נתיבות עולם/נתיב הצניעות/א
בספר משלי (משלי יא ב): "בא זדון ויבא קלון ואת צנועים חכמה".
שלמה המלך רצה לומר כי עם הזדון, דהיינו - מי שאינו צנוע (והוא נקרא זדון, שאין לו בושה להיות מתפעל מן הבריות, וזה נקרא זדון לב), וכאשר האדם הוא כך, בא קלון וחרפה אליו, כפי מדתו אשר נמשך אחריו, שהוא רחוק מן הכבוד, ולפיכך ויבא קלון.
ואת צנועים חכמה - כי מי שהוא בצניעות נמשך אחריו החכמה, כי החכמה ראוי לה הצניעות.
ובמדרש (ילקוט משלי תתקל) חכמות בחוץ תרונה שאל ר' שמואל בר נחמני את רבי יונתן בן אליעזר שהיה עומד בשוק אמר ליה שנה לי פרק אחד אמר ליה לך לבית התלמוד ואשנה אותך אמר ליה לא למדתני חכמות בחוץ תרונה אמר ליה אם קרית לא שנית בחוצה של תורה המרגלית היכן היא נמכרת בחנות כך התורה ברחובות תתן קולה במקום שמרחיבין אותה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. וכן בגמרא (מועד קטן טז ב) פעם אחת גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק מאי דריש חמוקי ירכיך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר והא כתיב חכמות בחוץ תרונה כדרבא דאמר כל העוסק בתורה מבפנים תורה מכרזת עליו בשוק והא כתיב לא מראש בסתר דברתי ההוא ביומא דכלה. והטעם בכל זה כי החכמה בעצמה היא צנועה ונסתרת ואין החכמה בנגלה, ולפיכך כמו שהיא החכמה בעצמה כך ינהג עם החכמה שילמד בצניעות דהיינו בסתר. וזה שאמר כאן גם כן ואת צנועים חכמה דהיינו מי שכל מעשיו בצניעות ובנסתר נמשך אחריו החכמה שהיא צנועה ובנסתר, אבל מי שכל מעשיו בבלתי צניעות זה הוא גשמי ואין ראוי אליו החכמה, שכמו שיש אל החכמה מעלה עליונה נסתרת כך יש אל החמרי מדריגה שפלה נגלית כמו שבארנו דבר זה בכמה מקומות. ואם כך הוא שיהיה נוהג צניעות עם התורה, כל שכן וקל וחומר בשאר דברים שכאשר לא יהיה נוהג יש גנות וחרפה ודאי צריך שיהיה נוהג בצניעות.
ובפרק לולב וערבה (סוכה מט ב) דרש רבא מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים חמוקי ירכיך למה נמשלו דברי תורה לירך לומר לך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר והיינו דאמר רבי אלעזר מאי דכתיב הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך עשות משפט זה הדין ואהבת חסד זו גמילות חסדים והצנע לכת עם אלהיך זה הכנסת כלה והלויית המת והלא דברים קל וחומר ומה דברים שדרכן לעשות בפרהסיא אמרה תורה והצנע לכת עם אלהיך קל וחומר דברים שדרכן לעשות בצנעא. פירוש דבר זה כי ראוי שתהיה לתורה מדרגה הפנימית העליונה כמו שהתבאר זה, ולפיכך אין ראוי שיהיה האדם נוהג בדברי תורה רק כפי מעלתה שהיא נסתרת, וינהג בה מנהג צניעות כמו שראוי לתורה שיש לה מדריגה נסתרת ולא ינהג בתורה מנהג הגלוי המיוצא מן הצניעות. ומביא ראיה מהא דאמר ר"א מה ה' דורש ממך וכו', פי' ג' דברים זכר הכתוב, האחד הוא החסד הגמור עשות חסד, והפכו לעשות משפט דכתיב ועשות משפט ודבר זה הוא הפך החסד, ואח"כ זכר המדה שהיא ממוצעת בין החסד ובין הרחמים שאינו חסד גמור ואינו דין גמור כמו הכנסת כלה לחופה, שמצד מה הוא משפט שאם תלך בעצמה ולא יכניסו אותה אחרים היה זה גנאי ואין ראוי שיהיה גנאי נמצא, ומצד מה הוא חסד שאין חוב עליו לעשות, וכן הלוית המת בצד מה הוא חסד שאינו דין ומצד מה הוא דין שאם אין מלוה המת הוא בזיון אליו, ודבר זה הוא ממוצע בין החסד שהוא חסד גמור ובין הדבר שהוא משפט גמור, וכבר התבאר זה במקום אחר. ואומר הכתוב שהקב"ה מבקש מן האדם שידבק באלו ג' מדות שהוא החסד הגמור, וידבק במשפט הגמור, וידבק במדה הממוצע בין המשפט ובין החסד, ובזה ידבק בכל חלקי המדות כמו שהתבאר בנתיב האמונה. וקרא הכתוב הכנסת כלה והלוית המת והצנע לכת עם אלהיך, כי הצניעות הוא הכבוד בעצמו וכאלו אמר הכתוב שידבק בצניעות שהוא הכבוד דהיינו להכניס חתן וכלה לחופה ויהיה מלווה את המת וזה צניעות וכבוד. ואין לפרש על צניעות עצמו שיהיה נוהג בצניעות שזה אינו דומה אל עשות חסד ומשפט, רק ר"ל שיהיה עושה צניעות וכבוד ואחרים דהיינו הכנסת כלה והלווית המת. ומעתה למדנו קל וחומר ומה דברים שדרכן לעשות בפרהסיא כמו הכנסת כלה והלווית המת אמרה תורה שיהיה בצניעות והוא כבוד המת, כי כאשר בני אדם מכניסים החתן והכלה ומלוין את המת דבר זה הוא צניעות שבני אדם המכניסים הכלה בתוכם נסתרת והוא דרך כבוד, וכן המת נסתר בתוך בני אדם המלווים כך יראה פירושו, וק"ו שאר דברים שיש לעשות בצנעה שאם לא יעשה אותם דרך צניעות יהיה גנאי ואין להאריך יותר.
בפרק המוצא (ערובין ק ב) אמר רבי יוחנן אלמלי לא נתנה תורה לישראל למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל מאי קאמר לה זיגא זביננא לך כו' ע"כ. בא לבאר כי נמצאו איזה דברים טובים אפילו בבעלי חיים שאינם מדברים לפי טבעם, שתוכל לדעת כי איזה דברים ומדות טובות הם טבעיים לפי סדר העולם ראוי שיהיו והרי נמצאו אצל בעלי-חיים, והאדם שאינו שומר המדות הטובות אלו הוא יותר גרוע מן ב"ח שהרי ימצא מדות טובות אלו אף בבעלי חיים, כי הב"ח יש מהם שיש להם דביקות בשלימות מה. לא כמו שיש אומרים כי הגזל בשביל כך הוא רע שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעהו, וכן הצניעות אינו רק בשביל כבוד בלבד, וכן העריות אינו רק נימוס שלא ירגיל האדם עצמו בזנות, שאין הדבר כך כלל שאם כן לא היה ראוי שיהיה נמצאים דברים אלו בעלי חיים. אבל הדברים הרעים הם יוצאים מן היושר והאמת בעצמו, ולפיכך נמצאו בבעלי חיים גם כן שכל אחד דבק במדה מיוחדת. ואלו ארבע דברים יש להבין מאוד דהיינו עריות, גזל, צניעות, דרך ארץ וכך הוא סדר שלהם כאשר תבין דברי חכמה, רק שזכרם כך מפני שהתחיל לומר אלמלא לא נתנה תורה וכו' והצניעות קרוב אל התורה כמו שהתבאר. ומפני כי אלו ד' דברים הם מחולקים בענייניהם לכך תמצא אותם בד' מיני בעלי חיים, וזה שאמר כי למדנו צניעות מחתול שאין החתול עושה צרכיו בפני בני אדם גם הוא מכסה צואתו, והנמלה אינו גוזלת מה שהוא לאחר, ומזה תדע כי הגזל הוא יוצא מן היושר בעצמו שהרי תמצא דבר זה בבעלי חיים, וכן עריות שהם שלימות הגוף תמצא ביונה, ודרך ארץ הוא דבר רביעי שהוא שייך לאדם במה שהוא אדם שיש לנהוג דרך ארץ ולכך אמר שזה נמצא גם כן בתרנגול שנקרא גבר שמפייס ואחר כך בועל ודבר זה דרך ארץ הוא. ומה שאמר לה התרנגול שרוצה לקנות לה סרבל דמטי עד ארעא, בודאי ד"ז אין שייך בב"ח אבל הסרבל הזה הוא האהבה לפרוס כנפיו עליה כמו התרנגולת שפורסת כנפיה על אפרוחיה והוא הזיגא דזבין לה כאשר פורס כנפוי עד למטה, ואחר ששמש עמה ואין לו עוד כוח התשמיש, לכך הוא כופף ראשו ואין לו הכח לפריסת כנפיו בשביל חולשת התשמיש וזהו בטבע. והתבאר לך בביאור לגמרי כי המדות אינם בהסכמה מבני אדם כמו שחשבו קצת בני אדם, אבל המדות הרעות הם רעות בעצמם והמדות הטובות הם טובות בעצמם, ולפיכך נמצאו קצתם בקצת ב"ח בטבע והבן זה היטב.
ובפרק הרואה (ברכות סב ב) ואמר להרגך ותחס עליך ואמר ואמרתי מבעי ליה היה צריך לכתוב תחס וחסתי מבעי ליה היה צריך לכתוב אמר ר"א אמר לו דוד לשאול מן התורה היה מותר להרגך מאי טעמא מה הסיבה? רודף אתה והתורה אמרה בא להרגך השכם להרגו אלא צניעות שהיה בך היא חסה עליך ומאי צניעות היתה בו בשאול דכתיב ויבא אל גדרות הצאן אל הדרך ושם מערה תנא גדר לפנים מגדר ומערה לפנים ממערה, להסך אמר ר"א מלמד שסיכך עצמו כסוכה. התבאר לך הדברים אשר אמרנו כי מה ענין הצניעות שהיה חסה עליו שלא להרגו, אבל הדברים כי הצניעות מפני שהוא צניעות ראוי אליו הסתירה ביותר וכמו שמפורש אח"כ, כי כאשר היה בא לעשות צרכיו היה נכנס מערה לפנים ממערה וגדר לפנים מגדר להסתיר אצמו להיות צנוע מבני אדם, וכמו שהוא היה עושה דבריו בצניעות מערה לפנים ממערה, לכך כאשר בא אדם לשלוט בו היה נסתר וצנוע ממנו עד שלא היה יכול לשלוט בו. ודבר זה נודע מענין הצניעות שכל ענינו הסתר ואינו מגלה בחוץ רק כל מעשיו בהסתר ובצניעות ולפיכך היה נסתר גם כן בשמירה עד שלא היו שולטין בו. ודבר זה מבואר.
ובמסכת (מגילה יג ב) אמר רב חמא מאי דכתיב לא יגרע מצדיק עינו בשכר צניעות שהיה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול ובשכר צניעות שהיה בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר כי מטא ההוא יומא כשהגיע אותו היום שיעקב אמור להתחתן עם רחל ועאיל ליה ללאה ובא יעקב ללאה אמרה רחל השתא מכספא אחתאי עכשיו תתבייש אחותי מיד אותן סימנין שנתן יעקב לרחל מסרתן רחל ללאה והיינו דכתיב ויהי בבוקר והנה היא לאה מכלל דעד השתא לא הוה ידע מכאן שעד עכשיו לא היה יודע לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול. ומאי צניעותא דשאול ומהי צניעותו של שאול דכתיב ויאמר שאול אל דודו הגד הגיד לנו כי נמצאו האתונות ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל ולפיכך זכה ויצאה ממנו אסתר. ואסתר מאי היא דכתיב אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה. דע כי ראויה היתה רחל לצניעות מפני כי רחל הייתה הקטנה והיא יצאה אחרונה אל הגלוי שהרי נולדה באחרונה, וכל אשר יוצא אחרונה אל הגלוי הוא דבר צניעות כי הוא נסתר ביותר וזהו הצניעות. וכן תמצא בבנות לוט בצעירה שקראת בן עמי וזה דרך צניעות, לא כמו הבכירה שקראה מואב ופרסמה הדבר וזהו בלתי צניעות, ומזה תבין כי הצעירה מוכנת לצניעות כי היא יצאה אחרונה אל הגלוי להיות נמצא בעולם ולכך זרעה פנימית בצניעות. ולא תמצא בכל המידות שהדומה יוליד הדומה כמו שתמצא אצל הצניעות שהצנוע מוליד צנוע, ודבר זה כי הזרע נמשך ממקום צנוע פנימי, ולפיכך כאשר האב או האם יש בו צניעות נמשך הזרע ממקום צנוע נסתר לגמרי, ולכך אמר בשכר צניעות של רחל יצא שאול שהיה צנוע ובשכר צניעות של שאול יצאה אסתר שהייתה צנועה.
ובמסכת (יומא מז א) בפרק הוציאו לו ת"ר שבעה בנים היה לה לקמחית וכלן שמשו בכהונה גדולה אמרו לה חכמים מה עשית שזכית לכך א"ל מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי, אמרו לה הרבה נשים עשו כן ולא הועילו. ודברים אלו תבין מן הדברים אשר אמרנו, כי הצניעות בפרט מביא זרע פנימי נסתר קדוש שהוא משמש לפני ולפנים בכהונה גדולה במקום שאין ראוי לאחר להיות נכנס לפני ולפנים למקום קדוש, וראוי אל זה בפרט הצניעות שיזכה לזרע קדוש כמו זה, כמו שאמרנו והבן.
ובבבא בתרא בפרק יג (בבא בתרא קכז א) אמר ר' יונתן ראויה הייתה בכורה לצאת מרחל דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף אלא שקדמתה לאה ברחמים ומתוך צניעות שהייתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה מאי קדמה לאה ברחמים דכתיב ועיני לאה רכות מאי רכות אילימא רכות ממש אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב בגנות הצדיקים דבר הכתוב אלא אמר ר"א שמתנותיה ארוכות ארוכה בכהונה ארוכה בלויה ארוכה במלכות רבא אמר לעולם רכות ממש ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה שייתה שומעת בני אדם שהיו אומרים ב' בנים יש לה לרבקה ב' בנות יש לו ללבן גדולה לגדול וקטנה לקטן הייתה יושבת בפרשת דרכים ושואלת גדול מה מעשיו אמרו איש יודע ציד קטן מה מעשיו אמרו איש תם יושב אוהלים הייתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה והיינו דכתיב וירא ה' כי שנואה לאה מאי שנואה אילימא שנואה ממש אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב בגנות הצדיקים הכתוב מדבר אלא מאי שנואה ששנואין מעשי עשו בעיניה מיד ויפתח ה' את רחמה. וביאור זה, כי רחל הייתה ראויה לצאת ממנה הבכור מצד שהיא עקרת הבית של יעקב, ומאחר שהיא עקרת הבית של יעקב גם כן ראויה להוציא הבכורה מרחל אלא דקדמתיה לאה ברחמים. ויש לך לדעת כי האדם אשר הוא מוכן לדבר שאינו טוב הוא בעל דאגה מבקש תמיד רחמים, ומפני כי הייתה לאה ראויה לעשו הייתה בעלת דאגה, ואף כי לאה לא ידעה דבר זה מ"מ מזל שלה ידע זה ומזלה היה בוכה, ולכך היה עיני לאה גם כן רכות והייתה מבקשת רחמים שייתן הש"י לה זיווג הגון, ולפיכך מצד הרחמים הגיע לאה אל זה שנתן לה הבכורה, ובשביל הצניעות שהייתה ברחל, שמעלת הצניעות שהזרע בא ממקום פנימי נסתר קדוש ולפיכך ראויה הייתה רחל לבכור שהבכור יש לו מעלת הזרע שהוא קודש. ותבין כי רחל שהייתה צנועה זכתה לבכור יוסף והוא נתברך עלי עין שאין העין שולט, גם נתברך בברכת וידגו לרוב בקרב הארץ מה דגים שבים אין העין שולט בם אף זרעו של יוסף אין העין שולט בם, וכל זה בשכר צניעות שהיה ברחל, ודברים אלו מופלגים ועמוקים בחכמה מאוד.
ובמסכת (שבועות יח ב) אמר רבי בנימין בר י פת כל מי שמקדש את עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים וסמוך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. ביאור זה כי מי שמקדש עצמו בעת תשמיש, כי פעל זה הוא מעשי חמרי כאשר אינו בקדושה, ואם מקדש עצמו בצניעות אינו נחשב חמרי כי הצניעות היא קדושה. ולפיכך ראוי שיהיו בניו זכרים כי הנקבה היא חמרית כמו שנתבאר פעמים הרבה ואילו הזכר הוא כמו צורה נבדל מן החמרי, ומי שמקדש עצמו בצניעות בשעת תשמיש בזה הוא נבדל מן החמרי לכך בניו זכרים, ודבר זה מבואר כי הבלתי צניעות הוא מעשה בהמה חמרי. ועוד ראוי שיהיו בניו זכרים, כי הזכר מעלת מדריגתו נסתר וצנוע ביותר ומפני כך כאשר צנוע בדרכיו ואז הוא מגיע עד המדרגה הנסתרת אשר בא משם הזכר, כי הזכר בא ממדריגה נסתרת עליונה, אבל האשה לפי שפלתה אינה באה ממקום נסתר עליון, ולכך זכר בגמטריה ברכ"ה וכל ברכה הוא בסמוי ובנסתר מן העין, אבל הנקבה הפך זה שלשון נקבה כמו ויקב את השם שהוא קללה והוא לשון נקבה שכרך עלי ואתנה, שהוא לשון מפורש שהמפורש אינו סמוי ולכך הוא לשון קללה גם כן. ומפני כך אמרו (קידושין מט ב) עשרה קבין שיחה ירדו לעולם ט' נטלו נשים, וכל זה מפני שהדיבור מוציא הכל אל הגלוי, וזה שייך באשה שאין לה מעלה העליונה הנסתרת. ועוד אמרו (ב"ר פ"ח) על האשה שהיא יצאנית והזכר כובש אותה שלא תהא יצאנית וכדכתיב וכבשה מלמד שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית, וכל זה מפני שהאשה יש לה מדריגה פחותה קרובה אל הגלוי והזכר שהוא כמו צורה שיש לו מעלה נעלמת יותר ולכך הזכר שהוא כמו צורה כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית. וזה אמרם כל שמקדש עצמו בשעת תשמיש הוויין לו בנים זכרים ודבר זה עוד התבאר בנתיב הפרישות כי גם דבר זה פרישות הוא כאשר האדם עושה דרכיו בצניעות ולא כמו שאר בהמה.
