קטגוריה:בראשית ח כ

(כ – כב)    למה נתרצה כ"כ ע"י הקרבן. ומ"ש שלא יוסיף לקלל וכו' כי יצר לב האדם רע. הלא בעת גזרת המבול היה זה סבה שיבא המבול כמ"ש וירא ה' כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע ויאמר אמחה את האדם. ולמה כפל ולא אוסיף להכות כל חי. הלא זה הוא הקללה. ומ"ש עוד כל ימי הארץ זרע וכו', הלא כן היה גם קודם המבול:

• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

ויבן נח מזבח. התבונן נח: מה טעם ריבה הקב"ה בטהורה יותר מן הטמאה? אלא שהוא רוצה להקריב מהן. מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה... ויעל עולות במזבח, על מזבח הגדול שבירושלים, ששם הקריב אדם הראשון, שנאמר: "ותיטב לה' משור פר". עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, והכל כשרים להיקרב: בהמה חיה ועוף, זכרים ונקבות, תמימים ובעלי מומין, טהורים אבל לא טמאים, והכל קרבו עולות, ועולה שהקריבו ישראל טעונה הפשט וניתוח. וגוים בזמן הזה רשאין לעשות כן. מנא הני מילי? אמר ר' הונא, דאמר קרא: ויבן נח מזבח לה' וגומר. בהמה ועוף כמשמען. חיה הרי היא בכלל בהמה. זכרים ונקבות תמימים ובעלי מומין, תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. בעלי מומין, לאפוקי מחוסר אבר דלא, דאמר ר' אלעזר: מנין למחוסר אבר שנאסר לבני נח? דכתיב: "ומכל החי" וכו' כדכתוב לעיל ברמז נ"ד. טהורה אבל לא טמאה, טהורה וטמאה בההיא שעתא מי הוי? אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאותן שעתידין ליטהר. מנא ידע? אמר רב חסדא: העבירום לפני התיבה, כל שהתיבה קולטתו טהור. ר' אמר: הבאים מאליהן. הכל קרבו עולות, כמאן דאמר לא קרבו שלמים לבני נח. וגוים בזמן הזה רשאין לעשות כן, דתנו רבנן: "דבר אל בני ישראל", בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ואין הגוים מצווין, לפיכך כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה. ואסור לסייען, ואסור לעשות שליחותן, ואורויי להו שרי.

ר' יוסי אומר: המעלה בחוץ אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח. ר' שמעון אומר: אפילו לא העלה אלא על הסלע או על האבן חייב. אמר רב הונא: מאי טעמא דר' יוסי? דכתיב: ויבן נח מזבח לה'. אמר ר' יוחנן: מאי טעמא דר' שמעון? דכתיב: "ויקח מנוח את גדי העזים ויעלהו על הצור לה'". ואידך נמי, הכתיב: ויבן נח מזבח? ההוא גובהה בעלמא. ואידך נמי, הכתיב "ויקח מנוח"? הוראת שעה היתה. ואיתימא היינו טעמא דר' שמעון, כדכתיב: "מזבח פתח אהל מועד", ואין מזבח בבמה: