רבינו בחיי על דברים לב

פסוק א

פי צדיק ינוב חכמה ולשון תהפוכות תכרת (משלי י, לא) שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי י) כי הצדיק והרשע שני הפכים, ודבורו של צדיק הוא פרי חכמה ודבורו של רשע בהפך ממנו. הצדיק נמשל לעץ, הוא שכתוב (תהלים א) והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, והעץ מוציא עלה ופרי, והענין הזה בו טבעי שהוטבע בו כן ביום שלישי במאמר (בראשית א) תדשא הארץ, העלה יש בו תועלת כי הוא מגין על הפרי בצלו מפני חום השמש, והפרי הוא העיקר, כן הצדיק יש בו עלה ופרי, העלה שלו הוא דבורו בדברי חול בעסקי העוה"ז במוסריו וספור דבריו, ויש בהם תועלת גדול כשם שיש תועלת בעלה המגין בצלו, וזהו שדרשו רז"ל, ועלהו לא יבול אפילו שיחת ת"ח צריכה תלמוד, הפרי שלו הוא דבורו בתורה ובחכמה שהיא העקר כשם שהפרי עקר באילן, ומפני זה הזכיר שלמה בכאן פי צדיק ינוב חכמה, באורו כי דבורו של צדיק פרי חכמה, וזהו שאמרו ינוב מלשון (ישעיה כז) ומלאו פני תבל תנובה, (איכה ד) מתנובות שדי, ומזה הענין (ישעיה נז) בורא ניב שפתים, כי הדבור פרי השפתים, ובא לומר כי הצדיק כל כך הוא מרגיל עצמו לדבר חכמה עד שתחזור בו החכמה טבעית כפרי הזה שהוא עיקר האילן. ולשון תהפוכות תכרת, קרא את הרשע לשון תהפוכות כי הוא בהפך מן הצדיק כי מדתו בכל דברי פיו בהפך ממדת הצדיק אשר פיו ינוב חכמה, ומרוב גנות המדה הזאת אשר לרשע הזכיר בו קללה ואמר תכרת, כי כן דרך התורה להדביק ברכה בזכרון הצדיקים וקללה בזכרון הרשעים, הוא שאמר (משלי י) זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב. וידוע כי מדת השפלות היא בגדר החכמה, והרשע שקראו לשון תהפוכות יש בו מדת הגאוה כי היא הפכו בכל דבר, וכשם שהחכמה פריו של צדיק כן הגאוה פריו של רשע, והוא שאמר שלמה (שם יד) בפי אויל חטר גאוה ושפתי חכמים תשמורם, שרש הגאוה בלבו של כסיל והענף הוא בפיו, כענין (ישעיה יא) ויצא חטר מגזע ישי, ולא יתכן לענף מבלי שישא פרי, והפרי הוא דברי הגאוה והבוז, כענין (תהלים קכג) הלעג השאננים הבוז לגאיונים. ובא לומר כי כל כך הכסיל מרגיל עצמו במדת הגאוה בפיו ובלבבו עד שתחזור בו הגאוה טבעית, כי כיון שענף הגאוה בפיו דבר ברור הוא שיעשה פרי כי לא יוכל הכסיל להשמר מזה, אבל החכמים שפתיהם תשמורם מזה. ולמדנו מכל זה כי מדתו של רשע לגמרי בהפך ממדתו של צדיק בכל פרטי עניניו, והסברא בכל זה, כי הצדיק הוא נמשך אחר עסקי הנפש שהיא נצחית והרשע נמשך אחר עסקי הגוף שהוא כלה, ודבר ידוע כי הגוף מן הארץ והנפש מן השמים, והנה בעוד שהאדם בעוה"ז בחיים יש לו קורבה בשמים ובארץ, בשמים מצד הנפש ובארץ מצד הגוף, ולכך כשהזהיר משה לישראל בקיום התורה והמצות יעיד עליהם עדים השמים והארץ שהם קרובי האדם, כאדם שמתרה לחברו ומעיד עליו עדים בפני קרוביו. וזהו שאמר.

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. דבר משה עם השמים לנוכח ועם הארץ בנסתר, והטעם בזה מפני שהיה מתקרב אל השמים ומתרחק מן הארץ, כי ביום מותו היה זה, וכן בכל הדברים כלן מתחלת אתם נצבים שקבץ כל ישראל ואמר להם אתם נצבים היום, גם פרשת וילך שהזכיר בה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, גם פרשה זו שכתוב בה בעצם היום הזה עלה אל הר העברים, גם בפרשת וזאת הברכה שכתוב בה לפני מותו, הכל ביום אחד והוא יום מותו, והפרשיות כולן דבקות בענינים רבים גדולים ונפלאים, ראויין להעשות בימים רבים ונעשו כלן בדרך הנס ביום אחד.

ודע כי כלל הפרשה הזאת שהיה משה מתוכח לישראל ומגיד להם מראשית אחרית ואת כל הקורות אותם לעתיד, והתחיל מבריאת העולם וסיים בענין ימות המשיח זהו שאמר זכור ימות עולם וגו', בהנחל עליון גוים, כלומר שהנחיל עליון את האומות והפרידם ללשונותם, לא בחר לחלקו מכלן כי אם ישראל, זהו כי חלק ה' עמו, כי מצאם בדרך המדבר מקום תהו ויללת תנין ובני יענה, יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו, כל החסדים האלה עשה עמהם והם שכחוהו והכעיסוהו, זהו שאמר צור ילדך תשי, יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו, והיו כפויי טובה, מתנכרים אליו לרוב הטובה והשלוה, וכענין שכתוב וישמן ישרון ויבעט, היו מניחין עבודת האדון המיטיב והיו עובדין למי שלא היטיב להם ולא ידעו בו כח אלהות, זהו שכתוב אלהים אשר לא ידעום, ומפני זה נענשו בעונש גלות יותר מכל אומה ונתחייבו לעבוד שונאיהם. ומה שלא השבית זכרם מן העולם כמו שהיו ראויין לזה במדת הדין היה זה פן יתפארו האויבים לומר שיראתם נוצחת ומתגברת, זהו שכתוב פן ינכרו צרימו, כי אינם בעלי בינה שיחשבו איך ירדוף אחד מהם אלף ושנים יניסו רבבה מישראל אם לא כי צורם מכרם, מסר אותם ביד האומות על אשר עזבו את תורתו, ואמנם עתיד הוא להנקם מהרשעים על מה ששעבדו בישראל ולשלם להם כפעלם, זהו לי נקם ושלם, ועתיד הקב"ה שיקח מהם דין עמו, זהו כי ידין ה' עמו, ויזכור להם מדת רחמים, ומזה קראן עמו ועבדיו, שהרי עד עתה היו עבדי ישמעאל וקדר. ואמר ראו עתה כי אני אני הוא, כי עד כאן היו דברי משה ועתה ידבר הש"י ויבטיח הוא בעצמו בהבטחת הגאולה העתידה, ונשבע עליה, זהו כי אשא אל שמים ידי, אם שנותי ברק חרבי, כלומר שאשנן ברק חרבי והוא עבר במקום עתיד כמשפט הנבואות. ואמר הרנינו גוים עמו, כי כל האומות יאשרונו וישבחו אותנו וירצו להדבק באמונתנו אחר שיראו הנקם שישיב לצריו, ואמר וכפר אדמתו עמו כלומר שיכפר על הארץ ועל עמו היושב עליה.

ובמדרש האזינו השמים, אמר לו הקב"ה למשה אמור להן לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שנו את מדתן, או שמא אמר גלגל חמה איני עולה מן המזרח ומאיר לכל העולם כלו, כענין שכתוב (קהלת א) וזרח השמש ובא השמש, הסתכלו בארץ שמא שנתה את מדתה, זרעתם בה ולא צמחה, זרעתם חטים והעלתה שעורים, או שמא אמרה פרה איני חורשה ואיני דשה היום, וחמור איני טוען ואיני הולך, והלא דברים ק"ו ומה אלו שאם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות לא שנו את מדתן, אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות על אחת כמה וכמה. באור המדרש הזה כי כל הדברים הטבעיים אינם משתנים ממנהגם ולא יוצאים מן הקו המיוחד והקצוב להם, ומה שזכר השמים והארץ לפי שהם שומרים קום ומדתם וטבעם, וכענין הים שהוא שומר הקו שלו ואינו יוצא ממדתו, שאלו יצא מקו החול שהוא גבולו יחריב העולם, וכן הפרה והחמור שהם בעלי חיים פעולתם כפי טבעם לא ישתנה כלל, וכיון שהדברים הטבעיים לא ישנו מדתם וטבעם ק"ו לבני אדם בעלי השכל והשכר והעונש שאין להם לשנות מדתם ולא לצאת מקו העבודה והתורה והמצוה.

וע"ד הקבלה האזינו השמים ותשמע הארץ, התפארת והכבוד בסוד פסוק ראשון, כי עם השמים והארץ הללו אנו באין בברית, ועל כן יאמר משה שישמעו התנאים אשר בינינו. והזכיר לשון דבור אצל השמים ולשון אמירה אצל הארץ לבאר כי כל דבור מן השמים וכל אמירה מן הארץ, ומה שדבר עם הארץ בנסתר מפני יראת המלכות, וזה מבואר.

פסוק ב

יערוף כמטר לקחי. לשון הזלה וירידה, כמו (דברים לג) יערפו טל, כלומר ירד כמטר למודו. יתפלל משה בכאן שיהיו דבריו נשמעים ונקבעים בלב השומעים. וענין לקחי מה שלקחתי וקבלתי מלמעלה, יתחנן בהן שיעשו דבריו פעולה בהם כפעולת המטר הפועל בארץ והמועיל בה והולידה והצמיחה. ולשון כשעירים רוחות, מענין רוח סערה, בחלוף סמ"ך בשי"ן, כלשון (דניאל יא) וישתער עליו, וזהו דעת אונקלוס שתרגם כרוחי מטרא מנשבין על דתאה, כי הרוחות יחזקו הדשאים. או יש לפרש כשעירים המטר הדק, עלי דשא, הוא המתחיל לצמוח. וכרביבים, הוא המטר הגדול, עלי עשב הם העשבים שצמיחתן גדולה, ויהיה כשעירים כאלו הוא בצד"י, מלשון צעיר, וכמוהו (דברים לג) ושפוני טמוני חול, שהוא כמו וצפוני בצד"י. ובמדרש יערוף כמטר תזל כטל, מה המטר חיים לעולם אף דברי תורה כן, ומה טל הכל שמחים בו אף דברי תורה כן.

פסוק ג

הבו גודל לאלהינו. ידבר עם השמים והארץ, או עם ישראל שיודו להקב"ה על נפלאותיו וחסדיו שעשה עמהם.

פסוק ד

הצור תמים פעלו. ע"ד הפשט נקרא הקב"ה צור מלשון תוקף וכן (ישעיה נא) הביטו אל צור חוצבתם, כי כשם שהצור תקיף והוא יסוד הארץ, כן הקב"ה יסוד העולם. ומשה יתחיל עתה לדבר אל העדים ויאמר, אדון זה שאני רוצה לדבר עליו הוא צור ותקיף שאין כמוהו, אבל תמים הוא, אינו בא בתוקף עם בריותיו אלא תמים פעלו, בתמימות וענוה הוא מתנהג עם בריותיו, ובלשון הזה שבח דוד ע"ה (שמואל ב כב) האל תמים דרכו, כלומר אע"פ שהוא אל תקיף מדתו עם בריותיו שיתנהג עמהם בתמימות, וזהו כענין שכתוב (איוב לז) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, כלומר אע"פ שהוא שדי והוא שגיא כח לא מצאנוהו אנחנו שגיא כח אלא תמים ומרבה לסלוח. וכן דרשו רז"ל כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו, ודבר זה נזכר בתורה ושנוי בנביאים ומשלש בכתובים. אמר תמים פעלו שאינו כשאר הכחות שפעולתן חסרה לפי שיצטרכו לקבל כח ממי שלמעלה מהם, ואותו כח צריך לכח אחר וכן מכח לכח עד הכח העליון שהוא אדון הכל יתברך שאינו צריך לאחר אלא כל הכחות מקבלין ממנו, ולפיכך תמים פעלו כל פעולותיו שלמות.

ושמעתי מפי מורי הר"ש נר"ו שאין צורך לומר בברכת הלבנה פועל אמת שפעולתה אמת, לפי שפעולת מי שצריך לשל מעלה ממנו אינו אמת, כלומר אינה תמימה ואינה על השלמות, ואין שום פעל על השלמות כי אם פעולתו יתעלה, ועל כן אומר כי ראוי לברך כן פועל אמת שפעולתו אמת וללבנה אמר שתתחדש, ויחזור על הבורא יתעלה שהוא פועל אמת ופעולתו אמת כדרך שאמר בכאן תמים פעלו.

ונראה לי לפרש הצור תמים פעלו, כי משה רמז בכאן על יצירתו של אדם הראשון ועל חטאו ועונשו, והענין מפני שהיה הוא סבה שנגזרה מיתה על כל תולדותיו, ולכך הוצרך משה להזכיר כן ביום מותו, ומה שקראו הצור על שם שהוא צר כל הצורות כלן, וכמו שדרשו רז"ל (שמואל א ב) אין צור כאלהינו, אין צייר כאלהינו, וכן (ישעיה כו) צור עולמים, צר שני עולמים, וכתיב באדם הראשון (בראשית ב) וייצר ה' אלהים את האדם. וענין הכתוב כי הצור כשיצר אדם הראשון שהיה פעלו ומעשה ידיו היתה כוונתו בו להיותו תמים עובד השם בארץ כמלאך בשמים, ולפי שחטא הענישו במיתה, וזה במשפט, זהו כי כל דרכיו משפט, כי הוא אל אמונה, כלומר הדורות חולפים והוא קיים ואין עול במשפטו כי צדיק וישר הוא, והכתוב שאחריו מפרש ומבאר חטאו, הוא שאמר שחת לו ולא אמר להם, והכוונה שחת אדם הראשון לו לאביו שבשמים, וההשחתה הזו הוא מה שידעת שקצץ בנטיעות, והוא חטא עושי העגל שהזכיר בהן הלשון הזה בעצמו (שמות לב) שחת עמך, אע"פ שהחטא חלוק ולא היה קצוץ האב והבנים במקום אחד, ובאר עוד הכתוב במה היה החטא וההשחתה הזו לאדם הראשון, וזהו שאמר לא, כלומר במלת לא, והוא שעבר על לא תעשה באמרו (בראשית ב) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, זהו שאמר שחת לו לא. ואמר בניו מומם, כי בניו קין והבל השחיתו, וכבר ידעת כי זה נהרג וזה נכרת, וההשחתה שעשו היה מומם, מום גדול להם.

פסוק ה

דור עקש ופתלתל. מדבר עכשיו על ישראל, והוא דבק עם הלה' תגמלו זאת, אע"פ שהכתוב מפסיק ביניהם בסוף פסוק, יאמר אע"פ שאתם דור עקש ופתלתול תרצו להשחית כמותם, הלה' תגמלו זאת. ולפי שכבר הזכיר למעלה (דברים לא) כי אחרי מותי השחת תשחיתון, והודיעם בנבואתו שהם עתידים להשחית ולעבוד עבודה זרה אחר מיתת יהושע, על כן יתרה בהם ויזהיר אותם על זה.

פסוק ו

הלה' תגמלו זאת. שתשחיתו לאביכם שבשמים, והוא עשה לכם כמה חסדים כמו שמספר והולך. עוד נראה לי לפרש בפסוק הצור, כי לפי שהיה יום מותו היה מצדיק עליו את הדין ויאמר כי כל דרכיו משפט, כל דרכי השי"ת ואפילו המיתה אין בהם נפתל ועקש, אל אמונה, כלומר אחר שהמיתה בעוה"ז משפט אמונה הוא, כלומר נאמן הוא לשלם לו שכר בעולם הנשמות על צדקותיו אשר עשה כענין שכתוב (שמואל א כו) וה' ישיב לאיש את צדקתו ואת אמונתו, וכתיב (תהלים פט) ועד בשחק נאמן סלה. ואין עול, כלומר נאמן ג"כ ליפרע להענישו על חטאו, זהו שאמר ואין עול כלומר אלו יענישנו בעולם הנשמות אין עול במשפטו. צדיק וישר הוא, צדיק בעולם התחיה וישר לעוה"ב שלאחר התחיה, ורמז לנו בכאן ארבע עולמות, העוה"ז ועולם הנשמות ועולם התחיה ועוה"ב שאחריו, וכבר ידעת כי הם רמוזים בפסוק אחד, הוא שכתוב (משלי ו) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך, בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך לעולם הנשמות, והקיצות לתחית המתים, היא תשיחך לעוה"ב, כן דרשוהו רז"ל. גם כאן בפסוק הצור נרמז ארבעה עולמות הללו אשר נפש הצדיק מעותדת להם, ולפי פירוש זה מה נעים ונאה המנהג בכתוב הזה שהוא קבוע לצדוק הדין לאמרו על המת, כי כן אמרו אדון כל הנביאים על יום מותו והצדיק עליו את הדין. ועוד אפשר לומר כי הצדיק עליו את הדין בלשון הצור לפי שחטא בו והמרהו, כענין שכתוב (שמות יז) הנני עומד לפניך שם על הצור, ואין דרכו של משה להזכיר בכל התורה כולה שמות התוקף והאדנות אלא שם הרחמים לבדו זולת בשני מקומות בתורה שהזכיר בהם יה, (שם טו) עזי וזמרת יה, (שם יז) כי יד על כס יה, אבל הזכיר עתה לשון הצור כי רצה לקלסו במה שחטא, וכענין שדרשו רז"ל אמר משה באז חטאתי (שם ה) ומאז באתי אל פרעה, באז אני מקלסו שנאמר (שם טו) אז ישיר משה.

ואם תשכיל עוד בפסוק זה תמצא בו רמז לשבע ספירות חכמה, תמים פעלו זה מדת החסד, כי כל דרכיו משפט זה מדת הגבורה, אל אמונה הוא האמת שהוא הקו האמצעי, ואין עול הוא הנצח שנאמר (שמואל א טו) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, צדיק הוא יסוד עולם, וישר הוא המלכות, ואמר הוא כדי לחבר וליחד הכל כאחד בלי פרוד.

שחת לו לא בניו מומם. כתב הרמב"ן ז"ל, שחת לו לעצמו, כי המום יקרא השחתה כענין שכתוב (ויקרא כב) כי משחתם בהם מום בם, וקראן לא בניו כשם שקראן בעת הרצון בניו, ואחר שהאב צדיק וישר והבנים בהפך שהם דור עקש ופתלתל לכך לא בניו, ונכון הוא. אמנם מפני שמלת לא בטעם טרחא ומלת בניו דבקה למומם, על כן יתכן לפרש שחת לו לא, כי מה שהשחית ישראל לעצמו, הוא בהמרותם דבר הש"י, כענין (ישעיה מב) ולא אבו בדרכיו הלוך, כי כל מה שהיה משה מנהיגם ומדריכם בדרך הישר היו אומרין לא נעשה, וזהו שחת לו לא, שחת ישראל במלת לא, ולפי שקראן בניו (דברים יד) בנים אתם לה' אלהיכם, הנה הסרוב וההשחתה הזו מום גדול להם שיהיו דור עקש ופתלתל.

הלה' תגמלו זאת עם נבל. שהלאו עצמן בקבלת התורה, וכן תרגום (שמות יח) נבול תבול מלאה תלאי. והוא דעת אונקלוס שאמר עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו. ואם כן אין הלשון גנאי אלא מעלה יתרה.

והרמב"ן ז"ל כתב במלת נבל שהוא האיש המתנכר בחסד שעשה לו חברו, ואמר כי העושה טובה חנם נקרא נדיב והמשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל, והוא שכתוב (ישעיה לב) לא יקרא עוד לנבל נדיב, כי הוא הפכו, ולכך אמר הכתוב בנבל הכרמלי (שמואל א כה) כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו, כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר כל אשר לו והוא לא רצה לשלם לו גמול ובזה אותו ואת שלוחיו, וזה טעם הכתוב בחבריו של איוב (איוב מב) לבלתי עשות עמכם נבלה, כי הם היו מלמדים זכות על מעשה השי"ת שהם במשפט, ואם יריע להם תראה נבלה, עד כאן.

ואמר הלוא הוא אביך, כלומר ששמך קנין כי הוציאך מאין ליש, וכל יש קנין, וזהו (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו וכן (בראשית יד) קונה שמים וארץ, כלומר שברא שמים וארץ והוציאן יש מאין. אבל בבראשית רבה דרשו מלת קונה כמשמעו שקנאן מאחר, והוא החומר הראשון, וכבר הזכרתי זה בסדר לך לך והבאתי שם המדרש הזה. ונקרא הקב"ה אבינו כלפי הנפש כי הוא הולידה ונפחה באפנו, כשם שנקרא המוליד אב כלפי הגוף שהוליד אותו, והוא יתעלה האב העקרי הקיים והנצחי, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים כז) כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני, וכן אמר ישעיה (ישעיה סג) כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך.

ודע כי מלת הלה' הה"א נכתבת לבדה והיא בפת"ח, ותחת הלמ"ד שו"א נח. והיה ראוי שיהיה נע כלמ"ד ליעקב, אבל אי אפשר לאדם לקרוא שני שואי"ן זה אחר זה ועל כן הוצרכנו להניח שו"א הלמ"ד כדי שיהיה השו"א של היו"ד נע ולא יסתתר נקוד שם האדון. והנה המלה זרה אין כמוה בכל המקרא. וכן אי אפשר להיות הלמ"ד בחיר"ק כלמ"ד ליהודה, כי יסתתר גם כן נקוד היו"ד של השם כשם שמסתתר בשמו של יהודה ועל כן הוצרך שתנקד המלה כן.

ויש לך להשכיל עוד כי הה"א הזאת הנכתבת לבדה היא רבתי מכ"ב אותיות גדולות שיש במקרא.

וע"ד הקבלה יתכן לומר כי תרמוז לה"א ראשונה שבשם. ופקח עיני שכלך ותראה איך הזכיר משה רבינו ע"ה ה"א זעירי בתחלת התורה וה"א רבתי בסוף התורה, לרמוז בזה כי ה"א זעירי ברא בכח ה"א רבתי ששם תשובת הנשמות, ועל זה רמז משה כן ביום מותו, וידוע לכל משכיל כי בזמן שישראל זכאין הם מוסיפין כח ושפע בשכינה, וכשהם חייבין הכח ההוא נפסק, ואז השכינה מאנה הנחם על בניה כי אינו השפע ההוא, ולכך יאמר הלה' תגמלו זאת, התרצו להפריש המדה הנקראת זאת מן הה"א הראשונה שבשם שלא תקבל שפע ממנו, ומזה אמר לו חכמו ישכילו זאת, כלומר ימשיכו ממקור החכמה והשכל למדת זאת, וזהו יבינו לאחריתם, ימשיכו הבינה אל האחרית ולא יפרידוה, הלא הוא אביך קנך הלא הה"א הראשונה שהוא קן העולם אביך קנך בסוד מצות שלוח הקן, ולשון קן שהוא היסוד הראשון בהוית העופות, וה"א אחרונה עשך כלשון (תהלים ק) הוא עשנו ולא אנחנו, ומלת ויכוננך הכין אותך לקבל התקון.

וע"ד המדרש ויכוננך, כרכא דכולא ביה, ממנו כהניו ממנו נביאיו ממנו חכמיו ממנו סופריו, וכן הוא אומר (זכריה י) ממנו פנה ממנו יתד. שהרי פרעה לא מצא בכל חכמי מלכותו מי שיפתור לו חלומו אלא יוסף, וכן נבוכדנצר לא מצא בכל חכמי בבל אלא דניאל.

פסוק ז

זכור ימות עולם. יאמר תנו לב לזכור מזמן הבריאה הטובה שעשה עמכם בעת היצירה, זהו שאמר בהנחל עליון גוים.

בינו שנות דור ודור. כלומר שיבינו מה שנעשה בדורות משעה ששרתה שכינה בהם, זהו שאמר ימצאהו בארץ מדבר. ומלת יצב מקור, כמו להציב, וכן (ירמיה א) לא ידעתי דבר, ויהיה באור הכתוב, כשהקב"ה הנחיל את האומות וכשהפריד אותם ללשונותם, כענין שכתוב בתולדות שיצאו מנח (בראשית י) ומאלה נפרדו הגוים, ותמצא באותה פרשה בתולדות ההם שבעים איש לרמוז על שבעים אומות שעתידין לצאת מהם, ועל כן יבאר הכתוב כי כשהפריד הקב"ה הלשונות להציב גבולות העמים שהן שבעים, למספר בני ישראל יורדי מצרים שהיו שבעים נפש לא בחר מכולן אלא ישראל שהבדילו לחלקו, זהו כי חלק ה' עמו. ויש שפירשו גבולות עמים, הם אלכסוני העולם שהם י"ב, ממונים עליהם י"ב מזלות למספר בני ישראל, כלומר י"ב שבטי ישראל, וסמך לו מיד כי חלק ה' עמו, לא חלק הכוכבים והמזלות. ובפסוק זה מפורש כי אין ישראל תחת ממשלת הכוכבים והמזלות אבל הם למעלה מהם, והמעלה הזאת לא זכתה שום אומה אליה ולא עשה כן לכל גוי.

פסוק י

ימצאהו בארץ מדבר. נראה לי כי מה שאמר בארץ מדבר ולא אמר במדבר על שם שהכבוד התחיל ליכנס עמהם במדבר איתם שהוא בקצה המדבר, וזהו בארץ מדבר בארץ הסמוכה למדבר. וכן תמצא בסדר ויהי בשלח (שמות יג) ויסעו מסכות ויחנו באיתם בקצה המדבר וה' הולך לפניהם יומם וגו'. ולשון ימצאהו כולל שתי לשונות, לשון מציאה ולשון ספוק, כדעת התרגום, ירצה לומר כי הכבוד מצאם בארץ מדבר וספק צרכיהם. ובתהו ילל ישמון. כלומר כאשר נתרחקו מן הישוב ובאו במקום תהו ילל ישימון נשלמה להם החררה בהוציאו ממצרים.

יסובבנהו. הקיפן בענני כבוד. ולפי התרגום שאמר אשרינון סחור סחור לשכנתיה, בא לבאר שהיו ישראל בסיני כמחול והכבוד ביניהם, וזהו שכתוב (שיר ז) כמחולת המחנים, אותו מחול של שתי מחנות, מחנה ישראל ומחנה של מלאכי השרת שירדו שם עמהם, וזהו כענין שאמרו רז"ל עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן וכבודו ביניהם. ואמר יבוננהו, בתורה, יצרנהו, ששמרן מעמלק הבא להלחם עמהם ומשאר האומות, כאישון עינו, בת העין נקראת אישון על שם שיש בה צורת איש, ולשון אישון על שם קטנות הצורה, וכן (ויקרא טז) שבת שבתון, כי שבת נאמר על עיקר היום ושבתון נאמר על התוספת, והוא לשון הקטנה, וכן לשון אמנון (שמואל ב יג) האמינון.

פסוק יא

כנשר יעיר קנו. המשיל הכבוד לנשר שהוא מלך על כל העופות, כן הכבוד מלך על השכלים הנפרדים הנרמזים בפסוק (בראשית ב) ומשם יפרד, וכשם שהנשר לוקח גוזליו ונושאם על אברתו ומנחה אותם ממקום למקום, כן ה' בדד ינחנו, כלומר לישראל לבדו, ואין עמו שותף אל נכר מכל הנפרדים שרי מעלה, וכענין שכתוב (תהלים עג) מי לי בשמים, אלא אתה, לא מלאך ושרף ולא כוכב ומזל, ועמך לא חפצתי אחר בארץ. ועוד כשם שהנשר מתחדש מזמן לזמן וכענין שכתוב (ישעיה מ) יעלו אבר כנשרים, (תהלים קג) תתחדש כנשר נעוריכי, כן הכבוד מתחדש בבוא השפע אליו מלמעלה אחר שנפסק ממנו בחטאת ישראל.

פסוק יג

ירכיבהו על במתי ארץ. השליטו על ארץ מעולה שהיא אמצעות הישוב וגבוהה מכל הארצות. וענין פסוקים אלו כי השפיע להם טובה ושלוה והם בעטו בו. וענין חלב כליות חטה, הוא שומן חטים, ואמר כליות לפי שגרגרי החטה דומין לכליות. ודרשו רז"ל שהיו חטים ככליות של שור הגדול בדורו של שמעון בן שטח.

פסוק יד

ודם ענב תשתה חמר. קרא המשקה היוצא מן הענבים דם להיותו אדום כמוהו. ועוד בסוד הלשון נקרא דם על שם שגרם מיתה והביא דם לעולם וזהו לדעת האומר סחטה ענבים והביאה לו. ולשון ענב הוא הגרגיר, וזה להפלגה ושפע הברכה בארץ, כי מגרגיר אחד יצא משקה רב. וידוע כי הגרגרים נקראו ענבים, ואשר נתלים בהם עמהם כאחד יקרא אשכול בלשון התורה ובלשון רז"ל פרכיל, וכן אמרו בפ"ק דסוכה פרכיל ענבים ובהם ענבים, כי כן הענבים התלוים בגפן יקראו אשכולות, ואשר נתלים בהם האשכולות תקרא גפן אם הוא במחובר, ותקרא זמורה בתלוש, וזהו (במדבר יג) ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד, יעיד הכתוב על שפע ברכת הארץ ועל גודל פריה, כי באותה זמורה הנכרתת לא היה אלא אשכול ענבים אחד, ולכך הוסיף אחד, כי כל אחד מהם נטל דבר יחידי נפרד, זה אשכול וזה רמון וזה תאנה.

פסוק טו

וישמן ישרון ויבעט. לא נקראו ישרון עד עתה שקראם משה רבינו ע"ה בשם הזה. ויתכן לפרש כי קראם כן לחסרונם כדי להוכיחם ולהכלימם, לפי שהשם הזה הוא שם המעלה והכבוד ונגזר מן (במדבר כד) אשורנו, על שם הראיה שראו כבוד השכינה עין בעין במתן תורה, כענין שכתוב (שמות כד) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, ולפיכך אחר שהזכיר מתן תורה שאמר יסובבנהו יבוננהו הזכירן מיד בשם ישרון, וכן למטה אחר שהזכיר (דברים לג) תורה צוה לנו, הזכיר מיד ויהי בישרון מלך, וגם בחתימת ברכתו אמר (שם) אין כאל ישרון, כלומר ממה שראית בסיני יכולין אתם להעיד עליו שאין כמוהו. וכל זה מכלל דברי השירה הזאת שהם דברי ויכוח ומוסר שהיה מתוכח עמהם והודיע להם העתידות במה שהן עתידין לחטוא, ושימרו את פי ה' וישכחו חסדיו הרבים שעשה עמהם, ולכך קראן ביום ההוא שלשה פעמים בשם הנכבד הזה, כי הפרשיות דבקות, והכל היה ביום מותו כאשר הזכרתי. ויאמר עתה וישמן ישרון ויבעט, לרמוז להם כי עם כמותו הנקרא ישרון שראו כבוד השכינה בעט בו ויטש וינבל, ודומה לזה אמר ישעיה ע"ה (ישעיה א) הוי גוי חוטא עם כבד עון, ודרשו רז"ל גוי שנקרא (דברים ד) ומי גוי גדול, שיהיה חוטא, עם שנקרא (שם יד) כי עם קדוש אתה, שיהיה כבד עון, זרע שכתוב בהם (ישעיה סא) זרע ברך ה', שיהיו מרעים, בנים שנקראו (דברים יד) בנים אתם לה' אלהיכם, שיהיו משחיתים.

ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו. רמז הכתוב שתי המדות שבהן יצאנו ממצרים, ולא אמר ויטוש אל אלא אלוה כדי לכלול ההתפארת והכבוד, ולכך הוסיף וא"ו ה"א, וזה (איוב לה) איה אלוה עושי, וצור ישועתו, שעל ידו היתה ישועת הים.

פסוק טז

יקניאוהו בזרים. יקניאו אותו אלוה שהוא אל קנא באלהים זרים, ויכעיסוהו לאותו צור במעשה האלילים.

פסוק יז

יזבחו לשדים לא אלוה. אין בהם שום תועלת וכח אלהות, ולא ידעום באלהים כמלאכי מעלה השכלים הנפרדים שנבראו מקדם מששת ימי בראשית או ביום שני או ביום חמישי, אינם אלא חדשים מקרוב באו, כלומר נבראים חדשים הם נולדו מקרוב, ואמר זה לפי שמתים כבני אדם ופרין ורבין כבני אדם, לא שערום, לא השתערו ולא פחדו מהם. או יאמר חדשים מקרוב באו, שלמדנו חכמה זה מחדש מן המצריים שהיו בקיאין ורגילין בה.

ועוד יש לפרש יזבחו לשדים, לפי שמיני עבודה זרה הם שלשה, האחד עבודת השכלים שעליו הוזהרנו (שמות כ) לא יהיה לך, והשני עבודת הפסילים להוריד בהם רוחניות מהכוכבים וממזלות שעליו הוזהרנו (שם) לא תעשה לך, והשלישי עבודת השדים שעליה הוזהרנו (שם) ואשר במים מתחת לארץ, שהם השדים שבתהום, לכך יזהיר עתה בכאן במין השלישי הזה ואמר יזבחו לשדים, ואמר לא אלוה שאין בהם כח אלהות ושולטנות כעין הכוכבים והמזלות שהם למעלה מהם, ואמר אלהים לא ידעום כלומר אין צריך לומר שאין בהם כח אלהים שהוא הכח הראשון, שהרי לא ידעום ולא עלתה השגתם לכך, אך הם חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם, והם תרח ונחור שהיו עובדי הפסילים להמשיך ולהוריד בהם רוחניות הכוכבים והמזלות לא השתדלו לעבוד עבודה זו כי לא היתה חכמתם שפלה כל כך, וכל זה להרחיק העבודה הזאת מהם שהיו נמשכים אחריה.

פסוק יט

מכעס בניו ובנותיו. ירמוז על בית ראשון שעבדו שם ע"ז האנשים והנשים, הוא שכתוב (ירמיה מד) השכחתם את רעות אבותיכם ואת רעות נשיכם, וכתיב עוד (יחזקאל ח) ויבא אותי אל פתח בית ה', והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז, וזה טעם בניו ובנותיו.

פסוק כ

ויאמר אסתירה פני מהם. כבר הזכרתי בסדר בראשית כי האמירה בהש"י ענינו רצון או מחשבה ולשון אסתירה פני אסתיר ה"א שהיא פני, וזה מבואר.

בנים לא אמון בם. ע"ד הפשט אמון שם התאר, והענין לומר אין בהם איש אמונים.

וע"ד המדרש בנים לא אמון בם, כלומר שאינן עונין אמן, והוא חסר וא"ו, ומכאן רמז לגודל כח העונה אמן שהוא גדול יותר מן המברך.

וע"ד הקבלה בנים לא אמון בם, אין להם אומן ומגדל, כי הכח הנקרא פנים הוא האומן והמגדל של בנים, וכיון שהם בהסתר הפנים הנה האומן חלף הלך לו איננו בקרבם, והאומן הזה הוא הה"א האחרונה שבשם, וזהו אסתירה פני מהם, וכבר הזכרתיו.

פסוק כא

הם קנאוני בלא אל. במי שאין בו כח להציל, וכן מפורש ביחזקאל (ח) סמל הקנאה המקנא, שפירושו המקניא, כי הסמל היה מקניא להקב"ה שהוא אל קנא.

ואני אקניאם בלא עם. זהו גלות בבל, שנאמר (ישעיה כג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה אשור וגו'.
בגוי נבל אכעיסם. זה גלות אדום וקראו הכתוב לאדום נבל כי התנכר את אחיו ועמד לו מנגד ביום החורבן, והוא שהזכיר עובדיה ע"ה (יא) ביום עמד מנגד ביום שבות זרים חילו וגו'. וכן תמצא שקראו דוד ע"ה בשם הזה במזמור (תהלים עד) זכר זאת אויב חרף ה' ועם נבל נאצו שמך, ואמר עוד (שם) קומה אלהים ריבה ריבך זכור חרפתך מני נבל כל היום, וסמך לא אל תתן לחית נפש תורך, לבאר כי מה שהזכיר עם נבל היא החיה הרביעית שהזכיר עליהם במקום אחר (שם סח) גער חית קנה.

פסוק כד

מזי רעב. שרופי רעב, מן (דניאל ב) למזא לאתונא. כי מצד הרעב החום הטבעי שבקרבם ישרפם כיון שהם בריאים ואין להם מה לאכול והם אכולי חולי השחפת.

וקטב מרירי. הוא כריתת מרירות האויר, כלשון (איוב ג) יבעתוהו כמרירי יום, וזהו (תהלים צא) ומקטב ישוד צהרים, וזהו הדבר. והזכיר בכאן ארבעה שפטים, רעב ודבר וחיה וחרב.

פסוק כו

אמרתי אפאיהם. אפזרם לכל פאה. וכתב הרמב"ן ז"ל, אמרתי, היה הרצון לפני שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה שיהיה זכרם נשכח מאנוש, לולא כעס האיוב. וירמוז זה לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן, הוא שהחכמים קורין אותו נהר סבטיון, ונקרא גוזן מלשון (במדבר יא) ויגז שלוים, (תהלים עא) אתה גוזי, כי העומדים אחריו מוסרין מבני אדם, וקורין אותו סבטיון מפני שביתתו בשבת, כי יום שבת בלשון ההוא סבט, גם בערב, ונהוג בלשונם להוסיף בתארים יון, כמו אזוביו"ן מוליו"ן חוריו"ן, וכן הרבה, עד כאן לשון הרב ז"ל.
ואף על פי שהתורה דברה בזה ברמיזה ודרך קצרה הנה יש לנו באור מדברי רז"ל במקומות מפוזרים, והוא שאמר בבראשית רבה פרשת ויצא יעקב, אמר רבי יהודה בר ר' סימון לא למקום שגלו עשרת השבטים גלו יהודה ובנימן, שעשרת השבטים גלו לפנים מנהר סבטיון ויהודה ובנימן מפוזרים בכל הארצות.

ובמדרש שיר השירים (שיר א) אף ערשנו רעננה, אלו עשרת השבטים שגלו לפנים מנהר סבטיון.
ובירושלמי דסנהדרין פרק חלק, שלש גליות גלו ישראל, אחת לפנים מנהר סבטיון ואחת לדפני של אנטוכיא ואחת שירד ענן וכסה אותם, וכשם שגלו הם לשלש גליות כן שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה גלו לשלש גליות, מה טעם (יחזקאל כג) בדרך אחותך הלכה ונתת כוסה בידך. וכשהם חוזרין משלש גליות הן חוזרין, שנאמר (ישעיה מט) לאמר לאסורים צאו, אלו שגלו לפנים מנהר סבטיון, לאשר בחשך הגלו, אלו שירד עליהם הענן וכסה אותם, על דרכים ירעו, אלו שגלו לדפני של אנטוכיא.

ובתוספתא דסנהדרין, רבי אומר עשרת השבטים יש להם חלק לעוה"ב שנאמר (שם כז) והיה ביום ההוא יתקע וגו' והנדחים בארץ מצרים, אלו עשרת השבטים. ובתורת כהנים אמר (ויקרא כו) ואבדתם בגוים, רבי עקיבא אומר אלו עשרת השבטים שגלו למדי.

פסוק כז

לולי כעס אויב אגור. כלומר לולי שאני מפחד מכעס אויב, מלשון (דברים א) לא תגורו מפני איש. ובאור פעל כל זאת, על השפטים.

פסוק כח

כי גוי אובד. הן האומות.

פסוק כט

לו חכמו, ישראל.
ישכילו זאת. כי השם יתעלה פעל להם כל זאת בעונם, ולו חכמו ג"כ ישכילו איכה ירדוף אחד מן האויבים אלף מישראל, אם לא כי צורם מכרם והסגירם בידם.

פסוק לא

כי לא כצורנו צורם. של גוי אובד עצות שהזכיר, ולא אויבינו ראוין להיות דיינין. או יאמר ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים ידמה כי לא כצורנו צורם, ויש בדבר חלול השם.

פסוק לב

כי מגפן סדום גפנם ומשדמות. כפל לשון, כי שדמות גפנים הם, הוא שכתוב (ישעיה טז) כי שדמות חשבון אומלל גפן שבמה, וכן (חבקוק ג) ושדמות לא עשה אוכל. ואמר זה על האומות כי שרשם רע ומר ואיך ימתקו הענבים, כי כיון שהגפן גפן סדום הלא הענבים, יהיו ענבי רוש וגם היין חמת תנינים.

פסוק לד

הלא הוא כמוס עמדי. היין שלהם שמור אצלי עד שישתוהו, וכיצד הוא כמוס וחתום, לי נקם ושלם, כלומר הנקמה שאנקם מהם היא שמורה אצלי, זהו לי נקם ולי שלם, כלומר לי הנקמה ולי השלומים, כענין (תהלים צא) ושלומת רשעים תראה. לעת תמוט רגלם, כשתמלא סאתם, כענין (בראשית טו) כי לא שלם עון האמורי.

ויתכן לפרש הלא הוא כמוס עמדי שיחזור למלת לאחריתם שהזכיר, יאמר כי אחרית הרשעים המשעבדים אותנו כמוס עם הש"י וחתום באוצרותיו, וכן מצינו בדניאל ששאל (דניאל יב) מה אחרית אלה, ואמר לו הש"י כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ, והוא העת שתמוט רגלם. כי קרוב יום אידם, בזמן שיחשבו שהוא רחוק יתקרב להם וחש כל אחת מהעתידות לבא להם.

ויש במלת למו סימן ורמז לגאולה, כי אז ידין ה' עמו, והקב"ה בעבור שמו הגדול ימהר יחישה ועל אותו זמן הזכיר למעלה (דברים ל) ומל ה' אלהיך את לבבך.

פסוק לו

כי ידין ה' עמו. יקח דין עמו מיד הרשעים כשיראה שהלך כחם, ואלה עצורים ואלה עזובים בשביה, וכמעט שאבד הכל, זהו ואפס עצור ועזוב.

פסוק לז

ואמר אי אלהימו. ואמר האויב אי אלהימו, וכן אמר טיטוס הרשע כשגדר הפרכת, והוא שכתוב (מיכה ז) ותרא אויבתי ותכסה בושה האומרה אלי איו ה' אלהיך.

פסוק לח

אשר חלב זבחימו יאכלו. דברי האויבים, כלומר אותן האלהות שלכם שמקבלין הקרבנות יקומו ויעזרכם, כי כן אמונתם שאינם מאמינים בה', ואמר יהי עליכם סתרה ולא אמר יהיו, כלומר אם תאמרו שהוא אחד יסתיר אתכם מן הצרות העתידות לבא. או יאמר, שאמר הקב"ה אי אלהימו של האומות אותן שהיו מקריבין להם זבחים ומנסכים להם יין כך פירש רש"י ז"ל, ומכאן למדו רז"ל יין נסך אסור בהנאה מהיקשא דיין נסכם.

פסוק לט

ראו עתה כי אני אני. מלת אני מורה על נמצא כמו אתה, וכן מלת הוא מורה על נמצא ג"כ, כלומר הוא קיים לעולם, והנה שניהם שמות, כלשון (סוכה פרק ד) אני והו הושיעה נא, וכבר בארתי לך בסדר ויהי בשלח (שמות טו) בפסוק זה אלי ואנוהו כי פעולת השמות האלה לאהבה ולקבץ פזורים, ורצה משה לחתום השירה הזו בהבטחת הגאולה העתידה בקבוץ פזורי ישראל ועל כן יאמר ראו עתה כי אני אני הוא, כלומר אני השם היודע בקבוץ הפזורים, ואחר כך אמר אני אמית ואחיה רמז לתחיית המתים הסמוך לגאולה, ואחר אמר חי אנכי לעולם לרמוז אל העוה"ב שלאחר התחיה, שהרי בני התחיה יחיו לעוה"ב ולא ימותו, וכמו שאמרו רז"ל מתים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן, אלא יהיו נעתקים מן העוה"ז של תחיה אל העוה"ב בגוף ובנפש, ועל העוה"ב של אחר התחיה אומרים רז"ל תמיד מזומן הוא לחיי העוה"ב, והוא רב טוב הצפון, תכלית השכר והעונג לבית ישראל, ועליו אמר הנביא ע"ה (ישעיה סד) עין לא ראתה אלהים זולתך, ואמר כן לרוב העלמתו, ומזה נכתב לעלם חסר וא"ו בפסוק (שמות ג) זה שמי לעלם, שדרשו בו רז"ל לעלם כתיב. ולפי שעד כאן דברי משה שמתוכח עם ישראל ומודיעם העתידות בא הכתוב עתה לדבר בלשון הקב"ה ולבשר אותם בעצמו בהבטחת הגאולה בקבוץ פזורי ישראל, ובענין תחיית המתים ובעולם הבא, ואז ירנינו אותן האומות.

פסוק מ

כי אשא אל שמים ידי. הבטחת גאולה זו העתידה היא בשבועה, כי כל הנשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו, והוא כדרך מה שכתוב בדניאל בהבטחת גאולה זו (דניאל יב) וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם וגו', וכן אמר דוד ע"ה (תהלים י) קומה ה' אל נשא ידך, וכן מצינו בהבטחת גאולת מצרים שהיתה בשבועה, כי שם כתיב (שמות ו) אשר נשאתי את ידי, וכתיב (שם) לכן אמור לבני ישראל אני ה', ולכן הוא לשון שבועה, כמו (שמואל א ג) לכן נשבעתי לבית עלי, וכן כתוב בגאולה העתידה (ישעיה ל) ולכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם.

וכתב הרמב"ן ז"ל, כי אשא אל שמים ידי על דרך האמת בעבור כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל יאמר שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים, והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל, וזה טעם ואמרתי חי אנכי לעולם, כי אני מחיה ידי החזקה בהיותי משנן ברק חרבי וסומך אותה לאחוז במשפטן של ישראל ולהשיב נקם לצרי, כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם, והמשכיל יבין, עכ"ל ז"ל.

פסוק מא

אם שנותי. עבר במקום עתיד כדרך הנבואות, ופירוש אם אשנן אשיב נקם, ואינו לשון מסופק כי אם הבטחה ולשון ודאי. ושעור הכתוב שאשנן חרבי בשמים למעלה, ותאחז במשפט ידי למטה, והוא דברי הנביא (שם לד) כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד.

ובמדרש אם שנותי ברק חרבי, אמר הקב"ה אם אשנן אני את חרבי ברק חרבי אני מחריב עולם, ומה אעשה, ותאחז במשפט ידי, עד כאן.
וכבר ידעת כי חרבו של הקב"ה הנזכרת בכל מקום היא מדת דינו (שם סו) ובחרבו את כל בשר, (תהלים כב) הצילה מחרב נפשי, וכיוצא בהם, וראוי לאדם להיות מתפחד ונרתע מפניה, ופסוק מלא צווח (איוב יט) גורו לכם מפני חרב, באורו אתם בני אדם יש לכם לפחד מפני חרב של מעלה, כי העונות גורמין החמה והחרב למטה, ולמען זה יש לכם לדעת שיש דין ואין העולם מקרה. וכבר כתבתי בפסוק (בראשית ג) להט החרב, ובפסוק (דברים ז) לא יתיצב איש, כי חרבו הקשה של הקב"ה יש לו י"ו פנים, ומה שהזכיר כאן חרבי וסמוך לו מיד ותאחז לרמוז חרב י"ו, והרשעים נדונין בה והצדיקים מתפחדין ממנה אך היא מסורה בידם, וזהו שתמצא בשיר חדש לעתיד (תהלים קמט) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, קרי ביה י"ו פיות, וזה מבואר.

והנה השירה הזאת נחמה גדולה והבטחה מבוארת בענין הגאולה ובאבדן עובדי גלולים ובנקמת ישראל מאויביהם ובכפרת ישראל מעונותיהם. ואולי מפני זה בא סימן ההפסקות לרבותינו ז"ל, הזי"ו ל"ך מתקנת עזרא הסופר הכהן הנביא שראה ברוה"ק שתהיה תקנתו בקריאת ס"ת בצבור תקנה קיימת בכל דור ודור, לא תבטל בזמן מן הזמנים, ותקן הסימן הזה בהפסקות הפרשה הזאת המקובלת אצלנו לבאר שיחזור הזיו והזוהר והכבוד והתפארת לישראל כמבראשונה, ושבו בנים לגבולם.

אשיב נקם לצרי. כלומר אשיב להם גמול כאשר עשו לישראל, והקב"ה קראם צריו, ולמעלה הזכיר פן ינכרו צרימו ולישראל יחזור הכנוי, ולמדך הכתוב כי צרימו של ישראל הם צריו של הקב"ה. וכן תמצא בגלות מצרים בשירת הים (שמות טו) תהרוס קמיך, והיה ראוי לומר קמינו, אבל הכתוב יורה כי הקמים עלינו כאלו קמים עליו יתעלה, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים פג) כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך, קרא האומות אויביו ומשנאיו יתברך כשמערימים סוד ומתיעצים על ישראל שקראם צפוניך על שם שהם צפונים אצלו ותחת ידו, כענין (שמות יט) והייתם לי סגולה, כי הסגולה לא ימנה עליה המלך פקיד ומושל רק היא צפונה אצלו ותחת ידו, או קראם צפונים על שם שהם לבדם נוחלי גן עדן ורב טוב הצפון.

פסוק מג

הרנינו גוים עמו. כי האומות ישבחו לישראל ויפצחו עליהם רנה כאשר החזיקו באמונתם הטובה ולא סרו מהדרך בזמן הגלות. או יהיה הרנינו מלשון הכרזה שיכריזו האומות עליהם בכל מקום שהן, כלשון (מלכים א כב) ויעבור הרנה.

כי דם עבדיו יקום. התנבא משה בכאן על הצרות והמקרים העתידים לעבור עלינו בגלותנו זה בשפיכות דמם של ישראל שיהרגום האומות, ובאבוד ממונם בגזל ובחמס שיעשו להן, וכענין שכתוב בזרעו של עשו (עובדיה) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם, ועל זה אמר כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו.

וכפר אדמתו עמו. פירוש אדמתו ועמו. ובמדרש וכפר אדמתו על עמו. ובסוף כתובות דרשו רז"ל וכפר אדמתו עמו, כל הקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח, כתיב הכא וכפר אדמתו עמו, וכתיב התם (שמות כ) מזבח אדמה תעשה לי. וזה היה מסוד יצירת האדם שבראו יתברך ממקום כפרתו, שכן כתיב בו (בראשית ב) עפר מן האדמה, וזהו מעלת הארץ שהיא פלטין של מלך ונקראת ארץ ה' ונחלת ה', וכל שהוא חוצה לה נקראת בלשון הכתוב תוצאות ואהלי רשע, ובלשון רז"ל ארץ העמים, והנה היא טמאה ומטמאת מצד עפרה ואוירה, וכן אמרו בפרק קמא דגטין, ארץ העמים גזרו בה טומאה על גושה ועל אוירה, אבל סוריא על גושה גזרו על אוירה לא גזרו, וכבר הזכרתי מזה בפסוק (דברים לא) אלהי נכר הארץ.

וכפר אדמתו עמו. כלומר שתהיה הארץ מטוהרת מחללי האויבים, ולשון וכפר כמו וטהר, וכן כתיב (יחזקאל מג) וחטאת אותו וכפרתהו, וכתיב ביחזקאל (שם לט) וטהרו הארץ, ואמר זה על ישראל שהם יטהרו את הארץ בסוף המלחמות.
ואמר ואין אלהים עמדי, כלומר אני אחד ואין אחר עמי, ואמר זה כנגד מה שאמרו האויבים יקומו ויעזרוכם, בלשון רבים, ולכך הוצרך לומר כי הוא יתברך אחד ואין אחר עמו. וממה שאמר אני אמית ואחיה אני הוא שהמתי את ישראל ואני אחיה אותם, מכאן דרשו רז"ל ענין תחיית המתים, וכן אמרו מה מחיצה ורפואה באחד אף מיתה ותחיה באחד, והוא כענין שכתוב (שמואל א ב) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. והכונה לרז"ל שאמרו מה מחיצה ורפואה באחד לפי שלא אמר הכתוב אמחץ ואני ארפא שהיה במשמע אמחץ לראובן וארפא לשמעון ומתוך ששנה ואמר מחצתי ירצה לומר אותו בעצמו שאמית אני אחייהו.

ודע כי רבים יתמהו וישאלו למה לא נזכר ענין תחיית המתים בתורה בפירוש כיון שהוא עקר גדול ופנה גדולה בתורה, וכמה פרשיות התורה יאריך בהן הכתוב ויכפול אותן ואין בהן צורך כל כך, ואם כן למה יקצר הכתוב בענין הזה וימסור עקר גדול לרמז מועט, ותשובת הדבר הוא הענין שכתבתי לך פעמים כי דרך התורה לקצר בענינים הנעלמים, וכל מה שהוא נעלם יותר יקצר בו הכתוב יותר ואין הדבור בו אלא ברמז ובקצרה, כי כן תמצא במעשה בראשית שקצר בענין האור הראשון והאריך ביום שלישי בבריאת האילנות והצמחים, וכן תמצא בדוד ע"ה שאחז הדרך הזה ודבר מן האור בקצרה, הוא שאמר (תהלים קד) עוטה אור כשלמה. וקצר גם כן במים העליונים והאריך במים התחתונים, קצר במים העליונים, הוא שאמר (שם) המקרה במים עליותיו, כי עליותיו שהם העולמות שברא קרה אותן בתוך המים, והאריך במים התחתונים, הוא שאמר (שם) תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים מן גערתך ינוסון וגו' יעלו הרים וגו' גבול שמת בל יעבורון וגו' המשלח מעינים בנחלים וגו'. זאת ועוד אחרת, שכל היעודים שבתורה הנאמרים על ידי משה אינן אלא יעודים גופניים שאפשר לבני אדם להעיד עליהם בזמן קרוב כדי לקבוע בלב אמתת נבואתו של משה ומתוך היעודים ההם הגופניים יתאמתו אצלם הענינים השכליים הנעלמים ולכך קצר בהם מתוך העלמתן, זה טעם העלמת ענין תחיית המתים. גם ענין העוה"ב שלא נזכר בתורה בפירוש גם כן מתוך העלמתו, כי התורה נתנה להמון, ודעת ההמון לא יכילו הענינים השכליים, וכן תמסור התורה אותם אל רמז קטן ודק, יעברו ההמון עליו והיחיד המשכיל יתעורר אליו. ואם תשכיל במלת סתר"ה רא"ו עת"ה כ"י, תמצא בו השם המיוחד רשום למפרע, ובא לרמוז על מדת הדין המתוחה על האומות בזמן הגאולה, והוא שהזכיר מיד ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי, ואמר אשכיר חצי מדם וחרבי וגו'.

ותמצא בתורה מבראשית עד לעיני כל ישראל שמונה עשר שמות בין בסדר בראשי תיבות ובסופן בין למפרע בראשי תיבות ובסופן. ומפני שזה הוא אחרון לכלן ראיתי לסדר כלן בכאן ולהעיר אותך עליהם, כי השמונה הם כסדר ארבעה בראשי תיבות וארבעה בסופי תיבות, ואלו הן:

(בראשית ב) י'ום ה'ששי ו'יכלו ה'שמים,
(שם לח) י'הודה הוציאוה ו'תשרף ה'יא,
(שמות ד) י'דבר ה'וא ו'גם ה'נה
(דברים יא) ידו ה'חזקה ו'זרועו ה'נטויה,
(בראשית יט) את פנ'י יהו'ה וישלחנ'ו יהו'ה,
(שמות ג) ל'י מ'ה שמ'ו מ'ה
(דברים כד) נק'י יהי'ה לבית'ו שנ'ה ,
(שם ל) מ'י יעל'ה לנ'ו השמימ'ה .

והעשרה הם למפרע, ובכל מקום שנזכר השם המיוחד למפרע הוא מדת הדין, ואלו הן:

(בראשית יא) ה'ארץ ו'משם ה'פיצם י'הוה, כי נמתחה עליהם מדת הדין לפי שחטאו בקצוץ נטיעות,
וכן (שם מד) ה' מה ו'חמוריהם ה'ם י'צאו, כי נמתחה עליהם בחטא המכירה,
וכן (שמות ד) ה'עם ו'היה ה'וא י'היה, כי נמתחה על משה על הסרוב,
וכן כתיב (שם) ויחר אף ה' במשה, וכן (שם) ארצ'ה וישליכה'ו ארצ'ה ויה'י , כי אות המטה שנהפך לנחש היה בהפוך אותיות השם הגדול,
וכן (שם טז) יהוה ונחנו מה כי , כי נמתחה כנגדם על שאלת הבשר, וכן התחיל הכתוב במדת הדין (שם) ובקר וראיתם את כבוד ה',
וכן (שם כו) ה' אחד ו'לירכתי ה'משכן י'מה, כי השכינה שהיא מדת הדין היה במערב,
וכן (במדבר א) ה'לוים ו'בחנות ה'משכן י'קימו,
(שם) ה'לוים ו'הזר ה'קרב י'ומת, נמתחה כנגדם שהיה הארון מכלה בהם, וכן (שם ה) ה'יא ו'ביד ה'כהן י'היו, נמתחה כנגד הסוטה אם נטמאה,
וכן (שם יד) שמ'ה וזרע'ו יורישנ'ה והעמלק'י , נמתחו כנגד ישראל בעון מרגלים והוצרכו לחזור לאחור דרך ים סוף, והוא שאמר (שם) כי על כן שבתם מאחרי ה',
וכן בכאן סתר'ה רא'ו עת'ה כ'י , על שם שעתיד שתמתח מדת הדין כנגד האומות, והוא שהזכיר מיד אשכיר חצי מדם.

השמונה שהם כסדר ויש בהם רמז למדת הרחמים והעשר שהם למפרע כלן מורים על מדת הדין, והנה הם בין כולן י"ח, והסימן בהם ח"י ה', וזה מבואר.

פסוק מד

הוא והושע בן נון. הזכירו הכתוב עתה בשם שהיה לו מתחלה, שנאמר (במדבר יג) ויקרא משה להושע בן נון, ללמדך שאעפ"כ שנתמנה במקום משה לא הגיס דעתו כלל אבל היה משפיל עצמו כבתחלה, ולכן יקראנו הכתוב עתה באותו שם עצמו שהיה נקרא בו בתחלה כדי להורות על מעלתו.

פסוק מו

שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם. אין זה לשון עדות אלא לשון התראה, כלשון (שמות יט) רד העד בעם, וכן (שם) כי אתה העדות בנו. ויזהיר משה בכאן שישים האדם כל מחשבתו בתורה, וזהו שאמר לבבכם ולא אמר שימו לבבם כדי שיעבדו להקב"ה בשני יצרים, ביצר טוב וביצר רע, וכן דרשו רז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין.

פסוק מז

כי לא דבר רק הוא מכם. ע"ד הפשט לא צוה הקב"ה דבר בתורה לבטלה. ויתכן לפרש כי הוא דבק עם כי הוא חייכם, יאמר מה שאני מצוה אתכם לא דבר רק הוא, ואפילו אותו דבר שתחשבו בו שהוא רק, הוא חייכם, או בעוה"ז או בעוה"ב.

ובמדרש כי לא דבר רק הוא מכם, ואם רק הוא מכם, כלומר שאם לא נודע לכם טעם הדבר אין החסרון אלא מצד השכל שבכם שלא הגעתם לאותה מדרגה שתבינהו.

פסוק מט

אל הר העברים הזה הר נבו. נקרא הר העברים לפי שההר הזה היה פתוח לשני עברים לדרך קדש ולהר ההר אשר שם קברות האחים, וכבר הזכרתי זה בסדר (במדבר יג) זאת חקת התורה.

אשר על פני ירחו. מצינו בתורה ירחו בציר"י בלא יו"ד, וביהושע כתיב יריחו ביו"ד. ויתכן לומר בטעם הדבר כי מלת ירחו בציר"י הוא מלשון ירח, והוא מלה כוללת התפארת והכבוד, כי משה השיג הירח עם הוא"ו, אבל ביהושע שנבואתו מן היו"ד כשאר הנביאים כולן הזכיר יריחו ביו"ד לבאר כי הגיע לו ריח ומשך מן היו"ד המושכת מן הוי"ו, וזה מבואר.

פסוק נ

ומות בהר. פירש החכם רבי אברהם ז"ל לשון ומות שיתקן עצמו בכך, כי הוא קבר את עצמו. ויתכן לפרש ענין ומות שאני גוזר עליך שתמות מיד, כי המיתה איננה ביד האדם, ולכך לא תמצא בסוד לשון הקדש מלה בלשון צווי בדבר שאין יכולת ביד האדם לעשותו מיד, כגון השינה והמיתה, כי המדבר עם חברו אין לו לומר לו ישן ולא מות, שהרי אי אפשר לו לישן ולא למות מיד, וכשהזכיר בכאן ומות דבר ה' הוא והוא יתעלה הגוזר ולו השלטון והיכולת.

פסוק נא

על אשר מעלתם בי וגו' על אשר לא קדשתם אותי. חטאו של משה בענין הצור מבואר הוא ממה שהזכיר במקום אחר (במדבר כ) על אשר מריתם את פי, ויזכיר בכאן מעלתם כי לא קדשתם אותי, שהוא מלשון אות, ולכך הוא מלא בוי"ו, לית כותיה בחומשי התורה, וכבר הזכרתי סוד הדבר במקומו.

פסוק נב

כי מנגד תראה את הארץ. לא אמר את ארץ כנען כמו שהזכיר למעלה וראה את ארץ כנען, כי מלת הארץ כוללת ארץ ישראל וארץ החיים וירושלים של מטה וירושלים של מעלה, וכן מלת תראה כוללת ראיה בחוש העין וראיה בעין השכל, כי הראה אותו בעין השכל הארץ שהיא מנגד, כלומר שהיא כנגד ארץ כנען. ועל כן נראה לי לפרש כי על כן הוצרך לחזור ולומר אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל, ולא הספיק לו במה שאמר ושמה לא תבא, להורות שלא מנעו רק מארץ ישראל לא מארץ החיים, וכן בסדר פנחס הזכיר בו הכתוב שתי ראיות, שאמר (במדבר כז) וראה את הארץ וחזר ואמר וראיתה אותה, כלומר מצויירת למעלה, ושם הזכרתי. והארץ הזאת היא מעלת הצדיקים, שכן אמר דוד ע"ה (תהלים קטז) אתהלך לפני ה' בארצות החיים, וכן אמר חזקיה (ישעיה לח) אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים.

ומה שאנו אומרים בראש השנה וביום הכפורים זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים, הכונה על חיי הגוף בעוה"ז אשר בו האדם זוכה לחיי נפש שקראם דוד ארצות החיים, המזומנים לכל ישראל, הוא שדרשו רז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, שנאמר (ישעיה ס) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, וכן הוא אומר (שם נז) והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי.