קטגוריה:דברים לא יז

עריכה

<< · מלבי"ם · על דברים לא · יז · >>

הערות

(יז - יח) "וחרה אפי בו ביום ההוא". ר"ל כי החוטא ממין השני אין השם עוזבו תכף לגמרי רק תחלה מסתיר פניו ממנו ומוסר אותו אל מקרי הזמן ואחר שעדיין יש תקוה שע"י היסורין ישוב בתשובה, וכשרואה שאינו שב אז עוזבו לגמרי, אבל החוטא הזה שאין לו תקנה כלל, יחרה אפי עליו תכף ביום ההוא: ועזבתים תחלה לגמרי, ואח"כ אסתיר פני מהם והיו תחת המקרה וממילא והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות: ואמר ביום ההוא וגו', אומר ה' הלא ידעתי כי ע"י הדעות וצרות שיבאו עליו לא יתן לב לשוב עד המכהו רק יאמר בהפך שודאי לא הענישו ה' על המעשה שעבד ע"ז רק על מצפוני לבבו, וז"ש ואמר הלא על כי אין אלהי בקרבי בקרב מחשבתי ומצפוני לבבי לכן מצאוני הרעות הלאה, אבל באמת טעה בזה כי לא על המחשבה אני מענישו רק ואנכי אסתיר פני על כל הרעה אשר עשה בפועל כי פנה אל אלהים אחרים בפועל:

כלי יקר

• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ומצאוהו רעות רבות וצרות. במס' חגיגה (דף ה.) ר' יוחנן כי מטי להאי קרא (דברים לא, כא) והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות בכי, אמר עבד שרבו ממציא לו רעות רבות תקנה יש לו. מאי וצרות אמר רב שנעשו צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא ושמואל אמר זה הממציא לעני מעות בשעת דחקו, רצה לומר לא קודם, אמר רבא היינו דאמרי אינשי זוזי לעללא לא שכיחי לתליתא שכיחא. רש"י פירש ששמואל קאי על הפסוק שדרש למעלה אם טוב ואם רע (קהלת יב, יד), ור"ת הקשה על דבריו למה הפסיק בדברי רבי יוחנן אלא ודאי ששמואל קאי על דברי רבי יוחנן וכן משמע גם בילקוט (לא.תתקמא) שמביא דברי שמואל על פסוק והיה כי תמצאן אותו.

ויש לספק בדברי ר' יוחנן שאמר, עבד שרבו ממציא לו רעות רבות וכי הקב"ה הוא הממציא הרעות הלא מפי עליון לא תצא הרעות (איכה ג, לח). אלא הרעה באה מעצמה ע"י הסתרת פניו ית' כמ"ש והסתרתי פני מהם והיה לאכול. והיינו ממילא יהיה לאכול ואין זה קרוי ממציא, גם יש לספק והלא כבר כתיב ומצאוהו רעות רבות וצרות. ולמה לא בכה רבי יוחנן בקראו פסוק זה הנכתב קודם פסוק והיה כי תמצאן אותו. כי מדקאמר כי מטא להאי קרא משמע שקרא הפרשה מתחילה, הן אמת שנוכל לומר שדקדק מלשון והיה המורה על הודאי כמ"ש (דברים כא, יד) והיה אם לא חפצת בה, פירש רש"י מגיד הכתוב שסופה לשנאותה, ופירש מוהר"ר נתן שדקדק רש"י מלשון והיה שמשמע שכך יהיה בודאי, כך והיה כי תמצאן מורה שודאי ימצאוהו אבל למעלה לא נאמר כ"א והיה לאכול אבל בומצאוהו רעות רבות וצרות זו לזו לא הזכיר לשון והיה כאילו הדבר בספק אם ימצאוהו או לא.

ודברי שמואל תמוהים מאד, לפרש פסוק זה על המלוה לעני בשעת דחקו כאילו כל התוכחות לא יחזירוהו למוטב כי אם צרה זו שילוה לו בשעת דחקו ולא קודם לכן וכאילו זה מחייב לו לאמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה,ויהי רצון שלא תהיה על ישראל צרה גדולה מזו ואיך תכלול הפרשה תוך עונשים גדולים ונוראים ענין המלוה לעני בשעת דחקו זה הדבר שימאן השכל לקבלו כלל, ועוד צריך יישוב הדבר שנתקשו בו המפרשים כי מהו שאמר הכתוב ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. הלא עיקר ע"ז בלב הוא כי כל דבר התלוי באמונה שרשו ומקורו בלב כי מטעם זה נאמר בע"ז (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. וזה שאמר הלא על כי אין אלהי בקרבי הודה בפה מלא כי כל אלהי העמים אלילים וכפר בע"ז ומה יש לו עוד צדקה לזעוק פני המלך ה' (שמואל ב יט, כט) ואיך כפל ענשו אחר הוידוי ואמר ואנכי הסתר אסתיר. וי"א שהסתר זה הוא שיסתיר פניו על הרעה אשר עשה וכי פנה לשון אע"פ, לומר שאפילו מן רעה גדולה זו יסתיר ה' פניו כמ"ש (תהלים סו, יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'.

ואומר אני לפרש דברי ר' יוחנן כלפי הערבות, שנעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה עד שכל יחיד חטא רבים נשא וזה דבר שאין הציבור יכולין לעמוד בו, על כן בכה עליו רבי יוחנן כי מטא להאי קרא והיה כי תמצאן אותו רעות רבות. כי מלת אותו נראה שהוא מיותר כי הל"ל והיה כי ימצאוהו רעות רבות. כמ"ש למעלה ומצאוהו רעות רבות. אלא שבמלת אותו הראה באצבע על היחיד שישא עליו הרעות דהיינו העבירות של כיתות רבות כמ"ש (ישעיה נג, יב) והוא חטא רבים נשא. ומה שנקט רבות לפי שכל חוטא תש כחו כנקבה כדרך שאמר משה התשתם כחי כנקבה כמו שפירש"י פר' ואתחנן (ואתחנן ה.כד) בפסוק ואת תדבר אלינו.

ואמר וצרות, לפי שבזמן שיש שלום וריעות בין ישראל אז אין הערבות מזיק להם כ"כ, ואדרבה מועיל כי בזמן שרואה את חבירו שהוא נוטה מדרך השכל אז הוא מדריכו בדרך ילך להחזירו למוטב מיראת הערבות, כי אין התוכחה מצויה כ"א מן האוהב לנאהב כמ"ש (משלי ג, יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח. וכן נסמכה מצות הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא יט, יז) למצות ואהבת לרעך כמוך (שם יט, יח) כי אין התוכחה מצויה כ"א בזמן שאוהבים זה לזה. אבל בזמן שאין שלום במעגלותם אז לא די שאינו מוכיחו אלא אדרבה שמח במפלתו כדי להדיח עליו הרעה ושיספה בעונו. ואת"ל שהמצא ימצא איזו איש שלם שיוכיח גם את שונאו, הנה השונא אינו מקבל תוכחה ממנו כי הוא חשוד בעיניו שאינו מתכוין לטובתו, וא"כ הערבות מכה רבה בישראל בזמן שאין שלום ביניהם והם כצרות זו לזו כזיבורא ועקרבא, כי מה שנראה טוב וישר בעיני זה נראה רע בעיני חבירו וכן להפך עד שלעולם אינן בהסכמה אחת מה שזה אוסר זה מתיר.

ע"כ ר' יוחנן כי מטי להאי קרא והיה כי תמצאן אותו רעות רבות. דקדק ממלת אותו שביחיד מדבר ואפילו היחיד ישא רעות רבות, הרעות שעשו רשעים שנמשלו לנקיבות רבות, וסיבה לכל זה הוא וצרות שכל ישראל נעשה כל אחד כצרה לחבירו כזיבורא ועקרבא ואינן בהסכמה אחת לעולם כי אילו היו בהסכמה אחת לא היה נמשך נזק מן הערבות, ע"כ בכי רבי יוחנן ואומר עבד שרבו ממציא לו רעות רבות ומטיל עליו שיסבול הוא עון רבים בזמן שכולם כצרות זו לזו, וכי יש לו תקנה, ודאי אין לו תקנה כלל בזה האופן. וכמ"ש ורדף אתכם קול עלה נדף. כמו שבארנו בפר' בחוקותי (בחוקתי כו.לו) שמדבר מזה הענין שכל אחד מישראל נרדף מן ישראל חבירו על כן נאמר מיד וכשלו איש באחיו (ויקרא כו, לז) ואמרו רז"ל (סנהדרין כז, א) בעון אחיו, זש"ה ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. כי אילו היה אלהי בקרבי בלבבי ובמחשבתי והיה כל אחד אומר דעתו לש"ש בהתאסף ראשי עם יחד. אז לא היו מחולקין כי התכלית האמיתי מאחדם. אמנם לפי שלא היה דעתו לש"ש רק שמבחוץ היה כל אחד מראה את עצמו כאילו דעתו לשם ה' כדרך הצבועים החנפים, אבל בקרבי לא היה אלהי אלא כל אחד היה דורש תועלת עצמו או לקנטר את שונאו ע"כ יצא משפט מעוקל כי לעולם לא יתברר האמת מתוך משא ומתן שאינו לש"ש.

ולפי זה אין וידוי זה וידוי החטא של ע"ז, כי החטא ישאר קיים עכ"פ אך שהוא מודה שאין כונת תוכו לשמים עוד היום, כי לא אמר על כי לא היה אלהי בקרבי משמע שרוצה לשוב מן אותו דרך מעוקל אלא על כי אין אלהי בקרבי עוד היום ואז הוא גרוע ממה שהיה כי יודע רבונו ומתכוין למרוד בו, ע"כ כפל ההסתר ואמר על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים. ואין פניה אלא בלב כמ"ש ואם יפנה לבבך (דברים ל, יז), ור"ל מבחוץ היה מראה עצמו כשר כאילו כונתו לשמים ובקרבו פנה אל אלהים אחרים וכונות זרות, אשר ע"כ לא היו לעולם בהסכמה אחת ולא נתברר האמת אצלם לעולם.

אך מדקאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. נ"ל על דרך שפרשנו בחבורינו עוללות אפרים (חלק א' מאמר פ"ג) על מאמר רז"ל (בר"ר לח, ו) אפילו בזמן שישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם הנח לו שנאמר (הושע ד, יז) חבור עצבים אפרים הנח לו אמנם כשחלק לבם עתה יאשמו (שם י, ב) לפי שבזמן ששלום ביניהם אז ודאי יתוכחו ביניהם כל עובדי הע"ז ההיא ויתברר מתוך הויכוח ההוא ששקר נחלו עובדיה, וע"כ הנח לו שהקב"ה מאריך להם אפו כדי שמעצמם יבינו כי כל מעשיהם תוהו. אבל בזמן שחלק לבם של העובדים ואין שלום במעגלותם אף אם ישאו ויתנו בדבר לעולם לא יתברר האמת בין אנשים המתוכחים בדבר ולבם חלק זה מזה כי דעת כל אחד לסתור דברי חבירו, ע"כ נאמר עתה יאשמו, תיכף ומיד כי למה יתן להם ארכא בחנם. ע"כ נאמר גם כאן וחרה אפי בו ביום ההוא. תיכף באותו יום שיתחילו לעבדה לפי שפרשה זו מדברת בזמן שישראל כצרות זו לזו ואינן בהסכמה אחת ע"כ עתה יאשמו בלא הרחבת זמן, וכן מורה הוידוי על כי אין אלהי בקרבי בדרך שנתבאר למעלה שמודה שמעולם לא אמר דעתו לש"ש בפה ולב שוה כי אם בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו (ירמיה ט, ז) ע"כ נאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא תיכף כמ"ש עתה יאשמו והוא רמז נכון מאד.

ושמואל אמר שפרשה זו מאשמת את ישראל לאמר, כי זה דרכם כסל למו שאינן עושין תשובה לעולם כ"א אחר ההכרח, כי בזמן שהיסורין מורכבים על כתיפיו אז הוא נודר נדרים ליתן ממונו לצדקה או לשוב אל ה' כמבואר פר' בחוקותי (ויקרא כז, ב) בסמיכות כי יפליא לנדור נדר לפרשת התוכחה, כי גם רז"ל חלקו בין עושין תשובה מאהבה לעושים מיראה כדאיתא במס' יומא (דף פו:) אר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך. עון מזיד הוא וקרי ליה מכשול, איני והאר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר (יחזקאל לג, יט) ובשוב רשע מרשעתו וגו' עליהם הוא יחיה. פירש"י על כל מה שעשה אפילו על העבירות, לא קשיא הא מאהבה הא מיראה. ועדיין הדבר צריך ביאור לפרש משמעות הפסוקים, כי אע"פ שפירש"י עד ה' אלהיך עד דלא יתעבד סניגוריא לקטיגוריא, הרי מיראה מחמת מדת הדין, שלא יעשה מן ה' מדת רחמים לאלהיך מדת הדין, מ"מ כי כשלת לשון עבר אינו מתישב שהרי עכשיו ע"י התשובה נעשה עון למכשול.

ונ"ל שכונת הכתוב להזהירו שישוב מאהבה, כי כל ירא מתרחק מזה שהוא ירא ממנו וכל אוהב מתקרב אל אהובו לכך נאמר שובה ישראל עד ה' אליו ממש כדרך האוהב המתחבר אליו. וע"ז ארז"ל (פסחים נ: עיי"ש) כתיב (תהלים נד, יא) כי גדול עד שמים חסדך וכתיב (שם קח, ה) כי גדול מעל שמים חסדך. הא בעושים מאהבה כו' ר"ל כי העושה מיראה אינו מתחבר אליו ית' ואין חבורו כ"א עד שמים ולא עד בכלל ע"כ גם החסד הוא עד שמים אבל העושה מאהבה מתדבק מעל שמים אליו ית' על כן גם החסד הוא מעל שמים. ואמר לפי שעד עכשיו לא עשית תשובה כי אם מיראה זה"ש כי כשלת בעוניך, ר"ל לשעבר כשעשית תשובה מיראה לא נקית מכל וכל כי אם לחצאין כי כבר כשלת בעוניך שנעשה מן העון המזידי מכשול שוגגי ואם כן רושם המכשול נשאר בך ולא היית מנוקה מכל וכל מן העון שהרי נעשה ממנו שוגג ועדיין אתה צריך לקרבן הבא על השוגג, אבל כשתשוב עד ה' מאהבה דהיינו מעל שמים אז תהיה מנוקה מכל וכל ואין אתה צריך אפילו לקרבן כי אם אל וידוי דברים זהו שאמר (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. אליו ממש, אמרו אליו כל תשא עון. שמכל וכל תשא עון לא לחצאין כדרך השב מיראה שאין עונו מנושא כולו אלא לחצאין לעשות מן המזיד שוגג, אמנם ע"י שתשוב מאהבה אז אמרו כל תשא עון מכל וכל תשא עון שיהיה כמצוה דבר המנושא וגבה מאד, לא כמו שנאמר (מיכה ז, יט) ותשליך במצולות ים כל חטאתם. אלא העון יהיה מנושא, וקח טוב. שיקחו הקדוש ברוך הוא אליו כדבר טוב כאילו היה העון זכות דבר טוב ואז לא תצטרך גם לקרבן, זהו שאמר ונשלמה פרים שפתינו. אמנם ביחזקאל (יחזקאל לג, יד) כתיב ובאמרי לרשע מות תמות ושב מחטאתו וגו' חיו יחיה. ולא נאמר עליהם חיו יחיה לפי שזה מדבר בשב מיראה מחמת גיזום מות תמות דהיינו מיראה.

אמנם אחר כך אמר ובשוב רשע מרשעתו, דהיינו לא מיראת המות כי אם מרשעתו מעצמו כי יכיר שלא טוב הדרך אשר הוא הולך בו אז עליהם הוא יחיה כי זה שב מאהבה מבחינת רשעתו לבד.

ומה שנאמר (יחזקאל יח, כז) ובשוב רשע מרשעתו וגו', ולא כתיב שם עליהם חיו יחיה לפי שמדבר בשב מיראה שהרי נאמר שם (שם יח, כח) ויראה וישב וגו'. ומלת ויראה הוא לשון ראייה והוא שמסתכל ביסורין שבאו עליו, לכך נאמר שם תיכף (שם יח, ל) שובו והשיבו וגו' ולא יהיה לכם למכשול עון. כי ידוע שהשב מיראה אינו מבקש כ"א להציל את עצמו ואינו מבקש להשיב אחרים אבל השב מאהבה משיב גם אחרים כי האוהב את המלך רוצה שהכל יאהבוהו, לכך נאמר שובו והשיבו ואז לא יהיה לכם למכשול עון אלא תהיו מנוקים מכל וכל ולא ישאר רושם המכשול, נראה מזה שהשב מיראה גרוע מן השב מאהבה, אבל השב אחר ההכרח שכבר באו יסורין עליו הוא גרוע יותר כי בסור המכריח ישוב לסורו. כמ"ש בפרעה (שמות ח, יא) וירא כי היתה הרוחה והכבד את לבו. וכמ"ש (שמות י, ג) עד מתי מאנת לענות מפני. ר"ל לא מחמת יסורין כי אם מפני, ההכנעה שבאה ע"י היסורין אינה כלום כי אחר שיעברו היסורין אתה חוזר לסורך, כך כל תשובה הנעשית מתוך הכרח היסורין אינה כלום כי כעבור סופה וסערה אז ישוב לקדמותו, כמו שנאמר (ישעיה כח, כד) הכל היום יחרוש החורש וכל המשל ההוא נאמר על זה הענין.

וזה"ש ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. הנה בשני תיבות אלו, ביום ההוא, חתם כל הענין כי מיעט בהם הן הימים הקודמים, הן הימים המאוחרים, כי קודם שמצאוהו רעות רבות וצרות פשיטא שלא היה נותן אל לבו מעצמו לשוב אל ה', אלא אפילו אחר שמצאוהו הרעות ההם מ"מ אינו מתודה כ"א ביום ההוא שהצרות צרורות על שכמו אבל לא ביום המחרת כי מיד למחרתו כעבור סופה וסערת ה' חימה אז תיכף יחזור לסורו, לפיכך ואנכי הסתר אסתיר פני גם ביום ההוא אפילו ביום שמתוודה אסתיר פני, ויותר מהמה ממה שהסתרתי פני לשעבר כ"א בכפלים פי שנים הסתר אסתיר פני כי ראה הצרות צרורות באמתחתו ואעפ"כ אין לבו שלם עם ה', כי יודע ה' שהיום יאמר בהכנעה, כגונב דעת עליונה ולמחר יחזור לסורו. וז"ש שמואל זה המלוה לעני בשעת דחקו, ובשעת דחקו אינו קאי על דוחק שיש לעני אלא על דוחקו של המלוה, כי זהו המלוה שאינו מלוה לעני כלום כי אם בשעת דחקו של הנותן שהצרות דוחקים אותו ליתן צדקה מממונו וכאשר יעבור הדוחק ההוא אז לבו חזק ואמיץ כבראשונה. ונקט מצוה אחת דהיינו הצדקה שבנוהג שבעולם שנודרים בעת צרתם ואחר הצרה מתחרטין ואינן נותנין כלום, והוא הדין לשאר מצות שאינן נעשין כ"א בשעה שההכרח מורכב על כתיפו ועל צד הרמז ירמוז לכל מצות התורה שהם כמו הלוואה וצדקה אל הילד מסכן דהיינו היצר הטוב כמו שאמר הלל שהלך לגמול חסד להאי אכסנאי כו' (ויק"ר לד, ג).

ואמר רבא היינו דאמרי אינשי זוזי לעללא לא שכיחי לתליתא שכיחא. לעללא היינו זמן הזול בזמן שהזול בעולם וזהו ממש שעת השלוה כי בזמן שהזול בעולם השלוה בעולם כי הא בהא תליא כמ"ש (תהלים קמז, יד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. ובאותו זמן שהעללא דהיינו התבואה שכיחא בעולם באותו זמן לא שכיחא כלל שיתן מן ממונו לצדקה וישמן ישורון ויבעט. אבל לתליתא שכיחא הן לפירש"י שפירש תליתא לשון הפסד ואיבוד, הן לפי ר"ת שפירש לתליתא אימת המושל המפחידו, בין כך ובין כך הוא מדבר בזמן שהצרות מצויות בעולם דהיינו הפסד ואיבוד או אימת מושלי האומות המושלים בישראל הכל מדבר בזמן ההכרח ואין זה תשובה שלימה, גם ירמוז אל הנדחק בבית דין שלמטה על הצדקה שכופין אותו בב"ד על הצדקה, כל אלו התשובות אינן שלימות כי אין מציאתם כי אם בזמן שההכרח מצוי ובסור המכריח ישוב לסורו, לכך נאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. במלת ועתה חתם כל הענין לומר עתה תיכף ומיד בעוד שאתם בשלוותכם עד אשר לא יבואו ימי הרעה כתבו לכם את השירה הזאת שתהיה חקוקה על לבבכם למען תשובו אל ה' תשובה שלימה לא על צד ההכרח.

ובחיבורי הקטן אורח לחיים פירשנו כל פרשה זו בדרך אחר, שפני הנזכרים כאן הם פנים של זעם כמו ושמתי פני באיש ההוא (ויקרא כ, ה) ואמר שאחר הוידוי השלם הזה יסתיר ה' פני זעמו ע"כ כפל ההסתר כי מדה טובה כפולה, על כל הרעה וגו'. רבותא נקט אע"פ שעשה רעה אחת הכוללת כל הרעות כי המודה בע"ז ככופר בכל התורה (ספרי שלח טו.כב) לכך נאמר על כל הרעה, אף על כל הרעה הגדולה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים מ"מ הסתר אסתיר פנים של כעס ממנו והכל שרי ומחיל אחר הוידוי השלם, ובאמרו ואמר ביום ההוא וגו' בארנו שם שפסוק זה כולל כל יסודי התשובה לשכנו תדרשו ושם תמצאו כל הענין מבואר.