תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא עד העפר שממנו הוא נברא (כלומר, האדם תמיד מוצא את מותו, וזאת בניגוד לה' שקיים לנצח כפי שנכתב בפסוק הקודם), וַתֹּאמֶר: "שׁוּבוּ חיזרו לעפר, אני גוזר עליכם שבסוף כולכם תמותו בְנֵי אָדָם".
עם טעמים:
תָּשֵׁ֣ב אֱ֭נוֹשׁ עַד־דַּכָּ֑א וַ֝תֹּ֗אמֶר שׁ֣וּבוּ בְנֵֽי־אָדָֽם׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
"תשב", כמו שהיית מעון הרוחות מאז, כן בעת "תשב אנוש עד דכא", שהגוף יאפסו כחותיו עד שידכא וישוב אל האפס, בזה "תאמר שובו בני אדם", תצוה לבני אדם שישובו מן חיי החומר אל מעונם ששכנו שם בתחלה, והוא שישובו אליך אל, שבך שכנו מעולם ועד עולם:
ביאור המילות
"עד דכא". מציין דכא כמקום מופשט שלשם ישוב האנוש, ותאמר שובו אל מקומכם בתחלה. אל המעון שהוא האל:
