(יט) "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל". שמן השירה הזאת ילמדו הכלל הגדול הזה כי השם מעניש אותם ע"י הסתרת פנים לבד: "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל". ואמר שנית:
הפשט
(יט) "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" שתהיה השירה כתובה ביד כל אחד: ולמדה את בני ישראל. גם הבנים הקטנים: שימה בפיהם שידעו בעל פה שתהיה השירה הזאת כשיר לאומי: למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. כבר כתבנו שאחת מתועלת העדות הוא שיהיו מתרים בהרוצה לעבור ושיודיעוהו את העונש וכן השירה הזאת תהיה לעד ותזהיר אותם מלחטוא וגם תודיעם העונש:
הערות
(יט) "ועתה כתבו לכם וגו'". נראה לבארו במשל מלך שפדה עבד אחד מבית הסהר וישימהו נאמן על אוצרותיו, והמלך ידע כי העבד היה גנב תחלה, וידע את טבעו שא"א לו להמיר את טבעו ובודאי ברבות הימים יגנוב גם מאוצרות המלך ויתחייב מיתה, והמלך מאשר לא רצה להמיתו כתב בפנקסו לזכרון איך שיודע שהעבד ששמהו על אוצרותיו היה גנב תחלה ואוהב לגנוב בטבעו, והנה מי שראה זה בפנקס המלך סבר שהמלך כתב זה להיות להתראה אל העבד שאם יגנוב יהיה ענשו כפול, אבל באמת היה זה להתראה אל המלך שאם יגנוב לא יענישו כלל אחר שידע שהעבד הוא גנב בטבעו ומ"מ בחר בו הנה סבר וקבל, וז"ש הנה ידעתי היום כי תחטאו בעתיד ולכן ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כי תהיה לטובתכם: ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. ר"ל היא תהיה בפיהם לאמתלא ותירוץ על חטאתם בל יענשו. ועז"א למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. היא תעיד ותתרה עלי בל אענשם, וז"ש לי דייקא:
