קטגוריה:משלי יב טז
אויל ביום יודע כעסו וכסה קלון ערום
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
אֱוִיל בַּיּוֹם יִוָּדַע כַּעְסוֹ וְכֹסֶה קָלוֹן עָרוּם.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
אֱוִ֗יל בַּ֭יּוֹם יִוָּדַ֣ע כַּעְס֑וֹ
וְכֹסֶ֖ה קָל֣וֹן עָרֽוּם׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
אֱוִ֗יל בַּ֭/יּוֹם יִוָּדַ֣ע כַּעְס֑/וֹ וְ/כֹסֶ֖ה קָל֣וֹן עָרֽוּם׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים:
• ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
רש"י (כל הפרק)
רלב"ג (כל הפרק)
"אויל ביום יודע כעסו". הנה האויל יפרסם קלונו כי ביו' שישמעו כל האנשים דבריו יודע להם כעסו והתאוננו על מה שהו' קלונו כי אולתו תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו ואמנם הערום כשקרה לו רע בסבת סכול עצתו הוא כוסה קלונו ומעלימו מהאנשים כדי שלא יהיה לבוז בעיניהם:
מלבי"ם (כל הפרק)
"אויל ביום יודע כעסו וכוסה קלון ערום", מדרך החכמה והתבונה והשכל להאריך אף ושלא להראות כעסו תיכף, שאף שי"ל כעס בלבו לא יגלנה לחוץ, כי הכעס עצמו היא מדה מגונה וטוב לכסותה שהיא גנאי לו ומעיד על רוע תכונת נפשו, כמ"ש שכל אדם האריך אפו, ארך אפים רב תבונה, אבל הואיל שלא נטע בנפשו חקות החכמה להתנהג על פיה, אינו מורגל לעצור ברוחו ולהאריך אפו, כמ"ש קצר אפים יעשה אולת, ואמר קצר רוח מרים אולת, ולכן תיכף ביום שי"ל כעס יודע לכל, כי יוציאו לחוץ בפועל, והנה מחקי החכמה והתבונה להאריך אף ושלא לנקום, שהנקמה והנטירה ועשות רע לחברו הגם שחטא לו הוא נגד חקי החכמה, אבל גם מי שלא למד חקי החכמה יעשה זאת מצד הערמה, כי אם יכעוס יקלהו חברו ויבזהו וכן יתבזה אצל הרואים והשומעים, ולכן "הערום כוסה קלון" כדי שלא יגיע לו קלון ע"כ מכסה הכעס בלב בערמה, עד יגיע זמן להנקם באופן שלא יגיע לו בזיון, וזה מן הערמה לא מן החכמה, שהחכמה תצוה לכסות גם הכעס עצמו ולבל ימשול גם ברוחו בנעלם, אבל האויל לא לבד שאינו מכסה כעסו מן הלב וכחות הנפש הוא מודיע אותו גם לאחרים עד שיגיע לו קלון:
תרגום מצודות: אויל בו ביום שכועס על מי, ביום הזה יודע כעסו ויתפרסם בו בעולם, כי מיד יתקוטט עמו ויבזהו; אבל הערום, עם כי יכעס, כוסה הוא את הקלון, ולא יבזה את רעהו מיד בפרסום.
תרגום ויקיטקסט: האויל - ביום שהוא מתעצבן, כעסו נודע ומתגלה מייד לסובבים אותו;
אולם הערום (הפיקח) יודע שהכעס הוא אות קלון (ביזיון) עבורו, ולכן הוא מכסה (מסתיר) אותו.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יב טז.
דקויות
הפסוק ממליץ למי שכועס, להסתיר את הכעס ולא למהר לגלות אותו בפומבי:
אויל = שטחי; ביום = "בפרהסיה ולעין כל" (המאירי), וגם ביום = באופן מיידי: "ביום שהוא כועס, בו ביום הודיע כעסו; שהוא מתגרה ומחרף חברו ברבים, ואין מעצר לרוחו" (רש"י).
אויל ביום ייוודע כעסו = אדם שטחי אינו מסוגל להסתיר את הכעס שלו; הוא צועק ומקלל, וכך כל מי שנמצא בסביבתו יודע מייד שהוא כועס.
קלון = ההיפך מכבוד, כמו ב(משלי יב ט): "טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ, מִמְּתַכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם"*; הכעס המתפרץ הוא קלון עבור האדם: הוא מראה שהאדם אינו שולט בעצמו. מישהו או משהו אחר (זה שהכעיס אותו) שולט בו. האויל מגלה מייד את כעסו, ולכן קלונו מתגלה לעין-כל, ולעומתו -
ערום = פיקח, היודע להטעות ולהיזהר מהטעיות; וכוסה קלון ערום = הפיקח מכסה ומסתיר את הכעס, שהוא אות-קלון עבורו. הפיקח מבין, שגם אם הוא כועס - כדאי לו להטעות את האחרים כך שיחשבו שהוא רגוע.
אז במקום לצעוק בקול רם - הוא 'צועק' בלחש, או יוצא למקום מבודד כדי להרגיע את עצמו, ואז חוזר לשגרה, מבלי לבייש את עצמו ולהכתים את תדמיתו.
החכם יודע שאין טעם לכעוס כלל; הערום עדיין לא הגיע לדרגה זו, הוא כועס, אך יודע שכדאי לו להסתיר את כעסו כדי לשמור על כבודו.
הקבלות
פסוק בהמשך הפרק מלמד, שאדם ערום יודע להסתיר גם דברים חיוביים, מסיבות חינוכיות, (משלי יב כג): "אָדָם עָרוּם - כֹּסֶה דָּעַת..."*.
פסוקים נוספים בתנ"ך מקשרים בין אוילים לבין כעס ומריבות:
- (משלי כ ג): "כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב, וְכָל אֱוִיל יִתְגַּלָּע"*
- (משלי כז ג): "כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל, וְכַעַס אֱוִיל כֹּבֶד מִשְּׁנֵיהֶם"*
- (איוב ה ב): "כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ, וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה"
כשתופסים את העובדות בצורה שטחית, על-פי הרושם הראשוני, קל מאד להגיע למסקנה שהזולת אשם במשהו, לכעוס עליו ולריב עמו.
- לפי רוב המפרשים, כעס הוא עצבנות, אולם ישנם פסוקים רבים שבהם כעס = צער ותסכול:
- (איוב ו ב): "לוּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי והיתי[וְהַוָּתִי] בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד"
- (איוב יז ז): "וַתֵּכַהּ מִכַּעַשׂ עֵינִי, וִיצֻרַי כַּצֵּל כֻּלָּם"
- (קהלת א יח): "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס, וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב"
- (קהלת ב כג): "כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ, גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם זֶה הֶבֶל הוּא"
- (תהלים ו ח): "עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי, עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי"
- (תהלים לא י): "חָנֵּנִי ה' כִּי צַר לִי,עָשְׁשָׁה בְכַעַס עֵינִי נַפְשִׁי וּבִטְנִי"
- (שמואל א א ו): "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ.. אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתֶךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה"
לפי זה, "אין משל זה מדבר על תגובת האויל... אלא על גורלו: סופו של האויל - היינו כאב כשלונו - יתגלה לעין כול" (אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 249). לפי זה יש לפרש גם את החצי השני של הפסוק: אדם ערום מצליח לכסות ולהסתיר את כשלונו - גם כשהוא נכשל, הוא נחלץ מזה מהר, לפני שאנשים מסביבו שמים לב לכך.
בדומה לכך פירש רמ"ד ואלי: "ולכן כתוב... בַּיום דווקא, בסימן הידיעה, והוא היום שיקבל את פורענותו על דרכו הרעה, ויראה השכר של החכם על דרכו הטובה, שאז", (תהלים קיב י): "רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס, שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס, תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד", "... שיכעוס על מפלתו ועל טובתם של ישראל בזמן הגאולה... אבל בין כך ובין כך, הוא מלעיג עליהם ומחרפם ומגדפם, וישראל צריכים להערים ולהעלים ולסבול את קלונם, כי הוא לכלה פשע ולהתם חטאת... וביום ההוא, הקלון ייהפך לכבוד, וזהו שאמר: וכוסה קלון ערום" (רמ"ד ואלי).
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria
דפים בקטגוריה "משלי יב טז"
קטגוריה זו מכילה את 5 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 5 דפים.
