רבינו בחיי על דברים לא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על דברים · לא · >>


<< · רבינו בחיי על דברים · לא · >>

Verse 1

לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט, ה) שלמה המלך ע"ה המשיל התורה בפסוק זה (משלי ט) ללחם ויין לפי שהלחם והיין עיקר המזון אשר לגוף כן התורה והחכמה עיקר מזון הנפש, והזכיר לשון לכו ולא אמר בואו, להורות שיצטרך האדם שילך אחרי החכמה ואחרי לומדיה, כענין שכתוב (שם יג) הולך את חכמים יחכם, והיה לו לומר יושב את חכמים והזכיר הולך לבאר שילך תמיד אחריהם ושיעשה עצמו טפל להם ועם זה יחכם. או יהיה ענין לכו, שיצטרך ללכת אפילו לארץ מרחקים ללמוד תורה, וזהו שאמר לכו לחמו בלחמי, לכו לארץ מרחקים ללחום לחמי. וכן אמר (ישעיה נה) הטו אזנכם ולכו אלי, לא אמר ובאו אלי כי יצטרך האדם ללכת למרחוק לשמוע דברי תורה. יאמר לכו לחמו בלחמי לכו זה אצל זה המבקשים ללחום לחמי, יזהירם על מדת הקנאה שיסירו אותם מלבם ושלא ינהג אחד מן החכמים שררה בעצמו לבלתי לכת אל חברו השוה לו, אין צריך לומר אם הוא גדול ממנו בחכמה, כי עם החברה תגדל החכמה ותרבה ההשגה, וכענין שאמרו רז"ל (ירמיה נ) חרב אל הבדים ונואלו, חרב על תלמידי חכמים שיושבין בד בבד ועוסקין בתורה, ולא עוד אלא שמטפשין, כתיב הכא ונואלו, וכתיב התם (במדבר יב) אשר נואלנו, ושתו ביין מסכתי, בי"ת בלחמי נוספת, וכן בי"ת ביין, וכמוהו (בראשית מא) ותרעינה באחו. וידוע כי היין המזוג הוא מועיל וטוב לגוף האדם, והוא מעורר ג"כ כחות הנפש, כי כשהוא בלתי מזוג הלא הוא מזיק לגוף ולנפש ולכך הזכיר לשון מסכתי, ובא המשל על התורה והמצות שכלן תועלת הגוף והנפש. ועוד יש בכלל המשל הזה תועלת אחרת לבאר ולומר כי אם יטרח האדם וישתדל על מזון הגוף וילך אחריו לארץ מרחקים, אף כי יש לו לטרוח ולהשתדל יותר ויותר על מזון הנפש, כי אין ספק שישיגהו אחר היגיעה, כענין שאמר שלמה (משלי ב) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' וגו', וכל מצוה ומצוה היא מזון הנפש שבה תהיה הנפש נזונית מזיו השכינה לעוה"ב, ואם יוכל האדם לקיים ולעשות המצוה במקומו הלא השכר כפול, ואם יעמוד האדם ממקומו ללכת אחריה תהיה משכרתו שלמה, לפי שבידו שכר הליכה ושכר עשיה. וזהו שמצינו בזריזותן של ישראל שכתוב (שמות יב) וילכו ויעשו. וכן מצינו במשה שהלך לישראל ממחנה לויה אל מחנה ישראל לנחם אותן במיתתו, ובגדולתו של יהושע שיהיה תחתיו וימלא מקומו, ולא רצה לדבר להם כשהיו כולם מקובצים ונצבים לפניו אבל המתין עד שהלכו איש לאהליו כדי שילך אצלם, וזהו שכתוב.

וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. יתכן לומר כי היו ימיו ק"כ שנה כנגד ק"כ יום שעמד בהר, ארבעים יום ראשונים לקבל הלוחות, ארבעים יום שניים להתפלל על עון העגל, ארבעים שלשיים לקבל לוחות שניות, וזה טעם אנכי ולא אמר אני. ודרשו רז"ל היום מלאו ימי ושנותי, היום נולדתי והיום אמות. וכן אמר בתחלת דבריו (דברים כט) אתם נצבים היום, כל הענין דבק, והכל היה ביום מיתתו. והיום זה ז' באדר היה והוא סוף שנת הארבעים, בו ביום מת משה בו ביום נולד. בו ביום מת משה, הוא שכתוב בסוף התורה (שם לד) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה, וראוי להדביק אל הכתוב הזה שבסוף התורה מה שכתוב בתחלת יהושע (יהושע א) ויצו יהושע את שוטרי העם הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן. ומי שמחבר הכתובים זה עם זה ימצא הענין מבואר כי לא צוה יהושע להכין צדה עד שתמו ימי בכי אבל משה, ולכך הוצרך הכתוב לומר ויתמו ימי בכי אבל משה, והזכיר שם הכתוב (שם ד) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון, ואם תמנה למפרע מעשרה בניסן ל"ג יום והם שלשה ימים לצדה ושלשים לאבלו של משה, תמצא יום מיתתו בז' באדר. בו ביום נולד משה, שכתוב (שמות ב) ולא יכלה עוד הצפינו, והיה זה בששה בסיון, יום שהיה עתיד לקבל התורה שנתוסף בו עוצם אורה באותו יום לרמוז על גדולתו באותו יום, ועל כן לא יכלה עוד הצפינו, ועשתה תחבולה לשומו בתיבת גומא כדי להסתיר את גופו מפני תוקף אורו. ואם תחשוב מששה בסיון למפרע שלשה ירחים תמצא ים לידתו בז' באדר, ולכך אמר ירחים שהם חדשי הלבנה, והן אדר ניסן אייר, שנים חסרים ואחד מלא, ולא אמר חדשים לפי שהחדש חלק אחד משנים עשר שבשנה ואינן מוסיפין ולא גורעין, מה שאין כן חדשי הלבנה שהן מוסיפים וגורעין, ומפני זה הזכיר לשון ירחים כדי שיתבאר לנו מזה יום לידת הנביא. והנה זה מבואר מן הכתובים כי בז' באדר נולד משה ובו ביום מת וזהו מה שדרשו רז"ל שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום שנאמר (שם כג) את מספר ימיך אמלא.

לא אוכל עוד לצאת ולבא. במלחמה כמו שעשיתי עד עתה במלחמת סיחון ועוג. והרמב"ן ז"ל פירש כי לנחם אותם במיתתו אמר כן, שהרי בודאי ככחו אז כחו עתה, וכן הכתוב מעיד שאפילו בשעת מותו לא כהתה עינו ולא נס לחה, אבל רצה לחזק את לבם ולהודיעם כי יהושע משרתו ימלא מקומו וינחילם את הארץ. ודרשו רז"ל, לצאת ולבא, בדברי תורה מלמד שנסתתמו ממנו מעינות חכמה, והנה זה היה מעשה נס לבלתי ידאג ויגדל עצבונו על המיתה, ועוד מסבה אחרת כדי שיטול יהושע השררה והמלכות בחיי משה.


Verse 3

ה' אלהיך הוא עובר לפניך. עם כל ישראל ידבר, וכן יאמר להם בסוף הפרשה כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך.

אבל לפי דעתי הזכיר ביהושע ה' אלהיך שהוא מדרגת נבואתו, וכן תרגם אונקלוס שכינתיה עבר קדמך וזהו לשון ה' אלהיך הוא עובר לפניך, יהושע הוא עובר לפניך, אבל במשה הזכיר השם המיוחד שהוא מדרגת נבואתו, הוא שאמר הכתוב לפניו וה' אמר אלי, וכן כתוב לאחריו כאשר דבר ה', כלומר אלי, כי כן מצינו בתחלת פרשת ואתחנן (דברים ג) ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף וגו', וצו את יהושע וגו' כי הוא יעבר לפני העם הזה. ולשון הכתובים מגלה סוד המדרגות של כל אחד ואחד, פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה.


Verse 9

ויכתוב משה את התורה הזאת. על התורה כלה נאמר מבראשית עד לעיני כל ישראל, וכן כתוב בסוף ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם. אבל מה שמזכיר בסמוך תקרא את התורה הזאת, על משנה תורה בלבד נאמר.


Verse 10

מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות. זו היא מצות הקהל, ופירוש מקץ מסוף, וכן כל לשון קץ האמור ענינו סוף, כלשון (בראשית ו) קץ כל בשר בא לפני, והכוונה בסוף השבע שנים, כלומר אחר שיעברו השבע שנים לגמרי, וזהו שמינית בחולו של מועד של חג הסכות. אבל מה שכתוב במצות השמטה (דברים טו) מקץ שבע שנים תעשה שמטה, פירוש מסוף שבע שנים, ויהיה הסוף הזה מכלל השבע, לא שיעברו השבע, וכן אמרו רז"ל שביעית אינה משמטת אלא בסוף, והוא שקיעת החמה של מוצאי שביעית, וא"כ הקץ שנאמר כאן והנאמר בשמטה הכל אחד, וזה וזה לשון סוף הוא, אלא שהקץ האמור כאן הוא חוץ למספר השבע והאמור בשמטה הוא מכלל השבע.

ואם תשכיל בסוד מצות ההקהל תמצא כי כשם שבאה מצות השמטה לרמוז על וחד חריב כן מצות ההקהל שהוא אחר עבור השבע לגמרי בתחלת השמינית תרמוז על מלת לעשות שנחתם בו מעשה בראשית אחר הזכירו ענין השבת, וכן מצינו (תהלים צב) במזמור שיר ליום השבת שהזכיר אחריו צדיק כתמר יפרח, וכבר הזכרתי זה בבראשית. וסוד ההקהל כי כל הנמצאים כולן יהיו נקהלים ונקראים לפני המלך ה', ולכך היתה מצותה במלך, שהמלך היה קורא בתורה, וכן אמרו חכמי האמת היה הקב"ה מביט בתורה ובונה עולמו. ועוד קריאת התורה להורות כי היא קיום העולם וא"א לו להברא זולתה, והיה ההקהל במקום אשר יבחר, כי תחלת הבריאה משם, שנאמר (שם נ) מציון מכלל יופי, מציון נשתכלל העולם, וזה מבואר.


Verse 14

הן קרבו ימיך למות. על דרך הפשט למדך הכתוב כי חיי האדם נגזרים ויש לכל אחד מהם ימים קצובים, והקב"ה מגיע ימי האדם אל העת הקצוב והנגזר, כענין (שמות כג) את מספר ימיך אמלא. ולשון קריבה זה הוא נזכר בצדיקים (בראשית מז) ויקרבו ימי ישראל למות, (מלכים א ב) ויקרבו ימי דוד למות, וזה יורה שחייו של אדם נגזרים והוא יתברך ממלא אותן ומקריבן אל הזמן הקצוב והנגזר, או מאריך אותן על כל הנגזר לפי הזכות או מקצר אותן מן הנגזר לפי העונש. ולפי הידוע שקבע הקב"ה ברקיע מהלכות הכוכבים ונתן להם כח לפעול פעולות בשפלים, והם במהלכם מועילים ומזיקים בעוה"ז, והכל תלוי במזל, שהרי חכמי התלמוד ז"ל לא היו מבטלים ומכחישים פעולה זו אבל היתה ביניהם חכמה מפוארה, ובפירוש אמרו במועד קטן סוף פרק אלו מגלחין, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא והביאו ראיה לזה ואמרו תדע דהא רבה ורב חסדא תרוויהו צדיקי הוו, מר חיי ארבעין שנין ומר חיה שתין שנין, בבי רבה שתין תכלי ובבי רב חסדא שתין הלולי, בבי רבה נהמא דשערי לאינשי ביתיה לא משתכח בבי רב חסדא נהמא דסמידא לכלבא לא נבעי. וזו ראיה גמורה שהם מודים בחכמה הזאת, וכן האמת כי הש"י נתן להם הכח בעת יצירתם להועיל ולהזיק, אבל הוא יתברך עם היות שמסר להם הכח לפעול בשפלים הנה כחו יתברך עליון על הכל לא הושלל ממנו, ובידו להשפיל הגבוה ולהגביה השפל, לקיים הנגזר ולהוסיף על הנגזר ולגרוע ממנו, וכן בשנות האדם מקריב ימי חייו אל העת הנגזר וממלא אותן, שנאמר (שמות כג) את מספר ימיך אמלא, ומאריך אותן על הנגזר, מחזקיהו, שנאמר (ישעיה לח) הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, ואין התוספת אלא על דבר הקצוב והנגזר בתחלה, ויאמר כי הש"י הוסיף לו על הנגזר ט"ו שנה. ומקצר אותן מהנגזר, מאחזיהו בנו של אחאב מלך ישראל שחלה והלך לדרוש בעבודה זרה וקצר את ימיו, שנאמר (מלכים ב א) יען אשר שלחת מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון המבלי אין אלהים בישראל לדרוש בדברו לכן המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות, ופסוק זה מעיד שהיתה סבת מיתתו דרישתו בע"ז שאם נגזרה עליו מיתה מתחלה מה בא הנביא להודיעו. נמצאת למד שהקב"ה ממלא ימיו של אדם ומקרבן אל העת הנגזר, וכן מאריך אותן על הנגזר ומקצר אותן מן הנגזר, הכל כרצונו, כי לכך נקרא שדי על שם שמשדד המערכה ומנצח אותה, והכל לפי השכר והעונש. וא"כ באור המאמר בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא הוא שבא להודיענו כמה גדול כח התפלה כי מאחר שכח הש"י עליון על הכל ולא הושלל ממנו יכול הוא ונקל לבטל כחם הגדול אשר מסר להם, כי חכמי התכונה חוזים בכוכבים מודים בכך בטענות שהקב"ה הוא הכלל ומערכת הכוכבים הוא הפרט, והכלל גדול מן הפרט ויכול לבטל כחו, ובכל מה שנגזר במקרי האדם מכח המערכה אפשר לו לאדם לבטלו בזכותו בלא תפלה ובלא צעקה כלל אלא שידאג ויצטער בלבו כענין שכתוב (תהלים קמה) רצון יראיו יעשה, כלומר שהוא ממלא משאלות לבם בלא שישאלו כלל. אבל בשלשה ענינים אלו צריך תפלה וצעקה, וזהו שאמר (שם) ואת שועתם ישמע ויושיעם, ועם התפלה והצעקה ינתנו לו, שכן מצינו שנתנו שלשתן בזכות התפלה, הבנים נתנו לרחל שנאמר (בראשית ל) וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה, החיים לחזקיה שנאמר (ישעיה לח) שמעתי את תפלתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, המזונות לאליהו ואלישע שכן מצינו בהן שנתרבו המזונות ונצולו מן הרעב. ומפני זה העירו אותנו החכמים בשלשה אלו התלוין במזל והודיעונו כי יצטרך בהם רבוי תפלה, ועם התפלה יתבטל כח המזל כמו שנתבטל בשלשתן ע"י תפלה.

וע"ד המדרש הן קרבו ימיך למות, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע בהן קלסתיך שנאמר (דברים י) הן לה' אלהך השמים ושמי השמים, בהן אתה גוזר עלי מיתה, משל למה הדבר דומה למלך, שהיה לו שר גדול שהוא אוהבו ביותר וראה אותו שר חרב נאה אין כמותה, אמר ראויה זו למלך מה עשה, קנאה ונתנה למלך, אמר המלך יתיזו בה את ראשו. כך אמר משה, רבש"ע במנחה שהבאתי לך אתה מקטרגני בה. ועוד יכלול הן קרבו ימיך למות הגיע שמשך לערוב ובאה ממשלת הלבנה, וזה ירמוז למדרגת משה ולמדרגת יהושע שזאת נמשלת לחמה וזאת ללבנה, וזהו שאמר לו הקב"ה הנך שוכב וגו' וקם, כלומר אע"פ שאתה שוכב עם אבותיך הכח שלך שמשם מעלת נבואתך הרי הוא קיים ועומד, שיאיר ללבנה, כשם שהשמש המשקע אינו משקע אלא להאיר ללבנה, וזהו לשון ואצונו, כי המצוה היא תורה שבעל פה והוא כח הלבנה, ועל כן אמר ואצונו, אשפיע כחי בלבנה.

וילך משה ויהושע. הלך ממחנה ישראל אל מחנה שכינה.


Verse 15

וירא ה' באהל בעמוד ענן. כי היה הכבוד בתוך הענן וכח הרחמים בקרבו.


Verse 16

הנך שוכב עם אבותיך. אמרו במדרש, כשאמר לו הקב"ה למשה הן קרבו ימיך למות א"ל משה רבש"ע בהן קלסתיך שנאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים בו בלשון אתה קונס עלי מיתה, אמר לו אני אעשה לך לקורת רוח, מיד בא אליו הדבור מאת הש"י ואמר הנך שוכב עם אבותיך, אין לשון הנך אלא קורת רוח.

ובמסכת סנהדרין דרשו, הנך שוכב וקם מכאן לתחיית המתים מן התורה. וכענין זה דרשו בו (שמות טו) אז ישיר משה, שר לא נאמר אלא ישיר מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה. ובאור מה שאמרו אני אעשה לך קורת רוח לפי דעתי הוא קורת רוח של העוה"ב שיבטיחנו בו, וכענין שאמרו יפה שעה אחת של קורת רוח של העולם הבא מכל חיי העולם, הזה שהרי משה קלסו בהן והקב"ה אמר לו הן קרבו, והקריבה זו אל החיים הנצחיים כי המות סבת החיים ושערי העוה"ב, א"כ אין זה קטרוג ועונש אלא שכר, שהרי המלך הישר לא יחתוך ראש השר שלו בחרב שהביא לו מנחה אך יגמלהו ויתן לו מתנות, וכן הקב"ה גמלהו למשה בכאן כרחמיו וכרוב חסדיו, כך אמר לו אתה קלסתני בהן ואני אומר לך הן קרבו ימיך והנך שהוא קורת רוח לעוה"ב שתהיה נפשך גנוזה תחת כסא הכבוד, וזהו תוספת כ"ף במלת הנך שהוא כסא הכבוד, וכמו שרמזתי בתוספת כ"ף של (ויקרא כז) בערכך נפשות לה', כי הנפשות אשר לה' הן בערך כסא הכבוד. נמצאת למד שאע"פ שהזכיר לו מיתה במלת הן כלל בו החיים האמתיים שהיה מתקרב אליהם, ובשרו בשני מיני החיים, הראשון חיי עולם הנשמות המתקרבים לו לאדם תיכף למיתתו, והשני חיי עולם התחיה שמשם יעתק אל העוה"ב שהוא השכר האחרון ביום השבת הגדול, ושם יזכו ויתעדנו בגוף ובנפש. וזהו שאמר הנך כלפי הנפש בעולם הנשמות שתהיה גנוזה שם בכסא הכבוד, ואמר שוכב וקם כלפי הגוף לזמן תחיית המתים, וזה באור הקורת רוח שאמר לו, וזה מבואר.

אלהי נכר הארץ. יבאר הכתוב כי האלהים נכרים בארץ ה', לפי שהיא נחלתו ולא השליט עליה מלאך ושרף או כוכב ומזל ולא שום כח מן הכחות העליונים, וזהו שאמרו אין מזל לישראל, ואין הכונה בזה שלא יהיו המזלות גורמין לישראל, שהרי אמרו בפירוש מזלו גורם, אבל הענין שישראל אינן מסורין תחת ממשלת המזלות לפי שהכוכבים והמזלות וכל העולם נבראו בשביל צדיקים, וא"כ איך יתמנה השפל על העליון ממנו והעלול על העלה, אמנם הם ממונים על העובדי כוכבים כי כל כוכב ומזל ממונה על אומה שלו. וכן אמרו בספרי החכמה המפוארה היא חכמת הכוכבים, מזל עקרב לארצות ישמעאל, מזל קשת לפרס, מזל גדי לפלשתים, מזל בתולה או מאזנים לאדום, וזהו שאמר הכתוב (דברים ד) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים, ואתכם לקח ה', באר כי הקב"ה נתנם לחלקם, לא לחלק ישראל, ולכך לא מצינו בכל התורה בשום מקום שיאשים הכתוב את האומות בענין ע"ז כי אם ישראל המיוחדים לחלקו יתעלה, וכן לא מצינו עונש לאומות בעבדם עבודה זרה אלא אם כן עבדוה בארץ הקדושה, והראיה מן הכותיים שלא נענשו בעבדם אותם בארצם עד שבאו לארץ ועבדוה ואז נענשו, שנאמר (מלכים ב יז) וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותן כי לא ידעו משפט אלהי הארץ, ולכך אמר בכאן אלהי נכר הארץ כי האלהים וכחות עבודה זרה כלם הם נכרים בארץ, וכל העובד עבודה זרה הרי הוא כמי שמבקש לגרש המלך מן ההיכל שלו, וזאת היא מעלת ארץ ישראל, והוא סוד הכתוב שנאמר בענין המטר (איוב ה) הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות, למדך הכתוב כי עקר השגחה בארץ ומשם מתפשטת לשאר מקומות העולם, ולכך אמר בארץ, הנותן, כלומר הוא בעצמו אבל בשאר מקומות שקראו חצות אמר ושולח, ע"י שליח, ומה שקראן חוצות יורה על פנימיות מעלת הארץ, כלומר שהן חוץ מפלטרין של מלך, ודוד ע"ה קראן אהלי רשע, הוא שאמר (תהלים פד) בחרתי הסתופף בבית אלהי מדור באהלי רשע, כלומר בחרתי ישיבת הסף מדור בחוצה לארץ שהם אהלי רשע, וכנגד ירושלים שהיא עיקר הצדק קרא לשאר ארצות אהלי רשע, ופרשה זו בבית ראשון כי שם עבדו ישראל ע"ז.

אשר הוא בא שמה בקרבו. כלומר בקרב הארץ, כי כן מצינו ארץ בלשון זכר (בראשית יג) ולא נשא אותם הארץ. או ירמוז בקרבו בקרב ההיכל, כמו שדרשו רז"ל עד אימת עד שהכניסו עבודה זרה בהיכל, שנאמר (יחזקאל ח) סמל הקנאה הזה בבאה.


Verse 17

והסתרתי פני מהם והיה לאכול. דרשו רז"ל במסכת חגיגה, כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם וכל שאינו בוהיה לאכול אינו מהם, אמרו ליה רבנן לרבא מר לא בהסתר פנים איתיה ולא בוהיה לאכול איתיה, אמר להו מי ידעיתו כמה משדרנא בצנעא לבי שבור מלכא, אפילו הכי יהבי ביה רבנן עינייהו, שדור דבי שבור מלכא וגרבוהו, היינו דתניא רשב"ג אומר כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני.

על כי אין אלהי בקרבי. הכתוב הזה יורה שלא חרב המקדש ולא גלו בית יהודה עד שנסתלקה שכינה, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים סח) עלית למרום, ואחר כך שבית שבי.

ויש לך להשכיל מלת בקרבי בפירושה ובמספרה. ונראה לי כי בכל מקום שנמצא בתורה לשון בקרבך או בקרבו או בקרב יש שם על כל פנים התעוררות על מדת הדין, ואב לכולן (שמות כג) כי שמי בקרבו, וכן כתוב (בראשית מח) וידגו לרוב בקרב הארץ, ותחלת הפסוק (שם יב) המלאך הגואל אותי מכל רע, וכן במכות מצרים (שמות י) למען שתי אותותי אלה בקרבו, וכתוב בהן (שם ח) כי אני ה' בקרב הארץ, וכן (דברים טו) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, כי העוני מחלק מדת הדין, וכן (שם יג) ובערת הרע מקרבך, וזהו אי אפשר אלא ע"י הדין, וכן (שם ו) כי אל קנא ה' אלהיך בקרבך, וכן (שם ז) כי ה' אלהיך בקרבך, וכן (שם כג) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך, וכן תמצאם כלם אם תשכיל בהם.


Verse 18

ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. כבר הזכיר למעלה והסתרתי פני מהם והוא הסתר פנים של גלות בבל, ועתה יחזור הסתר פנים פעם אחרת ובלשון כפול, למען הודיעך כי לא יהיה ההסתר הזה זמן מועט כראשון אך יהיו זמן רב בהסתר פנים, וירמוז לגלותנו זה שאנחנו עומדים בו בהסתר פנים כפול. אמנם יש לנו נחמה ממקום אחר שאנחנו עומדין בו בהבטחת (ויקרא כו) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, הכתוב הזה יגלה לנו זמן ההסתר והוא מנין הסת"ר אסתי"ר, ומספרו אלף שלש מאות שלשים וחמשה, והוא דבר דניאל בחתימת חזיונו (דניאל יב) אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה, כי אז יכלה עונש הסתר פנים, ורמז לך הכתוב כי זמן גדול כזה יעמוד ההסתר.


Verse 20

ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים. זה יורה כי הפרשה כלה בבית ראשון, כי שם (שמנו עשתו) [שבענו ושתו] גם (עברו דברי רע) [עבדו עבודה זרה], ושם עבדו הבעלים, וזהו שאמר ועבדום ונאצוני והפר את בריתי.

Verse 21

והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד. היא שירת האזינו הסמוכה, כי שם מדבר מן גלות החל הזה הנדחים ונפוצים.

כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום. יאמר ממה שהוא עושה היום ידעתי את יצרו שהוא עתיד לעבוד ע"ז, ולכך כשתמצאן אותו הצרות תעיד לפניו השירה הזאת הכתובה בתורה, כי לא תשכח התורה מפי זרעו, ויהיו העדים קיימין לעולם. ואמר כי ידעתי את יצרו, כלשון הכתוב (תהלים קג) כי הוא ידע יצרנו, ואמרו במדרש כי הוא ידע יצרנו אוי לה לעיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה.

ונראה לי מתוך לשון הכתוב שהוא רומז שיבוא זמן שתשתכח התורה והוא בזמן בטול יצה"ר שהוא זמן התחיה שעתידה תורה שתתבטל באותו זמן חוץ מפורים, וזהו שאמר כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו, כלומר כל זמן שידעתי את יצרו, והוא כשיתבטל יצרו תשכח. וכן אמרו רז"ל עתידה תורה שתשתכח מישראל, וזה יהיה בזמן התחיה ולא בימות המשיח ח"ו, שהרי אמרו רז"ל אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד גליות בלבד, אבל קיום התורה לנו ולבנינו עד עולם כל זמן שהעוה"ז הגופני נוהג בנהוג זה, אבל לתחיית המתים עתיד שישתנה לטוב וינהוג נהוג אחר, ושם אמרו שתשכח תורה מישראל.

וכן אמרו עוד בפירוש במדרש משלי (משלי ט) טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה, זו אסתר שזמנה להמן ועשתה לו משתה, אף ערכה שלחנה, ערכה לה שלחן בעוה"ז ובעוה"ב, שכל המועדים בטלים וימי הפורים לא יבטלו, שנאמר (אסתר ט) וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם.


Verse 22

ויכתוב משה את השירה הזאת. היא שירת האזינו.
ביום ההוא. אפשר שיהיה יום מותו כי לא אחר הדבר. ומלת ויצו את יהושע בן נון תחזור להקב"ה, וזהו שאמר נשבעתי, וכן אמר ואנכי אהיה עמך, והוא באור למה שהבטיח יתעלה (לעיל פסוק יד) ואצונו.


Verse 26

ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם. שיהיה מונח בארון מן הצד. ובא לומר שגם השירה הזאת תהיה מונחת בארון עם התורה שהיא מכלל התורה, כי היא שם לעד.


Verse 28

הקהילו אלי. ולא תקע היום בחצוצרות להקהיל את הקהל, שכן כתוב (במדבר י) עשה לך שתי חצוצרות כסף, ולא נשתמש בהן יהושע אבל נגנזו בחייו של משה, לקיים מה שנאמר (קהלת ח) ואין שלטון ביום המות, שהרי תקיעת החצוצרות הוא סימן למלכות ושולטנות

ואעידה בם את השמים ואת הארץ. יאמר זה על פסוק האזינו השמים ותשמע הארץ שהוא עתיד להזכיר מיד, ועתה העיד עליהם בסוף דבריו את השמים ואת הארץ כמי שמחתים העדים בסוף השטר על הדברים והתנאים שהתנו בינו ובין חברו, וכן אמר למעלה העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, כי הכל ענין אחד וכל הפרשיות כלן ביום אחד נאמרו. והנה משפט ספר תורה להיות ואעידה בראש הדף, כי הוא תשלום הסימן בי"ה שמ"ו, וכבר הזכרתי טעם הדבר בסדר בשלח (שמות יד) במלת הבאים, והוא"ו הזאת רמז לוא"ו שבשם הגדול, והוא השמים שהזכיר שהוא מכלל העדים, והבן זה.


Verse 29

אחרי מותי כי השחת תשחיתון. לא מצינו שהשחיתו ישראל כל ימי יהושע, שכן כתוב (יהושע כד) ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע, אלא מכאן דרשו רז"ל שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, וכל זמן שהיה יהושע חי נראה לו למשה כאלו הוא חי. והשחתה זו היא עבודה זרה, וכן להכעיסו במעשה ידיכם ירמוז לע"ז שבבית ראשון כי כן הודיענו הקב"ה בפירוש, והוא ידע זה ברוח הקודש.


Verse 30

את דברי השירה הזאת עד תמם. היא שירת האזינו הסמוכה מיד. ומה שקראה שירה לפי שישראל אומרין אותה תמיד בשירה וזמרה, ועוד שהיא כתובה בדרך שירה. ודרשו רז"ל בספרי, גדולה שירה שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר, ויש בה לעוה"ז ויש בה לעוה"ב.

ובמדרש תנחומא, מפני מה כל שירה האמורה לשעבר הוא בלשון נקבה ושירה האמורה לעתיד בלשון זכר, לומר לך מה נקבה מתעברת וחוזרת ומתעברת כן בגאולה לשעבר נגאלין וחוזרין וגולין, אבל לעתיד משיהיו נגאלין שוב אינן גולין לעולם, ולפיכך אמורה בלשון זכר, שנאמר (ישעיה כו) ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה עיר עז לנו ישועה ישית חומות וחל, וכתיב (תהלים צח) שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו.