לדלג לתוכן

מלבי"ם על משלי יא

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מאזני מרמה תועבת ה'" יאמר כי הסר מרע הוא עצמו הפועל טוב, שהגם שמאזני מרמה היא תועבה, בל תחשוב כי באבן שלמה די שלא עשה תועבה והוא רק סור מרע, כי בזה עשה רצונו של ה' ויוחשב לו כעושה מצוה, כמ"ש חז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כע"מ:  

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בא זדון", הזד הוא החולק על דרכי החכמה ועל האמת בטענות והיקשים ומזיד לעבור עליה בשאט נפש, והוא ההפך מן הצנוע שמסתיר פניו מעלות במעלות ויודע מך ערכו, כמו ויסתר משה פניו, "ועם הצנועים תבא חכמה", כי לא יקבעו דרכי החכמה רק בלב המאמין ומקבל ושומע לרבותיו ולא יזיד לחלוק עליהם, אבל "כשבא הזדון" בא עמו "קלון", שהוא הפך הכבוד, כי דרכיו שבוחר בהם הם נקלים והפך דרכי החכמה המכובדים:

ביאור המילות

"זדון". החולק על ה' ודרכי התורה במזיד ופרסום, כמ"ש והאיש אשר יעשה בזדון את ה' הוא מגדף, ואם נלוה עמו הגאוה היתירה הוא מתלוצץ על החכמה והחכמים, כמ"ש זד יהיר לץ שמו, וכן בא על הזד על רעהו שהוא המציא תחבולות להרע לו, וחז"ל בסנהדרין (דף ס"ט) שתפוהו עם שם נזיד מענין בישול הרעיונים שזה רק באיש לא בקטן:
 

פסוק ג

לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"תמת ישרים תנחם", יש הבדל בין ישרים לצדיקים, שהישר הוא מי שלבו הולך בדרך ישר, בין באמונות ודעות ובעניני הבינה, שע"ז בא לרוב מלת ישר על הבינה, בין על המדות והמעשים ששרשם בחכמה, וכשבא על דרכי החכמה הוא נבדל מן הצדיק במה שהישר טבע לבו נוטה לטוב מצד היושר הנטוע בקרבו, והצדיק עושה כן מפני שלמד צדק והורגל בו, עד שהצדיק כובש יצרו ומרגיל א"ע הפך טבעו, והישר טבעו כן. גם שהישר אינו מביט על חקות הצדק רק על חקות יושר לבבו עד שיעשם לפנים משורת הדין, כמ"ש חז"ל על ועשית הישר והטוב, והנה לשילך בדרך הטוב צריך,
  • א) שיהיה דרכו ישר,
  • ב) שינחהו הדרך, כמ"ש ה' נחני בצדקתך הישר לפני דרכך, ומי שאינו ישר אין דרכו ישרה וצריך עזר ממרום להישיר דרכו, אבל גם הישר הגם שדרכו ישרה מצד מדת היושר שבו, עדיין צריך שינחנו הדרך כי צרכי גופו ועניניו ימנעהו לפעמים מדרכו אבל גדר התמימות הוא שיעמוד בקביעות על מצב השלימות בלי נטות ממנו, וכן שלא יהיה לו שום פניה וכונה אחרת, ותמימות הזה כשתמצא בלב ישרים תנחם הדרך, כי אז לא יעכבוהו המונעים המטרידים, "וסלף בוגדים ישדם", הבוגדים הם הפך ישרי לב, שהם ילכו הפך היושר, וסלף נקרא מה שמקלקל היושר והצדק, וזה ישוד אותם, שסלף הזה דומה כלסטים המצויים בדרך עקש וישימון, שיבוז הון הנפש ויפילה לבאר שחת:

ביאור המילות

(ג-ו) "תומת ישרים, צדקת תמים: צדקת ישרים". הישר מציין מי ששכלו ומדותיו ישרים בטבע, והוא גדול מהצדיק שהוא כובש כנ"ל (ב' ז'), והתום מציין המעשה הקבועה בלי שינוי ובלא פניה כנ"ל (שם ופסוק כ"א) וצדיק תמים היינו שעומד תמיד על מצב אחד בל ימוט בשום זמן ובכל ענין:
 

פסוק ד

לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לא יועיל הון ביום עברה". הגם שההון יועיל בעת שלום כמ"ש הון עשיר קרית עוזו, בכ"ז ביום עברה כללית כמו בעת דבר או חרב לא יועיל, כי בהפך אז יש עושר שמור לבעליו לרעתו, אבל "הצדקה תציל ממות" גם ביום עברה, ובזה אינו כפול עם מ"ש למעלה (י', ב') ששם מדבר ממות הטבעיי:  

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"צדקת תמים תישר דרכו", כבר בארנו (בפסוק ג') ההבדל בין ישר ותמים וצדיק, הישר דרכו ישרה בטבע, לא כן התמים, שהגם שגדר התמימות הוא שיהיו מעשיו קיימים תמיד על מצב א' לא ימוט ממנו, עד שאם הוא ישר בטבעו לא ימוש מישרו בשום זמן אבל כל עוד שאינו ישר בטבע אינו בטוח שהוא הולך בדרך ישרה, באר החכם שע"י "צדקת תמים", ר"ל ע"י שהתמים התרגל לעשות צדק עי"כ תעשה אצלו כטבע, וההרגל הזה תישר דרכו ללכת בדרך היושר, "וברשעתו יפול רשע", הרשע שהוא הפך התמים שהוא מתמיד בקביעות לעשות רשע, הרשעה תעשה קנין בנפשו ותמלא דרכו פחתים ובורות, עד שיפול בם הפלת הנפש לבאר שחת:  

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"צדקת ישרים תצילם" הישרים א"צ שהצדק תישר דרכם כמו התמים, כי דרכם ישרה בטבע כנ"ל ג', אבל מעשה הצדק יועיל להם להצילם מפח יקוש ורעות הזמן שאז "בגדים ילכדו בהוות" ושבר והישרים ינצלו בזכות מעשה הצדק:  

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"במות אדם רשע תאבד תקוה", יש הבדל בין תקוה ובין תוחלת, שהמיחל ממתין על דבר שבודאי יבא כמו הממתין על אור היום או הבטחה, והמקוה אינו מקוה על דבר ברור, והרשעים אין להם תוחלת רק תקוה כנ"ל על תקות רשעים עברה, כי אין מיחלים על שכר הצפון לצדיקים, רק מקוים על הצלחת הזמן שאינו ברור, ובמותו אבדה התקוה הזאת, וגם "תוחלת אונים אבדה", שבניו האוננים על מותו, שהם הלא היה להם תוחלת שיחלו בבירור שירשו נחלת אביהם גם זה אבדה, כי זרים יירשו יגיעו ועשרו יאבד בענין רע:

ביאור המילות

"תקוה, תוחלת", הבדלם למעלה (י' כ"ח).

" אונים", האוננים על מותו, מענין לא אכלתי באוני ממנו:
 

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ח-ט) "צדיק", אם הרשע הכין רע על הצדיק, הסוף "שהצדיק נחלץ מן הצרה והרשע בא תחתיו", כמו שהיה בהמן ומרדכי, ומפרש אם הרשע "בפה חנף ישחית רעהו", שמסית הצדיק בחנופה כדי להשחיתו, "ע"י הדעת יחלצו צדיקים", ותשוב הרע על המלשין והכורה שחת, גם יל"פ שר"ל מי שחונף ואינו מוכיח רוצה להשחית את רעהו כמ"ש גבר מחליק על רעהו רשת פורש על פעמיו:  

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ביאור המילות

(ט-י-יא) "צדיקים, ישרים". כנ"ל (פסוק ג' ו'):
 

פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(י-יא) "בטוב צדיקים, בברכת ישרים", הצדיקים עושים צדק בפועל, והישרים הם בעלי הבינה ושטבעם נוטה לטוב ועושים לפנים משורת הדין כנ"ל פסוק ג', מצייר שהישרים מאצילים ברכה על העיר ובברכתם תרום קרת במעלה ורוממות, כי הברכה תבא ע"י תוספת שפע קדש שיש בנפש המברך, והצדיקים הם המאצילים מטובם הגשמי ע"י מעשה צדקתם ובטובם תעלוץ קריה כי יקבלו מהם טוב, וברשעים יהיה בשניהם להפך, אם לשמחת העיר "באבד רשעים רנה", כי הם מריעים בפועל, ואם בענין הנפשי "בפי רשעים תהרס", אם ע"י קללתם אם ע"י דבה ולה"ר:  

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

 

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בז לרעהו חסר לב", ולקמן (י"ד כ"א) בז לרעהו חוטא, וכ"א נלמד מענינו, שם מדבר שמבזהו בלא סבה וזה חוטא נגד חקי החכמה, ופה מדבר אם רעהו בזה אותו תחלה שבזה אינו חוטא רק שהוא נגד חקי הבינה, כמ"ש (י"ד כ"ט) ארך אפים רב תבונה וקצר רוח מרים אולת, והאוילים הם חסרי לב כמ"ש ואוילים בחסר לב ימותו, שאין להם כח המושל ברוחם, ואין מתנהגים ע"פ התבונה להבין דבר לאשורו כי מסתפקים גם בעניני הבינה, שהיא תחייב להאריך אף ושלא לבזות תיכף, ועל זה אמר "ואיש תבונות יחריש", אף במקום שהיה לו לענות על בזיונו שזה גדר החרישה והבדלו מן נרדפיו:

ביאור המילות

"יחריש". כבר התבאר ישעיה (מ"ב י"ד) שהחרישה הוא הפך הענוה והתשובה, ויחרישו העם ולא ענו אותו דבר:
 

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"הולך רכיל מגלה סוד", באר שמי שהולך רכיל טבעו לגלות סוד של חברו, והסוד הוא כפקדון שחברו מפקיד אצל רוחו, וכמו שלא יפקיד אדם פקדון אצל בלתי נאמן, כי אין להפקיד סוד אל רוח הבלתי נאמן, וכשהולך רכיל ידע שהוא גם בלתי נאמן ברוחו, ולקמן אמר גולה סוד הולך רכיל, באר שכן גם בהפך אם נראה איש מגלה סוד נדע שטבעו להיות הולך רכיל, "ונאמן רוח מכסה דבר", שלא לבד שאינו מגלה סוד הוא משתדל לכסות את הדבר ולהעלימו, וכ"ש שלא ילך רכיל לגלות ולפרסם עניני חבירו:  

פסוק יד

לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"באין תחבולות יפול עם" ולקמן (כ' י"ח) מחשבות בעצה תכון ובתחבולות עשה מלחמה, כי יש הבדל בין מחשבה ובין עצה, שהעצה היא ההסכמה שמסכים בתבונתו, איזה דרך יבחר, שבמחשבה חושב כל צדדי האפשר והמחשבות הם רבות, ואחר שבורר לו אחת מבין כולם נקרא הסכמה זו עצה, כמ"ש רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, וז"ש מחשבות בעצה תכון, שכל שלא הסכים אל עצה חלוטה ינוע כקצף על פני משברי המחשבות, ואם הסכים על עצה חלוטה מבין כל המחשבות שעלו בלבו אז מצא כן ובסיס, וזה רק בכל עניני העולם כמו שחושב ומיעץ מה יסחור ובמה ישתכר וכדומה, אבל במלחמה אין די בעצה לבד כי גם האויב י"ל עצה והסכמה, ואולי לא תועיל עצתו נגד עצת האויב, וכמו שהשיב חושי הארכי על עצת אחיתופל, וצריך תחבולה, שגדר התחבולה הוא קשר של עצות רבות, שקושר חבל בחבל סבות ומסובבים, עד שבכל אופן שיפנה האויב ימצא עצה מוכנת כנגדו, והוא מסבות מתהפך בתחבולותיו נגד עצת האויב, וע"כ בתחבולות עשה מלחמה, ואמר פה "באין תחבולות יפל עם" שמדבר ג"כ על עת מלחמה, ולפ"ז למלחמה צריך יועצים רבים, שכ"א ימציא עצה אחרת, כי כל עצה ועצה יש לה מקום במלחמה, שלפעמים אם עצה זו לא תצליח נגד האויב יפנה אל העצה השניה, וזה שכתוב "ותשועה ברוב יועץ", ודבר זה משל על מלחמה אחרת פנימית נגד האויב הפנימי, ובא שנית לקמן סימן כ"ד ושם דבר על המלחמה הפנימית כמו שית' שם:

ביאור המילות

"מחשבה, עצה". בארתי הבדלם ישעיה (י"ד כ"ד), וגדר תחבולה למעלה (א' ה'):
 

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(משלי יא טו): "רע ירוע כי ערב זר", הוא על פי מה שיתבאר לקמן (יז יז), שהגם שהאוהב צריך לעזור לאוהבו בכל אשר לאל ידו, ובכללו הוא לכנוס בערבות בעדו, בכל זאת אין לו לכנוס בתקיעת כף שהוא ערבות קבלנות, שבזה יגבה תיכף מן הערב.

ועל זה אמר, שמי שערב בעד זר, אף ערבות פשוט, רע ירוע, וגם להרֵע, שמוכרח לערב בעדו, בכל זה, מי שהוא שונא תוקעים בוטח, לא יכנס בערבות של תקיעת כף, שאז אינו בוטח גם ברֵע, כי יקדמו לפרוע ממנו:

ביאור המילות

"ירוע". יישבר, כמו (תהלים ב ט): "תרועם בשבט ברזל".

וההבדל בין ערב לתוקע כף - למעלה (ו א).
 

פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אשת חן", שתי המעלות עושר וכבוד כשהן מתנת אלהים באו תמיד סמוכים, והוא אם משתמש במתנת העושר לעשות חסד וצדקה וטוב, שאז ינחל גם כבוד, וכשיבואו נפרדים אז הכבוד הוא מעלה, והוא אם ראוי לכבוד ע"י מדותיו ומעלותיו, והעושר הוא פחיתות אם ישיגהו ע"י גזל וחמס ואם ישתמש בו לרוע, יצייר פה כאלו שתי המעלות האלה עומדים מפורדים וצריכים איש שיתמוך בידם, היינו בעל הקנין שיחזיק במעלות האלה, "ואשת חן תתמוך את הכבוד", ר"ל א"צ אנשים גבורים לתמכו, כי הוא לא יושג על ידי עריצות, רק אשה טובה שמשגת חן ע"י מעשיה הטובים, או לפי המליצה נפש יקרה טובה וחכמה שהיא האשה המליציית בס' הזה, "ועריצים" שהם המשתמשים בכח הגבורה שלא במשפט לערוץ דלים, הם "יתמכו את העושר":

ביאור המילות

"עריצים". העריץ יתאר שם גבור, וה' אותי כגבור עריץ, ומתאר את הגבורה לגנאי ע"פ הרוב:
 

פסוק יז

לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"גומל נפשו איש חסד", איש חסד הוא מי שדרכו לעשות חסד עם כל אדם מבלי תקות גמול, ומבלי התעוררת התפעליות איזה מידה רחמנות וחמלה ודומיהם, והפוכו הוא האכזרי שלא לבד שלא יעשה חסד כי גם בעת יתפעל מצרת הנדכא לא ירחם רק יתאכזר ולא ייטיב עמו, וצייר פה את האדם שי"ל שני חלקים, "נפשו", שהיא הנפש הרוחניית, "ושארו" שהוא הגוף, ויאמר שאיש חסד הגם שנדמה שמריע לגופו שמחלק מעותיו לאחרים, מ"מ הוא מטיב לנפשו הרוחניית כי היא תנחל טוב הצפון, (ומבואר אצלי שפעל גמל בא על המעשה שנקשר עמה התפעליות אהבה או איבה, ור"ל שהוא גומל נפשו באהבתו את חלק הרוחני שבו שהוא עקר האדם), "ועכר שארו אכזרי", והאכזרי לא לבד שעוכר את נפשו הרוחנית, אל תחשוב שמטיב בזה לגופו, כי הוא עוכר גם את שארו ובשרו כי ע"י אכזרותו יתאכזרו גם עליו, ועוכר ביתו ינחל רוח, (כי הממוצע בין שניהם שאינו איש חסד ולא אכזרי הגם שאינו גומל נפשו אינו עוכר שארו):  

פסוק יח

לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יח-יט) "רשע עושה פעולת שקר", יש הבדל בין מעשה ובין פעולה, פעולה הוא העסק שאדם מתעסק באיזה דבר, ומעשה הוא גמר המעשה. והנה הרשע "עושה". ר"ל שנדמה שהוא גומר מעשהו, למשל שאוסף הון ועושר, בונה בית ונוטע כרם בעושק וחמס, שהם מעשים נגמרים, אבל בהשקפה האמתית הלא כל הקנינים המדומים אינם תכלית לעצמם, והם רק פעולות, ר"ל אמצעים להשיג ע"י איזה תכלית, שאם נאמר שהם עומדים כדי שעל ידם יחיה חיי ההצלחה, מהו תכלית החיים, הלא גם החיים הזמניים אינם תכלית לעצמם, לכן כשאנו חושבים אותם לפי תכליתם הם פעולת שקר, כי במה שפועל לא עושה, ר"ל במה שהוא מתעסק להשיג ע"י תכלית, לא ישיג ע"י את התכלית המבוקש, והוא כזורע זרע וצמח בל יעשה קמח, א"כ הם פעולת שקר, אבל "וזורע צדקה" ר"ל העושה צדקה שהוא הטוב לפני אלהים. הוא נדמה כזורע לא כעושה מעשה נגמרת. כי הצדקה אין התכלית נראה בעת מעשהו רק הוא זורע כזורע באדמה לקצור לימים רבים בעת האסיף. והוא יקצור "שכר אמת" ומפרש דבריו "כן צדקה לחיים", זריעת הצדקה ברנה יקצור שכר אמת כי הצדקה כנים מעשיו שיובילו אל החיים בין חיי העוה"ז, וכמ"ש למעלה וצדקה תציל ממות, בין החיים האמתיים בעוה"ב, וא"כ יקצור שכר אמת, אבל מעשה הרשע הוא פעולת שקר, כי במה "שמרדף רעה" מרדף "למותו", הרודף הוא המשתדל להשיג דבר במהרה, שהרעה שלפי הטבע היא עדן רחוקה מן הרשע הוא מרדף אותה להשיגה קודם זמנה, ובזה מרדף למותו, אם מות הגוף שע"י רשעו תבוא עליו רעה ומות קודם זמנו, אם מות הנפש בעוה"ב, וכן אמר למעלה פעולת צדיק לחיים תבואת רשע לחטאת:

ביאור המילות

"עשה, פעלת". ההבדל בין מעשה ופעולה למעלה (י' ט"ז), ולפעמים בא שם פעולה על קבלת השכר והוא נרדף עם שכר, ומובדל ממנו שפעולה יבא גם על שכר רע ושכר בא על גמול טוב, וגם שהפעולה הוא לפי העסק, והשכר הוא לפי הריוח, כמ"ש בחבורי התו"ה קדושים (סי' ל'), ולפ"ז יאמר שהזורע צדקה יקבל שכר טוב, והשכר יהיה לפי הריוח שהוא לפעמים גדול מן הפעולה:
 

פסוק יט

לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

 

פסוק כ

לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"תועבת ה' עקשי לב, ורצונו תמימי דרך"

תועבה ורצון הם שני קצוות, ויש אמצעי ביניהם שאינו לא לרצון (ר"ל שיהיה רוצה בו) ולא לתועבה (כמו שפירשתי בפסוק א, יב כב, טו ח).

הלב מצייר כוח המושל באדם, המנהיג כל כוחותיו על-פי חוקי החכמה והצדק.

ומי שמנהיג תמיד על-פי החכמה נקרא חכם לב, ואז הוא תמים דרך, רוצה לומר, שהפעולות וההנהגה שידרוך בו הוא תמים תמיד, אינו מתמוטט בשום פעם לסור מן הדרך על-ידי התאוות ויצרי הלב, כי ליבו מושל ביראת ה', והוא המרוצה בעיני ה' להפיק ממנו רצון.

ומי שהוא עיקש לב, הוא ההפך מחכם לב, והוא מי שחולק על חוקי החכמה, ומנהיג כוחותיו היפך מחוקותיו, וזה תועבה בעיני ה'.

ומה שהוא בין שני הקצוות, שאינו עיקש לב לחלוק על חוקי החכמה, ואינו תמים דרך גם-כן, כי הגם שליבו בלתי חולק על חוקי החכמה, בכל-זאת יסור מן הדרך הטוב לפעמים אם רוח היצר יעלה עליו, אינו לא לרצון ולא תועבה, כי האיש הזה עדיין עומד בקשרי המלחמה, אם לנצח אם להינצח בסוף.

ביאור המילות

"עיקש לב", "תמימי דרך" - העיקשות בא היפך התמימות (למעלה י ט, לקמן יט א, כח ו), ו"לב עיקש" הוא, שכוח המושל בו יילך היפך מחוקי החכמה, והיפוכו "תמימי דרך", ההולכים בקביעות בדרכיה.
 

פסוק כא

לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"יד ליד לא ינקה רע", אומר עונשי ה' ישיגו את הרע ע"י השגחה פרטית שלא ע"י אמצעי רק הוא בעצמו מעניש אותו בידו. עד שבא העונש "יד ליד" כנותן מידו ליד המקבל שלא ע"י שליח, כי לפעמים יצא הדבר מיד הנותן ליד המקבל ע"י אמצעיים שלוחי הטבע, ויצייר בזה א' שלא יגיע העונש אל הרע עצמו, כגון אם שעתו מצלחת ומזלו עומד לו, וכן יצויר שישיג הרע זרע צדיקים שלא חטאו, כמו שכתוב הלא עכן מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו, כי היה העונש על ידי הסתרת פנים, אבל אם בא מיד ה' ליד הרע, אז "לא ינקה הרע", וגם " זרע צדיקים נמלט", לא כן אם בא העונש ע"י שליח שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, ולא לבד שימלט הצדיק כי גם זרעו נמלט מן הרע ההשגחיי, כמ"ש ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה:

ביאור המילות

"רע", תואר לאיש רע, "ויד ליד", ר"ל בבלי אמצעי:
 

פסוק כב

לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

" נזם זהב באף חזיר", התכשיט אינו מעלה חן ויופי רק על מי שמוכן לקבל היופי מצד עצמו, אבל כשנותנים הנזם על אף חזיר לא ייפה את פניו. כיון שכולו מלוכלך בצואה, ולא לבד שלא יעלה חן עליו כי גם ילכלך את הנזם, וכן "אשה יפה וסרת טעם", היופי שהוא לתכשיט על פניה אינו מיפה אותה אחר שהיא כעורה בפנימיותה, והנה הטעם יבא על תכונת הנפש והמדות שיתגלו לחוץ, כמו וישנו את טעמו בעיניהם, וברוך טעמך וברוכה את, והושאל מן הטעם שבא על האוכל שע"י מרגישים ע"י החיך אם המאכל מר או מתוק טוב או רע, שכן ירגישו ע"י הרושמים והמדות והדבורים את תכונת האדם וטבעו טוב או רע חכם או סכל, וכשהיא סרת טעם שמתגלה ע"י דבורה והנהגתה כי רעה היא וכעורה בפנימיות נפשה, מה יועיל לה היופי החיצון, בהפך עוד תלכלך את היופי ותגנה אותו ע"י רוע תכונתה. ובנמשל מי שצורתו יפה ונפשו מוכנה אל המושכלות, לומד ומשכיל ואיש תבונה, אבל מדותיו רעות ועלילותיו נשחתות, התורה והמדעים שלמד מגנים אותו כחזיר הלובש נזם זהב, וכמ"ש כל מי שקורא ושונה ואין דבורו בנחת וכו' מה הבריות אומרות אוי לרבו שלמדו תורה וכו:  

פסוק כג

לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"תאות צדיקים", יש הבדל בין תאוה ובין תקוה, שהמתאוה אין לו שום יחול להשיג את הדבר רק שהוא מתאוה לבד, אבל המקוה כבר יש לו איזה יחול שישיג את הדבר, והנה תאות הרשע הוא רע, אם מצד שמתאוה לרע לקנינים שאינם שלו ולחמס וגזל ודברים אסורים, כמ"ש נפש רשע אותה רע, ואם מצד שלא ישיג את תאותו, כמ"ש תאות רשעים תאבד. אבל "תאות צדיקים הוא אך טוב", אם מצד שאינו מתאוה רק אל הטוב, כמ"ש לשמך ולזכרך תאות נפש, אם מצד שה' יתן תאותו, כמ"ש ותאות צדיקים יתן, תאות ענוים שמעת ה', והוא טוב מצד זה ג"כ שיתמלא תאותו, כמ"ש תאוה נהיה תערב לנפש, "אבל תקות רשעים עברה", גם הדבר שהם מקוים עליו וחושבים כי הוא מוכן לפניהם להשיג אותו הוא "עברה" משני פנים, אם מצד התכלית כי לא ישיגו תקותם ויתעברו כמ"ש ותקותם מפח נפש (איוב י"א), ותקות רשעים תאבד, כי מה תקות חנף כי יבצע, אם מצד התקוה בעצמה שהוא רק לרע, כמ"ש לי קוו רשעים לאבדני, ותקותם שיגיע עברה כללית וצרה על כל האנשים, מצד קנאתם או מצד אהבת הכבוד שרק הם ישארו בשלוה, ובסוף בא העברה עליהם. וכבר בארתי (למעלה י') שצדיקים י"ל תוחלת והרשעים רק תקוה כי אין ענינם בטוח, וגדר מלת עברה שע"י הקצף עובר הגבול יותר מן הראוי:  

פסוק כד

לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"יש מפזר ונוסף עוד וחשך מיושר אך למחסור", כבר בארו החכמים שטוב לאדם לבחור הדרך הממוצע, והנה הנדיבות הוא הדרך הממוצע בין הפזרנות והכילות ששניהם לא טובים, וכמ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ולפי סברת העולם, הנוטה לא' מן הקצוות טוב יותר הנוטה אל הכילות מן הנוטה אל הפזרנות, כי זה יאבד מהונו וזה עכ"פ ישמור את ממונו ולא יאבדנו, אומר החכם בהפך, כי המפזר לא תמיד מאבד ממונו, שלפעמים ע"י הפזור יתוסף ממונו, שעי"כ יגדל שמו בין עשירי ארץ, וכולם ילוו לו ויהיה נאמן אצלם ועי"כ יגדל כבוד עשרו, עד "שיש" לפעמים "מפזר ונוסף עוד", אבל "החשך מיושר" ע"י הכילות הוא תמיד "אך מחסר", כי ע"י הכילות וצרת עינו יברחו בני אדם ממנו ויכלה ממונו באין נושא ונותן עמו, ואם מצד ענשי ה', כמו שבאר בס' קהלת איש אשר יתן לו האלהים עושר וכו' ולא ישליטנו וכו':  

פסוק כה

לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(כה-כו) "נפש ברכה תדושן, מונע בר יקבוהו לאום", הפסוק השני מפרש את הראשון, מי "שמונע" מלמכור "בר יקבוהו לאום", שע"י שרוצה לאצור את הפירות ולעשות יוקר ימותו אנשים ברעב, ותבא עליו קללת לאום, "והמשביר" ומאכיל בשני בצורת "תבא על ראשו ברכה", ואמר שברכה זאת גדולה היא כי "נפש" שמקבלת "ברכה" זאת "תדשן", ר"ל ע"י שמשביר אוכל נפשו תדושן, ומי "שמרוה" אחרים במשקה "גם הוא יורא" וישבע לרויה, ומצאנו פעל דשן על הנפש, ורויתי נפש הכהנים דשן, ותתענג בדשן נפשכם, והוא על ליחות השרשי המתרבה ומוסיף כח בגוף, והרויה הוא השביעה הגמורה במשתה, וכ"ז משל על המונע חכמה ות"ת מתלמידיו שהוא המונע בר, וע"כ אמר יקבוהו לאום, שגדר שם לאום הוא בעלי הדת, שזה ההבדל בין עם ובין לאום, והמשביר ומלמד תורה תחול עליו ברכה, ואז נפשו הרוחניית תדושן בדשן הרוחני, והמרוה ומורה לתלמידיו דרך ה' גם הוא יורא וה' ילמדהו דעת ודרך תבונות יודיעהו, וכבר בארתי משל הלחם והמשקה בלימוד התורה בישעיה סי' נ"ה הוי כל צמא לכי למים לכו שברו ואכלו, עי"ש:  

פסוק כו

לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ביאור המילות

"לאום". מציין אומה שי"ל דת, כמ"ש תהלות (ב' א') ישעיה (י"ז) ובכ"מ בתנ"ך:
 

פסוק כז

לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"שוחר טוב", מלמד לנו כי טבע האדם נוטה יותר אל הרע מאל הטוב, כי הציורים הרעים נטועים בנפש האדם מימי הילדות, וכחות החומר נשמעות יותר אל החושים ואל התאות, לכן אמר "שוחר טוב, ודורש רעה", כי הטוב צריך לשחור, שפעל שחר היא הבקשה היתירה שמבקשים בכל בקר בעלות השחר, משא"כ הרעה די בדרישה, והנה "השחר טוב" צריך "לבקש" תחלה "רצון", שכחותיו ירצו בטוב, כי אין הרצון בטוב נטוע בכחות הנפש מעצמו רק צריך לבקשם, ולעדור במעמקי הנפש עד יוציא הרצון מתעלומותיה, משא"כ "הדורש רעה תבואנו" מעצמו, וא"צ לבקש רצון כי החומר והתאוות מוכנים אל הרע, "וגם אמר יבקש" מענין בקשה הנרדף עם התפלה שצריך לבקש עזר מה' והבא לטהר מסייעין אותו וצריך לבקש רצון מה', אבל הדורש רעה תבואנו מעצמו, כי הבא לטמא פותחין לו:

ביאור המילות

"שחר, ודרש". השוחר הוא יותר מן הדורש, שמשחר בכל בוקר בעלות השחר:
 

פסוק כח

לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בוטח בעשרו הוא יפול", ממליץ עניני האדם במשל עץ פרי, שפריו הוא פרי הנפש לתורה ולתעודה, אם יעסוק בתורה ויעבוד את ה', אז צדיק כתמר יפרח ופריו יתן בעתו, והקנינים החיצונים שהוא העושר דומה כעלים השומרים את הפרי ומגינים עליו, כך יגינו עליו בל יטרידנו צרכיו ומחייתו מתורת ה' ועבודתו, אבל מי "שבוטח בעשרו" לבד וחושב שהוא העקר, "הוא יפול" כנפול עלה מגפן, כי העלים שאין פרים בה אינם כלום, אבל "צדיקים יפרחו כעלה", ר"ל שיפרחו ויוציאו פרח וציץ שזה התחלת גידול הפרי, ר"ל שיעשו פרי קדש הלולים לחכמה ולדעת, והעושר הוא כעלה הסובב את הפרח ומגין עליו שיתקיים הפרי ע"י העלה והעלה יסובב ויקיף את הפרי:  

פסוק כט

לפירוש "פסוק כט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"עוכר ביתו ינחל רוח", עוכר ביתו הוא המהרס סדרי ביתו משחית את כליו, מרבה הוצאותיו יותר מן היכולת לא ישאר בידו מה לנחול ולהנחיל כי בית והון נחלת אבות, וינחל רוח, וכל זה משל על הבית המליציי שהוא בית הנפש ומעונתה, שעליו אמר (כ"ד ג') בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, שחקי החכמה אשר אסף בנפשו איך יתנהג בכל מדותיו ובכל תהלוכות הנפש לטוב ולרע הוא בנין הבית, כבונה בית שאוסף העצים והאבנים ומקבצם ומסדרם, כן אוסף כל חקי החכמה וע"י התבונה שיבין חקי החכמה ויוציא דבר מדבר יגמר את הבנין להשלימו, ועת ידע הכל בידיעה ברורה, בין במדות בין בהשכלות האלהיות ימצא בית נפשו בכלים יקרים ונאים, כמ"ש וכלי יקר שפתי דעת, ואם הבית הנפשי מסודר באופן זה אז בית צדיק חוסן רב, אבל הרשע המסתפק בחקי החכמה יחולק עליהם וכ"ש שא"ל בינה ודעת, עוכר ביתו, כמ"ש ובתבואת רשע נעכרת, ואז ינחל רוח ואבד ההון היקר וכלי הנפש האלה ונשאר תחתיהם הבל ורעות רוח, והוא הרוח הסוער ומעלה ציורי התאות על הלב ויגע בארבע פנות הבית וישאהו ממקומו, ומזה הוציא הנמשל כי "עבד אויל לחכם לב", גדר חכם לב הוא מי שכח המושל בנפשו (שנקרא לב) מושל כפי ציורי החכמה וחקותיה בלי יפנה מהם, והיא כבר מלא ביתו כל הון יקר ונעים, והאויל, הוא ההפך ממנו, שהוא המסתפק בחקי החכמה וחולק עליהם, והוא העני בדעת וראוי שיהיה עבד לחכם לב, כעני ודל שהוא עובד את העשיר:

ביאור המילות

"חכם לב". הוא מי שכח המושל בנפשו ינהג רק ע"פ חקי החכמה והחכמה נעשית קנין לו, כנ"ל (י' ח'). ואויל הוא המסתפק כמ"ש בכ"מ:
 

פסוק ל

לפירוש "פסוק ל" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם", הצדיק הוא שמשתמש בחקי החכמה לעשות צדק בפועל, והחכם הוא מי שאסף חקי החכמה מרבותיו ע"י לימוד, ואמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, שממשיל את הצדק כעץ עושה פרי, והצדיק וריעיו אוכלים הפרי, ומהו הפרי? מעלליהם, שהם הפעלים היוצאות מתכונות נפשיות, והאוכל פרי הזה אוכל פרי עץ החיים, שאוכל ממנו וחי לעולם חיי הנפש, ר"ל הלמד ממעשיו ועושה כמהו, והחכם הוא לוקח נפשות בדברים (שכל לקיחה אצל בני אדם הוא בדברים) החכם ממשיך נפשות ע"י למודיו שמלמד אותם חקי החכמה, והצדיק מחיה אותם ע"י שמאכילם פריו, ר"ל שיעשו כמעשיו:

ביאור המילות

"צדיק, חכם". ע"ל (ט' ט', י' י"א):
 

פסוק לא

לפירוש "פסוק לא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(משלי יא לא): "הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא" - אחר שאמר כי (משלי יא ל): "פרי צדיק עץ חיים", שהוא על חיי הנפש, לומר כי מזה נגזר שישיגהו רעות בעולם הזה, אם חטא איזה חטא, כי (קהלת ז כ): "אין צדיק בארץ אשר לא יחטא", ולכן בארץ ישולם, כדי שישמור לו שכרו בעולם הנפשות ששם יחיה לעולם, ועתה קל וחומר שכל-שכן הרשע שהוא חוטא, שישולם לו חטאו, רק שתשלום הרשע יהיה בעולם הבא, כי הוא לא אכל מעץ החיים, וימות מיתת הנפש בעולם הנפשות.

ושיעור הכתוב: "הן צדיק וחוטא ישולם, אף כי רשע וחוטא".

ומזה נלמד גם כן, שגם הרשע נענש אף על חטא קל, מכל-שכן מן הצדיק.