה"א שומה במקום יו"ד. [האית"ן: אִידֶה יִידֶה, ובחסרון: אִיד, יִיד.]

ובעניין זה פועל כבד: יִדָּה, יִדֵּיתִי, אֲיַדֶּה, לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם (זכריה ב ד), [וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי (איכה ג נג) דינו וַיְיַדּוּ, וי"מ כי הוא מבניין הִפְעִיל ודינו וַיַּיְדּוּ.] ודע כי יַדּוּ גוֹרָל (יואל ד ג) איננו מעקר זה, כי לא נאמר יִדּוּ בחרק, כמו גִּלּוּ עֶרְוָתָהּ (יחזקאל כג י), אך הוא מן ידד, כמו סַבּוּ מן סבב, רַכּוּ (תהלים נה כב) מן רכך.

ובעקר זה פועל כבד אחר בעניין אחר נהפכה בו היו"ד לו"ו נחה נסתרת, נאמר הוֹדָה, הוֹדֵיתִי, גַּם אֲנִי אוֹדְךָ (תהלים עא כב), וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם (משלי כח יג), זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה (תהלים נ יד).

ולשון הִתְפַּעֵל בו"ו נעה נראת במוצא שפתים, וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ (ויקרא ה ה), וְהִתְוַדָּה עָלָיו (ויקרא טז כא), וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם (במדבר ה ז).

ועניין שלישי: הוֹדָה – לשון שבח, הוֹדִינוּ לְּךָ אֱלֹהִים (תהלים עה ב), אוֹדְךָ בִכְלִי נֶבֶל (תהלים עא כב), יוֹדוּ שִׁמְךָ (תהלים צט ג), וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ (תהלים כח ז), עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדֻךָ (תהלים מה יח), יְהוֹדֶה לַתְּפִלָּה (נחמיה יא יז), הֹדוּ לַייָ כִּי טוֹב (תהלים קז א).

ועניין רביעי: וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת וְתַהֲלֻכֹת לַיָּמִין (נחמיה יב לא), וְהַתּוֹדָה [פי' קהלה] הַשֵּׁנִית (נחמיה יב לח).

[והמקור או השם מעניין שלישי שהוא לשון הודאה: עַל הֻיְּדוֹת הוּא וְאֶחָיו (נחמיה יב ח), ובא שלם עם פ"א <עמ' 81> הפועל, והשרק מקום חולם, והדגש שביו"ד לפאר הקריאה, כי לא היתה קריאתה נכרת על הבאור אם לא נדגשה. ואין לפרש כי הדגש תמורת נו"ן לו"ו הידות ואע"פ שנכתבה היו"ד. (שְׁתֵּי תוֹדֹת) פי' קהלות, אבל בשבועות תנן אין מוסיפין על העיר ועל העיירות אלא בב"ד של ע"א ובשתי תודות ובשיר וב"ד מהלכין ושתי תודות אחריהם (שבועות יד א), ובגמרא תנא מה"מ דכת' וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת (שם טו ע"א), משמע שהם לחמי תודה שהם חמץ, וקוראם גְּדוֹלֹת, כי במצה היו שלשה מיני חלה רקיקים ורבוכה, ובחמץ לא היה אלא מין אחד, הנה מין החמץ כנגד שלשה מיני מצה.]

ינה – נשתמשו בו בפועל כבד נהפכה בו היו"ד לו"ו נחה: הוֹנָה, הוֹנֵיתִי, וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה (יחזקאל יח ז), וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ (ויקרא כה יז), הוֹנוּ בָךְ (יחזקאל כב ז), לְהוֹנֹתָם (יחזקאל מו יח). ונאמר כי יִהְיֶה מָנוֹן (משלי כט כא) מן עקר זה ועניין זה, שיהיה הנח הנסתר אשר אחר המ"ם בא תחת פ"א הפועל, והו"ו והנו"ן שבסופו נוספות, [כמו זִכָּרוֹן, ולמ"ד הפעל נופלת. וגם יתכן להיות הו"ו במקום למ"ד הפועל שהיא הה"א, ויהיה משקלו מִפְעֲלָן.]

ויתכן להיות הָעִיר הַיּוֹנָה (צפניה ג א), חֶרֶב הַיּוֹנָה (ירמיהו מו טז), מזה העניין, [והם מהקל.]

יעה – יָעָה, יָעִיתִי, וְיָעָה בָרָד (ישעיהו כח יז), יִיעֶה. ונאמר כי יָעִים (במדבר ד יד) ממנו.

יפה – יָפִיתִי, מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ (שה"ש ז ז), מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ (שה"ש ז ב), אִיפֶה, יִיפֶה. וַיִּיף בְּגָדְלוֹ (יחזקאל לא ז עי"ש) – חסר, על דרך וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי (במדבר כא א), וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי (איוב לא כז), והוא ראוי להיות וַיִּיְפֶּה, והנח בין היו"ד והפ"א הוא פ"א הפועל, והוא במקום שי"ן וַיִּשְׁבְּ ופ"א וַיִּפְתְּ. וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד (יחזקאל טז יג) – חסר, כמו וַתִּבְנִי (יחזקאל טז כד), ועקרו להיות וַתִּיְפְּיִי, על משקל וַתִּגְדְּלִי (יחזקאל טז ז). מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי (תהלים נ ב) – שם. יָפֶה עֲשִׂיתִיו (יחזקאל לא ט) – תאר, יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי (שה"ש ו ד). לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי (ירמיהו ד ל) – הִתְפַּעֵל. ומעקר זה יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם (תהלים מה ג), אך נשנו בו פעם שנית הפ"א והיו"ד, כמו אֲדַמְדָּם (ויקרא יג מב), סְחַרְחַר (תהלים לח יא). עֶגְלָה יְפֵה־פִיָּה (ירמיהו מו כ) – נכפלו בו העי"ן והלמ"ד, [ואע"פ שנכתב בשתי מלות הם כמלה אחת, כמו פְּקַח־קוֹחַ (ישעיהו סא א).]

והפועל הכבד: יִפָּה, יִפֵּיתִי, אֲיַפֶּה, יְיַפֶּה, בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ (ירמיהו י ד).]

ירה – יָרָה בַיָּם (שמות טו ד), אֲשֶׁר יָרִיתִי (בראשית לא נא), יִירֶה. [והנִפְעַל:] אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה (שמות יט יג). [וי"א אם כן היה יִוָּרֶה, כי כל נִפְעַל מנחי הפ"א יהיה פ"א הפעל ו"ו, רק הוא מבניין הִתְפַּעֵל, ומשפטו יִתְיָרֶה.] לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל (תהלים יא ב), וַיֹּרוּ הַיֹּרִים (דה"ב לה כג), וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְרֵה וַיּוֹר (מ"ב יג יז).

והפועל הכבד: הוֹרָה, הֹרָנִי לַחֹמֶר (איוב ל יט), צִדָּה אוֹרֶה (ש"א כ כ), וַיּוֹר – חסר למ"ד, ומשפטו וַיּוֹרֶה, וַיֹּרֵם אֱלֹהִים (תהלים סד ח), גם זה חסר למ"ד, ומשפטו וַיּוֹרְיֵם, וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת (ש"א לא ג).

וע"א: אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע (מ"ב יב ג), וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי (משלי ד ד), [לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת (דה"ב כו טו) – האל"ף תמורת הה"א למ"ד הפעל,] הוֹרוּנִי וַאֲנִי אַחֲרִישׁ (איוב ו כד), וְלֹא שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי (משלי ה יג), וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ (שמות לה לד). ולא ימנע מהיות מעניין זה הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב (ישעיהו נט יג). [וי"מ כי שורש שלהֹרוֹ – הָרָה, והוא מקור, והחולם מקום קמץ, כמו הָרֹה עָמָל (איוב טו לה).]

ועניין שלישי: יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ (דברים יא יד), ומעניין זה אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה (יואל ב כג), [וַיֹּראוּ הַמּוֹרִאים אֶל עֲבָדֶךָ (ש"ב יא כד) כתוב באל"ף נחה תחת הלמ"ד הפעל, ומִי כָמֹהוּ מוֹרֶה (איוב לו כב), פי' משליך לארץ, דומה לעניין שאמ' הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ. מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה (שופטים ז א), ת"י מִגִּבְעֲתָא דְמִסְתַּכְיָא, שהיה בגבעה צופה שהיה מורה ליושבים בעמק <עמ' 82> בבוא חיל עליהם, וי"מ שם מקום. וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא (משלי יא כה), באל"ף במקום ה"א, המרוה העניים גם הוא יקרא יוֹרֶה, כמו המטר המורה [אולי צ"ל: המרוה] הארץ. וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ (ישעיהו ל כ), היו"ד למ"ד הפעל תחת הה"א, או יהיה היו"ד לקבוץ, לא יאסף עוד מטרך.]

כאה – [כָּאָה.] הִכְאָה, הִכְאֵיתִי, יַכְאֶה, יַעַן הַכְאוֹת לֵב צַדִּיק (יחזקאל יג כב).

ולשון נִפְעַל: נִכְאָה, וְנִכְאֵה לֵבָב לְמוֹתֵת (תהלים קט טז), צִיִּים כִּתִּים וְנִכְאָה (דניאל יא ל), יִכָּאֶה, תִּכָּאֶה.

ודע כי חֵל כָּאִים (תהלים י י) שתי מלות במכתב, וכן גם יתכן להיות עניינם: חֵיל כמו מחנה, וכָּאִים מעקר זה על משקל בָּלִים, דָּוִים, ואחד מהם כָּאֶה, כמו דָּוֶה, רָוֶה.

כבה – כָּבָה, כָּבִיתִי, כַּפִּשְׁתָּה כָבוּ (ישעיהו מג יז), לֹא תִכְבֶּה (ויקרא ו ה).

והפועל הכבד: כִּבָּה, וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל (ש"ב כא יז), וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי (ש"ב יד ז), לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה (שה"ש ח ז).

כהה – כָּהָה, כָּהִיתִי, כָּהֹה תִכְהֶה (זכריה יא יז), לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ (דברים לד ז), וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו (בראשית כז א), וַתֵּכַהּ מִכַּעַשׂ עֵינִי (איוב יז ז) – ראוי להיות וַתִּכְהֶה, כֵּהָה הַנֶּגַע (ויקרא יג ו), כֵּהוֹת לְבָנֹת (ויקרא יג לט).

וע"א: וְלֹא כִהָה בָּם (ש"א ג יג) [פי' גער בם] – פועל כבד, עקרו להדגש כמו צִוָּה לולא הה"א, כִּהֵיתִי, אֲכַהֶה, מְכַהֶה.

כוה – נמצא ממנו לשון נִפְעַל: נִכְוָה, ולעתיד: יִכָּוֶה, כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה (ישעיהו מג ב), וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה (משלי ו כח). ושם הפועל חסר למ"ד: וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה (ויקרא יג כד), והטפל לדבר אחר: מִכְוַת אֵשׁ (ויקרא יג כד). ושם הפועל על בניין אחר: כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה (שמות כא כה) – שלם באותיותיו.

כלה – נמצא שורש זה נחלק לשלשה עניינים. הראשון: וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם (מלאכי ג ו), כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו (איכה ג כב), וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן (ישעיהו לא ג), כָּלָה אַתָּה עֹשֶׂה (יחזקאל יא יג), כָּלְתָה לִתְשׁוּעָתְךָ נַפְשִׁי (תהלים קיט פא), [כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה (מ"א יז יד) קמוץ, והיה ראוי בסגול,] נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה (תהלים פד ג).

ומעניין זה נאמר וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ (ש"ב יג לט), אך הוא מן הפועל הכבד – כִּלָּה, יְכַלֶּה, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה יא), וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי (יחזקאל מג ח), וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם (שמות לב י), מְכַלּוֹת עֵינַיִם (ויקרא כו טז), לְכַלּוֹת אֶת עֵינֶיךָ (ש"א ב לג), [פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ (שמות לג ג) בסגול, ומשפט בפתח – אֲכַלְּךָ.]

והעניין השני: כָּלָה, כָּלִיתִי, וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת (שמות לט לב), משפטו וַתִּכְלֶה.

והפועל הכבד: וַיְכַל אֱלֹהִים (בראשית ב ב) ועקרו וַיְכַלֶּה, וכן וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ (בראשית כד יט), וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ (מ"א ו יד), בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה (במדבר ז א), כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר (דברים כו יב).

והפועל שלא הוזכר שם פועלו: כֻּלָּה, כֻּלֵּתֵי, כׇּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד (תהלים עב כ), [וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם (בראשית ב א), שהשרק וקמץ חטף אחד הם בבניין זה ובכמה מקומות.]

והעניין השלישי נשתמשו בו בשתי לשונות, בה"א ובאל"ף, לפי שדרכם להמיר זו בזו כמו שהודעתיך, יש מהם מי שדבר כָּלִאתִי רַגְלָי (תהלים קיט קא), כְּלִתִנִי (ש"א כה לג), לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ (בראשית כג ו), ויתכן להיות מזה וְאֶת בְּנֵיהֶם כָּלוּ בַבָּיִת (ש"א ו י). זהו לשון הה"א, כמו שנאמר בָּנָה, בָּנִיתִי, בָּנוּ, יִבְנֶה. ויש מי שדבר כָּלָא, כָּלְאוּ שָׁמַיִם (חגי א י), כָּלְאָה יְבוּלָהּ (חגי א י), אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם (במדבר יא כח), גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן (חבקוק ג יז), מִמִּכְלְאֹת צֹאן (תהלים עח ע), לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי (תהלים מ יב), זהו לשון האל"ף. והה"א אשר במִּכְלָה איננו ללשון נקבה, כי הוא <עמ' 83> על משקל מִפְעָל, [כמו מִקְרָא קֹדֶשׁ (שמות יב טז), מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ (במדבר ל ז);] והה"א כתובה במקום האל"ף מִמִּכְלְאֹת צֹאן, שהוא אחד, ומִכְלְאוֹת רבים, [ונקבץ על לשון נקבה, כמו אָב ואָבוֹת, שָׂדֶה ושָׂדוֹת.] ומזה נאמר כָּלֻא וְלֹא אֵצֵא (תהלים פח ט), [על משקל אֲנִי קָרוּא לָהּ (אסתר ה יב), ואילו נאמר מלשון הה"א, אז נאמר כָּלוּי, על משקל נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם (יחזקאל א כב), בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת (שה"ש ד ד) ורעיהם.]

כנה – כִּנָּה, כִּנִּיתִי – פועל כבד, כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֶּה (איוב לב כב), אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי (ישעיהו מה ד).

כסה – כָּסָה, כָּסִיתִי, אֶכְסֶה, אָדָם עָרוּם כֹּסֶה דָּעַת (משלי יב כג), וְכֹסֶה קָלוֹן עָרוּם (משלי יב טז), כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ (במדבר ד ו), וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה (שמות כו יד), וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס (בראשית כד סה) [– וַתִּתְפָּעֵל, וראוי להיות וַתִּתְכָּסֶה.

והפועל הכבד:] כִּסָּה הֶעָנָן (במדבר ט טו), וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי (תהלים לב ה), וְאַל תְּכַס עַל עֲוֹנָם (נחמיה ג לז), וַיְכַס הֶעָנָן (שמות כד טו), תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ (שמות טו ה) – שלם על העקר, היו"ד השנית למ"ד הפועל, והיתה הו"ו האחרונה ראויה להיות בחלם, כמו עָלֵימוֹ (דברים לב כג), יְבַהֲלֵמוֹ (תהלים ב ה), שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ (תהלים פג יב), ובא השרק במקום החולם.

והפועל שלא הוזכר פועלו: כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ (תהלים פ יא), וּבַחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה (קהלת ו ד).

כפה – כָּפָה, כָּפִיתִי, אֶכְפֶּה, מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף (משלי כא יד).

ולשון נִפְעַל: נִכְפָּה, נִכְפֵּתי, יִכָּפֶה, אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם (מיכה ו ו) – חסר, ועקרו אִכָּפֶה, כמו תִּגָּל (ישעיהו מז ג) שראוי להיותו תִּגָּלֶה, בין תדע בעזרת ה'.

כרה – בּוֹר כָּרָה (תהלים ז טז), אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי (תהלים מ ז), אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי (בראשית נ ה), כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר (שמות כא לג), כֹּרֶה שַּׁחַת (משלי כו כז), וּמִכְרֵה מֶלַח (צפניה ב ט).

ועניין שני: כָּרָה, כָּרִיתִי, וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה (מ"ב ו כג), יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים (איוב מ ל).

כשׂה – כָּשִׂיתִי, אֶכְשֶׂה, עָבִיתָ כָּשִׂיתָ (דברים לב טו).

לאה – לָאִיתִי, הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה (איוב ד ב), וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח (בראשית יט יא), תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא (איוב ד ה) – עקרו וַתִּלְאֶה, וְנִלְאוּ מִצְרַיִם (שמות ז יח), אֵת כָּל הַתְּלָאָה (שמות יח ח).

והפועל הכבד הֶלְאָה, וּמָה הֶלְאֵתִיךָ (מיכה ו ג), אַךְ עַתָּה הֶלְאָנִי (איוב טז ז), [תְּאֻנִים הֶלְאָת (יחזקאל כד יב) – שני אלה חסרי למ"ד, כי תי"ו הֶלְאָת היא לשון נקבה ולמ"ד הפועל חסרה, וראויים להיותם הִלְאִיַנִי, הִלְאִיָה, או הִלְאְתָה כמו] הִרְבְּתָה (ש"א א יב). מַלְאָה, על משקל וּתְבוּאָתָהּ מַרְבָּה (נחמיה ט לז).]

להה – לָהָה, לָהִיתִי, יִלְהֶה, וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם (בראשית מז יג) – חסר, ועקרו וַתִּלְהֶה.

לוה – לָוִיתִי, לָוִינוּ כֶסֶף (נחמיה ה ד), וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה (דברים כח יב), לֹוֶה רָשָׁע (תהלים לז כא).

והפועל הכבד: הִלְוָה, הִלְוֵיתִי, וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים (דברים כח יב), אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה (שמות כב כד), הוּא יַלְוְךָ (דברים כח מד), מַלְוֵה יְיָ חוֹנֵן דָּל (משלי יט יז), כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה (ישעיהו כד ב).

וע"א: הוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ (קהלת ח טו).

ולשון נִפְעַל: וְנִלְוָה הַגֵּר (ישעיהו יד א), יִלָּוֶה אִישִׁי (בראשית כט לד), הַנִּלְוִים עַל יְיָ (ישעיהו נו ו). ושם הפועל: לִוְיַת חֵן (משלי א ט). ונאמר כי כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת (מ"א ז לו) מעקר זה ועניין זה.

מחה – מָחָה – וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים (במדבר ה כג), מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ (ישעיהו מד כב), כִּי מָחֹה אֶמְחֶה (שמות יז יד), וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם (בראשית ז כג), וְאַל תֶּמַח חֲסָדַי (נחמיה יג יד), וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תֶּמְחִי (ירמיהו יח כג) – שמו למ"ד הפועל בזה הוא היו"ד שבסוף המלה, ועמדה במקום <עמ' 84> ה"א תִּמְחֶה.

ולשון נִפְעַל: נִמְחֶה, יִמָּחֶה, וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ (בראשית ז כג), יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים (תהלים סט כט). ומעניין זה: אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ (משלי ל כ), כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה (והפוך) [וְהָפַךְ] עַל פָּנֶיהָ (מ"ב כא יג).

ועניין שני: וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם (במדבר לד יא), וּמְחִי קָבָלּוֹ (יחזקאל כו ט). וכבר נמצא בלשון אל"ף שנכתב במקום ה"א: נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף (תהלים צח ח).

ועניין שלישי: מִחָה, מִחֵיתִי. פועל שלא הוזכר פועלו: מְמֻחֶה, שְׁמָנִים מְמֻחָיִם (ישעיהו כה ו) – על העקר ומלאת החסרון, [והיתה החי"ת ראויה להדגש, כמו קו"ף מְזֻקָּקִים שאחריו ובי"ת מְסֻבָּלִים (תהלים קמד יד).]

מלה – כבר הודעתיך שמחליפים האל"ף בה"א והה"א באל"ף בפעלים אלה, ואחרי כן ירבה השתמשם באחת מן הלשונות, עד שיהיה הדבר כעקר וכשורש שאינו מומר ולא נחלף. ועקר זה מעט נמצא בלשון ה"א, כמו מָלוּ תוֹכְךָ חָמָס (יחזקאל כח טז), שהוא על משקל עָשׂוּ מן עָשָׂה ובָּנוּ מן בָּנָה. אבל הנאמר בלשון אל"ף הרבה מאד, כמו וּמָלֵא בִּרְכַּת יְיָ (דברים לג כג), מָלְאוּ מָתְנַי חַלְחָלָה (ישעיהו כא ג), ונאמר ממנו פועל כבד: מִלֵּא צִיּוֹן מִשְׁפָּט (ישעיהו לג ה), עַד יְמַלֵּה שְׂחוֹק פִּיךָ (איוב ח כא) [– אע"פ שנכתב בה"א, איננה מן העקר אלא נכנסת במקום אל"ף, שאילו היתה עקר, היה עי"ן הפועל שהוא למ"ד יְמַלֵּה בשלש נקודות, כמו שיקרה כן לכל חבריו שהם ממין זה, כמו יְעַנֶּה, יְצַוֶּה, אבל מי שהם ממין שלמ"ד שלו אל"ף, כמו וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת (בראשית כט כח), וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ח טו), וַיְקַנֵּא יְיָ לְאַרְצוֹ (יואל ב יח), עי"ן הפעל מהם בצרי, וזהו המבדיל ביניהם.] ודע כי מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים (מ"א יח לד) צווי לרבים מן לשון פועל הקל, [כמו שִׁמְעוּ מן שָׁמַע, אִמְרוּ מן אָמַר.] ודע כי קִרְאוּ מַלְאוּ [וְאִמְרוּ הֵאָסְפוּ] (ירמיהו ד, ה), [וכן וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים (יחזקאל ט ז) (ואחר האספו)] הפתוח המ"ם, צווי לרבים מן מִלֵּא אֹתָם (שמות לה לה) הכבד הדגוש, וראויה הלמ"ד להדגש, כמו בַּקְּשׁוּ צֶדֶק (צפניה ב ג), סַפְּרוּ נָא לִי (בראשית מ ח), דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת (בני) יִשְׂרָאֵל (שמות יב ג), אבל הרפוהו כמו שהרפו קו"ף וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ (ירמיהו ה א). [וכִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי יְיָ (במדבר לב יב), כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי (שם פסוק יא), פעלים עוברים לרבים ראויים גם הם להדגש כמו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ (שופטים ו יג), כמו כִּתְּרוּ אֶת בִּנְיָמִן (שופטים כ מג), אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי (מ"א יב ט),] אבל הרפוהו כמו שהרפו שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ (תהלים עד ז), [וכן הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ (תהלים פא יא) הרפוהו להקל,] שהיה ראוי להיות כמו וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ (שופטים א ח), וכמהו וַעֲדַת עָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי (תהלים פו יד), גם הוא מן בִּקֵּשׁ, יְבַקֵּשׁ. אך מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם (שמות לב כט), יתכנו לו שני פנים אלה ויכשר פשרו בהם: שיהיה פועל עובר מן הכבד, או שיהיה צווי לרבים מן הקל. ודע כי (וּבִמְלֹאות) [וּבִמְלוֹאת] הַיָּמִים (אסתר א ה) נכתב באל"ף ונקרא בו"ו, ויתכן לזאת שיהיה הנכתב מלשון האל"ף והנקרא מלשון הה"א, לפי שמצאנום שנשתמשו בו בשתי הלשונות. אך האומר מָלֵא, מָלֵאתִי באל"ף, אמר בִּמְלוֹאֶת באל"ף יוצאה ממקומה מן הגרגרת נקודה בסגול, על משקל יְבֹשֶׁת הַמַּיִם (בראשית ח ז), או בְּמִלְאַת על משקל בְּשִׂנְאַת יְיָ (דברים א כז); והאומר מָלָה מָלִיתִי על לשון הה"א, כמו בָּנָה, בָּנִיתִי, אמר בִּמְלוֹת, על משקל בִּבְנוֹת, בִּרְאוֹת; ועל כן קבעו הראשונים הלשון האחת במקרא והשנית במכתב, שלא יפול דבר מלשונם וחקם. ובטעם זה יתכן להיות בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ (יחזקאל לג יב), לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ (שופטים ח א), שְׂנֹאת רָע (משלי ח יג), מזה המין, כי התי"ו הזאת לא מצאנוה כי <עמ' 85> אם בשמות הפעלים שלמ"ד שלהם ה"א, כמו רְאוֹת, עֲשׂוֹת, ומכתב בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ – בְּיוֹם חֲטָאתוֹ, ומכתב לְבִלְתִּי קְרֹאת לָנוּ – קָרָאתָ לָנוּ, ומכתב שְׂנֹאת רָע – שִׂנְאַת רָע, [כלם באל"פין, ואם היו מנחי הלמ"ד היו כתובים בו"וין.] וכן יתכן להיות חֹטִאים לַייָ (ש"א יד לג), קֹרִאים אֶל יְיָ (תהלים צט ו), ראויים להראות האל"ף שלהם [כמו רי"ש שׁוֹמְרִים ועי"ן שׁוֹמְעִים ואל"ף יוֹצְאִים,] אבל הנקרא מלשון הה"א, כמו בּוֹנִים, עוֹשִׂים. ויתכן להיות וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה, בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ, לְבִלְתִּי קְרֹאת לָנוּ, שְׂנֹאת רָע, להיותם יוצאים על טעם אחר, על מנת שלא נשים בהם שני שמושים, כי נאמר כי האל"ף שהיא למ"ד הפועל והיא עקר נהפכה לו"ו נחה במשמע האזן ומדבר הלשון, והתי"ו אחריה נוספת על דרך שהיא ביְבֹשֶׁת (בראשית ח ז) ויְכֹלֶת (במדבר יד טז) ורעיהם, ולפי זה היו חֲטֹאת, שְׂנֹאת, קְרֹאת, וּבִמְלֹאת, מן בעלי האל"ף, אלא שהפילו האל"ף מן המבטא להקל, וקבעוה במכתב ללמד על עקרם, כמו שעשו בחֹטִאים לַייָ, קֹרִאים אֶל יְיָ. אך האומר כי הו"ו בעֲשׂוֹת, רְאוֹת, בְּנוֹת, במקום ה"א רָאָה, בָּנָה, עָשָׂה, והתי"ו נוספת, יאמר כי וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים, בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ, לְבִלְתִּי קְרֹאת לָנוּ, שְׂנֹאת רָע, מלשון הה"א, ונכתב האל"ף מאלה במקום הו"וין ברְאוֹת, עֲשׂוֹת ורעיהם, על דרכם שיכתבו מקצת אותיות במקום מקצת אחר.

מנה – מָנָה, מָנִיתִי, וּמָנִיתִי אֶתְכֶם (ישעיהו סה יב), וְאַתָּה תִמְנֶה לְךָ חַיִל (מ"א כ כה), מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים (תהלים קמז ד), גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה (בראשית יג טז), לֹא יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ (מ"א ח ה), הַמָּנֶה יִהְיֶה לָכֶם (יחזקאל מה יב), לַמְנִי מִמְסָךְ (ישעיהו סה יא).

וע"א: אֲשֶׁר מִנָּה אֶת מַאֲכַלְכֶם (דניאל א י), וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ לִי (איוב ז ג), וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ (דניאל א ה), וַיְמַן יְיָ דָּג גָּדוֹל (יונה ב א), מִנָּה, מִנִּיתִי, וּמֵהֶם מְמֻנִּים עַל הַכֵּלִים (דה"א ט כט), [וַיִּקְרְאוּ (בְּנֵי) [בֵית] יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן (שמות טז לא) – שם בפלס קָו, כלומר: מתנה וחלק זה לנו מאת ה' ית'.]

מסה – הִמְסָה – פועל כבד, הִמְסֵיתִי, עַרְשִׂי אַמְסֶה (תהלים ו ז), וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ (תהלים לט יב), הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם (יהושע יד ח) – היה ראוי להיות הִמְסוּ על הדרך הידוע בחסרון הלמ"ד, כמו הִרְבּוּ, הִפְנוּ, ועל עקרו הִמְסִיוּ, ונשתנה מן העקר ומן הדרך כאחד. [וי"מ הִמְסִיו לשון יחיד, על משקל הִפְקִיד, והו"ו תמורת ה"א למ"ד הפעל, והיו"ד למשך.] ועל כן אמרו מקצת סופרים כי (מלת) [מלה] זאת יוצאת על מוצא לשון ארמית – אִשְׁתִּיו חַמְרָא (דניאל ה ד), וּרְמִיו לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא (דניאל ג כא), הַיְתִיו מָאנֵי דַהֲבָא (דניאל ה ג),] כמו שעשו בכָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי(ו) (תהלים קטז יב) שנהגו בו מנהג יְדוֹהִי, עֲלוֹהִי, שהן בלשון ארמית. אך הִמֵּס יִמָּס (ש"ב יז י), וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו (דברים כ ח), הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ (דברים א כח), הם באים מעקר אחר.

מצה – מָצָה, מָצִיתִי, וּמָצִית (יחזקאל כג לד), אַךְ שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ (תהלים עה ט), וַיִּמֶץ טַל מִן הַגִּזָּה (שופטים ו לח).

ולשון נִפְעַל: וְנִמְצָה דָמוֹ (ויקרא א טו), יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ה ט) [בצרי על העקר.]

ויתכן להיות מעקר זה ועניין אחר: לֹא הִמְצִיתִךָ בְּיַד (שָׁאוּל) [דָּוִד] (ש"ב ג ח) [– מן מָצָא. ובא אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת (ש"ב יח כב) בנוח האל"ף, כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם (שה"ש ח י) בנוע האל"ף.]

<עמ' 86> מרה – אֲשֶׁר מָרָה אֶת פִּי יְיָ (מ"א יג כו), כִּי מָרוֹ מָרִיתִי (איכה א כ), כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ (דברים לא כז), גַּם הַיּוֹם מְרִי שִׂחִי (איוב כג ב), כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה (יחזקאל ב ה), סוֹרֵר וּמוֹרֶה (דברים כא יח), שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים (במדבר כ י), מֹרֶה מְאֹד (מ"ב יד כו).

הִמְרָה, הִמְרֵיתִי, כִּי הִמְרוּ אֶת רוּחוֹ (תהלים קו לג), אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ (יהושע א יח), וַתֶּמֶר אֶת מִשְׁפָּטַי לְרִשְׁעָה (יחזקאל ה ו), מַמְרִים הֱיִיתֶם (דברים ט ז), לַמְרוֹת עֵנֵי כְבוֹדוֹ (ישעיהו ג ח), פתחות למ"ד לַמְרוֹת יורה שהוא מן הפועל הכבד, והיה ראוי להיות לְהַמְרוֹת, אלא שהפילו הה"א והטילו פתחותה על הלמ"ד לפניה. וכמהו לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ (במדבר ה כב), לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ (שמות יג כא), לַשְׁמִעַ (תהלים כו ז) – עקרו לְהַצְבּוֹת, לְהַנְחוֹתָם, לְהַשְׁמִיעַ. אך אַל תַּמֵּר בּוֹ (שמות כג כא) יוצא מעקר אחר.

משׁה – כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (שמות ב י), הִמְשָׁה, הִמְשֵׁיתִי, יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים (ש"ב כב יז).

נדה – נִדָּה, נִדֵּיתִי, הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע (עמוס ו ג), אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם (ישעיהו סו ה).

נהה – וְנָהָה נְהִי נִהְיָה (מיכה ב ד), נָהִיתִי, אֶנְהֶה, נְהֵה עַל הֲמוֹן מִצְרַיִם (יחזקאל לב יח), אֶל יוֹדְעֵי נֶהִי (עמוס ה טז). וקרוב מעניין זה: וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל (ש"א ז ב). ולא יצא מעקר זה וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם (יחזקאל ז יא), וְנָשְׂאוּ אֵלַיִךְ בְּנִיהֶם קִינָה (יחזקאל כז לב).

נוה – נָוָה, נָוִיתִי, גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה (חבקוק ב ה).

נזה – נָזָה, נָזִיתִי, וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ… אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ (ויקרא ו כ), וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר (מ"ב ט לג).

והפועל הכבד: הִזָּה – גם הוא בהבליע הנו"ן – וְהִזָּה מִן הַדָּם (ויקרא ד ו), כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים (ישעיהו נב טו), יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים (ויקרא טז יד), הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת (במדבר ח ז), וַיַּז מִמֶּנּוּ (ויקרא ח יא), וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה (במדבר יט כא).

נחה – נָחָה, נָחִיתִי, נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ (תהלים עז כא), מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹם (תהלים ס יא), לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם (שמות לב לד), וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר (תהלים כז יא). והפועל הכבד: הִנְחָה, יַנְחֶה, תַּנְחֶה אֹתָךְ (משלי ו כב), יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק (תהלים כג ג), לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ (נחמיה ט יט).

נטה – כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה (מ"א ב כח), נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ (ש"ב ב כא), נטוי [קרי: נָטָיוּ] רַגְלָי (תהלים עג ב), אִם תִּטֶּה אַשֻּׁרִי (איוב לא ז), לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול (במדבר כ יז), אַל תֵּט יָמִין וּשְׂמֹאול (משלי ד כז), וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע (ש"א ח ג).

[ויש בעניין זה עוד פועל קל כזה מתעבר אל פעול, לפי שזה שהזכרתי איננו מתעבר אל פעול, שהוא נוטה בעצמו, אבל נְטֵה אֶת מַטְּךָ (שמות ח יב), משה הוא הנוטה והמטה הוא הנטוי, וכן הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם (ישעיהו סו יב), האל הוא הנוטה והשלום הוא הנטוי, נָטִיתִי לִבִּי (תהלים קיט קיב), וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ (שמות י כב).]

ובעניין זה פועל כבד: וְעָלַי הִטָּה חֶסֶד (עזרא ז כח), לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט (שמות כג ו), וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט (ש"א ח ג), וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד (עזרא ט ט), אַל תַּט לִבִּי לְדָבָר רָע (תהלים קמא ד), דַּרְכּוֹ שָׁמַרְתִּי וְלֹא אָט (איוב כג יא), הַט אָזְנְךָ (תהלים יז ו) – עקרו וַיַּטֶּה, אל תַּטֶּה, הַטֶּה, אַטֶּה.

ויש בעקר זה עניין אחר, גם הוא מתעבר אל פעול ונתלה בו: נֹטֶה שָׁמַיִם (ישעיהו מד כד), האל הנוטה והשמים הנטויים.

ולשון נִפְעַל: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ (במדבר כד ו), ועקרו נִנְטְיוּ – נִפְעֲלוּ, וְקָו יִנָּטֶה (זכריה א טז).

נכה – הִכָּה – פועל כבד, וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ (דברים כ יג), וַיַּךְ הַבָּרָד (שמות ט כה), הַכֵּה תַכֶּה (דברים יג טז), יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ (הושע ו א), וָאַךְ אוֹתְךָ (שמות ט טו), וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ (שמות ח יב), אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת <עמ' 87> הַמִּדְיָנִית (במדבר כה יד) [– פועל לא הוזכר פועלו,] וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה (שם), וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה (שם פסוק טו), וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים (שמות ה טז)] [לרבים הזכרים,] מֻכֵּי חֶרֶב (ירמיהו יח כא), [כי הוא טפל אל חֶרֶב, יֻכֶּה, תֻּכֶּה – למי שאתה מדבר אליו, ולרבים:] עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד (ישעיהו א ה), וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה (שמות ט לא) [– הנו"ן פ"א הפועל, והתי"ו במקום למ"ד הפועל, ומשקלו חֻפָּשָׁה (ויקרא יט כ), רֻטָּשָׁה (הושע י יד), שֻׁדָּדָה (ירמיהו מח א).] לֹא נֻכּוּ (שמות ט לב) – על משקל וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ (איוב לג כא).

ויש בעקר עניין שני או קרוב לראשון: נְכֵה רַגְלָיִם (ש"ב ד ד), אַךְ נְכָאִים (ישעיהו טז ז), נִכְּאוּ מִן הָאָרֶץ (איוב ל ח), נו"ן הכתובה בנִכְּאוּ היא כנו"ן נִפְעֲלוּ, נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם (יהושע ג טו), והנו"ן שהיא כנגד פ"א נִפְעֲלוּ וט"ת נִטְבְּלוּ נבלעת בכ"ף הדגושה.

נצה – נָצָה, נָצִיתִי, כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ (איכה ד טו), בְּנֹצָתָהּ (ויקרא א טז), כִּי נָצֹא תֵּצֵא (ירמיהו מח ט).

וע"א והוא פועל כבד: הִצָּה, אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן (במדבר כו ט), בְּהַצֹּתָם עַל יְיָ (במדבר כו ט), בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם (תהלים ס ב), אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ (ישעיהו מא יב), אֹהֵב פֶּשַׁע אֹהֵב מַצָּה (משלי יז יט), שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים (שמות ב יג), כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים (דברים כה יא), וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה (ויקרא כד י), וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם (ש"ב יד ו).

נשׂה – נהגו בעקר זה להוציאו בשתי לשונות: בלשון ה"א ובלשון אל"ף. וזהו לשון הה"א: נָשָׂה, נָשִׂיתִי, וְנָשׂוּ אֶת כְּלִמָּתָם (יחזקאל לט כו) – על משקל וְעָשׂוּ אֲרוֹן (שמות כה י), אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע (תהלים לב א), [שלולא שהוא נופל בפֶּשַׁע היה נָשׂוּי בקמצות הנו"ן, כמו כְּקִיר נָטוּי (תהלים סב ד) בקמצות הנו"ן, ואילו היה מלשון האל"ף, היה נָשׂוּא, כמו נְשֻׂא עָוֹן (ישעיהו לג כד).] וזהו לשון האל"ף: נָשָׂא, נָשָׂאתִי פָנֶיךָ (בראשית יט כא), יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו (במדבר ו כו) [אֵל נְשָׂא יָדֶךָ (תהלים י יב), נְשֻׂא עָוֹן (ישעיהו לג כד).

ויש בו פועל כבד: נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ (ש"ב ה יב), [על משקל מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב (שמות לה לה),] וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם (ישעיהו סג ט), וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא (במדבר כג כד), כִּי נִשֵּׂאת לְמַעְלָה מַלְכוּתוֹ (דה"א יד ב).

ויתכן להיות נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ יְיָ (תהלים ד ז) מעקר זה, ואע"פ שנכתב בסמ"ך ובה"א לפי מדבר הלשון ומשמע האזן, לפי שנהגו לכתוב ה"א במקום אל"ף, ויורה על דבר זה שלא נאמר נְסֵה, כמו קְנֵה, בְּנֵה ורעיהם, אלא נאמר נְסָה, [כמו קְרָא נָא (שופטים ז ג), רְפָא נָא לָהּ (במדבר יב יג), וכן נכתב רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה (תהלים ס ד) בה"א במקום אל"ף.]

נסה – פועל כבד: נִסָּה אֶת אַבְרָהָם (בראשית כב א), כִּי לֹא נִסִּיתִי (ש"א יז לט), אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם (תהלים צה ט), לֹא תְנַסּוּ (דברים ו טז), מַסָּה וּמְרִיבָה (שמות יז ז).

נקה – וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי (יואל ד כא), וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ (ירמיהו ל יא), מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי (תהלים יט יג), לֹא יוּכְלוּ נִקָּיֹן (הושע ח ה), נִקְיוֹן שִׁנַּיִם (עמוס ד ו), דָּם נָקִי (דברים יט י), נְקִי כַפַּיִם (תהלים כד ד) – משקלו פָּעִיל, אם תרצה אמור שהיו"ד הזאת היא במקום למ"ד פְּעִיל ודל"ת שָׂרִיד וטי"ת פָּלִיט, ויו"ד המשך שהיא כנגד יו"ד שָׂרִיד ופָּלִיט אבדה מן הכתב ומן הלשון בעבור כי נפגשו שני נחים נסתרים, ויש לומר שזאת היו"ד שבשָׂרִיד ופָּלִיט, ולמ"ד הפועל שהיתה כנגד דל"ת שָׂרִיד וטי"ת פָּלִיט אבדה גם מטעם זה הנזכר. אך נָקִיא (יואל ד יט) הנכתב באל"ף שלם על עקרו, שהיו"ד שבו לנגד יו"ד שָׂרִיד ורָבִיד, והאל"ף כנגד שני הדל"תין וטי"ת פָּלִיט ולמ"ד פָּעִיל, והיא מומרת מן ה"א נקה.

ולשון נִפְעַל: וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן (במדבר ה לא), וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת (בראשית כד ח), וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע (במדבר ה כח), וְנִקָּתָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב (ישעיהו ג כו), הנו"ן נבלעת בקו"ף. ולעתיד: לֹא יִנָּקֶה (משלי ו כט) – זאת הנו"ן <עמ' 88> הוא פ"א הפועל ונו"ן נִפְעַל נבלעה בה, אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי (בראשית כד מא), נָקֹה תִּנָּקֶה (ירמיהו מט יב), הִנָּקֵה תִנָּקוּ (ירמיהו כה כט).

נשׁה – נָשָׁה, נָשִׁיתִי טוֹבָה (איכה ג יז).

ולשון נפעל: נִשָּׁה, כמו וְנִקָּה הָאִישׁ (במדבר ה לא), יְנַשֶּׁה על משקל יְנַקֶּה (שמות כ ז), יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי (ישעיהו מד כא), צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי (דברים לב יח), עקרו תִּנְשֶׁה – פועל עתיד מן הקל, כמו תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק (דברים כה יט), אבל אבדה הנו"ן ונשאר במקומה נח נסתר, והוא מעין תֶּמְחִי (ירמיהו יח כג).

והפועל הכבד: הִשָּׁה, הִשֵּׁיתִי, כִּי הִשָּׁהּ אֱלוֹהַּ חָכְמָה (איוב לט יז), כִּי יַשֶּׁה לְךָ אֱלוֹהַּ (איוב יא ו), וחשוב כי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים (בראשית מא נא) כי לא בא מעקר זה, בעבור כי נַשַּׁנִי בפתחות הנו"ן ויצא על משקל כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים (בראשית לג יא) היוצא מעקר חָנַן, ולא נאמר נִשַּׁנִי בחרק הנו"ן כמו צִוַּנִי דָבָר (ש"א כא ג).

ובעקר עניין שני: לֹא נָשִׁיתִי וְלֹא נָשׁוּ בִי (ירמיהו טו י), וְנָשָׁא בוֹ אָלָה (מ"א ח לא), וְשַׁלְּמִי אֶת נִשְׁיֵךְ (מ"ב ד ז), וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת (מ"ב ד א), כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ (ישעיהו כד ב).

והפועל הכבד: הִשָּׁה, הִשֵּׁיתִי, כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה (דברים כד י) – עקרם להיות תַּנְשֶׁה, מַנְשַׁאַת, ועל כן נכתב מַשַּׁאת מְאוּמָה באל"ף על האמת והעקר.

סוה – וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה (שמות לד לג).

סחה – סִחֵיתִי – פועל כבד – וְסִחֵיתִי עֲפָרָהּ מִמֶּנָּה (יחזקאל כו ד), ולולי מקום החי"ת היה דגש, כמו קִוִּיתִי, צִוִּיתִי; אֱסָחֶה, מְסָחֶה.

סלה – סָלָה, סָלִיתִי, סָלִיתָ כָּל שׁוֹגִים מֵחֻקֶּיךָ (תהלים קיט קיח).

והפועל הכבד: סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲדֹנָי (איכה א טו), יְסַלֶּה, מְסַלֶּה.

ועניין שני בעקר זה: לֹא תְסֻלֶּה בְּכֶתֶם אוֹפִיר (איוב כח טז), אבל הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז (איכה ד ב) מעניין זה, הוא נאמר על לשון אל"ף, [האחד מְסֻלָּא והרבים מְסֻלָּאִים, כמו מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ (ישעיהו נג ה) – וְהָיוּ שָׁתֹתֶיהָ מְדֻכָּאִים (ישעיהו יט י); ואילו נאמר על לשון ה"א, היה נאמר לאחד מְסֻלֶּה, כמו מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ (משלי כו כג), ולרבים מְסֻלִּים, כמו מְצֻפִּים זָהָב (שמות כו לב).]

סעה – סָעָה, סָעִיתִי, אֶסְעֶה, מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר (תהלים נה ט).

ספה – סָפָה, סָפִיתִי, הַאַף תִּסְפֶּה (בראשית יח כג), סָפְתָה בְהֵמוֹת (ירמיהו יב ד).

ולשון נִפְעַל: יֵרֵד וְנִסְפָּה (ש"א כו י), וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט (משלי יג כג).

ועניין שני: סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה (דברים כט יח), סְפוֹת חַטָּאת עַל חַטָּאת (ישעיהו ל א), לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ (במדבר לב יד).

עבה – עָבָה, עָבִיתִי, עָבִיתָ כָּשִׂיתָ (דברים לב טו), עָבֶה, על משקל הָיָה דָוֶה (איכה ה יז), ולנקבה: קָטָנִּי עָבָה (מ"א יב י) – בשביל שהיא אֶצְבַּע. בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה (מ"א ז מו), בַּעֲבִי גַּבֵּי מָגִנָּיו (איוב טו כו), וְעָבְיוֹ טֶפַח (מ"א ז כו).

עגה – נמצא ממנו לשון נִפְעַל: נַעֲגָה כמו נַעֲשָׂה, יֵעָגֶה, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה (רות א יג), על משקל אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה (ויקרא ד ב).

עדה – עָדָה, עָדִיתִי, וְעָדִית עֶדִי (יחזקאל כג מ), וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי (וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה) (יחזקאל טז יא), וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ (הושע ב טו) – התי"ו בפתח מפני העי"ן כמו וַתַּעַשׂ, וַתַּעְדִּי זָהָב (יחזקאל טז יג), וּצְבִי עֶדְיוֹ (יחזקאל ז כ).

ועניין אחר: לֹא עָדָה עָלָיו שָׁחַל (איוב כח ח). ויתכן להיות מעניין זה מַעֲדֶה בֶּגֶד (משלי כה כ).

<עמ' 89> עוה – עָוָה, עָוִינוּ, עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה (אסתר א טז) – כמו עָשְׂתָה. ומעניין זה עָוֹן, כמו גָּאוֹן מן גָּאָה, שָׁאוֹן מן שָׁאָה.

והפועל הכבד: הֶעֱוָה עַבְדְּךָ (ש"ב יט כ), הֶעֱוִינוּ (ו)הִרְשָׁעְנוּ (תהלים קו ו), אֶעֱוֶה, מַעֲוֶה.

ופועל כבד אחר: וְעִוָּה פָנֶיהָ (ישעיהו כד א), אֲעַוֶּה, יְעַוֶּה, מְעַוֶּה, עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה (יחזקאל כא לב).

עטה – וְעָטָה אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר יַעְטֶה הָרֹעֶה אֶת בִּגְדוֹ (ירמיהו מג יב), עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה (תהלים קד ב), כְּבֶגֶד יַעְטֶה (תהלים קט יט), מַעֲטֵה תְהִלָּה (ישעיהו סא ג), וְעֹטְךָ עָטֹה (ישעיהו כב יז).

ויש עניין אחר: שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה (שה"ש א ז) – על העיקר.

עלה – וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים (שמות יט ג), מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר (שה"ש ג ו), עָלִיתָ לַמָּרוֹם (תהלים סח יט), עָלֹה נַעֲלֶה (במדבר יג ל), מִמִּדְבָּר עֹלֶה (הושע יג טו), עֹלִים אֶל הָאֱלֹהִים (ש"א י ג), וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם (בראשית יז כב), וַיַּעַל מֹשֶׁה (שמות יט כ) בפתח מפני העי"ן, והיה ראוי להיות על משקל וַיִּבֶן, וַיִּצֶף. ומעניין זה עֲלִיָּה, וְשֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא (דה"ב ט יח).

והפועל הכבד: הֶעֱלָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות לב א), הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי (תהלים ל ד), כֻּלֹּה בְּחַכָּה הֵעֲלָה (חבקוק א טו), מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן יְיָ (ש"ב ו טו), אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה (מ"א ג ד). וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ (בראשית ח כ), נשתוה זה בדבר הלשון עם וַיַּעַל מֹשֶׁה שהוא מן עָלָה, והמבדיל ביניהם, שוַיַּעַל מֹשֶׁה הוא העולה בעצמו, ומשפטו להיות וַיִּעֶל כמו וַיִּבֶן, וַיַּעַל עֹלֹת הוא מעלה והעולות פעולות, כלומר מעולות [אולי: מוּעֲלוֹת], וגזרתו מן הֶעֱלָה, וראוי היה להיות וַיֶּעֶל, כמו וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב (שופטים טו ד) שהוא מן הִפְנָה, וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ (דה"ב לו יג) מן הִקְשָׁה. לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם (שמות יז ג), אַל תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי (תהלים קב כה), בְּהַעֲלוֹת יְיָ אֶת אֵלִיָּהוּ (מ"ב ב א), הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת אֲבוֹתֵינוּ (יהושע כד יז), וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים (שמות ח א), הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה (שמות לג יב) – חסרי למ"ד, ועקרם וְהַעֲלֵה, הַעֲלֵה.

ועניין שני: הֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ (שמות כה לז), וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ (שמות מ ד), בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת (במדבר ח ב).

ענה – עָנִיתִי מְאֹד (תהלים קטז י), וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ (דברים כו ה), וַיַּעַן כָּל הָעָם (שמות כד ג), וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו (שמות יט ח). וקרוב לעניין זה: שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו (דברים יט יח), לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ (שמות כ יג), וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי (בראשית ל לג), וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה (חבקוק ב יא), עֲנֵה בִי (מיכה ו ג), וְעָנָה גְאוֹן יִשְׂרָאֵל בְּפָנָיו (הושע ה ה).

והפועל הכבד: הֶעֱנָה, יַעֲנֶה, אַעֲנֶה אַף אֲנִי חֶלְקִי (איוב לב יז), כִּי אֵין מַעֲנֵה אֱלֹהִים (מיכה ג ז).

וע"א: עֱנוּ לַייָ בְּתוֹדָה (תהלים קמז ז), עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ (במדבר כא יז), וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם (שמות טו כא). וקרוב לו: וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו (ישעיהו יג כב), וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ (הושע ב יז).

והפועל הכבד מעניין זה: לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת (תהלים פח א), כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ (ישעיהו כז ב), קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ (שמות לב יח).

ועניין שלישי: עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי (תהלים קב כד), עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי (תהלים לה יג), וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ (דברים ח ג), אִם עַנֵּה תְעַנֶּה (שמות כב כב).

[ולשון נפעל לשעבר: נַעֲנָה. ושם האיש ממנו לכל זמן: נַעֲנֶה, בסגול בנו"ן –] נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה (ישעיהו נג ז). [ושם הנקבה: נַעֲנָה –] וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ (ישעיהו נח י), למ"ד הפועל חסר, [ועקרו נַעֲנָיָה, כמו נַעֲלָמָה (נחום ג יא).] לֵעָנֹת מִפָּנָי (שמות י ג), כמו לֵרָאוֹת פָּנָי (ישעיהו א יב) הנאמר מן נִרְאֶה, יֵרָאֶה,] ומשפטם לְהֵעָלוֹת [אולי צ"ל: לְהֵעָנוֹת], לְהֵרָאוֹת, כמו לְהֵעָשׂוֹת, וראויים להדגש, כמו לְהִבָּנוֹת (חגי א ב), לְהִמָּנוֹת (קהלת א טו), לולי העי"ן והרי"ש. עֱנוּת עָנִי (תהלים כב כה), הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים (ישעיהו מא יז).]

עצה – עָצָה, עָצִיתִי, אֶעֱצֶה, עֹצֶה עֵינָיו לַחְשֹׁב תַּהְפֻּכוֹת (משלי טז ל).

עקה – וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ (דברים כב ח).

<עמ' 90> ערה – נמצא בעקר זה ארבעה עניינים. הראשון: הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ (ישעיהו נג יב) – פועל כבד, הֶעֱרֵיתִי, יְעָרֶה, מְעָרֶה.

ויש בו פועל כבד אחר: עֵרָה, עֵרֵיתִי, אַל תְּעַר נַפְשִׁי (תהלים קמא ח), וַתְּעַר כַּדָּהּ (בראשית כד כ).

והעניין השני: אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה (ויקרא כ יח), עֵרֹם וְעֶרְיָה (יחזקאל טז ז).

ויש בו פועל כבד אחר: עֵרָה, פָּתְהֵן יְעָרֶה (ישעיהו ג יז), עָרוֹת יְסוֹד (חבקוק ג יג), וצווי [הזכר: עֲרֵה, ולנקבה: עֲרִי, ולרבים:] עֲרוּ. וראויים להדגש כל אלה לולי הרי"ש, כמו צִוָּה, יְצַוֶּה, צַוּוּ. אבל עָ֤רוּ׀ עָ֑רוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ (תהלים קלז ז), שב הטעם לאחור מן הרי"ש אל העי"ן בראשון מפני הטעם שקבעוהו בשני בראש אותיותיו, כמו שעשו בתָּעוּ בַמִּדְבָּר (תהלים קז ד) [אולי: תָּ֣עוּ מִדְבָּר (ישעיהו טז ח)] שקבעו הטעם בתי"ו והיה מקומו בעי"ן; ועל כן חזר הראשון לאחור, שלא יפגשו הטעמים זה בזה על מנהגם, כמו וַיָּ֣חֶל ע֔וֹד (בראשית ח י), וְהָ֣יָה קֹ֑דֶשׁ (עובדיה א יז), עָ֣בַר י֑וֹם (צפניה ב ב) ואחיהם.]

והעניין השלישי עָרוֹת עַל יְאוֹר (ישעיהו יט ז), הוא המקור שהוא שם הפועל מן הכבד. ויתכן להיות לשון נקבות רבות, האחת מהן עָרָה, כמו בָּלָה, בָּלוֹת. ולשון הִתְפַּעֵל: וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח (תהלים לז לה).

עשׂה עָשָׂה יְיָ אֲשֶׁר זָמָם (איכה ב יז), אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ (ישעיהו מה יב), הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ (דברים לב ו), הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי (במדבר כח ו), כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ כְנָפַיִם (משלי כג ה), יַעֲשֶׂה, נַעֲשֶׂה, וַיַּעַשׂ – בפתח מפני העי"ן, אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם (קהלת ח יא), לֹא יֵעָשֶׂה (בראשית כט כו), עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ (אסתר ה ו) – עקרו להיות וְתֵעָשֶׂה.

ועניין שני: עָשָׂה, עָשִׂיתִי, הִנְנִי עֹשֶׂה אֶת כָּל מְעַנַּיִךְ (צפניה ג יט), בַּעְשׂוֹת מִמִּצְרַיִם דַּדַּיִךְ (יחזקאל כג כא).

ובעניין זה פועל כבד: עִשָּׂה, עִשֵּׂיתֵי, וְשָׁם עִשּׂוּ דַּדֵּי בְּתוּלֵיהֶן (יחזקאל כג ג). ולא יצא מן עקר זה וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים (מלאכי ג כא) כמו שדמו הטועים.

פאה – הִפְאָה, הִפְאֵיתִי, יַפְאֶה, מַפְאֶה, אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם (דברים לב כו).

פדה – פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי (תהלים נה יט), פָּדִיתָה אוֹתִי יְיָ (תהלים לא ו), וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל (תהלים קל ח), פּוֹדֶה יְיָ נֶפֶשׁ עֲבָדָיו (תהלים לד כג), פִּדְיוֹן נַפְשָׁם (תהלים מט ט), וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים (דברים יג ו) – חסר הלמ"ד, ובהפסק הטעם: פּוֹדֶ֫ךָ, כמו עֹשֶׂ֛ךָ (ישעיהו מד ב).

והפועל הכבד: הִפְדָּה, הִפְדֵּיתִי, אֲשֶׁר לא [לוֹ] יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ (שמות כא ח), וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה (ויקרא יט כ).

פכה – פועל כבד: פִּכָּה, פִּכִּיתִי, מְפַכֶּה, וְהִנֵּה מַיִם מְפַכִּים (יחזקאל מז ב).

פלה – וְהִפְלָא יְיָ אֶת מַכֹּתְךָ (דברים כח נט), וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא (שמות ח יח), אֲשֶׁר יַפְלֶה יְיָ (שמות יא ז), הַפְלֵה חֲסָדֶיךָ (תהלים יז ז). וכבר נשתמשו בעקר זה [בשתי לשונות,] בלשון אל"ף: [עֹשֵׂה פֶלֶא (שמות טו יא), פְּלָאוֹת עֵדְוֹתֶיךָ (תהלים קיט קכט), כִּי הִפְלִיא חַסְדּוֹ לִי (תהלים לא כב) – הִפְלִיא זה מלשון אל"ף, ואילו נאמר מלשון ה"א נאמר הִפְלָא כמו הִרְבָּה וחבריו, עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת (תהלים עב יח), נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ (ה') (תהלים קלט יד). אך וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ (שמות לג טז) מלשון הה"א, כמו וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם (ש"א יד ח). אבל נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ (ש"ב א כו) מלשון אל"ף שהיא יוצאה במוצא הגרון והתי"ו מוספת בו, כמו שהזכרתי בהֶחְבְּאַתָה (יהושע ו יז), ואילו נאמר מלשון הה"א, נאמר נִפְלְאתָה כמו נִגְלְתָה, או נִפְלָתָה בהפסק הטעם, כמו עַל מִי נִגְלָתָה (ישעיהו נג א). אבל הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ (תהלים קיח כג), יש לאמר כי הוא מלשון אל"ף והניחוה והסתירוה, והתי"ו הוא במקום ה"א הנקבה, ועקרו נִפְלְאָה; ויש לומר כי הוא מלשון ה"א, והאל"ף בו נוספת מפני משך הקמץ לפניה, ועקרו נִפְלְתָה, כמו וְהִרְצָת (ויקרא כו לד) שמשפטו וְהִרְצְתָה, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה (ויקרא כה כא) שעקרו וְעָשְׂתָה.]

<עמ' 91> פנה – כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים (דברים לא יח), וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר (דברים טז ז), וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם (ויקרא כו ט), וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ (ש"א יד מז), פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי (תהלים כה טז), פֹנֶה הַיּוֹם (דברים כט יז), וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה (שמות לב טו) – עקרו וַיִּפְנֶה.

והפועל הכבד: הִפְנָה עֹרֶף (ירמיהו מח לט), וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב (שופטים טו ד) – משפטו וַיַּפְנֶה, עִמְדוּ עֲמֹדוּ וְאֵין מַפְנֶה (נחום ב ט), וְהָיָה כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ (ש"א י ט). והפעול מן הכבד: אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה (יחזקאל ט ב).

ובעקר עניין אחר והוא מין אחר מן הפועל הכבד: וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי (מלאכי ג א), וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת (בראשית כד לא), פַּנּוּ דֶּרֶךְ (ישעיהו מ ג), יְפַנֶּה, מְפַנֶּה.

פעה – פָּעִיתִי, כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה (ישעיהו מב יד).

פצה – וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי (שופטים יא לה), אֲשֶׁר פָּצוּ שְׂפָתָי (תהלים סו יד), הֶבֶל יִפְצֶה פִּיהוּ (איוב לה טז), פְּצֵה פִיךָ וֶאֱכֹל (יחזקאל ב ח), וּפֹצֶה פֶה (ישעיהו י יד).

ועניין שני: הַפּוֹצֶה אֶת דָּוִד (תהלים קמד י), פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי (תהלים קמד ז).

פרה – פָּרָה, פָּרִיתִי, וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ (ירמיהו ג טז), וּפָרִינוּ בָאָרֶץ (בראשית כו כב), פְּרֵה וּרְבֵה (בראשית לה יא), פֹּרֶה רֹאשׁ (דברים כט יז), בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף (בראשית מט כב), אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה (תהלים קכח ג), כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ (יואל ב כב), עֵץ פְּרִי (בראשית א יא).

והפועל הכבד: הִפְרָה, כִּי הִפְרַנִי (בראשית מא נב), וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ (בראשית יז ו), וַיֶּפֶר אֶת עַמּוֹ (תהלים קה כד) [– ראוי להיות וַיַּפְרֶה.]

פשׂה – כִּי פָשָׂה הַנֶּגַע (ויקרא יג נא), לֹא פָשְׂתָה בָעוֹר (ויקרא יג כח), פָּשִׂיתִי, אִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר (ויקרא יג כז).

פתה – פָּתִיתִי, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם (דברים יא טז), וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי (איוב לא כז), וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה (איוב ה ב), כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב (הושע ז יא), פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר (משלי יד טו), פְּתַיּוּת וּבַל יָדְעָה מָּה (משלי ט יג).

והפועל הכבד: פִּתָּה, פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא (יחזקאל יד ט), פִּתִּיתַנִי יְיָ וָאֶפָּת (ירמיהו כ ז), מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב (מ"א כב כ), פַּתִּי אוֹתוֹ (שופטים טז ה), הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ (הושע ב טז). ולא יכון להיות מן עקר זה וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ (משלי כד כח).

ולשון נִפְעַל: אִם נִפְתָּה לִבִּי עַל אִשָּׁה (איוב לא ט), פִּתִּיתַנִי יְיָ וָאֶפָּת (ירמיהו כ ז) – עקרו להיות וָאִפָּתֶה, כמו תִּגָּל (ישעיהו מז ג) וַיִּקָּר (במדבר כג ד), שעקרם תִּגָּלֶה, וַיִּקָּרֶה, כמו שהודעתיך.

ויש בעקר עוד עניין אחר הִפְתָּה, הִפְתֵּיתִי, יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת (בראשית ט כז) – עקרו יַפְתֶּה, [כמו וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן (בראשית כט י) שמשפטו וַיַּשְׁקֶה.]

צבה – צָבָה, צָבִיתִי, וְצָבְתָה בִטְנָהּ (במדבר ה כז), וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה (במדבר ה כא) [– לשון נקבה, ויאמר לזכר צָבֶה כמו קָשֶׁה, ולנקבה צָבָה כמו קָשָׁה.]

והפועל הכבד: הִצְבָּה, הִצְבֵּיתִי, לַצְבּוֹת בֶּטֶן (במדבר ה כב) – פתחות הלמ"ד מוכחת שהוא מן הפועל הכבד והיה ראוי להיות לְהַצְבּוֹת, [והוטלה פתחות הה"א שנגרעה על הלמ"ד לפניה,] כמו שהזכרתי כבר בלַנְחֹתָם (שמות יג כא), לשבית [אולי: לַשְׁמִעַ (תהלים כו ז)], לַשְׁמִד (ישעיהו כג יא). ואי איפשר להיות מעקר זה (ו)הַנִּצָּבָה לֹא יְכַלְכֵּל (זכריה יא טז) כמו שדמו אנשים טועים.

ויש בעקר עניין אחר: כָל צֹבֶיהָ וּמְצֹדָתָהּ (ישעיהו כט ז), וחשוב כי ראוי להיות צוֹבְאֶיהָ, ונהגו בו כמנהג חֹטִאים לַייָ (ש"א יד לג), קֹרִאים אֶל יְיָ (תהלים צט ו), בהניח מהם למ"ד הפועל. אבל חֹטִאים, קֹרִאים, נכתבו על העקר, וזה נכתב לפי דבור הלשון ומשמע האזן.

צדה – וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה (שמות כא יג), צָדִיתִי, וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי (ש"א כד יא), בִּצְדִיָּה (במדבר לה כ).

וחשוב כי נִצְדּוּ עָרֵיהֶם (צפניה ג ו) לשון נִפְעַל מעקר זה, [והוא עניין אחר מלשון שממה, בלשון ארמי צַדְיָה,] יִצָּדֶה, יִצָּדוּ.

<עמ' 92> צוה – צִוָּה יְיָ (שמות ז ו) – פועל כבד, וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי (ויקרא כה כא), אֲנִי צִוֵּיתִי (ישעיהו יג ג), וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ (בראשית מד א), צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כד ב), יְצַו יְיָ אִתְּךָ (דברים כח ח). והפועל שלא הוזכר פועלו: כַּאֲשֶׁר צֻוָּה (במדבר ג טז), כִּי כֵן צֻוֵּיתִי (ויקרא ח לה), אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה (שמות לד לד). ושם הפועל: מִצְוָה – שֹׁמֵר מִצְוָה (משלי יט טז), שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה (משלי ד ד), כִּי צַו לָצָו (ישעיהו כח י).

צלה – צָלִיתִי, יִצְלֶה, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ (שמות יב ט), לִצְלוֹת לַכֹּהֵן (ש"א ב טו).

צעה – צָעָה, צָעִיתִי, יִצְעֶה, צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ (ישעיהו סג א), אַתְּ צֹעָה זֹנָה (ירמיהו ב כ).

אך צֹעִים וְצֵעֻהוּ (ירמיהו מח יב) – פועל כבד, יְצַעֶה, מְצַעֶה, ולולי העי"ן היה נדגש.

צפה – צָפָה, צָפִיתִי, יִצְפֶּה, עֵינָיו בַּגּוֹיִם תִּצְפֶּינָה (תהלים סו ז), יִצֶף יְיָ (בראשית לא מט), עקרו יִצְפֶּה, צֹפֶה נְתַתִּיךָ (יחזקאל ג יז), צֹפָו עִוְרִים כֻּלָּם לֹא יָדָעוּ (ישעיהו נו י).

והפועל הכבד: צִפָּה, בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ (איכה ד יז), בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה (תהלים ה ד), צַפֵּה דֶרֶךְ (נחום ב ב), אֶל דֶּרֶךְ עִמְדִי וְצַפִּי (ירמיהו מח יט).

ועניין אחר: וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם (שמות לו לח), וְצִפִּיתָ אֹתָם (שמות כה יג), וַיְצַף אֶת הַבַּיִת (דה"ב ג ו), צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ (במדבר יז ג), מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ (משלי כו כג).

קהה – קָהָה, קָהִיתִי, אֶקְהֶה, תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו (ירמיהו לא כט).

והפועל הכבד: אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל (קהלת י י), קֵהֵיתִי, יְקָהֶה, מְקָהֶה, [ולולא הה"א היה דגש.]

קוה – קָוָה, קָוִיתִי, וְקֹוֵי יְיָ הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ (תהלים לז ט), אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי (ישעיהו מט כג), מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל (ירמיהו יד ח).

והפועל הכבד: קִוִּיתִי יְיָ קִוְּתָה נַפְשִׁי (תהלים קל ה), וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים (ישעיהו ה ב), יְקַו לְאוֹר וָאַיִן (איוב ג ט), קַוֵּה אֶל יְיָ (תהלים כז יד).

ועניין שני, לשון נִפְעַל: נִקְוָה, וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם (ירמיהו ג יז), יִקָּווּ הַמַּיִם (בראשית א ט), יְקַוֶּה, והשם: מִקְוֵה מַיִם (ויקרא יא לו).

[ועניין שלישי: קָו הַמִּדָּה (ירמיהו לא לח), אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי (יהושע ב יח). ויתכן להיות מזה אִם אֲקַוֶּה שְׁאוֹל בֵּיתִי (איוב יז יג).]

קלה – קָלָה, קָלִיתִי, אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל (ירמיהו כט כב), אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ (ויקרא ב יד).

ועניין שני: הִקְלָה – פועל כבד, הִקְלֵיתִי, יַקְלֶה, מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ (דברים כז טז).

ולשון נִפְעַל: וְנִקְלָה כְּבוֹד מוֹאָב (ישעיהו טז יד), וְאָנֹכִי אִישׁ רָשׁ וְנִקְלֶה (ש"א יח כג).

אך וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי (ש"ב יט מד), הֵן קַלֹּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ (איוב מ ד), וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ (בראשית טז ד), וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ (שם פסוק ה), וּבֹזַי יֵקָלּוּ (ש"א ב ל), אינם באים מעקר זה.

קנה – קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְיָ (בראשית ד א), זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם (תהלים עד ב), קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (בראשית יד יט), הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶ֔ךָ (דברים לב ו) – מפני הפסק הטעם, ואילו נמשך נאמר קָנְךָ כמו הוּא עָשְׂךָ (שם).

ועניין שני אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם (בראשית כה י), כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי (שמות כא ב), וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה (בראשית לג יט), אוֹ קָנֹה (ויקרא כה יד), כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ (ויקרא כב יא), לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה (בראשית כג יח).

ועניין שלישי: כִּי אָדָם הִקְנַנִי מִנְּעוּרָי (זכריה יג ה), נאמר כי הוא מעניין וּמִקְנֶה רַב (במדבר לב א), מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם (בראשית לד כג).

קצה – קִצָּה, קִצִּיתִי, יְקַצֶּה, מְקַצֶּה רַגְלַיִם (משלי כו ו), לְקַצּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל (מ"ב י לב).

קרה – קֵרָה – פועל כבד, קֵרִיתִי, הֵמָּה קֵרוּהוּ (נחמיה ג ג), הַמְקָרֶה בַמַּיִם (תהלים קד ג), יִמַּךְ הַמְּקָרֶה (קהלת י יח), לְקָרוֹת אֶת שַׁעֲרֵי הַבִּירָה (נחמיה ב ח), [לולי הרי"ש היו כל אלה בדגש, כמו הַמְכַסֶּה (בראשית יח יז), לְכַסּוֹת (שמות כח מב) וחבריהם.]

ועניין שני: הִקְרֵיתִי, וְהִקְרִיתֶם לָכֶם (במדבר לה יא). ולא ימנע שיצא מקִרְיַת מֶלֶךְ רָב (תהלים מח ג), קִרְיַת חָנָה דָוִד (ישעיהו כט א).

ועניין שלישי: כי הִקְרָה <עמ' 93> יְיָ אֱלֹהֶיךָ (בראשית כז כ), אַקְרָה, יַקְרֶה, מַקְרֶה, הַקְרֵה נָא לְפָנַי (בראשית כד יב). ויתכן להיות וְהִקְרִיתֶם מעניין זה.

ולשון נִפְעַל בעניין זה: נִקְרָה, נִקְרֵיתִי, יִקָּרֵה יְיָ (במדבר כג ג), אִקָּרֶה כֹּה (במדבר כג טו), וַיִּקָּר יְיָ (במדבר כג טז) – עקרו להיות וַיִּקָּרֶה. ונאמר כי אִם יִקְּרֵךְ עָוֹן (ש"א כח י) כמו זה לשון נִפְעַל ועל כן נדגש הקו"ף, ולא כן הדבר, למען כי אין הקו"ף בקמץ כמו חבריו. [אך יתכן להיות פועל עתיד מן הקל, כמו יִבְנֵךְ מן בָּנָה, עוֹד אֶבְנֵךְ (ירמיהו לא ג), יִרְאֵךְ מן רָאָה, אבל נדגשה הקו"ף שלא כדת לבאר את מוצאה מן החך, כמנהגם לדגש אותיות שלא במקום דגש כי אם לבאר מוצאם, כמו קו"ף מִקְּרֵה לָיְלָה (דברים כג יא) ומִקְּדָשׁ אֲדֹנָי (שמות טו יז), וצד"י וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ (שמות ב ג), וקו"ף נָנוּסָה וּנְתַקְּנֻהוּ (שופטים כ לב).] ויש עוד לאמר בדגש מִקְּרֵה לָיְלָה כי הוא מִן קְרֵה כמו מִדְּאָגָה מִדָּבָר (יהושע כב כד). וכבר דברו עוד בעניין זה בלשון אל"ף גלוייה במוצא שפתים, נאמר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן (בראשית מב לח), כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ (דברים כב ו), שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ (ישעיהו נא יט), מַדּוּעַ קְרָאֻנִי אֵלֶּה (ירמיהו יג כב), וַתַּקְרֵא אֹתָם (ירמיהו לב כג), הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ (שמות ד יד), אך נחה אל"ף לִקְרָאתֶךָ להקל.

קשׁה – קָשָׁה, קָשִׁיתִי, לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ (דברים טו יח), וַיִּקֶשׁ דְּבַר אִישׁ יְהוּדָה (ש"ב יט מד) – משפטו להיות וַיִּקְשֶׁה, אֲדֹנִים קָשֶׁה (ישעיהו יט ד), אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה (דברים ט כז).

והפעל הכבד: כִּי הִקְשָׁה יְיָ אֱלֹהֶיךָ (דברים ב ל), וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ (דה"ב לו יג), וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ (בראשית לה יז), וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה (משלי כח יד).

ופועל כבד ממין אחר: קִשָּׁה, קִשִּׁיתִי, אֲקַשֶּׁה, יְקַשֶּׁה, וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ (בראשית לה טז) – משפטו להיות וַתְּקַשֶּׁה.

ראה – כִּי רָאָה יְיָ (בראשית כט לב), רָאֹה רָאִיתִי (שמות ג ז), וְאִם יִרְאֶה הַכֹּהֵן (ויקרא יג נג), אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה (שמות ג ג), וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה (בראשית ג ו), וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל (יחזקאל א כז), וַיַּרְא יְיָ כִּי סָר לִרְאוֹת (שמות ג ד), רֹאֶה אָנֹכִי (בראשית לא ה), אָמַרְתְּ אֵין רֹאָנִי (ישעיהו מז י), אַתָּה אֵל רֳאִי (בראשית טז יג). ויתכן להיות מעניין זה לְרַאֲוָה בָךְ (יחזקאל כח יז). ודע כי אמרו וַיַּרְא ולא אמרו וַתַּרְא ולא וָאַרְא ולא וַנַּרְא, והיה ראוי להיות וַיֵּרֶא כמו וָאֵרֶא, וַתֵּרֶא. ואחשוב כי נהגו בו מנהג וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל (ירמיהו מא י), אלא שבחרו להניע היו"ד בפתח, שתנועת הפתח קלה מחברותיה, [ועוד כדי שלא יתערב אילו היתה בחרק, בפועל העתיד מן יָרָה.]

והפועל הכבד: אֲשֶׁר הֶרְאָה יְיָ (במדבר ח ד), הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ (דברים לד ד), אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז טו), וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה (ישעיהו ל ל), וַיַּרְא אֹתָם אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ (מ"ב יא ד) – נפתח יו"ד זה על המשפט, שראוי להיות וַיַּרְאֶה, אלא שחסר הה"א, כמו וַיַּשְׁק, אבל האל"ף אע"פ שנופלת מן המקרא קבעוה במכתב ללמד על העקר. והפועל שלא נקרא שם פועלו: וְהָרְאָה אֶת הַכֹּהֵן (ויקרא יג מט), אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה (שמות כה מ), [כמו אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה (יחזקאל ט ב).]

ולשון נִפְעַל: נִרְאָה, נִרְאֵיתִי, וְלֹא נִרְאֲתָה (שופטים יט ל), כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה (ויקרא טז ב), וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר (שמות יג ז), וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא (שמות לד ג) – עקרו להיות יֵרָאֶה. והנפעל שהוא שם לאיש או לכל דבר: נִרְאֶה בסגול, כמו שנאמר לַייָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו (בראשית יב ז). ולנפעלת הנקבה: נִרְאָה חסר למ"ד, והיה ראוי להיות נִרְאָיָה כמו רוּחַ נִשְׁבָּרָה (תהלים נא יט).

והפועל שלא הוזכר פועלו ממין כבד אחר: רֻאָּה, רֻאֵּיתִי, וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ (איוב לג כא).

רבה – נתקבצו בעקר זה ארבעה עניינים. הראשון, רָבָה, רָבִיתִי, וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ (דברים ל טז), יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם (תהלים טז ד), וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ (דברים יד כד), וַיִּרֶב הָעָם (שמות א כ), וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן (דברים ח יג), פְּרֵה וּרְבֵה (בראשית לה יא), לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי (שמות יא ט). אך לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (בראשית ו א), רַב <עמ' 94> לָךְ (דברים ג כו), רֻבֵּי תּוֹרָתִי (הושע ח יב), רַבִּים אֹמְרִים (תהלים ג ג), אינם מעקר זה, התבונן תבין.

והפועל הכבד: הִרְבָּה אֶפְרַיִם (הושע ח יא), וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם (ויקרא כו ט), הִרְבִּיתָ הַגּוֹי (ישעיהו ט ב), לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים (דברים יז טז), הַרְבָּה אַרְבֶּה (בראשית ג טז), וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה (איכה ב ה), (מֵהַרְבּוֹת) [מֵהַרְבַּת] גֹּאֵל הַדָּם (ש"ב יד יא). וצווי הזכר: הַרְבֵּה, ולרבים: הַרְבּוּ. וכן המקור שהוא שם הפועל: אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה (קהלת ה יא), הַרְבֵּה בֶכֶה (עזרא י א). ונבנה עוד מקור שהוא שם הפועל על בניין אחר: הַרְבּוֹת סוּס (דברים יז טז), לְהַרְבּוֹת לוֹ (משלי כב טז).

ופועל כבד אחר: רִבָּה, רִבִּיתִי, אֲרַבֶּה, רַבֶּה צְבָאֲךָ וָצֵאָה (שופטים ט כט).

והעניין השני: רִבָּה, רִבִּיתִי, וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם (תהלים מד יג), וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ (ויקרא כה לז).

והעניין השלישי: אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי (איכה ב כב), רִבְּתָה גוּרֶיהָ (יחזקאל יט ב), תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים (במדבר לב יד).

והעניין הרביעי: רָבָה, רָבִיתִי, וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת (בראשית כא כ). אך וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ (בראשית מט כג), הַשְׁמִיעוּ אֶל בָּבֶל רַבִּים (ירמיהו נ כט), יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו (איוב טז יג), אע"פ שהם מעניין זה אינם מעקר זה כמו שדמו אנשים טועים.

רדה – רָדִיתִי, רְדִיתֶם אֹתָם (יחזקאל לד ד), לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ (ויקרא כה מג), שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה (איכה א יג), וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב (במדבר כד יט), וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם (תהלים עב ח).

והפועל הכבד: הִרְדָּה, הִרְדֵּיתִי, וּמְלָכִים יַרְדְּ (ישעיהו מא ב) – עקרו יַרְדֶּה, כמו וַיַּשְׁק.

ופועל כבד אחר: רִדָּה, רִדֵּיתִי, יְרַדֶּה, אָז יְרַד שָׂרִיד (שופטים ה יג), יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים (שופטים ה יג) – עקרו יְרַדֶּה, כמו יְצַו שעקרו יְצַוֶּה, יְקַו לְאוֹר וָאַיִן (איוב ג ט) שראוי להיות יְקַוֶּה.

ועניין שני: רָדָה הַדְּבָשׁ (שופטים יד ט), וַיִּרְדֵּהוּ אֶל כַּפָּיו (שופטים יד ט).

רהה – רָהָה, רָהִיתִי, יִרְהֶה, אַל תִּפְחֲדוּ וְאַל תִּרְהוּ (ישעיהו מד ח).

רוה – רָוִיתִי, יִרְוֶה, יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ (תהלים לו ט), כְּגַן רָוֶה (ישעיהו נח יא), סְפוֹת הָרָוָה (דברים כט יח), כּוֹסִי רְוָיָה (תהלים כג ה), וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה (תהלים סו יב).

והפועל הכבד: כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ (ישעיהו נה י), כִּי הִרְוֵיתִי נֶפֶשׁ עֲיֵפָה (ירמיהו לא כד), הִרְוַנִי לַעֲנָה (איכה ג טו), יַרְוֶה, וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא (משלי יא כה).

ופועל כבד אחר: רִוָּה, וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים (ירמיהו לא יג), תְּלָמֶיהָ רַוֵּה (תהלים סה יא).

רזה – רָזָה, רָזִיתִי, כִּי רָזָה אֵת כָּל אֱלֹהֵי הָאָרֶץ (צפניה ב יא) – [פועל עובר. ושם איש או כל מאומה: רָזֶה, כמו רָוֶה, דָּוֶה. ולנקבה:] הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה (במדבר יג כ) [על משקל דָּוָה, סְפוֹת הָרָוָה (דברים כט יח).] וְאֵיפַת רָזוֹן (מיכה ו י), [בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן (ישעיהו י טז) – הו"ו והנו"ן נוספות ולמ"ד הפועל נופלת. אך וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן (משלי יד כח), הנו"ן עקר והוא על משקל קָטוֹן, שהוא מן וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד (תהלים ב ב).]

ולשון נִפְעַל מהעקר הזה: נִרְזָה, יֵרָזֶה – וּמִשְׁמַן בְּשָׂרוֹ יֵרָזֶה (ישעיהו יז ד).

רמה – רָמָה, רָמִיתִי, אֶרְמֶה, מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת (ירמיהו ד כט), רוֹמִים, נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת (תהלים עח ט).

ועניין שני: רִמָּה – פועל כבד, כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ (משלי כו יט), וְלָמָּה רִמִּיתָנִי (בראשית כט כה), הֵמָּה רִמּוּנִי (איכה א יט), מֹאזְנֵי מִרְמָה (הושע יב ח), הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית (ירמיהו ח ה), בְּתָרְמָה לֵאמֹר (שופטים ט לא).

רנה – רָנָה, רָנִיתִי, אֶרְנֶה, עָלָיו תִּרְנֶה אַשְׁפָּה (איוב לט כג).

רעה – וְרָעָה הַכַּרְמֶל וְהַבָּשָׁן (ירמיהו נ יט), אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי (יחזקאל לד טו), הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ (יחזקאל לד ג), רְעֵה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה (זכריה יא ד), רֹעֵה יִשְׂרָאֵל (תהלים פ ב), לִרְעוֹת בַּגַּנִּים (שה"ש ו ב), מִרְעֶה שָׁמֵן (דה"א ד מ), כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ (הושע יג ו).

ועניין שני: רֵעָה, רֵעִיתִי – פועל כבד, ולולי העי"ן היה דגש, <עמ' 95> אֲשֶׁר רֵעָה לוֹ (שופטים יד כ), ושם האיש: לְמֵרֵעֵהוּ (שם), ועוד: רֵעֶה דָוִד (ש"ב טו לז), רַעְיָתִי יָפָתִי (שה"ש ב י), אִשָּׁה רְעוּתָהּ (ישעיהו לד טו).

ולשון הִתְפַּעֵל: אַל תִּתְרַע אֶת בַּעַל אָף (משלי כב כד) – עקרו תִּתְרָעֶה, כמו תִּתְגָּר (דברים ב ט) – תִּתְגָּרֶה. אך אִישׁ רֵעִים לְהִתְרֹעֵעַ (משלי יח כד), לָמָּה תָרִיעִי רֵעַ (מיכה ד ט), אינם מעקר זה.

ועניין שלישי: וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ (קהלת ב כב), וּרְעוּת רוּחַ (קהלת א יד).

רפה – הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם (שופטים יט ט), רָפִיתִי, אָז רָפְתָה רוּחָם (שופטים ח ג), וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה (ישעיהו ה כד), צִיּוֹן אַל יִרְפּוּ יָדָיִךְ (צפניה ג טז), מֵרִפְיוֹן יָדָיִם (ירמיהו מז ג), וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק (איוב ד ג).

ולשון נִפְעַל: נִרְפָּה, ושם הנפעָל: נִרְפֶּה, כמו וְיֵשׁ נִסְפֶּה (משלי יג כג), ולרבים: נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים (שמות ה יז).

והפועל הכבד: וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה (איוב יב כא), תְּרַפֶּינָה (כַנְפֵיהֶם) [כַנְפֵיהֶן] (יחזקאל א כד), כִּי עַל כֵּן הוּא מְרַפֵּא אֶת יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה (ירמיהו לח ד).

וע"א: רָפָה, רָפִיתִי, וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ (שמות ד כו).

ויש בו פועל כבד: הִרְפָּה, הִרְפֵּיתִי, הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים (שופטים יא לז), הֶרֶף מִמֶּנִּי (דברים ט יד), הֶרֶף מֵאַף (תהלים לז ח) – חסרי למ"ד ועקרם הַרְפֶּה.

ועניין שלישי: וַיְרַפּוּ אֶת שֶׁבֶר [בַּת] עַמִּי (ירמיהו ח יא), רִפִּאנוּ אֶת בָּבֶל (ירמיהו נא ט).

ולשון נִפְעַל: וְלֹא נִרְפָּ֔תָה (שם), [ולולי הפסק טעם בא ולא נִרְפְּתָה, כמו נִדְמְתָה אַשְׁקְלוֹן (ירמיהו מז ה), ואילו בא מלשון אל"ף נאמר נִרְפְּאָה, אבל נאמר על משקל נִגְלָתָה (ישעיהו נג א). וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם (מ"ב ב כב), כמו וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח (במדבר טז כז). ונאמר עניין זה בלשון אל"ף: רְפָאֵנִי יְיָ וְאֵרָפֵא (ירמיהו יז יד), תֵּרָפְאוּ (ש"א ו ג), וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר (בַּת) עַמִּי (ירמיהו ו יד), ומבלעדי אלה הרבה.

רצה – רָצִיתָ, יְיָ לֹא רָצָם (הושע ח יג), כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ (תהלים קב טו), וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה (חגי א ח), רְצֵה יְיָ לְהַצִּילֵנִי (תהלים מ יד), יְהִי רְצוּי אֶחָיו (דברים לג כד), וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד (תהלים עז ח), רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו (תהלים קמז יא), וְנִרְצָה לוֹ (ויקרא א ד), פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה (ויקרא יט ז).

ועניין אחר: עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ (דה"ב לו כא), אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ (ויקרא כו לד), וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם (ויקרא כו מג), כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ (ישעיהו מ ב).

ובעניין זה פועל כבד: הִרְצָה, הִרְצֵיתִי, וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ (ויקרא כו, לד-לה) – היה ראוי להיות וְהִרְצְתָה, וכן וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה (ויקרא כה כא) משפטו להיות וְעָשְׂתָה, ועמדה התי"ו במקום ה"א הנקבה, שדרכם להחליף זו בזו, וחסר למ"ד הפועל.

ועוד עניין שלישי בעקר זה: רָצָה, רָצִיתִי, אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ (תהלים נ יח) – חסר ה"א, וראוי להיות וַתִּרְצֶה, וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב (יחזקאל א יד) – האל"ף היא כתובה במקום הה"א, והו"ו לפניה מוספת כמו ו"ו זָכוֹר, שָׁמוֹר, ואילו היה וַתִּרֶץ עִמּוֹ מן רָץ, יָרוּץ, נאמר וַתָּרָץ עמו, כמו וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ (בראשית כט יב). ואילו היה מן הפועל הכבד – הֵרִיץ, יָרִיץ, כּוּשׁ תָּרִיץ יָדָיו (תהלים סח לב), היה וַתָּרֵץ, כמו וַתָּשֵׂם מן הֵשִׂים, וַתָּשֵׁב מן הֵשִׁיב.

רשׁה – כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס (עזרא ג ז).

שׁאה – שָׁאָה, שָׁאִיתִי, עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים (ישעיהו ו יא), יִשְׁאֶה, שׁוֹאָה, וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר (ישעיהו כד יב).

ולשון נִפְעַל: נִשְׁאֶה, יִשָּׁאֶה, וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה (ישעיהו ו יא). ומן העניין הזה בלשון הִתְפַּעֵל, אלא שפ"א הפועל מוקדמת בעבור כי היא שי"ן: וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה (בראשית כד כא) – כמו משתומם, שַׁמָּה ושְׁאִיָּה בעניין אחד, כמו שנאמר וָאֶשְׁתּוֹמֵם עַל הַמַּרְאֶה (דניאל ח כז). ויתכן להיות מעקר זה ומעניין זה בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם (משלי א כז), לְהַשְׂבִּיעַ שֹׁאָה וּמְשֹׁאָה (איוב לח כז). אבל וּמְשֹׁאָה רחוק להיות מעקר זה, וכן תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה (ישעיהו כב ב) לא יצא מעקר זה, לפי שהוא על משקל תְּבוּנוֹת, <עמ' 96> אע"פ שהעניין אחד.

ויש בעקר זה עוד עניין שני: כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן (ישעיהו יז יג), ומעניין זה תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה (ישעיהו כב ב). אבל איננו מעקר זה, כמו שאמרתי כבר.

שׁבה – אֲשֶׁר שָׁבָה יִשְׁמָעֵאל (ירמיהו מא יד), הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ (מ"ב ו כב), וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ (דברים כא י), וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי (במדבר כא א), וּשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ (שופטים ה יב), שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם (ישעיהו יד ב), כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב (בראשית לא כו), וְשָׁב (שבותם) [קרי: שְׁבִיתָם] (צפניה ב ז), וּשְׁבוּת שְׁבִיתַיִךְ (יחזקאל טז נג), שׁוּבָה יְיָ אֶת (שבותנו) [קרי: שְׁבִיתֵנוּ] (תהלים קכו ד).

והנִפְעַל: כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו (בראשית יד יד), וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ (ש"א ל ג), יִשָּׁבֶה, תִּשָּׁבֶה.

שׁגה – וּמַה שָּׁגִיתִי (איוב ו כד), בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד (משלי ה יט), וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ (ויקרא ד יג), מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי (יחזקאל מה כ), לִשְׁגוֹת מֵאִמְרֵי דָעַת (משלי יט כז).

והפועל הכבד: הִשְׁגָּה, הִשְׁגֵּיתִי, מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ (דברים כז יח), מַשְׁגֶּה יְשָׁרִים בְּדֶרֶךְ רָע (משלי כח י).

ועניין אחר: שִׁגָּיוֹן לְדָוִד (תהלים ז א), עַל שִׁגְיֹנוֹת (חבקוק ג א).

שׂגה – שָׂגִיתִי, וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד (איוב ח ז), יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם (איוב ח יא).

והפועל הכבד: הִשְׂגָּה, הִשְׂגֵּיתִי, וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל (תהלים עג יב). וכבר נאמר בלשון אל"ף: מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם (איוב יב כג), [כמו מַפְלִיא, מַצְבִּיא; ואילו היה מלשון הה"א נאמר מַשְׂגֶּה, כמו מַשְׁגֶּה.] הֶן אֵל שַׂגִּיא (איוב לו כו).

שׁוה – נמצא בעקר זה שלשה עניינים. הראשון: פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה (משלי כו ד), וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ (משלי ג טו), וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה (משלי כז טו). וקרוב לו: כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה (אסתר ז ד).

והפועל הכבד: הֲלוֹא אִם שִׁוָּה פָנֶיהָ (ישעיהו כח כה).

והעניין השני: אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי (תהלים קלא ב), שִׁוִּיתִי יְיָ לְנֶגְדִּי תָמִיד (תהלים טז ח), שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר (תהלים פט כ), הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו (תהלים כא ו), מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת (תהלים יח לד).

והעניין השלישי: וְלֹא שָׁוָה לִי (איוב לג כז), וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי (אסתר ה יג), אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם (אסתר ג ח).

שׂחה – שָׂחָה, שָׂחִיתִי, יִשְׂחֶה, כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׂ הַשֹּׂחֶה לִשְׂחוֹת (ישעיהו כה יא), כִּי גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ (יחזקאל מז ה). והפועל הכבד: הִשְׂחָה, יִשְׂחֶה, אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה (תהלים ו ז).

שׂטה – וְאַתְּ כִּי שָׂטִית (במדבר ה כ), כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ (במדבר ה יב), אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ (משלי ז כה), שְׂטֵה מֵעָלָיו (משלי ד טו).

שׂכה – וְעַל כָּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה (ישעיהו ב טז), מַשְׂכִּיֹּתָם (במדבר לג נב), בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף (משלי כה יא).

שׁלה – שָׁלָה, שָׁלִיתִי, שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד (ירמיהו יב א), אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ (איכה א ה), יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים (איוב יב ו) – על העקר ומלאת החסרון. וכבר נשתמשו בעקר זה בלשון ו"ו היא למ"ד הפעל במקום הה"א: לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי (איוב ג כו), שָׁלֵו הָיִיתִי (איוב טז יב), וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט (יחזקאל טז מט), יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה (זכריה ז ז), וְשַׁלְוֵי עוֹלָם (תהלים עג יב).

ועניין שני בעקר זה: הִשְׁלָה, לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי (מ"ב ד כח).

ולשון נִפְעַל: נִשְׁלָה, נִשְׁלֵיתִי, בָּנַי עַתָּה אַל תִּשָּׁלוּ (דה"ב כט יא).

שׁנה – כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי (מלאכי ג ו), יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב (איכה ד א), עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב (משלי כד כא), וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם (אסתר ג ח).

והפועל הכבד: וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ (מ"ב כה כט), מְשַׁנֶּה פָנָיו (איוב יד כ), וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא (קהלת ח א), וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ (ש"א כא יד).

ועניין שני: וְלֹא שָׁנָה לוֹ (ש"ב כ י), וְלֹא אֶשְׁנֶה <עמ' 97> לוֹ (ש"א כו ח), אִם תִּשְׁנוּ יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם (נחמיה יג כא), וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ (מ"א יח לד), וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף (בראשית מג טו).

נִשְׁנָה, יִשָּׁנֶה, וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם (בראשית מא לב).

שׁסה – הוּא יִשְׁסֶה (הושע יג טו), שֹׁסִים אֶת הַגֳּרָנוֹת (ש"א כג א), זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ (ישעיהו יז יד).

[והפעל הכבד: שׁוֹסֶה, יְשׁוֹסֶה,] וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי (ישעיהו י יג), מְשׁוֹסֶה, וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ (תהלים מד יא). אך שַׁסֻּהוּ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ (תהלים פט מב) לא יצא מעקר זה [על אחד מן הפנים, כי לו היה מן הקל היה שָׁסוּהוּ קמוץ השי"ן, כמו עָשׂוּהוּ,] ולו היה מן הכבד היה נאמר שִׁסּוּהוּ בחרק השי"ן, [כמו עִנּוּהוּ, צִוּוּהוּ.]

שׁעה – אסף עקר זה ארבעה עניינים. הראשון: וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה (בראשית ד ה), וַיִּשַׁע יְיָ אֶל הֶבֶל (שם פסוק ד).

והעניין השני: יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל עֹשֵׂהוּ (ישעיהו יז ז), וְלֹא יִשְׁעֶה אֶל הַמִּזְבְּחוֹת (ישעיהו יז ח), וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל (ישעיהו לא א), וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר (שמות ה ט).

והשלישי: וְלֹא תִשְׁעֶינָה עֵינֵי רֹאִים (ישעיהו לב ג). ויתכן להיות מזה אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ (ישעיהו מא י), וראוי להיות אל תִּשְׁתָּעֶה, כמו שהודעתיך באַל תִּתְגָּר בָּם (דברים ב ט), תִּתְכָּס (בראשית כד סה). רק וְעֵינָיו הָשַׁע (ישעיהו ו י) איננו מעקר זה.

והרביעי: שָׁעָה, שָׁעִיתִי, שְׁעֵה מֵעָלָיו וְיֶחְדָּל (איוב יד ו), שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי (ישעיהו כב ד).

ולא יצא מעקר זה הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה (תהלים לט יד), ולא וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד (תהלים קיט קיז), לפי שהוא על משקל וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם (בראשית יח ה), נִסְעָה וְנֵלֵכָה (בראשית לג יב), על כן לא יתכן להיות רק כמוהם מן לשע או מן נשע, והיתה השי"ן בו ראויה להדגש, וגם כן היתה ראויה הקו"ף וְאֶקְחָה וסמ"ך נִסְעָה, אבל הרפום להקל מעליהם.

שׁפה – שֻׁפָּה, שֻׁפֵּיתִי – פועל לא הוזכר פועלו, וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ (איוב לג כא). אך וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי (במדבר כג ג) אחד מן השְׁפָיִים, כמו עֶדִי מן עֲדָיִים.

שׁקה – הִשְׁקָה – פועל כבד – וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים (יואל ד יח), וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם (במדבר ה כז), וְהִשְׁקֵיתִי אֶרֶץ צָפָתְךָ (יחזקאל לב ו), וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה (בראשית כד מו), וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן (בראשית כט י), וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב (אסתר א ז), הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ (נחמיה א יא), וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה (ויקרא יא לד), שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי (הושע ב ז). וכבר הומר מיו"ד זאת ו"ו: וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי (תהלים קב י). והפועל שלא הוזכר פועלו: שֻׁקָּה, יְשֻׁקֶּה – וּמֹחַ עַצְמוֹתָיו יְשֻׁקֶּה (איוב כא כד), מְשֻׁקֶּה.

שׁרה – פועל כבד: שֵׁרִיתִי, אִם לֹא שֵׁרִיתִיךָ לְטוֹב (ירמיהו טו יא) – לולי הרי"ש היה נדגש, יְשָׁרֶה, מְשָׁרֶה.

שׂרה – וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים (הושע יב ד), כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים (בראשית לב כט), לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה (ישעיהו ט ו).

שׁשׁה – שִׁשָּׁה – פועל כבד עובר, שִׁשֵּיתִי, וְשִׁשִּׁיתֶם הָאֵיפָה (יחזקאל מה יג), יְשַׁשֶּׁה, מְשַׁשֶּׁה.

ובעקר עניין אחר: וְשֹׁבַבְתִּיךָ וְשִׁשֵּׁאתִיךָ (יחזקאל לט ב) [– האל"ף כתובה במקום למ"ד הפועל.]

שׁתה – וּמַיִם לֹא שָׁתָה (שמות לד כח), וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי (דברים ט ט), אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ (בראשית מד ה), וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן (בראשית ט כא), בַּל יִשְׁתָּיוּן (תהלים עח מד), מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה (אסתר ט יז).

ולשון נִפְעַל: נִשְׁתָּה, יִשָּׁתֶה – וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה (ויקרא יא לד).

<עמ' 98> תוה – וְהִתְוִיתָ תָּו (יחזקאל ט ד), וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הִתְווּ (תהלים עח מא), אַתְוֶה, מַתְוֶה, הַתְוֶה, הַתְווּ, הַתְוִי.

ופועל כבד אחר: תִּוָּה, תִּוִּיתִי, וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר (ש"א כא יד) – משפטו להיות וַיְתַוֶּה, [כמו וַיְצַו – וַיְצַוֶּה.] וחשוב מעקר זה תְּתָאוּ לָכֶם (במדבר לד ז), האל"ף כתובה במקום ו"ו, נאמר תֵּאָה, תֵּאִיתִי, יְתָאֶה, מְתָאֶה, תְּתָאוּ. ונאמר כי וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם (במדבר לד י) מעקר זה, והוא דבר רחוק מאד, [מפני שלא נאמר וְהִתְאֵיתֶם או וְהִתְוֵיתֶם עד שיצא על משקל והפעלתם, אבל וְהִתְאַוִּיתֶם, אם יהיה מעקר זה נמצא יוצא על משקל וְהִפְעַלִּיתֶם] ולא נמצא בכל המקרא כמהו, ועל כן נכון להיותו מעקר אחר.

תכה – תֻּכָּה – פועל לא הוזכר פועלו על משקל צֻוָּה, ולרבים: תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ (דברים לג ג) – על משקל וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו (איוב לג כא), יְתֻכֶּה, מְתֻכֶּה.

תלה – וְתָלָה אוֹתְךָ (בראשית מ יט), וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ (דברים כא כב), תֹּלֶה אֶרֶץ (איוב כו ז), כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי (דברים כא כג), תְּלֻאִים לְךָ (דברים כח סו), וְעַמִּי תְלוּאִים (הושע יא ז).

והפועל הכבד: תִּלָּה, תִּלִּיתִי, שִׁלְטֵיהֶם תִּלּוּ עַל חוֹמוֹתַיִךְ (יחזקאל כז יא).

תנה – תָּנָה, תָּנִיתִי, יִתְנֶה, גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם (הושע ח י).

והפועל הכבד: הִתְנָה, הִתְנֵיתִי, הִתְנוּ אֲהָבִים (הושע ח ט).

ופועל כבד אחר: תִּנָּה, תִּנֵּיתִי, לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח (שופטים יא מ), [כמו עִנָּה, עִנֵּיתִי, לְעַנּוֹת.]

תעה – תָּעָה לְבָבִי (ישעיהו כא ד), תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד (תהלים קיט קעו), וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ (ישעיהו כח ז), וְהִנֵּה תֹעֶה (בראשית לז טו), וַתֵּתַע (בראשית כא יד) ועקרו וַתִּתְעֶה, וּלְדַבֵּר אֶל יְיָ תּוֹעָה (ישעיהו לב ו), בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (יחזקאל מד טו).

ולשון נִפְעַל: נִתְעָה – אַל יַאֲמֵן בַּשָּׁו נִתְעָה (איוב טו לא), כְּהִתָּעוֹת שִׁכּוֹר (ישעיהו יט יד).

והפועל הכבד: כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה (הושע ד יב), כִּי הִתְעֵיתֶם בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם (ירמיהו מב כ), וַיֶּתַע מְנַשֶּׁה (דה"ב לג ט) – [בסגול תחת היו"ד,] עקרו וַיַּתְעֶה, [על כן תי"ו וַתֵּתַע הראשנה הנקודה בצרי, שמשפטו וַתִּתְעֶה בחרק, שהיא התועה, אבל מנשה הוא המתעה, ועל כן ראוי להיות וַיַּתְעֶה.] וְרֶסֶן מַתְעֶה עַל לְחָיֵי עַמִּים (ישעיהו ל כח), מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים (ישעיהו ג יב).

תם המאמר השלישי מספר מחברת אותיות הנוח והמשך שחבר ר' יהודה בר' דוד המכונה חיוג דממדינת פאס, שתרגם אותו בלשון הקדש ר' משה הכהן בר' שמואל קרטבי לבחור החמד ר' יצחק בר' שלמה הנשיא, המקום יזכהו להתבונן וללמוד וללמד וישמרהו ויחייהו וכן יהי רצון, וכתומו תם כל הספר.