מלבי"ם על דברים לא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על דברים · לא · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


(א) "וילך משה וידבר את הדברים האלה". ההליכה וגם הדבור היה "אל כל ישראל". שהלך ממקומו ממחנה לויה וסבב כל מחנה ישראל להפרד מהם כנ"ל:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ב) "ויאמר אלהם". הודיעם ברמז שהגיע זמנו להסתלק: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום". מדרך הזקנים שלא לפרסם שנותיהם, וגם אם יוכרחולהשיב לשואלם, יקטינו הדבר כמ"ש יעקב לפרעה שלשים ומאת שנה מעט ורעים, וכאשר הודיעם מספר שניו מובן שהגיע זמנו למות, וגם רמז להם שלא יתאבלו על מיתתו ביותר, כי כבר מלאו ימיו, ואולי לא יבינו ברמז הזה שימות, אמר "לא אוכל עוד לצאת ולבוא "שרק הפעם הזאת יצא ממקומו וישוב אל מקומו אבל אח"כ אם יצא ממקומו מחוץ למחנה לויה, לא ישוב עוד לבוא למקומו, כי אז היציאה תהיה למקום הנועד לו למות, ולמען שלא יחשבו שמרמז להם שיעבור את הירדן (כי ה' אמר אליהם במי מריבה, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ, לכן יקדים לעבור לבדו בלא העם), לזה אמר "וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה". כי אף בלבדך ג"כ לא תעבור, ועתה מובן שירמז להם שימות, ולמען שלא ידאגו שע"י מיתתו תהיה מניעה לביאתם אל הארץ, לזה אמר:

הערות

(ב) "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי וגו' ה' אלהיך" וגו', ר"ל כי משה לא יכול לכנוס לארץ אף שהוא בקש שאינו רוצה לכנוס להיות מלך רק להיות הדיוט, רק השיב לו שאין מלכות נוגעת בחברתה וכו' ואחר שמשה יעבור א"א שתלמידו ימלוך כמ"ש במד' והנה למשל רב שנזקן ואין ראוי עוד לרבנות והעמידו אחר במקומו אינו בזיון להראשון אחר שקמו עיניו מראות מזוקן, אבל אם עדיין ראוי והעמידו אחר הוא בזיון לו וז"ש אחר שבן מאה ועשרים שנה אנכי היום ולא אוכל עוד לצאת ולבוא (ואעפ"כ) וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה? ומדוע? הלא אין בזיון אם יהושע יהיה המלך אחד שאיני ראוי עוד ומוכרח כי המלחמה לא תהיה ע"י ב"ו רק ע"י הקב"ה ואין נ"מ במה שמשה זקן אחר שלא בחיל ולא בכח כי אם ברוח ה' יגבר חילים, וז"ש מזה מוכרח כי:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג) "ה' אלהיך הוא עבר לפניך". כבר כתבנו בפ' תצא שבכל מקום שנאמר שה' יעבור לפניהם, יורה על שינצחו את האויבים תיכף, וז"ש: "הוא ישמיד את הגוים האלה" "מלפניך". ועבודתכם תהיה: "וירשתם". ושלא ימצאו מקום לחשוב שנתבטל התמנות יהושע כי הלא ה' בעצמו עובר לפניהם, לזה אמר: "יהושע הוא עבר לפניך כאשר דבר" "ה' "(במדבר כז) על פיו יצאו ועל פיו יבואו, וגם רמז שיהיה מרוצה להם כאשר דבר "ה' "(שם) איש אשר רוח בו כשחז"ל שיודע להתהלך עם כל איש לפי רוחו:

הערות

(ג) "ה' אלהיך הוא עובר לפניך" הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם. ולזה לא אוכל לעבור את הירדן יען כי יהושע בן נון הוא לפניך ואין מלכות נוגע בחברתה. וגם יהושע לא יעשה דבר רק העברתו (כאשר דבר ה') בגזרת מלך בלי יעש הוא מאומה במלחמה, דרך ב', הצדיק מושל על הטבע ומשדד אותה כחפצו, ובימי משה היה מושל על הטבע וכובש בעצמו ובגזרתו אבל עתה שה' אמר אלי לא תעבור א"כ אין צדיק מושל בעצמו וה' בודאי יקיים הבטחתו להאבות וא"כ הוא בעצמו יעבור לפניד וגו' כאשר דבר ה', ויהושע עובר כמנהיג:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ד) "ועשה ה' להם "לז' האומות "כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמרי ולארצם אשר השמיד אותם". ועכ"ז הניח מהם שיפלו ביד בני ישראל כמ"ש לעיל (כט ו) ונכם כדי שיקראו המה המכים, וכן יעשה לז' האומות שאף שישמיד אותם ישאיר מהם:

הערות

(ד) "ועשה ה' להם" וגו'. ר"ל ה' ישמיד אותם בעצמו, ומה שידמה לך הכבוש כדרך הטבע זה שאח"כ:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה) "ונתנם ה' לפניכם ועשיתם להם". לאלה שישאיר: "ככל המצוה וגו'":\

הערות

(ה) "ונתנם ה' לפניכם". שאתם בידכם תהרגו אותם, הגם שעקר ההשמדה תהיה כדי שתקיימו המצוה להשמיד ולא תחיה כל נשמה שהוא מצות ה', וז"ש: ונתנם ה' לפניכם. הוא כדי ועשיתם להם ככל המצוה אשר צויתי אתכם:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ו) "חזקו ואמצו". מפני שאמר שה' יעבור לפניהם, לא יחשבו שא"כ אז לא ישכון ביניהם, וייראו מהאויבים שלא יבואו מאחוריהם, לזה אמר "אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך", שאף שעובר לפניכם, הוא מתהלך גם ביניכם:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ז) "ויקרא משה ליהושע". שמתחלה דבר עם העם ואמר שבחו של יהושע שלא בפניו ואח"כ קרא אותו והודיעו במה שיהיה חלוק מכל העם: "כי אתה תבוא את העם". כמו עם העם בשוה, שביאת הארץ הוא בשביל שנשבע ה' להאבות: "אשר נשבע ה' לאבותם". לכל אחד מהאבות בעצמו לכן רוצה לקיים שבועתו להביאם בעצמו, רק "ואתה תנחילנה אותם". שחלוקת הארץ תהיה על ידך מפני שהחלוקה לא היתה בכלל השבועה שהבטיח להאבות רק בכולל לתת לזרעם ולא לחלוק לכל אחד ואחד רק שנאמר על ידי (במדבר כו נב) לאלה תחלק הארץ ואני הייתי השליח, לכן תהיה החלוקה על ידך שתהיה שליח ה':

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח) "וה' "הוא" ההלך לפניך". מבאר שיהיה חלוק מהם עוד בזה שה' יהלוך לפניך במדרגת הליכה ואל העם אמר שלפניהם יהיה בדרך העברה שהוראתו רק בעת ההכרח: "הוא" "יהיה עמך": בדרך הויה בקביעות, ואל העם אמר הוא ההולך עמך, שביניהם יהיה בגדר הליכה: "לא ירפך ולא יעזבך". עד "שלא תירא ולא תחת". שלא יהיה לך פחד גם בלב, אבל להם אמר רק אל תיראו ואל תערצו (וההסבר שאם יהיו העם במדרגה גדולה לא ייראו משום דבר רע אבל כשימצא בהם חטא קל כענין עכן יהיו בטוחים רק שלא יבא רעה גדולה, אבל ליהושע הבטיח שלא יירא משום דבר רע אף שימצא בו עון בטול תורה כמחז"ל עכ"ז לא יענש):

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ט) "ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל". הכהנים לא היו נושאים את הארון רק שהם הסירו את הפרוכת וכסו בו את הארון ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת את הארון כדכתיב (במדבר ד ה) והזכיר במסירת התורה להכהנים מה שנושאים ארון ברית ה' מפני שנתן התורה שישימו בצד הארון כמבואר להלן (כו) ולא היו יכולים לשום את התורה בצד הארון שהיה לפנים מן הפרוכת ואסור לכנס שם רק כ"ג ביוה"כ, רק בעת נשיאת הארון בעת פריקת המשכן (ויתכן שפרקו המשכן לצורך שעה), ומה שקרא אל זקני ישראל שאינם שייכים להנחת התורה בצד הארון, הוא לצרף אותם עם הכהנים בקריאת פ' הקהל כאשר יתבאר:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


(י) "ויצו משה אותם לאמר". מה שצרף הכהנים והזקנים במצוה הזאת, מפני שקריאת פ' הקהל יחיד קורא אותה, ואם היה מצוה הכהנים היה הקורא כה"ג, ואם צוה הזקנים היה הקורא האב"ד, לכן צוה שניהם, שיקרא אחד שעל גבי שניהם שהוא המלך כמבואר במשנה סוטה שהמלך היה הקורא: "מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה". אלו אמר מקץ שבע שנים, הייתי אומר שהקריאה תהיה אחת לשבע שנים, באיזה שנה שיהיה, לכן אמר במועד שנת השמטה, ואם אמר רק במועד שנת השמטה, הייתי אומר במועד שבהתחלת שנת השמטה, לכן כתב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה כשתכלה שנת השמטה במועד הנכנס בשנה שלאחריה, ולמה קורא אותה שנת השמטה אף שכלתה בר"ה, רק שעדיין נוהגת השמטה בספיחים כדפי' רש"י: "מקץ שבע שנים". מבאר הדברים שבשבילם תפעול הקריאה עד שתהיה נקבעת בלב השומעים. א) שהקריאה הזאת היא אחת לשבע שנים וטבע האדם להתעורר מדבר שהוא בא לזמן רחוק. ב) "במעד שנת השמטה בחג הסכות". העת המוכשרת שתפעל בהם השמיעה, מפני ששנת השמטה היתה שבת הארץ לה' שידעו כי לה' הארץ, והארץ היא ג"כ קדש, וגם לא התעסקו כל השנה בעבודת האדמה, ועסקו בתורה, ואף שכלתה השמטה בר"ה אבל היה ר"ה ויוכ"פ ועסקו בסוכה ובד' מינים:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא) ג) "בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך". וה' בוחן לבות, וכל אחד מקשט לבבו נכח ה'. ד) "במקום אשר יבחר". והמקום הזה שבו בחר ה' יעורר היראה כמ"ש יעקב מה נורא המקום הזה: ה) "תקרא" גם הקורא שהוא המלך שבו בחר ה' מכל שבטי ישראל, ודבריו יעשו רושם בלבות השומעים: ו) "את התורה הזאת". הדברים בעצמן המה אמרות ה' אמרות טהורות ויורדים אל הלב. ז) "נגד כל ישראל באזניהם". הקבוץ הגדול הזה יפעל ג"כ הרבה על לב השומע:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יב) "הקהל את העם". הצווי על הב"ד שבידם להקהיל כלם ועל כל איש מישראל על מה שבידו לבא בעצמו ולזרז הנשים ולהביא את הטף: "למען ישמעו" יפרש תועלת מצות האספה שיבואו אל המקום אשר יקרא יהיה שישמעו, ותועלת השמיעה תהיה "ולמען ילמדו" שהקריאה הזאת שהיתה בכל האמצעים המסוגלים שע"י יבואו הדברים אל הלב כנ"ל תפעל בלבבם חשק שילמדו לעתיד, והתועלת מהלמוד: "ויראו את ה' אלהיכם". שתגיע אליהם היראה, ותועלת היראה הוא: "ושמרו לעשות" ע"י הלמוד ע"ד שאמרו חז"ל תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, שפירושו הלמוד מביא לידי יראה והיראה למעשה: "את כל דברי התורה הזאת". בפרטות מאחר ששמעו והבינו כל הדברים בפרט נקבעו בלבם לקיים כל פרט ופרט (והזכיר תיבת למען גבי השמיעה וגבי הלמוד ולא גבי היראה, מפני שתיבת למען הוראתה על דבר שיהיה בודאי, ולכן השמיעה והלמוד הוא בטוח אבל היראה אינו מובטח כ"כ):

הערות

(יב) "הקהל את העם" וכו'. יש יראת הרוממות ויראת העונש יראת הרוממות בא ע"י הלמוד והעיון שמכירים גדולתו והיראה בעצמה אינה מצות אנשים מלומדה, ובזה עושים המצות לא בעבור שכר ועונש רק מאהבת המצוה והמצוה עליו, ויראת העונש אינו בא ע"י למוד אחר רק לומדים היראה לבדה והוא מצות אנשים מלומדה, וז"ש הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו (היינו חלק העיון שבתורה, ועי"כ) ויראו את ה' יראת הרוממות: ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת, מאהבת התורה בעצמה, אבל:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יג) "ובניהם" המה הטף: "אשר לא ידעו" הוא נתינת טעם לפי שלא ידעו ענין הקריאה ומחשבותיהם לא יהיו טרודים בנושא הדברים, וגם אינם יודעים עדיין מטרדת העולם והבליו, לכן כח הציור חזק בהם, ואף שלא ישיגו התועלת הנאמר בהגדולים שהוא להשיג תשוקה לכל פרטיות התורה, אבל ישיגו תועלת כללי יותר מהגדולים לפי שהמעמד הזה יהיה נצב לעיניהם כל ימי חייהם וישפטו ממנו תמיד אלה הדברים: "ישמעו". שיבינו עד כמה תהיה השמיעה בדברי התורה, שהרי לעיניהם קהל גדול נורא כזה עומדים שעות אחדות כאלו נתבטל מהם כל רגשי החיים, וכל מעינם לשמוע הלקח אשר יקרא להם המלך מתוך הספר, יבינו כי כן להם לשמוע דברים מפי מוריהם ומלמדיהם: "ולמדו". כאשר לפניהם המלך הרך והענוג קרא שעות אחדות בלי הפסק מתוך הספר והשמיע בקולו את הדברים באזני קהל נורא כזה, ישפטו בנפשם, עד היכן תהיה תשוקת הלמוד: "ליראה". ולמדו קאי גם על ליראה שילמדו את היראה ממעמד הזה, כאשר כל הקהל עמדו ביראה ורעד מפני הדר כבוד ה' השוכן במקום ההוא, ויראת המלך הוסיפה יראה על יראתם, וגם המלך שעמד נכח בית ה', ונכח כל הקהל הגדול, ובהתבוננו את אשר בחר בו ה' מכל שבטי ישראל להיות להם לנגיד, עד כמה גברה עליו אז היראה וההכנעה, ע"ד שאמר דוד (שמואל ב ו כב) ונקלותי עוד מזאת, כידוע, מזה יבינו איך לירא "את ה' אלהיכם כל הימים". כי זכר המעמד שראו בקטנותם לא ישכח מהם כל ימי חייהם כנ"ל:

הערות

(יג) "ובניהם אשר לא ידעו" חלק העיון: ישמעו (לבד) ולמדו ליראה את ה' אלהיכם. יראת העונש והשכר: כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה. מחמת (שיתראו) [שיתיראו] מהעדר החיים ושלא ינחל מהם ירושת הארץ:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


הפשט

(יד) "ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות". אינם הימים שימות כי אין אדם מת בימים רבים רק ברגע אחד בצאת נפשו, אלא ענין קריבת הימים למות שנזכר כאן ובהרבה מקומות יכון על הימים שחיה בהם, לפי שימי חיי האדם נחלקים לשנים, הימים אשר עברו והעתידים לבא וכשמת או כשעומד למות יתקרבו הימים זל"ז ויהיו כלם בגדר אחד בעבר:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טז) "הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר" וגו':

הפשט

(טז)" ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבותיך." כי בעודו חי היה בכחו שכל עת שחטאו ישראל עמד משה בפרץ להעניש החוטאים ויתר העם להחזיר בתשובה כמו שהיה בחטא העגל, ויאמר עברו משער לשער והרגו איש וגו', וגם בעון פעור ענש את החוטאים, אבל אחר שימות לא יהיה מי שיוכל לעשות כן (וממשה עד אליהו לא נמצא כהכח הזה שאליהו הרג ג"כ את נביאי הבעל והחזיר כל העם בתשובה עד שאמרו ה' הוא האלהים, ויתכן שרמז לו שאחר הסתלקותו יהיה שוה עם האבות שאברהם לא עצר כח להחזיר את לוט בתשובה וכן יצחק את עשו) וז"ש הנך שוכב עם אבותיך וממלא מקומך לא יהיה בו הכח הזה ולכן וקם העם הזה כשתהיה להם תקומה בארץ כמ"ש להלן ואכל ושבע ודשן ואח"כ וזנה אחרי אלהי נכר הארץ שיהיה לבם נוטה לע"ג: אשר הוא בא שמה בקרבו. הוא נתינת טעם שבשביל שלא יקיימו דבר ה' להוריש את הגוים רק יבואו בקרבם ולכן ילמדו מעשיהם: ועזבני. שיחדלו מעבודתי בשב ואל תעשה ואח"כ: והפר את בריתי. שיעברו בקום ועשה:

הערות

(טז) "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבותיך וקם העם הזה" וגו'. הנה הסרים ממצות ה' הם שני מינים. א) היודע שהוא עברה וסר מתאות לבו שהיצר מסיתו לחטוא, אבל הוא יודע בנפשו כי חטא על הנפש, והאיש הזה כשרואה איזה עונש שהענישו ה' תכף נותן אל לבו לשוב, אבל יש שלוקח את השכל לסיוע לו ומתחיל לעשות פרושים אחרים בתורה, כמו שנמצאו כת מינים באומתנו בדור הזה האומרים שעיקר כוונת התורה זוך הלב והמצפון והאמונה, ואין נ"מ כלל אם יעשה המ"ע בפועל, למשל התפילין והשבת להעיד על מציאות ה' ויכלתו, ודי אם מאמין כן בלב שלם אז א"צ למעשה בפועל, וחוטאים כאלה אין להם תקנה כלל כי גם כשהשם מענישם אין שמים על לבם לשוב כלל, אחר שלפ"ד הם צדיקים גמורים: והנה החוטא ממין הראשון אם הגיע בחטאיו עד שיעבוד ע"ז בהכרח כי עזב ה' והפר בריתו תחלה ואח"כ עובד ע"ז, אבל החוטא ממין השני יוכל לעבוד גם ע"ז ומ"מ ידמה כי צדיק הוא בעיני ה', כי לדעתו אין נ"מ במעשה כלל אם יעבוד ע"ז במעשיו שהעיקר הוא אצלו המחשבה, וז"ש הנך שוכב עם אבותיך וקם כת כזה אשר יזנה תחלה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו, שיעבוד ע"ז מצד שהוא בא בקרב הארץ ולא ישנה במעשה ממנהג הארץ כי אין נ"מ אצלו במעשה, ואח"כ ילך מדחי אל דחי עד שיעבירנו לגמרי ויפר את בריתו זה יהיה אצלו סוף המרי שלו (על דרך הפלפול): ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם וגו'. בסנהדרין (דף צ' ע"ב) שאלו רומיים את ריב"ח מנין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות, א"ל תרווייהו מן המקרא הזה, הנך שוכב עם אבותיך וקם, וקם העם הזה וזנה, וא"ל דלמא וקם העם הזה וזנה, א"ל נקוט מיהא פלגא בידייכו שהקב"ה יודע מה שעתיד להיות, וזו תימא דשאלו לו שתים ועדיין לא השיב רק על אחת מהם. ונראה עפמ"ש בסנהדרין שם, מנין לתה"מ מן התורה שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים פירש"י הלא לא נכנס לארץ ולא לקח תרומה כי לא נתחייבו בתרומות ובמעשרות עד שנכנסו לארץ מכאן לתה"מ מן התורה ועתידים לתת לו תרומה לעתיד, ומזה נבין השאלה, שהרומיים ידעו שיש ללמוד מכאן תחה"מ אך זה דוקא אחר שידעינן שהקב"ה יודע עתידות, וא"כ בודאי ידע שאהרן לא יכנס לארץ, וע"כ מ"ש שיתנו תרומה לאהרן היינו לעתיד. אבל שאלו על שניהם כאחד דמנין שהקב"ה יודע עתידות וי"ל דאינו יודע עתידות וא"כ לא מוכח ג"כ תחה"מ מפסוק זה דהא פסוק זה של ונתתם תרומת ה' לאהרן נאמר קודם חטא מי מריבה, ואז היה עדיין אהרן מוכן שיכנס לארץ, ועז"א שיתנו לו תרומה ועפ"ז לא הוצרך להוכיח להם רק שהקב"ה יודע עתידות וממילא נפשטה גם השאלה של תחה"מ דהא ידע שסופו שלא יכנס לארץ ע"י חטא מי מריבה, וע"כ קאי הפסוק על לעתיד:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יז) "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם". ר"ל רק הסתר פנים לבד: "ומצאהו" ממילא "רעות רבות וצרות". ועפ"ז יוכיחו ישראל אחר שמצאו אותם צרות רבות ואין משגיח עליהם מכלל שאין אלהים שופטים בארץ, אבל אדרבה היה להם להוכיח בהפך ממה שהסתיר פנים ע"י עונותם הרי שיש שופט. ז"ש: "ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה". ויוכיחו מזה שאין השגחה, אדרבה הלא:

הפשט

(יז)" וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים". למקרי הזמן וכשתבא עליהם רעה ויתחילו לצעוק אלי כמו שהורגלו, אז והסתרתי פני מהם שלא אשמע צעקתם: והיה לאכל כשירגישו האויבים שהסתרתי פני מהם ממילא יהיה לאכול שיתגרו בהם האויבים (עד"ה ויתנם ביד גוים וימשל בם שונאיהם): ומצאהו רעות רבות בכמות וצרות באיכות: ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי שסלק שכינתו מהם, אבל באמת רק:

הערות

(יז - יח) "וחרה אפי בו ביום ההוא". ר"ל כי החוטא ממין השני אין השם עוזבו תכף לגמרי רק תחלה מסתיר פניו ממנו ומוסר אותו אל מקרי הזמן ואחר שעדיין יש תקוה שע"י היסורין ישוב בתשובה, וכשרואה שאינו שב אז עוזבו לגמרי, אבל החוטא הזה שאין לו תקנה כלל, יחרה אפי עליו תכף ביום ההוא: ועזבתים תחלה לגמרי, ואח"כ אסתיר פני מהם והיו תחת המקרה וממילא והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות: ואמר ביום ההוא וגו', אומר ה' הלא ידעתי כי ע"י הדעות וצרות שיבאו עליו לא יתן לב לשוב עד המכהו רק יאמר בהפך שודאי לא הענישו ה' על המעשה שעבד ע"ז רק על מצפוני לבבו, וז"ש ואמר הלא על כי אין אלהי בקרבי בקרב מחשבתי ומצפוני לבבי לכן מצאוני הרעות הלאה, אבל באמת טעה בזה כי לא על המחשבה אני מענישו רק ואנכי אסתיר פני על כל הרעה אשר עשה בפועל כי פנה אל אלהים אחרים בפועל:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יח) "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". דוקא לא מקודם שהשגחתי עליהם והטעם שהסתרתי עתה הוא "על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים". ולכן:

הפשט

(יח) "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" וגו' שאני שוכן בתוכם רק שהחזרתי פני (ואם יכנעו לבם באמת אפנה אליהם): כי פנה אל אלהים אחרים. עד"ה (יחזקאל ח טז) ואחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחוים נגד השמש. לכן עשיתי כמדתם והחזרתי גם אני פני מהם:

הערות

(יז - יח) "וחרה אפי בו ביום ההוא". ר"ל כי החוטא ממין השני אין השם עוזבו תכף לגמרי רק תחלה מסתיר פניו ממנו ומוסר אותו אל מקרי הזמן ואחר שעדיין יש תקוה שע"י היסורין ישוב בתשובה, וכשרואה שאינו שב אז עוזבו לגמרי, אבל החוטא הזה שאין לו תקנה כלל, יחרה אפי עליו תכף ביום ההוא: ועזבתים תחלה לגמרי, ואח"כ אסתיר פני מהם והיו תחת המקרה וממילא והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות: ואמר ביום ההוא וגו', אומר ה' הלא ידעתי כי ע"י הדעות וצרות שיבאו עליו לא יתן לב לשוב עד המכהו רק יאמר בהפך שודאי לא הענישו ה' על המעשה שעבד ע"ז רק על מצפוני לבבו, וז"ש ואמר הלא על כי אין אלהי בקרבי בקרב מחשבתי ומצפוני לבבי לכן מצאוני הרעות הלאה, אבל באמת טעה בזה כי לא על המחשבה אני מענישו רק ואנכי אסתיר פני על כל הרעה אשר עשה בפועל כי פנה אל אלהים אחרים בפועל:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יט) "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל". שמן השירה הזאת ילמדו הכלל הגדול הזה כי השם מעניש אותם ע"י הסתרת פנים לבד: "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל". ואמר שנית:

הפשט

(יט) "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" שתהיה השירה כתובה ביד כל אחד: ולמדה את בני ישראל. גם הבנים הקטנים: שימה בפיהם שידעו בעל פה שתהיה השירה הזאת כשיר לאומי: למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. כבר כתבנו שאחת מתועלת העדות הוא שיהיו מתרים בהרוצה לעבור ושיודיעוהו את העונש וכן השירה הזאת תהיה לעד ותזהיר אותם מלחטוא וגם תודיעם העונש:

הערות

(יט) "ועתה כתבו לכם וגו'". נראה לבארו במשל מלך שפדה עבד אחד מבית הסהר וישימהו נאמן על אוצרותיו, והמלך ידע כי העבד היה גנב תחלה, וידע את טבעו שא"א לו להמיר את טבעו ובודאי ברבות הימים יגנוב גם מאוצרות המלך ויתחייב מיתה, והמלך מאשר לא רצה להמיתו כתב בפנקסו לזכרון איך שיודע שהעבד ששמהו על אוצרותיו היה גנב תחלה ואוהב לגנוב בטבעו, והנה מי שראה זה בפנקס המלך סבר שהמלך כתב זה להיות להתראה אל העבד שאם יגנוב יהיה ענשו כפול, אבל באמת היה זה להתראה אל המלך שאם יגנוב לא יענישו כלל אחר שידע שהעבד הוא גנב בטבעו ומ"מ בחר בו הנה סבר וקבל, וז"ש הנה ידעתי היום כי תחטאו בעתיד ולכן ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כי תהיה לטובתכם: ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. ר"ל היא תהיה בפיהם לאמתלא ותירוץ על חטאתם בל יענשו. ועז"א למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. היא תעיד ותתרה עלי בל אענשם, וז"ש לי דייקא:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כ) "כי אביאנו אל האדמה" וגו' "ואכל" וגו' "ופנה" וגו':

הפשט

(כ) "כי אביאנו" יבאר תוכן דברי השירה שהוא: כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו כמבואר בשירת האזינו (יא) כנשר יעיר קנו וגו' עד ישאהו על אברתו, זבת חלב ודבש (שם יג) ירכבהו על במתי ארץ וגו' עד תשתה חמר, ואכל ושבע ודשן (שם טו) וישמן ישורון וגו' שמנת עבית כשית, ופנה אל אלהים אחרים ונאצוני והפר את בריתי (שם) ויטוש אלוה עשהו וגו' עד ותשכח אל מחללך:

הערות

(כ) "כי ידעתי" אשר עת אשר אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבתיו, והיא ארץ זבת חלב ודבש, ואכל ושבע ודשן מרוב טוב, ואח"כ ופנה אל אלהים אחרים וא"כ העונש שלהם ראוי להיות כפול שמשלמים רעה תחת טובה, וגם יחטאו בחטא שממין השני הנ"ל שתחלה יעבוד אלהים אחרים ואח"כ והפר את בריתי כנ"ל:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כא) "וענתה השירה הזאת לפניו לעד". שע"י השירה ידעו תכף וירגישו כי הסתרת פנים הוא ע"י עונותיהם, ואמר אח"כ:

הפשט

(כא) "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות". יבאר שלא ישמעו לדברי השירה ולהתראתה שלא יחטאו. אבל כי תמצאן הרעות אז וענתה השירה הזאת. כבר כתבנו ששרש ענה יבא על הקריאה בהרמת קול, וז"ש וענתה השירה שאז יצלצלו דברי השירה באזניהם כמו שענתה בקול רם אליהם: כי לא תשכח מפי זרעו הוא מאמר המוסגר שאף אחר שיחטאו ויבואו עליהם הרעות עכ"ז לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי, יסיר השאלה מה תועלת תגיע מזה שיכנסו דברי השירה באזניהם אחרי שכבר עברו ונענשו, לכן יאמר שהתועלת תהי' שיתברר להם שה' יודע מראשית אחרית. אף בדבר שהבחירה בידם ומכ"ש מה שבידו להענישם אם לא ישובו וסוף סוף יבואו לתשובה, ושעור הכתוב כך: כי ידעתי ומה היא הידיעה: את יצרו הדרך שיבחר בו: אשר הוא עשה אז באחרית הימים, ומתי היתה הידיעה: היום בטרם אביאנו אל הארץ ויתכן לפרש שהסביר להם שלא יאמרו אחרי שה' הודיע ע"י נאמן ביתו שיחטאו הלא הם כמוכרחים, לכן יבאר להם שידיעתו הוא שיבחרו כן ולו תהיה בחירתם שלא לחטוא היתה ידיעתו שלא יחטאו. וכשם שידיעתו בהוה אינה מכרחת את האדם לחטוא ככה ידיעתו בעתיד אינה מכרחת, כי ה' בורא הזמן והוא למעלה מן הזמן והעתיד אצלו כמו ההוה, וז"ש כי ידעתי את יצרו בעתיד אשר (כאלו כתוב כאשר) הוא עושה היום וגו' בהוה כנ"ל:

הערות

(כא) "והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות". ר"ל אם יהיו ראוים עפ"י מדתם להענש שתבואנה עליהם רעות רבות וצרות, אז וענתה השירה הזאת לפניו לעד הם יקחו השירה לעצמם לעד לזכות השירה (אשר לא תשכח מפי זרעו) תעיד כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה ידעתי היום גם בטרם אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי, ובזה לא אוכל להענישם אחר שידעתי וקבלתי:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


הפשט

(כב) "ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא". שכתבה בעצמו, וגם בני ישראל כתבו עפ"י צוויו: וילמדה את בני ישראל עד שתהיה שגורה בפיהם כנ"ל:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


הפשט

(כג)" וצו את יהושע." יחזור לתחלת הפרשה שאמר קרא את יהושע וגו' ואצונו, והפסיק בענין השירה מפני שכל עיקר שקרא את יהושע הוא שלא ירפו ידיו ע"י שאמר למשה שיחטאו ויענישם, לכן חזק אותו שלא יהיה בימיו, ואחרי שדבר בענין השירה אמר ג"כ מה שכתב משה ולמדה אף שהיה אחר שצוה ליהושע. ועתה חוזר אל הצווי ויאמר לו ג' דברים: א) שלא יירא שמא יגרום החטא ולא יבוא להארץ וה' יקיים שבועתו שנשבע להאבות ע"י שיביא דור אחר מפני שבעת אשר נשבע שלא להביא דור יוצאי מצרים אז אמר וטפכם (שהם הדור הזה) וגו' והבאתי אותם, וכוון אז שבועתו גם על זה וא"כ בהכרח שיביא דוקא את הדור הזה. ב) אמר לו שבמדרגה אחת שהוא לקיים שבועתו אל הדור הזה יוכל להיות הוא המביא כי השבועה היתה אל הדור הזה ע"י שליח ויוכל לקיים שבועתו ג"כ ע"י שליח. ג) הוסיף לו ה' שיהיה עמו בזכות עצמו, כי משה אמר לו רק שה' ההולך לפניך הוא יהיה עמך שכוון אל שאמר לכל ישראל שה' עובר לפניך יהושע הוא עובר לפניך שמובן שה' יעבור גם לפני יהושע, וכשיעבור לפני העם ולפניו אז יהיה ה' עמו ועתה הבטיחו שיהיה עמו אף כשלא יעבור לפני העם, וכה יתפרש: חזק ואמץ. שלא תירא שמא יחטאו ולא תביאם, רק כי אתה תביא את בני ישראל וגו'. שהוא הדור הזה וגם שתהיה אתה המביא, מפני אשר נשבעתי להם. לכן בהכרח שהדור הזה יבוא אל הארץ וגם תוכל להיות אתה המביא, וגם: ואנכי אהיה עמך. מצד עצמך כנ"ל: הערות=(כג) "ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך". ובתחלה אמר חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם. השנוי תבוא תביא, העם הזה בני ישראל, נשבעתי לאבותם נשבעתי להם. נראה כי משה דבר אליו אם לא יהיו ישראל שלמים ולא יקבלו מרות של יהושע ולכן קראם העם הדיוטות, ואמר נשבעתי לאבותם כי אז אין ראוים מעצמם לירש את הארץ, ומ"מ אל תרפה ידיו ותבוא עמם בעצתם ולא תנהוג מרות עליהם, וה' ידע כי ישראל יהיו שלמים ויקבלו מלכות יהושע וע"ז קראם בני ישראל, ואמר נשבעתי להם שראוים מעצמם, ועז"א, כי אתה תביא:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


הפשט

(כד) "ויהי ככלות משה לכתב." לבד שלמדם השירה עד שהיתה שגורה בפיהם כתב גם השירה בספר התורה שהזכיר לעיל שנתנה להכהנים, ועתה לקח הספר והוסיף בו השירה הזאת:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)



הפשט

(כה) "ויצו משה את הלוים וגו' לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' והיה שם בך לעד" שגם בצד הארון תהיה לעד לחזק הדבר: כי אנכי ידעתי את מריך וגו' הוא נתינת טעם למה שכתבה בספר. ומה שאומר:

הערות

(כה - כו) "ויצו משה את הלוים נשאי ארון ברית ה'". לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' והיה שם בך לעד, אדון הנביאים ידע כי יקומו בדורות הבאים הרבה כתות ממינים ואפיקורסים אשר ירצו להפיל יסודי התורה ומשם יפרדו לכמה ראשים, יש יכחישו תורה שבע"פ ויש יעפילו להגיה את התורה כמו שנמצא מינים בזמנינו שהעיזו לאמר שהתורה נפלו בה טעותים חלילה, ויש מעיזים לאמר שנתנה לפי העת והמקום ורשות בכל דור ודור להוסיף ולשנות לפי מצב הדור, לכן אמר תקחו את ס"ת ותניחו אותה אצל הארון בבית קה"ק ששם אין אדם נכנס אלא כ"ג ביוה"כ, וא"כ אין נכנס שם אדם שיאמרו שהוא זייף דבר, וגם לא יוכלו לאמר שנתנה לפי העת והמקום כי הניחה חתומה ושלמה אצל הארון בל יוסיפו ובל יגרעו בה בשום זמן מן הזמנים, וז"ש והיה שם בך לעד, שם דוקא במקום זה יהיה לעד לדורות הבאים:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)



הפשט

(כה) "ויצו משה את הלוים וגו' לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' והיה שם בך לעד" שגם בצד הארון תהיה לעד לחזק הדבר: כי אנכי ידעתי את מריך וגו' הוא נתינת טעם למה שכתבה בספר. ומה שאומר:

הערות

(כה - כו) "ויצו משה את הלוים נשאי ארון ברית ה'". לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' והיה שם בך לעד, אדון הנביאים ידע כי יקומו בדורות הבאים הרבה כתות ממינים ואפיקורסים אשר ירצו להפיל יסודי התורה ומשם יפרדו לכמה ראשים, יש יכחישו תורה שבע"פ ויש יעפילו להגיה את התורה כמו שנמצא מינים בזמנינו שהעיזו לאמר שהתורה נפלו בה טעותים חלילה, ויש מעיזים לאמר שנתנה לפי העת והמקום ורשות בכל דור ודור להוסיף ולשנות לפי מצב הדור, לכן אמר תקחו את ס"ת ותניחו אותה אצל הארון בבית קה"ק ששם אין אדם נכנס אלא כ"ג ביוה"כ, וא"כ אין נכנס שם אדם שיאמרו שהוא זייף דבר, וגם לא יוכלו לאמר שנתנה לפי העת והמקום כי הניחה חתומה ושלמה אצל הארון בל יוסיפו ובל יגרעו בה בשום זמן מן הזמנים, וז"ש והיה שם בך לעד, שם דוקא במקום זה יהיה לעד לדורות הבאים:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


הערות

(כז) "כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה". אומר הנה ישראל עזים באומות כמ"ש חז"ל וזה להם מעלה וחסרון, מעלה שעי"כ האיש הישראלי נקל לו למסור את נפשו על מוקד האש ולא ימיר דתו בדת אחרת, אבל חסרון ג"כ כשאין הדור זכאי והמינות מתרבה, הנה להמיר דתם אין רוצים אבל רוצים כ"כ לפרוק עול, רוצה להיות יהודי ואעפ"כ יהיה מותר לו לחלל שבתות בפרהסיא ולאכול נבלות וטרפות ולעבור על כל התורה, ואיך יהיה זה, הנה הם לוקחים דרך זה לעצמם, לעשות באורים זרים בתורה ולאמר שהמצות נתנו לפי העת והמקום וכדומה, וז"ש כי מצד מריך תרצו לחטוא, ומצד ערפך הקשה תרצו להשאר בדת יהודית: הן בעודני חי עמכם היום. יאמר הלא הורה זאת הנסיון כי ראינו שהתחילו עדת קרח לחלוק על מצות התורה בעוד משה חי כמו שחלק עליו בטלית שכולה תכלת וכדומה, ואעפ"כ לא חלק לאמר שרוצה לצאת מכלל ישראל רק דמה בדעתו שאעפ"כ קדוש יאמר לו, ואמר כי כל העדה כלם קדושים, וז"ש הלא בעודני חי שאז לא היה פתחון פה לאמר שבדורות הבאים חלו בה ידי זרים בהתורה ושנו אותה, וגם בעודני עמכם שאז אין פתחון פה להכחיש פרושה של התורה, כי הלא הנותן אותה עמהם ואומר כי כן קבלה, וגם היום שא"א לאמר שנתנה רק לזמן הזה ולא לדורות הבאים, כי היום הוא בזמן הזה ואעפ"כ ממרים היתם ולא שהמריתם לצאת מכלל ישראל רק עם ה'. שנתתם עוד למריכם אמתלא שאתם עושים בזה רצון ה' ושאתם צדיקים, ואף כי אחרי מותי שתוכלו להמרות בשלשה הדרכים הרעים הנ"ל. ולכן:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כח) "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם" וגו' "ואדברה באזניהם את הדברים האלה". שיאמר אח"כ שהוא השירה: "ואעידה בם את השמים". כמ"ש האזינו השמים, ובאר הטעם כי בעת שחיה משה היה ענשם השגחיי, אבל אח"כ יהיה ע"י הסתרת פנים ולזה צריך להודיעם זה, וז"ש:

הפשט

(כח) "הקהילו אלי וגו' ואדברה באזניהם את הדברים האלה." שאומר להם בעצמי דברי השירה וגם ואעידה בם בפועל את השמים ואת הארץ:

הערות

(כח) "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה" למען תהיה בקבלת התורה כלם שוגגים כי לא הוסיפו דבר בתורת ה', וגם ואעידה בם את השמים ואת הארץ שכ"ז שיעמדו השמים על הארץ כן תעמוד תורת ה' בשלמותה ולא תשתנה בשום דור ובשום מקום:

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כט) "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון". ר"ל אם תשחיתון אחרי מותי לא יהיה עוד כמו שהיה בחיי שבא לכם העונש תכף ומיד בהשגחה, רק "וקראת אתכם הרעה באחרית הימים". שלא יגיע לכם העונש עד אחרית הימים לעת תמוט רגלם, ומצד זה בקל שתכשלו לכפור בהשגחה ובעונש ה' עד "כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם". לזה:

הפשט

(כט) "כי ידעתי אשר אחרי מותי", כי (ר"ל אם) השחת תשחתון וגו' וקראת אתכם הרעה, כי תעשו את הרע בעיני ה'. הוא באור על מה שאמר כי השחת תשחיתון כי הוא ההשחתה כי תעשו את הרע לכן תשמרו מזה ותבא אליכם ברכת טוב:

 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ל) "וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם":   [לא נמצא פירוש כאן בדפוס... - ויקיעורך]