קטגוריה:משלי יא ב

1. בלשון ימינו, זדון משמעו עשיית מעשה רע בכוונה תחילה. משמעות זו קיימת גם בלשון המקרא, ולפי זה פירוש הפסוק הוא: "סופו של כל פושע - שיבוא עליו ביזיון". הפסוק פונה לאנשים בעלי מעמד גבוה, שהקלון מפחיד אותם יותר מכל עונש אחר. הוא מזהיר אותם שאם יחטאו, בסופו של דבר הם ייחשפו וקלונם יתגלה לעין כל (ע"פ פרופ' יעקב קליין).

- אולם לפי זה, לא ברור הניגוד בין זדון לבין צנועים.

2. בלשון המקרא, זדון משמעו גם יהירות ובטחון עצמי מופרז, כמו ב(ירמיהו מט טז): "תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ, זְדוֹן לִבֶּךָ, שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע תֹּפְשִׂי מְרוֹם גִּבְעָה; כִּי תַגְבִּיהַ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'" וב(משלי כא כד): "זֵד יָהִיר, לֵץ שְׁמוֹ, עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן"*, וכך פירשנו כאן.

1. בא זדון = תכונת הזדון באה ומתיישבת בלב האדם: "עם הזדון, דהיינו - מי שאינו צנוע (והוא נקרא זדון, שאין לו בושה להיות מתפעל מן הבריות, וזה נקרא זדון לב), וכאשר האדם הוא כך, בא קלון וחרפה אליו, כפי מדתו אשר נמשך אחריו, שהוא רחוק מן הכבוד, ולפיכך ויבא קלון" (מהר"ל מפראג, נתיבות עולם צניעות א).

מי שרוצה להיות חכם, צריך ללמוד בצנעה ובענוה ולא לנסות לפרסם את עצמו. כשבא זדון (בטחון עצמי מופרז) בליבו של האדם, הוא גורם לו לפרסם את דעותיו ברבים מבלי לבדוק אותן עד הסוף, והדבר עלול להביא עליו קלון כשיתברר שטעה.

ניגודה של תכונת הזדון היא תכונת הצניעות - הסתרת המעשים הטובים. כשהאדם נוהג בצניעות, לומד בסתר ואינו מנסה להתפרסם, אין בליבו גאוה ותאוות פרסום המפריעות לו להתקדם, וסופו שיזכה לחכמה אמיתית: "וכל היגע בתלמודו בצנעה - מחכים, שנאמר ואת צנועים חכמה" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ג).

מקורו של פירוש זה, בתלמוד הירושלמי: "אמר רבי יונתן ענתנייתא: ברית כרותה היא, היגע תלמודו בצנעה - לא במהרה הוא משכח. מה טעם? ואת צנועים חכמה" (ירושלמי ברכות ה א ע"פ כתבי יד).

ייתכן שזהו אותו רבי יונתן שעליו מסופר בתלמוד הבבלי: "רבי [יהודה הנשיא] פתח אוצרות בשני בצורת. אמר: 'יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה; אבל עמי הארץ אל יכנסו!'"

"דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס. אמר לו 'רבי, פרנסני!' אמר לו 'בני, קרית?' אמר לו 'לאו'; 'שנית?' אמר לו 'לאו'; 'אם כן, במה אפרנסך?' 'פרנסני ככלב וכעורב!'. פרנסיה."

"בתר דנפק, יתיב רבי וקא מצטער ואמר 'אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ!' אמר לפניו ר' שמעון בר רבי 'שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו'. בדקו ואשכח. אמר רבי: 'יכנסו הכל!'" (בבלי בבא בתרא ח.).

רבי יונתן בן עמרם שמר בקפדנות על צניעותו, ולא הסכים לפרסם את ידיעותיו בתורה, גם לא כדי להשיג אוכל בשנת בצורת! הוא העדיף להציג את עצמו כבהמה, ולפנות לרחמיו של הנשיא, מאשר לנצל את לימוד התורה שלו כדי לקבל תקציב ממשלתי! ואת כל זה למד מהפסוק שלנו, "וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה".

2. בא זדון = איש זדון בא ומתיישב בשכונה: "כאשר בא איש זדון, בא עמו קלון, כי יבזה את הבריות" (מצודת דוד).

ניגודו של איש הזדון הוא האיש הצנוע, העניו והסבלן. כשבאים לשכונה אנשים צנועים, באה איתם חכמה, כי הם מוכנים ללמוד מכל אדם ויוצרים אוירה של חכמה בסביבתם.

חז"ל אף דרשו, שכאשר נכנס איש זדון, אפשר "להריח" את הקלון שהוא מביא עמו: "כיון שנכנס יעקב אבינו - נכנס עמו גן עדן, הדא דאמר ליה ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. כיון שנכנס עשו הרשע אצל אביו נכנס עמו גיהנם, מה טעם? בא זדון ויבא קלון"" (רבי יוחנן, בראשית רבה סה, שיר השירים רבה ד יא).

3. בא זדון = עם של זדון בא ותוקף את עם ישראל ומשפיל אותו. לפי חכמי המדרש, זהו העונש על העבירה הנזכרת בפסוק הקודם, (משלי יא א): "מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה', וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ"*; ראו "הקבלות" שם.

פסוק זה מתאר את הנזקים שהזדון גורם לאדם הפרטי; פסוק אחר מתאר את הנזקים שהזדון גורם לקבוצה, (משלי יג י): "רַק בְּזָדוֹן יִתֵּן מַצָּה, וְאֶת נוֹעָצִים חָכְמָה"*.