קטגוריה:משלי יא יז

דקויות

1. יש אנשים, שעושים הרבה חסד עם הזולת, אך שוכחים לדאוג לעצמם - לא אוכלים טוב, לא ישנים טוב, ופוגעים בבריאותם. הפסוק שלנו מזהיר משגיאה זו.

נפש היא הצד החומרי והגופני של החיים, הצד שנהנה מאוכל ושתיה ודומיהם; על-פי פסוק זה, אדם שגומל טוב לנפש שלו, כלומר - אוכל ושותה, גם הוא איש חסד, כמו מי שעוזר לזולת; ולעומת זאת, אדם העוכר = מקלקל ומשחית, את שארו = בשרו וגופו, גם הוא אכזרי, כמו מי שמזיק לזולת. כך פירשו רלב"ג ומצודות על הפסוק, וכן רבים מחכמי ישראל:

"גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו, היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה. אמרו לו: וכי מה מצוה זו? אמר להן: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצוה היא?! אמר להם: הן! מה אם איקונין [פסלים] של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות, מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב "כי בצלם אלהים עשה את האדם" על אחת כמה וכמה!"""

"דרשה אחרת: גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לגמול חסד עם אורחת שיש בביתי. אמרו לו: כל יום יש לך אורחת?! אמר להם: והנפש העלובה הזאת, היא לא אורחת בתוך הגוף?! היום היא כאן, מחר לא..." (ויקרא רבה לד ג, תרגום לעברית).

"ריש לקיש אמר: [המונע עצמו מן התענית] נקרא חסיד, שנאמר גומל נפשו איש חסד, כלומר הגומל טוב לנפשו הוא איש חסד, ועוכר שארו אכזרי, המתענה ומכחיש בשרו נקרא אכזר" (תלמוד בבלי, תענית יא, ע"פ רבנו חננאל והתוספות; וראו: התענית והסיגוף בדברי חז"ל).

"אך הפרישות הרע הוא כדרך הגויים הסכלים, אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח, וייסרו גופם ביסורים ודברים זרים אשר לא חפץ בהם ה' כלל, אלא אדרבה חכמים אמרו (תענית כ"ב): אסור לאדם שיסגף עצמו, ובענין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים, וכן אמרו (תענית כ"ב): לנפש חיה - נשמה שנתתי בך החיה אותה, ואמרו (תענית י"א): כל היושב בתענית נקרא חוטא, והעמידוה בדלא מצי מצער נפשיה, והלל היה אומר גומל נפשו איש חסד על אכילת הבוקר, והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים" (מסילת ישרים יג).

ויש מפרשים שהסיקו מפסוקנו מסקנות מעשיות אחרות:

2. לעשות חסד עם קרובי המשפחה: "גומל נפשו - גומל טובה לקרוביו, איש שהוא חסיד: ועכר שארו אכזרי - והאכזרי הוא עוכר את קרוביו" (רש"י, וכן רמ"ד ואלי). אולי הוא פירש נפשו = "הנפש הקרובה אליו ושייכת לו", כמו הביטוי בלשון ימינו "נשמה שלי".

3. לעשות חסד עם הזולת: מי שעושה חסד עם הזולת, למעשה גומל בכך חסד עם נפשו (החומרית והרוחנית), כי גם אחרים יעזרו לו; ומי שמתאכזר על הזולת, למעשה פוגע בכך בבשרו, כי גם אחרים יתאכזרו אליו ויפגעו בו (ע"פ מלבי"ם). ניתן להביא ראיה לפירוש זה מההקבלה בין פסוק זה לפסוק הקודם, (משלי יא טז): "אֵשֶׁת חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד, וְעָרִיצִים יִתְמְכוּ עֹשֶׁר"*. וכדברי הפתגם האנגלי We always help ourselves whenever we help others.

4. להיגמל מהתענוגים: גומל מלשון "גמילה", כמו (בראשית כא ח): "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל" - מי שמצליח לגמול את נפשו מהתענוגים, עושה עמה חסד גדול, בתנאי שהוא לא מסגף את עצמו יותר מדי ולא גורם נזק לבשרו: "איש חסד מגדיל נפשו בהרגל טוב ובמידות אמצעיות, כאשר יגדל את הגוף הקטן... והמידה האמצעית בעניין הנאות הגוף, שינהוג בה איש חסד - להפריש נפשו מן התאוות, ולהשביע עדיה כדי קיום הגוף... מי שהוא עוכר גופו, ומרעיב ומסגף עצמו, ייקרא אכזרי... כי בעכירת הגוף, ייפסדו כוחות הנפש וישחיתוה מלאכתה, ולא תצלח לחכמה ולעבודת ה' יתברך" (ר' יונה).

הקבלות

גומל

1. רוב המפרשים פירשו: גמל = נתן טוב וחסד בשפע, כמו ב(ישעיהו סג ז): "חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר, תְּהִלֹּת ה', כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ ה', וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו"

(ויש שקראו את המילה חסד פעמיים: "גומל חסד לנפשו - איש חסד"; דעת מקרא).

2. אולם גמול יכול להיות גם לרעה, כמו ב(ירמיהו נא נו): "כִּי בָא עָלֶיהָ עַל בָּבֶל שׁוֹדֵד... כִּי אֵל גְּמֻלוֹת ה', שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם"; והכוונה לשכר או עונש הניתן מידה כנגד מידה, כמו ב(תהלים יח כא): "יִגְמְלֵנִי ה' כְּצִדְקִי, כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי".

לפי זה, גומל נפשו = נותן לעצמו באותה מידה שהוא נותן לאחרים. רעיון זה נרמז בכמה פסוקים בתורה:

(ויקרא יט יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" - רוב האנשים אינם מסוגלים לאהוב את הזולת בדיוק באותה מידה כמו את עצמם, והמפרשים התייחסו לבעיה זו בדרכים שונות*. לפי פירושנו למעלה, איש חסד מפרש את הפסוק כהנחיה מעשית, ומשקיע בעזרה לזולת זמן שווה לזה שהוא משקיע בהנאות של עצמו.

(דברים טז יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה, וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". הכתוב מציין ארבעה אנשים השייכים למשפחתו של האדם ושמחים יחד איתו, וכנגדם ארבעה אנשים נזקקים מבחוץ שהוא צריך לדאוג שיוכלו לשמוח בחג:

"אמר הקב"ה: אתה יש לך ארבעה בני בית - בנך ובתך ועבדך ואמתך, ואף אני יש לי ארבעה בני בית - הלוי והגר והיתום והאלמנה....אני אמרתי לך שתהא משמח את שלי ואת שלך בימים טובים שנתתי לך. אם עשית כן, אף אני אשמח את שלי ואת שלך..."

"אלו ואלו אני עתיד לשמח בבית הבחירה, שנאמר "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי"..." (רבי לולינוס דרומי בשם רבי יהודה בר סימן, ילקוט שמעוני).

נפשו

ישנם פסוקים נוספים בספר משלי, המלמדים שהאדם לא צריך להרעיב את נפשו:

(משלי י ג): "לֹא יַרְעִיב ה' נֶפֶשׁ צַדִּיק וְהַוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף"*- אם ה' אינו מרעיב את הצדיק, גם הצדיק אינו צריך להרעיב את עצמו.

(משלי יא כה): "נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן, וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא"*- אדם שמברך ומיטיב עם הזולת, יזכה שגם נפשו תדושן, כלומר הצרכים החומריים שלו יתמלאו, מידה כנגד מידה; מקובל לפרש שהפסוק מתאר גמול מאת ה', אך ייתכן שאפשר ללמוד ממנו גם איך האדם צריך להתייחס אל עצמו.

(משלי יג ד): "מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל, וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן"*- שכרם של החרוצים הוא, בין השאר, מילוי הצרכים החומריים של הנפש.

(משלי יג כה): "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר"*- הצדיק אינו מרעיב את עצמו, אלא נותן לנפשו את צרכיה ומשביע את רצונה.