מלבי"ם על משלי יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על משלי · יב · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אהב מוסר אהב דעת", יש הבדל בין מוסר ובין תוכחה, שהתוכחה הוא שמתוכח עמו בראיות השכל ומראה לו מה טוב ומה רע, והמוסר מכריחו לקבל דבריו ע"י עונשין, או שמתירא מפני עונש המיסר או מקצפו וצויו כקטן המתירא מפני הגדול, או שהמיסר מודיע לו עונשי ה' לממרה דבריו, והנה האוהב תוכחת בודאי אוהב דעת כי התוכחה בנויה על ראיות השכל והדעת, ואמר פה שגם "האוהב מוסר אוהב דעת", כי גם שרשי המוסר בנוים על יראת ה' וידיעת השגחתו וגמולו וענשו שנתבארו ע"י הדעת, ומבואר אצלי שהדעת רובו בנוי על השגת החושים ודברים הברורים בראיית החושים שהם המפורסמות והמקובלות, מה שאירע לדור המבול והפלגה וסדום ומצרים, ואשר עשה לעדת קרח, וא"כ אוהב דעת. והשונא מוסר הוא בודאי בער והיינו איש בלתי מוכן לקבל הדעת, כי גם הילדים ייראו מיראת העונש ויקבלו מוסר מיראה, אבל "השונא תוכחת" שהיא בנויה על וכוחי השכל י"ל שאינו בער, הודיע לנו כי גם הוא "בער" וכבהמה יחשב, כי איש הראוי להקרא אדם חי מדבר כבר מוכן בטבעו לקבל התוכחת, ועכ"פ שלא לשנוא את התוכחה הבאה לפקוח עיני שכלו:

ביאור המילות

"מוסר, תוכחת". הבדלם למעלה (ג' י"א).

" בער", הוא הדומה כבהמה שאין בו אף דעת הפשוט, כמו הידיעה הנקנה ע"י החוש והמושכלות ראשונות, כמ"ש איש בער לא ידע, ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"טוב יפיק רצון מה' ואיש מזמות ירשיע", מבואר אצלנו שפעל זמם מורה על מחשבות עמוקות שמעמיק במחשבתו איך להוציא איזה דבר, ואם בא בעניני החכמה מורה על מחשבות עמוקות בעניני החכמה, ואם בא במחשבה שחושב נגד חברו הוא לרוב לרע, ואמר מחשב להרע ההוא בעל מזימות יקרא, כי אז מעמיק במחשבתו איך ירע לחברו ואיך ילכדנו במצודתו, ופעל מרשיע כשבא בהפעיל, אם הוא עומד, מורה שרשעתו גברה מאד עד שיוצא להרע לאחרים ברשעו, כי הרשע כולל בין בין אדם למקום בין בין אדם לחברו, והמרשיע עושה רשע נגד חברו, אומר האיש "הטוב" לא יעמיק מזימות, רק "יפיק רצון מה'", ישתדל להוציא רצון מה' שירצה ה' את מעשהו, כענין גול אל ה' דרכך ויכונו מחשבותיך, שאז יכונן ה' מחשבותיו הפשוטים על תכלית הנרצה אצל ה', ויש הבדל בין חפץ ובין רצון, שהרצון הוא שירצה הדבר מצד שכן ראוי ונכון מצד הראוי והיושר והטוב, והרצון שיפיק מה' הוא שירצה ה' בו מצד שהוא ראוי לזה, והטוב יכין מחשבותיו בענין שימצא ה' רצון במו, והוא לא יעמיק מזימות ולא ירשיע, "ואיש מזמות" הבלתי סומך על ה' רק מעמיק מזימות עמוקות יעשה מעשים "להרשיע":

ביאור המילות

"איש מזמות". פעל זמם בא לרוב לרע, ומזימות כשאינו על עמקות החכמה היא לרע. ומרשיע בהפעיל והוא עומד מורה הפלגת הרשע, וההבדל בין חפץ ובין רצון בחבורי התו"ה ויקרא (סי' ל' ל"א):

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא יכון אדם ברשע ושרש צדיקים בל ימוט", יש הבדל בין כן ובין שורש, שהכן הוא בסיס הנעשה לדבר בתלוש, כמו כיור נחשת וכנו נחשת, שהדבר עומד הכן ע"י הכן, והשורש הוא במחובר, והוא דבר מתאחד עם הענפים, והרשעים אין להם שורש, כי שורש האדם הוא למעלה במקום טהרה, שהאדם דומה כעץ הפוך ששרשו למעלה והוא המוח שהוא שורש האדם והוא נטוע בעולם השכל שמשם מקבל שפעו, והצדיק דבוק בשרשו העליון, לא כן הרשע שנכרת משרשו העליון, והוא עומד הכן על עולם החומרי בגופו לבד, כדבר שעומד על בסיס בתלוש, אבל הכן הזה ג"כ עתיד להתמוטט, אחר שעשרו מקובץ ע"י רשע, אבל הצדיקים י"ל שרש ולמה האדם דומה לאילן ששרשו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה, והגם שהנוף יתמוטט לפעמים אל הצד, השורש לא ימוט והוא במקום טהרה ובמקום קיום העולם הרוחני, ועי"ז גם הנוף יטה אחר השורש:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשת חיל עטרת בעלה וכרקב בעצמותיו מבישה", העטרת הוא לבוש וחוץ מגוף האדם, וישימה על ראשו, והוא אות המעלה והכבוד, כן אשת חיל חוץ ממה שהיא מחזקת עצמותיו היא עטרה לראשו, יתהלל בה ועל ידה לפני רבים עמים כמ"ש נודע בשערים בעלה, והמבישה היא העצלה במעשיה, לא לבד שאינה לכבוד לו כי אדרבה יסתיר אותה והיא כרקב בעצמותיו, כי האשה היא עצם מעצמיו, והוא דומה כמו שחלק ממנו נרקב, כי מחצית גופו השנית שהיא אשתו מעלה רקב וירקיב גם את חלקו:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מחשבות צדיקים משפט תחבלות רשעים מרמה", יש הבדל בין מחשבה ועצה ותחבולה, החושב עדן אין לו עצה רק מעלה על לבו ענינים בכח מחשבתו, ולפעמים חושב על צדדי האפשר אם לעשות ואיך לעשות דבר, ואחר שיכון בידו דבר ברור אז נאמר שיעץ עצה, ומי שמיעץ כמה עצות, כמו במלחמה שמיעץ כמה מיני עצות שיעמדו נגד עצות של האויב הבלתי ידועים לו, זה נקרא תחבולה שהוא קישור כמה עצות, והצדיקים גם המחשבה הפשוטה שלהם הוא משפט שילכו בדרך המשפט והצדק ולא יטו ממנו, והרשעים גם התחבולות שהוא קישור עצתם הוא שיעשו רמיה לרמאות את רעיהם ולעשוק ולגזול, ולכן הצדיקים א"צ לתחבולות, כי די במחשבה שהוא לעשות משפט שזה הדרך הישר שא"צ להתחבל ולהתנכל, והרשעים אחר שצריכים להטות מן המשפט ולצוד את רעיהם במכמורת ע"י מרמה, צריכים לתחבולות וקישור עצות רעות רבות זה בזה, איך ילכדו את העשוקים במצודתם:

ביאור המילות

"מחשבות, תחבולות". למעלה (י"א י"ד):

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"דברי רשעים ארב דם", הדבור הוא מה שידבר באורך ובהצעת דברים ודברי רשעים יאריכו לשונם להפיק מחשבתם שאורבים לדם, כי ידברו לה"ר ורכילות להשחית את רעיהם, "והישרים" הם שנטוע בלבם חקי היושר בטבע ועושים לפנים משורת הדין שהוא הפך מן ארב דם, "פיהם יצילם" וכבר אמר (י"א ז') צדקת ישרים תצילם ובהות בוגדים ילכדו, שם מדבר שע"י צדקתם ינצלו מרעות טבעיות והשגחיות שהוא ההות של בוגדים, בזה ינצלו בזכות צדקתם, ופה מדבר מרעות בחיריים, שמזה יצילם פיהם הדובר כפי חקי החכמה ע"פ היושר, ומורה איך להנצל מן המארב של הרשעים:

ביאור המילות

"דברי". הדבור הוא באורך, כמו שכתבתי בחבורי התו"ה ויקרא (סי' ג'):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הפוך רשעים ואינם", הרשעים הגם שנראה שהם מושרשים בחוזק, הנה כשמגיע שעת עונשם כשנתמלא סאתם הקב"ה מהפך אותם, שההיפוך הוא מהפך אל הפך, בין באיכות בין בכמות בין במצב, וכשיהפך השורש למעלה והענפים למטה בעץ, או ראשו למטה ורגליו למעלה באדם, זה נקרא הפך, כמ"ש הפך משורש ערים, ואז אינם עוד במציאות, כמ"ש ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן ויעבור והנה איננו, וזה לו מדה כנגד מדה, כי הרשע הולך הפוך, כי האדם דומה כעץ ששרשו למעלה שהוא ראשו וענפיו דבוקים בארץ, והרשע שראשו ומוחו ומחשבותיו דבוקים בארץ הוא הפוך, ועונשו שיהפך ה' אותו, שהוא הכליון הגמור, אבל "בית צדיקים יעמד", שהצדיק גם אם יענש, יענש תיכף כשיחטא, ושבע יפול צדיק וקם, כי לא יעקר שרשו רק יכהו בקנינו וביסורים, ולא לבד הצדיק עצמו שאפילו ביתו יעמוד, וכבר אמר (למעלה י' כ"ה) כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם, ושם מדבר על רעות טבעיות, ופה מעונשים השגחיים, ובמדרש פ' נח דרש שני הכתובים על דור המבול ונח:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לפי שכלו יהולל איש", השכל הוא כח מיוחד באדם השולט על דברים שאין הבינה שולטת, כמו להבין חקי החכמה על אמתתם (וכבר בארו חכמי הלשון שלכן לא תמצא לשונות של בינה סמוכים אצל חכמה שיאמר בינו חכמה כמ"ש ומשכילים בכל חכמה, כי זה למעלה מבינת האדם) וכן להבין ההשגות העליונות כבוד ה' וכיוצא שא"א להשיג ע"י היקשים ומופתים שהתחלתם בנוים על המוחשות או מושכלות ראשונות, ישיג בכח השכל. והנה סתם שכל המוזכר בכתבי הקדש הוא לטוב, אבל לפעמים יצר הלב ושקיעתו בתאות יטעה את השכל, כי הלב הוא הכח הממשלה אשר בנפש, והוא צריך ליועצים שהם הבינה והשכל, אבל כאשר יתגברו בו הציורים הרעים והתאוות ימשיך גם את היועצים שיעצוהו כפי רצון היצר, ואז יעזרהו השכל לרוע, ומי "שלבו" שהוא כח הממשלה "נעוה" וסר מדרך הישר והחכמה, אז גם "השכל יהיה לבוז", כי ילך כעבד לשרת את התאוה והיצר, וז"ש "שהאיש יהולל לפי שכלו", שאם י"ל שכל גדול ישכיל את חקי החכמה וישכיל באמתת דרכי ה' ויהיה לתהלה ותפארת, וכ"ז בשהלב ישר, היינו שכח המושל שבו, נוהג כפי חקי החכמה והבינה ובלתי שומע ליצריו הזונים, אבל כשהוא "נעוה לב", אז" יהיה השכל לבוז", כי כל ששכלו גדול יותר, כן יעזרהו לרוע:

ביאור המילות

"שכלו". גדר והבדל בין שכל לחכמה ובינה בארו דורשי הלשון, וע"ע לקמן (י"ג ט"ו), "ונעוה לב", לב, עוה ועקש, ויש הבדל בין עקש לב, ועוה לב, שהעקש בא על דבר חושיי, והעוה הוא עוות הגיוני וכולל גם עוות השכל והבינה שנמשך ע"י קלקול הלב ותאותיו, ומלת יהיה על השכל, שהשכל יהיה לבוז:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם", באשר בין אותות הכבוד המוסכמים בין העם הוא שלא יעשה מלאכה בעצמו כי זה נחשב לקלון ופחיתות הכבוד, הגם שיצויר שע"י שיבחר בכבוד ולא יעשה מלאכה יהיה חסר לחם, למד דעת כי אין זה מן החכמה, הוא רק מתכבד (ור"ל נראה מתכבד ואינו כן כי זה גדר ההתפעל), והוא "חסר לחם", שזה קלון אמתי שהוא אין לו עבד שיעבוד עבודתו. אבל הנראה "נקלה" ע"י שעובד לעצמו הוא י"ל כבוד באמת, "כי י"ל עבד" כי הוא עצמו עובד לעצמו, וישבע לחם. ובדרך המשל המתכבד ובוש מללמוד הוא חסר לחמה של תורה, והנקלה הוא עבד לעצמו היינו לנשמתו:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי", הצדיק הוא המתנהג עפ"י חקי הצדק, לא לבד שנוהג על פי החקים האלה עם ב"א, כי גם עם בהמתו נוהג בחקים האלה, ויודע תכונת נפשה לתת לה מזונותיה בעת הראוי וכפי הראוי, ושלא יכביד מלאכתה יותר על יכלתה, שגם זה מחקי החכמה והצדק, כמ"ש ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואח"כ ואכלת ושבעת וצער בע"ח דאורייתא, וזה ילמד מחקי הצדיק העליון ה' ית', כמ"ש חז"ל יודע הקב"ה שהכלב מזונותיו מועטים ולכן השהה אכילתו במעיו עד ג' ימים, שזה מחקי הצדק הכוללים. אבל הרשע שאינו מתנהג כפי חקי הצדק ונוהג הפך מהם, גם אם תראה ממנו מדת הרחמים הוא מצד האכזריות הנסתר בו, למשל שירחם על האדם הכבוש תחת ידו ולא יהרגנו כדי שיכבשנו לעבד לצרכו, שירחם על בהמתו ויוסיף במאכלה כדי שיכביד עליה עבודה ביתר שאת, כי הרחמים שלו שרשו הנאת עצמו מפני הצורך שי"ל בדבר ההוא, ובדרך המליצה, האדם מורכב משני חלקים, הגוף הוא הבהמה שלו והנפש הוא האדם, והצדיק המתנהג עפ"י חקי הצדק יתן לכל אחד חלקו. ובעת תסיתנו תאותו לצורך בהמתו, "יודע נפש בהמתו" דהיינו הנשמה שהיא הנפש של הגוף שהיא הבהמה, כי הנפש של הבהמה הזאת תאותה הפך תאות בהמתה וימית את תאות בהמתו להחיות את נפש בהמתו, והרשעים מרחמים על בהמתם לתת להם ככל תאותם ויכריתו את נפשה, וזאת אכזריות גדולה שיתאכזר על עצמותו ועל נשמתו הרוחניית:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא-יב) "עובד אדמתו ישבע לחם, חמד רשע מצוד רעים", אמר מי שהוא "עובד אדמתו", הגם שטבע האדם נוטה אל המנוחה והשביתה ממלאכה והאדמה צריכה עבודה, שגדר העבד הוא בעבודה קשה שמשועבד אליה יום ולילה, בכ"ז צריך האדם להשקיף על התכלית, שעי"כ "ישבע לחם". וטוב לו לסבול עול העבודה משיסבול צער רעב, וזה מצד כח הממשלה אשר בנפש שנקרא לב, אבל מי "שמרדף ריקים", להשיג פרנסתו ע"י מנוחה ולא יעבוד את אדמתו הוא "חסר לב", וא"ל כח המושל שיגעור על העצלות ע"י שיראה את הנולד.

ומאמר זה הוכפל לקמן (כ"ח י"ט) "עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף ריקים ישבע ריש, איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה", שם מדבר בענין אחר, כי המרדף ריקים יצייר בב' פנים:

  • הרודף להשיג פרנסתו בלא עבודה ע"י מסחר והליכות הימים והמדבריות או מציאות וכדומה, שזה ג"כ ענינים ריקים אחר שאין הריוח בטוח, ומענין זה מדבר שם, ונלמד מענינו שאמר ע"ז איש אמונות, רב ברכות, ר"ל מי שמאמין בה' וזורע אדמתו (כמ"ש אמונות זה סדר זרעים ופירש"י שמאמין בה' וזורע) ועי"כ ישיג רב ברכות מטל השמים מעל ומתהום רובצת תחת, ע"י שהוא מאמין ובוטח, וזה פירוש של "עובד אדמתו ישבע לחם", אבל "המרדף ריקים" ע"י שהוא אץ להעשיר ומבקש תחבולות להתעשר תיכף, אחר שאינו מאמין ובוטח תחת שחפץ להתעשר "ישבע ריש",
  • ופה מדבר במרדף ריקים להתעשר ע"י גזל וחמס, וסיפא דענינא מוכיח שאמר "חמד רשע מצוד רעים". שהרשע אינו רוצה לעמול ולעבוד רק חמד לחיות ע"י ציד של רעים, שצדים אנשים בצידם ולוקחים ממונם ע"י מרמה ותחבולות רשע, וזה "חסר לב" שאין לבו מושל עליו להתנהג כפי חקי החכמה, אבל "העובד אדמתו" ומתנהג בצדק שלא לעשוק ולצוד רק זורע והתבואה נשרשת בקרקע, "שורש צדיקים" היינו השורש שהשרישו באדמתם, יתן לחם לאוכל.

ושני הענינים האלה יש להם משל ומליצה, כי האדמה הזאת הנעבדת יש לה משל ומשל תוך משל, פה מדבר בענין הנפש שנמשלת בדברי החכמים לחלקת השדה שהיא כחנית ומוכנת להוציא פרי, וכמו שהאדמה צריכה עבודה להסיר משם הקוצים והדרדרים ולטמון בחובה את הזרע ולהשקותה ולעבדה, כן צריך להסיר מן הנפש את הציורים הרעים ולזרוע בה זרע החכמה והמוסר ולהשקותה במי השכל והדעת עד תוציא פריה קדש הלולים, והעובד אדמתו לסוף ישבע לחם שהיא מזון החכמה והמוסר שהוא לחם הנפשי, והמרדף ריקים, שהוא הרשע שלא עבד את אדמתו והוא חומד מצוד רעים, שהם ציורי התאוות אשר הקיפו מצודים גדולים על העיר הקטנה, ויצודו בחרמם את כחות הנפש הרוחנים הוא חסר לב, ואינו הולך בממשלת הנפש כפי חקי החכמה. אבל העובד אדמתו ומנקה אותה מן הקוצים וזורע בה זרעים האלהיים, שורש צדיקים יתן, שהיא החכמה:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בפשע שפתים מוקש רע", השפה מציין הדבור החיצוני, לפעמים לא ידבר בפה ובלשון רק בשפתים, ר"ל שאינו מחשב היטב מה לדבר, רק שפתיו נעות בלא תבונה והשכל, ולפעמים יפשעו השפתים בו ויכינו לו מוקש, למשל שמדבר לפני מלך ומוציא דבר שלא כהוגן מבלי לב ונלכד בדבריו, או כשעומד במשפט ולפעמים נלכד ע"י דבר אחד שמוציא בשפתיו בלי השכל, אולם הצדיק שמתנהג הכל ע"פ צדק כבר הוכנו שפתיו שלא להוציא דבר שלא כהוגן כמ"ש שפתי צדיק ירעו רבים, שפתי צדיק ידעון רצון, וגם כשהוא כבר בצרה יצא ממנה ע"י שפתיו שהוכנו לדבר ע"פ הדעת השמושי, כמ"ש במקומות הנ"ל:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מפרי פי איש ישבע טוב" יצייר במליצתו את האדם כעץ השדה, שיש אילן סרק ועץ פרי, עץ פרי עקרו הוא הפרי אשר ישוה לו, והאיש פריו הוא בפיו, שכמו שמובחר כחות העץ הוא פריו ושם יתגלה מהותו וטובו, כן כח הדבור והשכל המתגלה מפיו הוא פרי העץ הזה האישי, וסתם פה הנאמר בספר בא על החכמה, וכשמדבר בפיו דברי חכמה יוציא פריו ויבשילו אשכלותיה ענבים, ואז אינו אילן סרק (הפך החסר חכמה ובשער לא יפתח פיו שהוא אילן סרק) אולם אינו דומה כהאילן שמפריו לא ישבע הוא, רק ישבעו אנשים האוכלים, האיש ישבע בעצמו מפריו, כי פרי החכמה ישביעו נפש בעליהם בצחצחות ומוציאים כחותיו אל השלמות, ויש לאדם ב' סולמות בו יעלה אל השלמות, שהם העיון והמעשה, והנה מן החכמה ישבע בעצמו אולם המעשה שעושה בידיו צדקה וג"ח הוא הפרי המשביע לאחרים שמקבלים ממנו הטוב, ורק ה' ישיב לו גמולו, ועז"א "וגמול ידי אדם ישיב לו", ויש הבדל בן שכר ובין גמול, שהגמול הוא לפי ההתפעליות שהנפש מתפעל בעשייתו מצד המדות הנטיעות בנפשו, למשל עושה צדקה, מצד התפעלות הרחמים והחנינה או מצד התפעליות מדת האהבה הנטועה בנפשו לאהוב את חברו כנפשו, וכפי ההתפעליות הזה שזה מצד גדרו האנושי ישיב לו ה' גמול כפי תכונת נפשו. ויש הבדל בין שכר וגמול ובין השבה, המשיב משיב הדבר עצמו, לא כן השכר וגמול נותן דבר אחר תמורת הדבר, ור"ל שה' ישיב לו הצדק בעצמו שנתן לאחרים, באופן שלא חסר לנפשו מאומה. וכלל הדבר שפרי החכמה יאכל גוף הפרי, ופרי המע"ט יקבל מה' בדרך שכר וגמול:

ביאור המילות

"גמול". כ"מ שנזכר גמול נקשר עמו התפעליות איבה או אהבה כמ"ש בכ"מ בתנ"ך, ולכן תפס שם אדם, שההתפעליות הוא מיוחד לו מצד האנושית שבו, וכמ"ש בהבדל בין איש ובין אדם בס' התו"ה ויקרא (סי' י') ויש הבדל בין משיב גמול ובין משלם גמול, כמ"ש (יואל סי' ד' ד' ובכ"מ):

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם", כבר אמר כי יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות, כי יש דרך שנראה בתחלתו שהוא ישר, אבל סוף הדרך מוביל למות ואבדון, ויש דרך שנראה תחלתו שהוא מלא קוצים ופחתים ומוביל אל מקום העדן, כי הדרך שיבחר האדם למשוך ביין את בשרו וללכת אכרי תענוגות בשר נראה בתחלתו ישר וטוב אבל סופו מות ואבדון, כי הבשר יכלה והמתעדן ימות בלא עתו, והדרך השני הנפשיי למאוס בתענוגים ולפרוש מן העוה"ז וללכת בדרכי הנפש, תחלתו מלא קוצים אבל הוא מוליך אל העדן הנצחי, והנה האויל שמסתפק בחקי החכמה ואינו מאמין בהם לא ישמע לעצה אשר יאמר לו שזה הדרך הנראה ישר בעיניו הוא דרכי מות, ורק דרכו הנראה לו טוב לפי שעה זה הישר בעיניו, ועי"כ תועה מדרך השכל ובקהל רפאים ינוח (לקמן כ"א ט"ז) "ושומע לעצה חכם" אבל החכם והוא מי שאסף חקי החכמה אל נפשו ומתנהג בהם, לא ילך בדרך הישר בעיניו, רק ישמע לעצת החכמה אשר תודיע לו כי דרך זה אחריתו מלא קוצים, ויבחר הדרך הבלתי ישר בתחלתו והוא דרך החיים והאושר:

ביאור המילות

"חכם". הוא הנוהג בחקי החכמה, וכבר התבאר (א' ב') שבכל ענין שיפול עליו שם חכמה יש שני דרכים במציאות טו"ר, ולמודי החכמה איזה דרך יבחר נקראים עצות, שהעצה היא ההסכמה מבין שני צדדי האפשר (כנ"ל י"א י"ד), והאויל גדרו המסתפק בחקי החכמה כנ"ל, והוא לא יקבל עצתה:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אויל ביום יודע כעסו וכוסה קלון ערום", מדרך החכמה והתבונה והשכל להאריך אף ושלא להראות כעסו תיכף, שאף שי"ל כעס בלבו לא יגלנה לחוץ, כי הכעס עצמו היא מדה מגונה וטוב לכסותה שהיא גנאי לו ומעיד על רוע תכונת נפשו, כמ"ש שכל אדם האריך אפו, ארך אפים רב תבונה, אבל הואיל שלא נטע בנפשו חקות החכמה להתנהג על פיה, אינו מורגל לעצור ברוחו ולהאריך אפו, כמ"ש קצר אפים יעשה אולת, ואמר קצר רוח מרים אולת, ולכן תיכף ביום שי"ל כעס יודע לכל, כי יוציאו לחוץ בפועל, והנה מחקי החכמה והתבונה להאריך אף ושלא לנקום, שהנקמה והנטירה ועשות רע לחברו הגם שחטא לו הוא נגד חקי החכמה, אבל גם מי שלא למד חקי החכמה יעשה זאת מצד הערמה, כי אם יכעוס יקלהו חברו ויבזהו וכן יתבזה אצל הרואים והשומעים, ולכן "הערום כוסה קלון" כדי שלא יגיע לו קלון ע"כ מכסה הכעס בלב בערמה, עד יגיע זמן להנקם באופן שלא יגיע לו בזיון, וזה מן הערמה לא מן החכמה, שהחכמה תצוה לכסות גם הכעס עצמו ולבל ימשול גם ברוחו בנעלם, אבל האויל לא לבד שאינו מכסה כעסו מן הלב וכחות הנפש הוא מודיע אותו גם לאחרים עד שיגיע לו קלון:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יז-יח) "יפיח אמונה" וכו' "יש בוטה" וכו' "שפת אמת" וכו'. מציין איש בא לפני השופט לדון עם חברו וטוען האמת, וחברו מביאו נגד עד שקר, ואומר שהשופט החכם יכיר האמת מן השקר ע"י חקירותיו ודרישותיו, והסימן הראשון הוא שהמדבר אמונה ידבר בנחת ובקול דממה כי האמת אתו, והמשקר ידבר ברעש ובתורת עדות ובשבועה וביטוי לחזק דבריו, וירבה רמאות ותחבולות, וע"ז אומר "יפיח אמונה" מי שאומר אמונה הגם שרק יפיח, שהוא דבור הקל מאד שרק מפיח בשפתיו בכ"ש הלא "יגיד צדק", כבר די בהגדתו הקלה להגיד באורך ולברר את הצדק, ועז"א לשון אמונה שהמגיד דבר שראוי להאמינו והשופט יאמין לדבריו בקל, אבל "העד שקרים" הגם שבא בתורת עדות, בכ"ז "יגיד מרמה", יוכר המרמה מתוך דבריו כי בקל יוכר שהולך ברמאות, ומפרש הגם "שיש בוטה", שהוא בוטה בנדר ובשבועה להחזיק דבריו, והוא "כמדקרות חרב" שבביטוי הזה דוקר את הבעל דין לחייבו שלא כדין, אבל "לשון חכמים" הוא "מרפא" אל הדקירה הלז. כי גדר הלשון הוא הדבור בדרך הבינה, ור"ל שהחכמים המתנהגים ע"פ חקי החכמה יחקרו בלשון על פי דרכי הבינה ומופתיה להבין דבר מתוך דבר ויכירו המרמה וירפאו הנדקר, ופרש "שפת אמת", ויש הבדל בין השפה והלשון שהשפה הוא הדבור הקל בחיצונית השפה, והלשון הוא הדבור הגבוה התבוניי ההגיוני, מפרש שהאמת א"צ למליצות והיקשים תבונים כי היא קיימת בעצמה לעד מבלי ראיות ומופתים, ועז"א שגם "שפת אמת תכון לעד" ותתקיים, אבל "לשון שקר", הגם שידבר השקר בלשון ובראיות תבוניות הגיונות, הם רק "עד ארגיעה" כי תיכף יוכר הזיוף והמרמה, ומעט מן האמת ידחה הרבה מן השקר:

ביאור המילות

(יז-יט) "יפיח". מורה על הדבור הבלתי נשלם (חבקוק ב' ב'), ומלת "יגיד" נמשך לשנים, יגיד צדק יגיד מרמה.

"ובוטה". הוא הדבור שיש עמו שבועה או נדר, התו"ה ויקרא (סי' ש"י).

" שפת, ולשון", כבר התבאר (סי' י' י"ג) שהשפה מורה על הדבור הקל החיצוני, ושם (פסוק כ"א) שהלשון מציין הדבור התבוניי, "ועד ארגיעה", פי' עד רגע והא' נוספת:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מרמה בלב חורשי רע וליועצי שלום שמחה", הגביל חורשי רע נגד יועצי שלום, כמ"ש עושה שלום ובורא רע, שהשלום הוא קיום המציאות, והרע הוא חורבן המציאות, יועצי שלום הם החפצים בקיום המציאות והשלום כולל כל טוב, שלום הביתי והמדיני, הם האוהבים להיטיב עם הכלל ויועצים לקיים ולהחזיק כל טוב ויושר וצדק, והם הנקראים יועצים כי הם מתיעצים ע"פ החכמה והאמת, שסתם עצה הוא לטוב, והיועץ יועץ בגלוי, והחורשי רע חפצים להפר המציאות להחריב עמודי העולם, להשבית הישוב ולהרוס את האמת והצדק כמו עד שקרים, ועושי רשעה, ומשחיתי הכלל והפרט, והם חורשים בסתר בל יודע לאיש וע"כ לבם מלא מרמה, כי צריכים לרמאות עד שלא יודע רעתם בקהל וישמרו מהם, כמ"ש ועד שקרים מרמה, והם תמיד עצבים ומלאים יגון פן יודע רעתם ומרמתם, כמ"ש עד ארגיעה ל' שקר, אבל יועצי שלום הם מלאים שמחה, כי הטוב ישמח במעשיו והרע יתעצב תמיד, והמרמה לא יגור עם השמחה כי מלא פחד ורעדה:

ביאור המילות

"חרשי". הם המעמיקים מחשבות בסתר, כמו ויתחרשו לו כל הלילה:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא יאונה לצדיק כל און", פעל אנה הוא שמכין סבה למסובב, כמו והאלהים אנה לידו, שמי שעשה עבירה הוא סבה לשיעשה עבירה אחרת, כמ"ש חז"ל שמי שהרג, השם מזמין סבה לידו שיהרוג עוד כדי שיגלה, אבל הצדיק שאוחז בדרכי הצדק אין לו סבה שיעשה איזה און וכח שלא כמשפט, ולא יגיע לו שיעשה און אף בשוגג, כי אדרבה מצוה גוררת מצוה, אבל "הרשעים" עבירה גוררת עבירה, עד שהם "מלאים רע", כי רע אחד גורר רע אחר, עד שתתמלא סאתם:

ביאור המילות

"לא יאנה". כמו לא תאונה אליך רעה, ובארתי גדר פעל זה ירמיה (ב' כ"ד):

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תועבת ה' שפתי שקר ועושי אמונה רצונו", התועבה והרצון הם שני הפכים, וכן שפתי שקר ועושי אמונה, מי שמבטיח לעשות דבר, בין דבר מצוה בין דבר חסד וטוב לחברו, אם עשה הבטחתו, דבר אמונה ונאמן בדברו, ואם לא עשה, דבר שקר, והרגיל להבטיח ואינו עושה הוא שפת שקר והיא תועבת ה', באשר אין הדבור מסכים עם המעשה, אף שדבר דבריו מן השפה לחוץ תועבה היא לה', ועושה אמונה שאז הסכים מעשהו עם דבורו ודבר אמונה ועשה, הוא רצונו:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אדם ערום כסה דעת ולב כסילים יקרא אולת", הכסיל אינו אויל, כי האויל הוא המסתפק בכל דבר וחקי החכמה מסופקים אצלו ואינו מאמין בם כי לא יבין אותם, אבל הכסיל יודע חקי החכמה רק תאותו גברה עליו ונצחה אותו, עד שע"י תאותו לא ילך בחקי החכמה, כמ"ש תאוה נהיה תערב לנפש ותועבת כסילים סור מרע, הגם שיודע שהוא רע תועבה היא לו לסור מן הרע כי תאותו תאלצהו, ועל כן יבקש התנצלות ויטיל ספיקות על חקי החכמה, ודעת הוא הידיעה הברורה מכל דבר, ואולת הוא הספק שהוא הפך הדעת, והכסיל אינו רוצה בדעת ובוחר יותר בספיקות למען יהיה לו מסוה על עשותו תאות לבו, כמ"ש לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת, ואמר לשון חכמים תיטיב דעת ופי כסילים יביע אולת, שפתי חכמים יזרו דעת ולב כסילים לא כן, לב נבון יבקש דעת ופי כסילים ירעה אולת, ועל ידי שלבו שהוא הכח המושל שבו תאלצהו אל התאוה, והוא מתירא מפני העונש, יקרא אל האולת והספיקות שיסתפק בעונשי ה' ובחקי החכמה שבהם מנהיג עולמו ובזה בוטח בלבו כמ"ש בוטח בלבו הוא כסיל, והערום אינו חכם ר"ל לא קבל חקי החכמה בפרטיו, ובכ"ז מצד הערמה לא יעשה דבר שיש בו ספק, ומפלס דרכו תמיד וכל שיש בו ספק לא ילך בדרך הזה, כמ"ש חכמת ערום הבין דרכו ואולת כסילים מרמה, ר"ל כי האולת והספיקות שיעשו הכסילים ההוא מרמה שמרמין את נפשם שבאמת יודעים שאין ממש באולתם, ולכן הערום הרואה את הנולד לא ילך בדרך הספק בחשך עד שיבין דרכו, ולכן אמר נחלו פתאים אולת וערומים יכתירו דעת, ואמר כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אולת.

ופה ביאר עוד הבדל במעשיהם:

  • שה"ערום כוסה דעת", גם הדבר שיש לו ידיעה ממנו, הוא מכסה את הידיעה הזאת ואינו מגלהו לשום אדם (וזה הבדל בין הערום ובין החכם, ש(משלי י יד): "חכמים יצפנו דעת" ולא יכסוהו לגמרי, כי הם יודעים הדעת על-פי חוקי החכמה המקובלים וילמדוהו לרבים, אבל הערום יודע מצד חקירתו וישמרהו לעצמו לא לאחרים).
  • "ולב כסילים", אחר שליבם, שהוא הכוח המושל, מנוצח מן התאוה, שבהכרח "יקרא את האיוולת" למבטח לו, שיאמר שנלוז מחוקיה מפני שמסופק בהם, "יקרא את האיוולת" ויפרסמהו להיות לו למסוה.

ביאור המילות

"כסילים", "איוולת". מבואר בכל הספר, ש:

  • אויל הוא המסופק בחוקי החכמה, והספק נקרא איוולת.
  • והכסיל אינו מסתפק, רק נלוז מחוקי החכמה מפני תאוותו.

ו"לב" נקרא הכוח המושל שבאדם.

וה"דעת" הוא היפך הספק והאיוולת, שהדעת היא הידיעה הברורה.

וההבדל בין ה"ערום" וה"חכם" התבאר בכל הספר, ויתבאר עוד בכל המקומות שציינתי בביאור העניין.

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יד חרוצים תמשול", החרוץ נאמר הפך העצל והפך הרמאי, והוא העושה מלאכתו בלי עצלות רק בחריצות וביושר שלא ע"י הרמיה, ואינו אץ להעשיר פתאום בלא יגיעה, כמ"ש מחשבות חרוץ אך למותר וכו' אץ אך למחסור (כ"א ה') וע"י החריצות יתעשר, והעצל והרמאי יהיו רשים וחלכאים, ויצייר כי החרוצים הם יהיו העשירים במדינה ולכן ידם תגבר ויהיו הם המושלים בארץ, והרמיה מעניה ומשפלותה תהיה למס, כדרך העבדים שנותנים מס אל אדוניהם:

ביאור המילות

"חרוצים". זריזים במעשיהם ונאמרו הפך הרמאי (כנ"ל י' ד'):

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"דאגה בלב איש ישחנה", כל המדות הם צפונים בנפש האדם עד שהרוח מעלה איזה ציור על הלב, ויש בכח האדם להעלות את הציור למעלה וכן להשפילו למטה, למשל יכול לעורר ציור טוב או רע מן המדות ואז יבא בו הרוח ויגלהו ויעלהו אל הלב להמשיל בו הציור הלז, כמו ציור הגאוה או הענוה הקנאה והתאוה וכדומה, ובין כחות הנפש נמצא ג"כ הדאגה, שהוא מה שאדם דואג על העתיד, והציור הזה כשימשול בלב מנפש ועד בשר יכלה, שגם העשיר והשליו כשתמשול הדאגה בלבו ידאג על העתיד פן יחרב ביתו פן יכלה עשרו פן ימותו בניו פן ימשלו אויביו עליו וכדומה, והוא ביגון תמידי, ועת יעלה ציור הדאגה בלב נתן החכם ב' עצות לזה,

  • א) להשפיל הציור הלז ולהורידו אל עומק הנפש ושם בחשך שמו יכוסה ע"י שיסיח דעתו מרעיונות כאלה ולא ידאג,
  • ב) שיעלה על לבו ציורים טובים מתנגדים לציורי הדאגה, למשל יצייר שאחריתו טוב שביתו יעמוד נכון שהוא מלא ברכת ה', ושיש תקוה לאחריתו. וז"ש "דאגה בלב איש" כשעלה ציור הדאגה וימשול בלב, העצה, או "שישחנה" ויורידנה למטה, או "שישמחנה בדבר טוב", וע"י ציור טוב לעומת ציור הרע והמעציב ישמח אותה, וכן אמרו חז"ל חד אמר יסיחנה מדעתו וחד אמר יסיחנה לאחרים, ושניהם אמת ומיוסדים בשני חלקי הכתוב, במ"ש ישחנה הוא שיסיחנה מדעתו, ובמ"ש דבר טוב ישמחנה הוא שיסיח אותה לאחרים ר"ל לרעיונות אחרות טובות משמחות:

ביאור המילות

"ישחנה". משורש שחה, במשקל י£ג¡לנ¢ה, שישפיל אותה למטה:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יתר מרעהו צדיק", הצדיק לא יסמך על דרכו בעצמו כי חושש פן תועה בדרכו, כי הצדיק אינו חכם דוקא, ר"ל לא למד חקי החכמה מרבותיו רק מתנהג כפי החכמה בהרגלו במעשה הצדק ע"י שימוש, וע"י שרואה מעשה צדיקים והנהגתם, והוא תר ומעיין את רעהו, (או פי' מוסיף ומותיר על מעשיו ע"י רעהו הצדיק) אבל הרשע סומך על דרכו הישר בעיניו, ואינו לומד משום אדם "ודרך רשעים תתעם":

ביאור המילות

"יתר". שרשו תור, שבא על הריגול שמעיין על מרעהו. ומ"ם מרעהו מן השורש כמו מרעים דשמשון, ולפי' ב' מענין יתר ותוספת והמ"ם מרעהו מן רעהו, וכבר התבאר גדר הצדיק למעלה (י' י"א, ובכ"מ):

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(משלי יב כז): "לא יחרוך רמיה צידו" - הרמאי הוא היפך החרוץ, שהוא בוצע בצע על-ידי רמאות כצייד שצד את העוף על-ידי מרמה, כמו שכתוב (ירמיהו ה כז): "ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה", ואינו מתייגע להשיג הון על-ידי חריצות, רק על-ידי גזל ורמאות, וצריך להחביא הציד שלו שלא יראהו אדם, ולא יראה צידו לשום אדם. אבל הון אדם היקר הוא (הון) חרוץ, הון שנקבץ בחריצות והשתדלות הוא הון יקר, וחרוץ הוא תואר אל ההון, וכמו שאמר למעלה (משלי יב כד): "יד חרוצים תמשול וכו'".

ביאור המילות

"לא יחרוך" - מלשון (שיר השירים ב ט): "מציץ מן החרכים", לא יַראה את צידו מן החרך.

"והון" - שיעורו "והון אדם חרוץ - יקר".

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בארח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות", יש הבדל בין דרך, ארח, נתיבה, הדרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים מעיר לעיר, הארח מתפרד מן הדרך הגדול אל הכפרים, והנתיב הוא ליחידים, והנה הצדקה שהוא המצות שבין אדם למקום הולכות בארח, כי אינו דרך כולל רק ארח מיוחד אל בעלי הדת אשר קדשם בקדושתו, ובארח זה יש חיים, בין חיי העוה"ז בין חיי העוה"ב, כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אמנם יש לצדקה נתיב שהוא הנתיב שהלכו בו יחידים כגון משה ואליהו ודומיהם שהתקדשו להיות כמלאכי השרת וצדקת ה' עשה, שהצדקה שלו התדמה כצדקת העליונים שאינם בני תמותה ולא שלט המות בהם, רק נכנסו חי בין העליונים כאליהו, או מתו מיתת נשיקה כמרע"ה, והגם שבהתפשטם מן הגשם והתהלכם בין העליונים באו אל הדרך הקבוע לעליונים שזה נקרא דרך, בכ"ז בעודם בלבושם הגשמי נקרא נתיבה כי בני עליה המה מועטים, ומי שהולך "בדרך נתיבה" שבא מן הנתיב היחידי הזה אל הדרך, להיות לו מהלכים בין העומדים הנצחים, אז "אל מות". לא ימצא מות כלל:

ביאור המילות

"בארח, דרך, נתיבה". הבדלם למעלה (א' ט"ו ב' י"ג), וצדקה הם מצות שבין אדם למקום בכ"מ:

"חיים, אל מות", אל מות היא שלילת המות לגמרי: