מלבי"ם על דברים לב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש




הערות

(ב)" יערף" וגו'. יאמר אל השמים לבל ישיבו איך אנו יכולים להתבטל ממלאכת ה' אשר נטל עלינו ולשמוע אל דבריך: לזה יאמר כי דבריו המה ג"כ מעין מלאכתם שהם במדרגת מטר וטל עד"ה (ישעיה נה) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו' והולידה והצמיחה וגו' כן יהיה דברי אשר יצא מפי וגו' כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו, ואל גדולי ישראל אמר, אם שדברי רק דברי מוסר (ולא כדברי הפלוסופים בחקירות נשגבות) אבל יערף (מלשון עריפה) כמטר היורד בשפע ויבער מן הארץ כל מין אבק רע ותולעים, ככה לקחי שהם דברי המוסר תבער מלבבכם כל דעות כוזבות ותשריש בכם דעות נאמנות וקימות: תזל כטל. כשם שהטל היורד על כל הנשרש בארץ יגדיל ויפריח, ככה אמרתי יפעל בלבכם כשיהיה נשרש דעות נאמנות להפריח שתעשו מצות ומעשים טובים: עתה יחזור אל הארץ (כי דבריו אל השמים שלקחו כמטר ואמרתי כטל אינה תשובה אל הארץ, כי פעולת הלקח שהוא כהמטר והאמרים שהם כטל הוא רק לאנשי המעלה המבינים היטב דברי התורה והמה יתיחסו ביותר אל השמים. ואל הארץ לא יתיחסו רק קטני ערך שעליהם נאמר (ישעיה מ ז) אכן חציר העם) ויאמר שאף שלבני אדם הדומים לעשב הארץ לא יועיל לקחי כמטר היורד בשפע רב, וכטל המסוגל להפריח, אבל יועיל כשעירים שהוא מטר דק היורד עלי דשא הצמחים הנמוכים וכרביבים שהוא מטר היורד מפוזר עלי עשב עשבים הגדולים: ויכוון שאף שעקרי האמונה מוטל על הגדולים להשריש בלב הקטנים, והקטנים לא יפרחו במעשיהם כשושנה, אבל דברי יועילו להם שיהיו במדרגת שעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב. וזו תשובה מספקת גם להארץ כי כאשר מלאכתה להצמיח הזרעים כן תשתדל לתקנת בני אדם הדומים לעשבי השדה:

 




הערות

(ג) "כי שם". יבאר שלא יקרא אותם להיות תומכי התורה כי התורה קודמת במעלה ובזמן מכללות הבריאה כמ"ש (משלי ה) ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז וגו' עד לא עשה ארץ וחוצות וגו' בהכינו שמים שם אני וגו' וכל הענין שם באריכות. והתורה היא שמותיו של השי"ת וכמו שהשם הניתן לדבר (אם איננו שם הסכמי) יגדור בו תוכן הדבר כן התורה תתן להבין מציאות ה' ומדותיו, ורק שיבקש מהשמים וארץ ומבני ישראל הגדולים והקטנים שיתפרסם על ידם, שהשי"ת הוא מנהיג העולם בפרטיות, ואף שחק נתן אל הטבע ולא יעבור, אבל הוא עלת כל העלות וסבת כל הסבות, ומנהיג גם בחקות הטבע לשלם לאיש איש כדרכיו וכמעלליו. וז"ש כי שם ה' אקרא (הקריאה יורה תמיד על הפרסום) כי באמת הוא בא לפרסם את התורה שהיא שם ה' כנ"ל. ובזה אינם יכולים להיות לעזר ולמסעד כי זה נראה רק מעצמות התורה ולא ע"י מקיימי התורה, אבל הבו גדל לאלהינו שם אלהים מורה על השגחתו וממשלתו בכל הכחות הטבעים וזה הענין הוא בידכם לגדל ולפרסם כי אם ישמרו ישראל התורה אז ה' ישכון בתוכם, ועין בעין יראה השגחתו עליהם ויתפרסם בכל הארץ שה' הוא האלהים. כמ"ש (שמות לג טו) ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, וכמ"ש (דברים ד) מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו, ולהפך אם לא יקיימו התורה אז לא ישכון ביניהם, ויסתיר פניו מהם ולא תראה השגחתו ויאמרו כי יתנהג הכל עפ"י הטבע, ואל השמים והארץ יאמר בשם ה' כשישמרו ישראל התורה אז ישפיעו להם כל טוב בהפלגה רבה עד שיראו כל עמי הארץ כי הנהגת הטבע היא ביד ה', ואם יעזבו ישראל את התורה וה' יסתיר פניו מהם, ויתראה כאלו לא ישגיח ה' עליהם, וגם ישראל בעצמם יאמרו כן כמ"ש על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות עכ"ז יהיו חקות הטבע להם בענין נפלא שכל שהוא נוגע ליסרם ולהביאם לתשובה יהיה בענין נפלא עד שיבין כל מבין כי ה' פעל כל אלה ולא יד הטבע עשתה זאת, ולהפך ישמרו חקות הטבע אותם בענין נפלא הרחק מאד מטבע הנהוג מכליון ואבדון, כדי שיבינו בני ישראל שה' שוכן בתוכם רק שהסתיר פנים מהם ועי"ז ישובו בתשובה שלמה ואז יתגדל שמו הגדול:

 


(ד) "הצור". נותן הקדמה לכל דברי השירה הזאת כי משפטי ה' אמת. כללות השירה יבאר, עת יחטא האדם ואשם, ויעזוב את ה', הנה לגדולת חטאתם, מצד עזבם צור מושיעם, בוראם יוצרם, ובחרם אלילים אלמים אין בם מועיל, ראוים לכליה גמורה, לבד מיראתו שיתלו האומות הדבר במקרה ובכחם, ובחולשת ישראל, ע"כ לא הענישם בכליה רק הסתר פנים, ומצאוהו ממילא רעות רבות וצרות:


הערות

(ד) "הצור תמים פעלו". יסיר בזה שאלה אחת למה לו להרעיש השמים והארץ שיהיו עדים בדברי השירה הזאת המדברת מאשר יקרה לבני ישראל כשלא יקיימו התורה, הלא אין הדבר תלוי רק בהם, כמ"ש (לעיל ל יד) בפיך ובלבבך לעשותו, וכאשר אמר עתה שהתורה כמטר וכטל לישראל, הלא עליהם להשתדל לקיים ככל בעלי החיים שישתדלו להשיג הדבר שהוא סבת חייהם, ולהשמר ממה שמסבב להם המות, ובהכרח שיש בלבם נטיה לבחור ברע ולמאוס בטוב (וזה יכונה בשם ערלת הלב) ולמה ברא ה' אותו במום כזה ושעי"ז ירעיש השמים והארץ, וע"ז יאמר: הצור תמים פעלו. כי השי"ת ברא האדם תמים בלא מום ר"ל כשנברא לא היה בלבבו הנטיה הזאת, וגם הזהיר אותו מאכילת עץ הדעת טוב ורע, והודיעו שאם יאכל ממנו, אז יולד בו המום הזה שלפעמים תהיה לו נטיה לדבר טוב ולפעמים לדבר רע, (כי ע"י העץ הבין דבר טוב שהוא ערום ונצרך ללבוש אבל נהיה בו גם נטיה לרע, להתאות לדברים המסבבים המות, והסבות המביאים המות הם רבות, ולכן אמר לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות מיתות הרבה ע"י שתתאוה לדברים שהם המות בעצמו כמ"ש לעיל ואת המות שהוא ביטול התורה) ואכילת עץ הדעת לא היה ע"י נטיה מלבו רק ע"י הנחש שמחוץ להאדם, וכשעמדו ישראל על הר סיני נתרפאו מהמום הזה והוסר מהם ערלת הלב ולזה נאמר (דברים ה כו) מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים. ובזה יובן מ"ש חרות על הלוחות חירות ממלאך המות שע"י שלא היה להם עוד נטיה לרע לעבור על התורה שהוא בעצמו המות נעשו בני חורין ממלאך המות, והעגל עשו רק ע"י הסתת הערב רב, ואחרי שעשו העגל חזר להם המום לכמו שהיה, ושלא ישאלו למה ברא גם המסית שמחוץ להאדם, אחרי שע"י נהיה המום בהאדם עצמו, לזה יאמר כי כל דרכיו הם מדותיו משפט שיזכו ע"י משפט להצלחת הנפש ולא שיהיה רק ע"י חסד (ע"ד שאמרו שהוריד הנשמות מגנזי מרומים שלא יאכלו נהמא דכסופא) לכן ברא את המסית שאם יעמדו בנסיון ולא ישמעו אליו יגיע להם השכר עפ"י משפט:

אל אמונה. יאמר אף שיש להשיב ע"ז כי זה היה אם ע"י המסית לא יבואו לידי אבדן הנפש, אבל אחרי שעינינו רואות שע"י יבואו הנפשות לידי אבדה וכליון, הלא טוב היה להם לאכול אף נהמא דכסופא ולא לבא גם לידי ספק אבדת הנפש, ולא רצה להשיב ע"ז תשובה גלויה (שהוא מסוד ה' ליראיו) רק אמר שאנו מחוייבים להאמין שהוא אל אמונה ואין עול ושה' לא יעשה עול להנפשות, ונהפוך כי צדיק שעשה עם הנפשות צדקות כמ"ש (ש"ב יד יד) וחשב מחשבות לבלתי ידח מנו נדח ולא שיוותר להם רק וישר הוא שהצדקות שיעשה עם הנפשות יהיה ביושר:

 


(ה) "ה ""שחת". עת י"שחת" לו לעצמו עד שיהי"ה ""מומם "וחסרונם מ"ה "שהם "לא בניו "של השם רק: "דור עקש ופתלתל":


הערות

(ה)" שחת". עתה יחזור על פעולת ה' שהזכיר לעיל שדבר מבריאת האדם ויאמר, הן אמת שנשחת פעלו (הוא האדם) וירמז על שעשו העגל כמ"ש (שמות לב ז) כי שחת עמך וגו' עשו להם עגל מסכה אבל לו לא. ההשחתה לא תתיחס אל הצור, רק בניו מומם. שבנים הם המה הסבו להם המום, עד שעי"ז נעשה דור עקש שנהיה בו הנטיה לרעה, ויותר מזה ופתלתל כי נעשה בהם טבע ההפך למאוס בטוב ולבחור ברע כמו פתיל שע"י סבוב החוטין יתהפך העליון לתחתון ותחתון לעליון ככה חשקו לעבוד להעגל ומאסו לבא לארץ חמדה, ואחרי שזכר מעשה העגל אמר:

 


(ו) "ו "אשאלכם וכי ראוי הוא כי: לה' תגמל"ו "זאת הלא בזה אתם "עם נבל "רע ופושע. גם "ולא חכם "בתבונה. כי הבלתי מכיר טובה העברה הוא נבל והבלתי שומר לעבוד למי שהוא עוד מטיב עמו עתה הוא לא חכם, וע"ז מפרש, נבל, כי "הלוא הוא אביך קנך "ואתם כפויי טובה מן העבר, לא חכם, הלא "הוא עשך ויכננך". במה שמטיב עמך בכל עת ובכל רגע ולא תתכונן בלעדו:


הערות

(ו) "הלה' תגמלו זאת". הן מקרוב שמעתם מפיו אנכי ה' אלהיך ועתה עשיתם עגל מסכה ואמרתם אלה אלהיך ישראל. ושלא יתנצלו הן גם אבינו הראשון כשברא אותו השי"ת ושם אותו בגן עדן עבר תיכף על צווי ה', אמנם אם כי עשה נבלה הלא עשה עפ"י הסתת הנחש שהבטיחו שעי"ז יפקחו עיניהם ויהיו כאלהים יודעי טוב ורע. אבל אתם עם נבל שעשיתם נבלה כזאת:

וגם ולא חכם שלא היה שום הסתת חכמה בדבר הזה שתשיגו ע"י העגל ואם שכוונתכם היתה שיהיה לכם למנהיג באשר שבדעתכם היה כי לא אבא עוד אליכם אבל האם אין גם זה סכלות גדולה שכל העם יהיו נמהרי לב, ולא ירצו לחכות אף שעות אחדות, וגם להתאסף יחד לשאול עצה בגדוליהם, ונהפוך הוא כמ"ש חז"ל שהרגו את חור ואהרן ג"כ היה ירא שלא יהרגוהו, ולא רצה לסיים במעשה העגל, הפך הדבר לדבר בשבחו של מקום, הלא הוא אביך. שכשבא לגאול אתכם שלח לומר לפרעה בני בכורי ישראל: קנך. שהוציאך מבית עבדים ע"י אותות ומופתים, הוא עשך. לשון תקון ועשיה שהייתם עבדים לפרעה במלאכת חומר ולבנים והוא עשך לגוי מצוין: ויכוננך. שהעמידך על כן ובסיס (עד"ש ואת כל היקום אשר ברגליהם זה ממונם) שנצלתם את מצרים וגם נתן לכם ביזת הים:

 


(ז) "ז ""זכר ימות עולם". הטובות שעברו לך ממנו בהתחלת מציאותך להיות לגוי: "בינו שנות דור ודור". מה שמתמיד עוד בהשתלשלות הדורות (זה נגד הוא עשך ויכוננך): "שאל אביך ויגדך "מצד הקבלה והספור, "זקניך "שראו כ"ז בעיניהם "ויאמרו לך":


הערות

(ז) "זכור ימות עולם". עד כאן הקדמה אל דברי השירה, ועתה יתחיל בדברי השירה ויוכיח במופת מסדר הבריאה ומסדר השתלשלות הדורות שישראל המה עם סגולתו: זכור ימות עולם. המה ששת ימי הבריאה, ותראה שכל מה שחומרו חזק וצורתו חלש, נברא ראשון ראשון, וכל מה שצורתו חזק וחומרו חלש נברא אחרון אחרון עד שהאדם שהוא בעולם השפל הסגולה והלב והתכלית נברא אחרון וכן בינו שנות דור ודור. התבוננו גם בהשתלשלות הדורות, ותראו ג"כ כי העשרה דורות שמאדם עד נח היו חזקי החומר (שחיה כל אחד קרוב לאלף שנים) וחולשי הצורה עד שמחה ה' אותם עם כל היקום ולא השאיר רק נח ובניו שהיו הלב והסגולה מהדורות האלו, ומנח עד אברהם היה ג"כ עשרה דורות, והיו בערך הראשונים חולשי החומר (כאשר נראה שנתמעטו ימי חייהם) אבל חזקי הצורה מהראשונים עד שהיו גדורים באיזה ענינים, והלב והסגולה מהם, היה אברהם. הלא להבין מזה, כי התכלית יבא לעולם באחרונה, וא"כ שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך שנתאחרו ישראל מלהיות לעם (וא"כ ע"כ שהם הסגולה והתכלית) כי:

 


(ח) "ח ""כי בהנחל עליון גוים "אז מן האומות לא השגי"ח "רק על כללותם להציב גבולות אבל על ישראל הוא משגי"ח "על כל איש פרטי "יצב "רק גבולות של "עמים "לבד לא פרטי אישיהם. אבל (יצב) "למספר בני ישראל "סופר כל איש פרטי עד"ש ולציון יאמר איש ואיש יולד בה עי' בס' ארצות השלום דרוש ד':


הערות

(ח) "בהנחל עליון גוים". בעת שהיו העמים בגדר שנקראו בשם גוי וה' הנחיל לכל אחד נחלה מיוחדת, בהפרידו בני אדם כשנתחזק הישוב בנחלתם עד שהפריד כל עם מחברו ע"י כתב ולשון ונמוסים: יצב גבלת עמים וגם שנתרבו ובאו להשגת גבול וה' הציב להם גבולות (פי' שהיו מלחמות בדבר הגבולים וה' נתן הנצחון לכל אחד שיעמוד על גבולו שגזר ה'): ובעת הזאת היו למספר בני ישראל. שהיו כל כך מעטים עד שהיו עומדים להספר בכל רגע: וזה ירמז לעת שבא יעקב ובניו למצרים שהיה בן ק"ל שנה ועם כל יוצאי ירכו לא היו רק שבעים נפש, ובעת ההיא מלבד השבעים אומות שהיו בימי אברהם היו כבר נשיאים מבני ישמעאל ואלופים מבני עשו, ומזה ראיה:

 


(ט) "ט "והטעם לזה "כי חלק ה' עמו "ומשגיח על פרטותם לא האומות שחלקם תחת המערכות:


הערות

(ט) "כי חלק ה' עמו". שהם הסגולה ונטלם ה' לחלקו, הכוונה שייחד השגחתו עליהם בהשגחה פרטית מעל לגבול הטבע שבשנים מעטות יהיו לגוי גדול, ואף שהבטיח לאברהם וליצחק לברך זרעם שלא בדרך הטבע, אבל רק יעקב חבל נחלתו עד"ש כי ביצחק ולא כל יצחק: ימצאהו. מה שקרה להם מעת ביאת יעקב למצרים עד עת גאולתם משם, לא בא בהשירה, מפני שגלות מצרים לא היה ע"ד העונש בחטאם, רק גזרת ה' בברית בין הבתרים, ואין למוד מוסר יוצא מענין הגלות, והתחיל מעת צאתם ממצרים, שגם מזה ראיה שגאלם ה' על דעת שיתנהג עמהם ממעל להטבע:

 


(י) "י "ראה עוד המעמד שהיית בעת שלקח אותך שדומה לאיש שמצא ילד תועה נעזב במדבר ולקחו האכילו השקהו למדהו העשירהו טרח בו והביאו לישוב, ונתן לו בתים וארמוניות ואח"כ מרד בו ובחר באוהבים אחרים היש נאצה גדולה מזאת? עז"א "ימצאהו בארץ מדבר". ולא במעמד הטיב רק "ובתהו ילל ישמן יסובבנהו יבוננהו "בלמדו דעת:


הערות

(י) "ימצאהו בארץ מדבר". הוא לשון מקור וגלוי ע"ד מוצאי מים (תהלים קז לה) שתחלת התגלות ישראל לעם היה במדבר (שכשבאו למצרים היו מתי מספר ובמצרים היו עבדים) ולא במדבר שיש בו עינות מים ומרעה צאן ובקר, רק:

ובתהו ילל ישמן מקום אין מים ואין צמח ולכן ישלוט שם הרוח עד שנשמע כאלו ייליל: יסבבנהו. שאף במדבר לא הוליכם דרך ישרה כמ"ש (שמות טז יח) ויסב אלהים את העם דרך המדבר: יבוננהו. כדי שיבינו מזה: יצרנהו כאישון עינו. שיתנהג עמהם מעל לגבולות הטבע כי עפ"י דרך הטבע לא יוכלו להתקיים במקום זה כלל:

 


(יא) "יא "והוליכו לישוב "כנשר". שברחמיו בל יתבהלו גוזליו שעוף אחר בא לקנם: "יעיר קנו". תחלה ואח"כ "ירחף "באברתו ואח"כ יקחם על הנוצה וישאם על האבר. עי' ש"נ:


הערות

(יא) "כנשר יעיר קנו". הנשר ישמור קנו מאד ואף בלילה יעיר ולא יישן, כן בצאת ישראל ממצרים כתיב (שמות יג כא) וה' הולך לפניהם וגו' ולילה בעמוד אש (שם כב) לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה: על גוזליו ירחף. כשיראה אויב מתקרב לקנו הוא מרחף על גוזליו להסתירם וכן כשפרעה הקריב כתיב (שם יד יט) ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם, ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל: יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו. כשהאויב קרב ובא לשלוח ידו בהם, אז יושיט קצות כנפיו ויקח גוזליו על אברתו וישאם אל מקום אחר, כן כשפרעה השיגם אז בקע ה' ים ויעבירם:

 


(יב) "יב "גם לא רצה למסור הנהגתם לטוב כח מלאך ומערכה, רק "ה' בדד "הוא לבדו "ינחנו ואין עמו אל נכר "להתעסק בהנהגתם, כמו בשאר העמים שנוהג אותם ע"י כחות אחרים:


הערות

(יב) "ה' בדד ינחנו". יאמר כי כאשר מעת צאתם ממצרים ועד הנה התבודד ה' לשמרם ולנחותם לבדו, ככה גם בעתיד ינחם לבדו, אבל בתנאי ואין עמו אל נכר. עמו מוסב על ינחנו, ר"ל ישראל אשר ינחם ה' לא יהיה בהם ע"ז, ורמז לזה שאחר חטא העגל אמר ה' למשה (שמות לג לד) לך נחה את העם וגו' הנה מלאכי ילך לפניך (שם) ויאמר משה אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, וע"י תפלתו ותשובתם שעשו חזר ה' לנחותם לבדו. והזהיר להם שלא יוסיפו לחטוא:

 


(יג) "יג "ואיה המקום אשר הניחם? הנשר הנושא אותם? "על במתי ארץ". ונתן להם שם כל טוב: "ויאכל "וגו':


הערות

(יג)"ירכבהו על במתי ארץ". הערים שישבו בהם רובם היו על ההרים ששם האויר זך, ומותרות האדם והבהמה יורד אל העמקים, וגם ההר הוא חוזק נגד האויב: ויאכל תנובת שדי. שרוב אדמת הארץ היה מקום זרע ותבואות השדה:

וינקהו דבש מסלע. במקום שהאדמה היתה קשה כסלע, צמחו שם דקלים וגדלו תמרים שהוא הדבש: ושמן מחלמיש צור. במקום הצורים שאינם מגדלים אילנות גדולים, צמחו שם עצי זית, עץ לא גבוה שממנו השמן:

 




הערות

(יד) "חמאת בקר וחלב צאן". המקומות שאינם מסוגלים לזרע, היה מקום מרעה בקר וצאן: עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים. ארץ הבשן (שהיתה מלפנים ממלכת עוג) היתה מגדלת כרים ואילים ועתודים מהוללים: עם חלב כליות חטה ודם ענב תשתה חמר. ארץ ישראל בכלל מהוללת בהסלת המובחר והיין האדום:

בהבנת המאמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל פירשו רוב המפרשים על שבעים העמים שהם כנגד שבעים נפש שבאו עם יעקב למצרים, ויש שפירשו שבא"י ישבו עשר אומות שאמר ה' לאברהם (בראשית טו יט כ כא) ושני מלכי האמורי בעבר הירדן הם שנים עשר שהוא כמספר בנ"י י"ב שבטים, ולשני הפירושים קשה להבין, מפני שכל דברי השירה הם רק דברים נמרצים למוסר להם ומה המופת הנמרץ מזה, אשר חלק ה' עמו, הלא השבעים אומות נתפשטו בדור הפלגה וסמוך לזמן ההוא, ושבעים נפש יוצאי ירך יעקב היו יותר משתי מאות שנים אחרי כן, וגם לפי הפירוש על הי"ב עמים יקשה ג"כ הלא עשרה נתישבו עוד בימי אברהם, וגם שפירשנו לעיל שלמספר בני ישראל הכוונה, שבעת שנתישבו כל העמים אז היו בנ"י רק מתי מספר ג"כ דחוק, לכן נראה לפרש קרוב אל הפשט, וזה, שהשירה נתיסדה לתוכחת מוסר אל הדור שיהיה באחרית הימים כמ"ש לעיל, והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד עד"ש ונושנתם בארץ וגו' שאז יתבוננו בדברי השירה ותהיה להם למוסר, ולכן בהתחלת המוסר ידבר עמהם מתחלת התישבם בארץ, והודיעם כי לא בחרבם ירשו ארץ רק ה' הושיבם בארץ, ואח"כ יחזור ויספר מאין לקחם ה' להביאם ולהושיבם בארץ ויספר גם מעלת הארץ והשפעת הטובות להם, וכי מרוב טובה סרו מן הדרך בהדרגה עד שחטאם היה גדול מנשוא, וכה יתפרש: זכור ימות עולם. בכלל כל הימים שעברו מעת ברא ה' אדם על הארץ: בינו שנות דור ודור. התבונן בפרטות בכל דור ודור כמו דור המבול ודור הפלגה ובאנשי סדום וכדומה, ויש בזה די להבין שה' ברא כל הנמצאים ועיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם להעניש החוטאים, ולשלם גמול לעושי רצונו, ואם לא יספיקו לך הדברים האלה: שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. דרוש מאבותיך ומחכמי אומתך ויאמרו לך, איככה התיסדה הלאם הישראלי בהנחל עליון לאבותיך גוים, בהפרידו מאבותיכם בני אדם שהפריד מהם האומות שישבו שם מלפנים. עד"ש חז"ל שהגרגשי פנה מעצמו מהארץ וילך לארץ אחרת, וכן הרבה מהעמים עזבו הארץ: יצב גבלות עמים. שהציב והשאיר גבולות העמים, ונתנם למספר בני ישראל לשנים עשר שבטי ישראל, ומאשר יספרו לך האבות והחכמים תבין כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. כי ישמיעוך הנסים שעשה בעברם הירדן ואח"כ אצל יריחו שנשקע החומה, ואשר השליך ה' אבני האלגביש ואשר העמיד יהושע את השמש בחצי השמים, וכן כשנתאספו ל"א המלכים למלחמה והפילם ה' ביד יהושע, וכן אח"כ חלוקת הארץ שהיו עפ"י ה' ועל פי אורים ותמים. ועתה יספר מאין הביאם אל הארץ: ימצאהו בארץ מדבר שעשה אותות ומופתים בפרעה ובמצרים ושבקע להם הים עד שנמצאו בארץ מדבר: ובתהו ילל ישמון שהמדבר הזה היה בתכלית הישימון כמ"ש (לעיל ח ט) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים: יסבבנהו שסבבם ארבעים שנה במדבר וספק צרכיהם במן ובאר: יבוננהו. שלמדם בינה הוא התורה: יצרנהו כאישון עינו כמ"ש (שמות יג כב) לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם: כנשר יעיר קנו. שהוא ער לשמור קנו: על גוזליו ירחף. ישתעשע לשבת על אפרוחיו, כן השכין ה' את שכינתו באהל מועד: יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו. כשמשנה קנו ממקום למקום ישאם על כנפיו, ולא שיטריחו בעצמם לפרוח עד"ה (שמות יט ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים: ה' בדד ינחנו. שבמדבר הזה נחה אותם לבדד הרחק מן העמים, בכדי ואין עמו אל נכר. שלא יהיה בשכונתם ע"ג שלא ילכו אחרי התהו, כמו שהיה בעון פעור: ועתה יספר איך הנחיל להם הארץ:

ירכבהו על במתי ארץ. שנתישבו במקומות הגבוהים כנ"ל עד ודם ענב תשתה חמר, הכל כנ"ל: וכל הכתובים האלה באור על כי חלק ה' עמו, שמהנהגתו עמהם במדבר והתישבם בארץ נראה בעליל כי הם עמו ונחלתו: עתה יספר סדר שסרו מאחרי ה':

 


(טו) "טו "עם כל הטובות האלה "וישמן ישרון ויבעט". דרך השוכח טובה בעת טוב לו, תחלה מכיר טובה ובועט במזיד, ואח"כ שוכח העבר לגמרי: ועז"א תחלה "ויבעט "בזדון, ואח"כ "שמנת "עד כי "עבית "בעב הענן והחשך, "כשית "ושכחת לגמרי אל מוציאך ממצרים. "ויטוש "נגד שני הדברים (פסוק ו) נגד העבר שכח "אלוה עשהו "שבראו, ונגד הטובות שעודו מקבל עתה. "וינבל צור ישעתו "שמושיע גם עתה:


הערות

(טו) "וישמן ישרון ויבעט". כשהתחיל להיות שמן ע"י התענוגים הנזכרים התחילו להתרשל בעבודת ה' כדרך הבהמה שמרוב אכל שיתנו לה יקרה שמבעטת בהמושיט לה אכל, כאלו איננה רוצה בו ובטובתו. שמנת עבית כשית. וכשהגיעו לתכלית השמנות והבריאות אז: ויטש אלוה עשהו. שעזבו לגמרי לעבוד את ה' ועסקו כל הימים בתענוגות בני אדם, ואחרי שחדלו לעבוד את ה' ונתדבקו בתענוגים, אז: וינבל צור ישעתו. שעשו מעשה נבלה ועשו כל אשר צוה ה' שלא לעשות, והגיעו לחלול שמו הגדול כי היה מפורסם כי ה' הוא צור ישועתם ובעשותם מעשים מנובלים יתחלל שמו הגדול, שעמו ונחלתו יעשו כאלה, ואחרי שעזבו את ה' ובטלו כל מצות עשה ועברו על ל"ת אז:

 


(טז) "טז ""יקנאהו "כי כעס ה' עליהם בעובדים זרים בשתים: א) על עזיבתם אלוף נעוריהם לעבוד זרים. ב) על המעשים המכוערים בעצמם. עז"א "בתועבת יכעיסהו":


הערות

(טז)" יקנאהו בזרים". התחילו גם לעבוד לע"ג, ואחרי כן בתועבת יכעיסהו. שעבדו ע"ג בעבודות מתועבות לתת מזרעם למלך ולשרוף בניהם באש:

 


(יז) "יז ""יזבחו". יאמר הנה בזבחם לשדים. ג' רעות עשו א) כי אינם אלהות. ב) גם אם הוא אלהים כמוני, הלא אין האלהות האלה מכירים אותם שיבחרו אותם להם לעם, כמו שבחרתי אנכי. ג) גם אם יאהבו אותם עתה הלא הם חדשים, ולמה יעזבו אלהי אבותם. על הא' אמר הלא "לא אלוה "המה? על הב' אלהים לא ידעום לישראל, על הג' הלא אחר שהם "חדשים מקרוב באו ולא שערום אבותיכם". א"כ אשאלך. מדוע?


הערות

(יז) "יזבחו לשדים לא אלוה", שהקריבו לשדים אשר גם הם לא חשבום לאלהות:

אלהים לא ידעום. שעבדו לע"ג שלא באו אנשים להסיתם ולהודיעם מעשה הע"ז, ולא לבד לע"ג המפורסמים, אלא חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם. גם להם עבדו, ועם שהיו כל כך קלי הדעת להאמין בכל דבר עכ"ז:

 


(יח) "יח ""צור ילדך "בנעורותיך "תשי "כו':


הערות

(יח) "צור ילדך תשי". בורא האמת שכחו לגמרי, ולא לבד שלא התבוננו בה' שהוא בורא כל גם ותשכח אל מחללך. שלא שמו אל לבם להבין חסדי ה' והנהגתו עמהם שאף בעת שעזבו אותו לא עזב חסדו לחדול השפעתו מהם, אחר שבאו לקץ המרי אז:

 


(יט) "יט ""וירא ה' וינאץ". כי ראוי לכעוס על "כעס בניו ובנותיו". הם ישראל שהיו בניו והכעיסוהו יגדל הכעס יותר משאם היה עושה זה איש זר אשר לא מזרעו הוא:


הערות

(יט) "וירא ה'". ראה עוד אולי ימצא להם זכות עד"ה (בראשית יח כא) ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו שענינו שיחפש עליהם זכות: וינאץ מכעס בניו ובנותיו. שהבנים עוד הוסיפו לעשות להכעיס את ה':

 


(כ) "כ ""ויאמר". אמר כי לא רצה להענישם בפועל באף ובחמה נתכת שאז היו כלים. והיו הגוים מכחישים גבורותיו רק "אסתירה פני מהם "ואעזבם אל המקרים. "ואראה מה אחריתם". כי ידעתי שיכלו מעצמם גם מצד המקרה יען "דור תהפכת המה "ואין ל"הם "קיום בעצמותם, עז"א "בנים לא אמון "וקיום "בם "בעצמם. "הם "נגד ב' הרעות שהזכיר (פסוק טז). על הא' אמר:


הערות

(כ)" ויאמר אסתירה פני מהם". ידע ה' שכשתבא עליהם רעה יצעקו אליו וישובו לשעה. לכן קודם שהביא העונש גזר משפטו שיסתיר פניו מהם ושלא ישמע צעקתם: אראה מה אחריתם. מפני שרואה אני אחרית התשובה: כי דור תהפכות המה שיתהפכו מטובה לרעה: בנים לא אמן בם. שאין להאמין בהם שתהיה תשובתם באמת, ועתה יאמר משפטם שידונם מדה כנגד מדה:

 


(כא) "כא ""הם קנאוני בלא אל". שבחרו זרים. על הב' אמר "כעסוני בהבליהם "ותועבותיהם. נגד הא' "ואני אקניאם בלא עם "שאבחר עם אחר, נגד הב' "בגוי נבל אכעיסם". שיכעסו ממעשים המכוערים שיעשו הנבלים עמהם:


הערות

(כא)" הם קנאוני בלא אל. שאין הקנאה קשה כל כך לכן ואני אקניאם בלא עם. וזה יהיה לטובתם, שהגוים אשר יבואו שמה בראותם היתרון שיש להם עליהם יכבדו אותם: כעסוני בהבליהם. ועל אשר כעסוני בהבליהם לכן בגוי נבל אכעיסם, וזה לרעה, ועתה אמר למה לא יבא עליהם העונש בארצם: "

 


(כב) "כב ""כי אש". מבאר הטעם מה שלא יענישם בפועל כפיו רק בהסתרת פנים לבד. (האי "כי "הוא מלשון אם כמו "כי "תראה חמור שונאך) "כי "אם "אש "אשר "קדחה באפי "עליהם "תיקד עד שאול תחתית". ואורידנו למטה לעונשם עד "שתאכל ארץ ויבלה "וכו':


הערות

(כב)" כי אש קדחה באפי" וגו'. ותלהט מוסדי הרים שגזר ה' לכלות חרון אפו בהארץ, ועליהם גזר:

 


(כג) "כג "הנה אז "אספה עלימו רעות "עד "שחצי אכלה בם "בפעם אחד:


הערות

(כג) "אספה עלימו רעות חצי אכלה בם". ומה המה החצים:

 


(כד) "כד "נגד טבעית רצונית בחירית. נגד טבעית: "מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי". נגד רצונית "ושן בהמת "וכו':


הערות

(כד)" מזי רעב וגו'". עד יונק עם איש שיבה:

 


(כה) "כה "נגד בחיריית: "מחוץ תשכל חרב ומחדרים "(תשכל) "אימה. גם בחור גם בתולה "וכו':


 


(כו) "כו "ובאופן זה "אמרתי אפאיהם". עד שישכחו בדורות הבאים מלב אנוש:


הערות

(כו) "אמרתי אפאיהם". שאכלה אפי בהם, והוא: אשביתה מאנוש זכרם. לשפוט אותם כמדתם כשם ששכחו שם ה' ככה ישכיח שמם מבין העמים, ואם כי הבטיח ה' שלא יכלם ושיחזור ויביאם אל הארץ, אבל היו ראוים שידיחם בקצוי ארץ עד קץ הימין, כמו שעשה לעשרת השבטים, שאין יודע מקומם, ולא כן עשה ה' רק הפיצם בין העמים ושם ישראל מלאה פני תבל:

 


(כז) "כז ""לולי". אך אם אענשם באופן זה: "כעס אויב אגור". שאם אשכך כעסי על ישראל יהיה לי כעס אחר של האויב: "פן ינכרו צרימו "שינכרו את הכח הזה מבעליו ליחסו להם לעצמם ויתלו הדבר או בכחם הגדול שעז"א "פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' "וגו':


הערות

(כז) "לולי כעס אויב אגור". באמת היה ה' עושה כן, אם לא שהיה ירא (ר"ל שחש על כבודו) פן ינכרו צרימו שינכרו הכח הזה מה' וייחסוהו למי שאין בו הכח הזה ונכרי הוא לו, וזה שאמר: פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת. ולכן הפיצם בין העמים, ומזה מוכח שה' שלחם מארצו ביד פשעם, ובהגלותם מארצם קבלו משפטם מה', ולכן כשהם בארץ אויביהם ישגיח עליהם ולא יוכלו האויבים לעשות בהם כרצונם, אבל אם היה הגלות בכח האויבים אף כשישבו יחד על אדמתם מכ"ש שהיו יכולים לעשות בהם כרצונם כשהם מפוזרים ביניהם:

 


(כח) "כח "או בחלישת "כח "ישראל וחסרון עצתם ותבונתם. שיאמרו "כי "ישראל "גוי אבד עצות המה":


הערות

(כח) "כי גוי אבד עצות." ההבדל בין עצה בינה חכמה, עצה הוא הדבר שיש בו להימין ולהשמאיל, ורק בכח הדעת יכריע לצד אחד לכן עצה ודעת אחד הוא, ובינה הוא להבין דבר מתוך דבר, חכמה הוא מושכל ראשון, ויבא לבאר איך יוכלו האויבים לומר שידם רמה: כי גוי אבד עצות המה. כי לא די שאין להם מעצמן עצה ודעת, אלא אף כשישאלו עצה מאחרים יאבדו העצה, וגם: ואין בהם תבונה. מעצמן:

 


(כט) "כט "ובאמת "לו חכמו "האומות "ישכילו זאת "שאינו במקרה. "יבינו לאחריתם "של ישראל (מ"ש אראה מה אחריתם) שאינו במקרה:


הערות

(כט) "לו חכמו". יחזור לשאמר בגוי נבל אכעיסם שיורה שיתנהג עמהם בנבלה, לכן יאמר: לו חכמו. לו רצו להשיג בחכמה (אף שאמר ואין בהם תבונה אבל חכמה אם רצו היו משיגים): ישכילו זאת איכה ירדוף אחד אלף וגו' הנאמר להלן שהוא רק מושכל ראשון, ואז יבינו לאחריתם. מה תהיה אחרית שלהם (ואף שאין בהם תבונה, אבל מחשבת האדם לאחריתו אינו בגדר בינה) ר"ל להתבונן מה שיגיע להם על התנהגותם עם ישראל בנבלה, ויפרש הדבר שיש להם להשיג בחכמה, שהוא:

 


(ל) "ל "והיה להם לאמר: "איכה "אפשר שירדוף אחד אלף מישראל: "אם לא כי צורם מכרם "וגם "הסגירם "(יל"פ ותחלה ושנים מישרא"ל "יניסו רבבה מן האומות):


הערות

(ל) "איכה ירדף אחד אלף ושנים יניסו רבבה". שאינו בגדר הטבע: אם לא כי צורם מכרם. צור יורה על חוזק הדבר כמ"ש (תהלים לא ג) היה לי לצור מעוז (שם סב ח) צור עוזי מחסי באלהים, ומכירה ענינו שנותן דבר ומקבל מחירו דבר אחר ואז ביד כל אחד לעשות במה שבידו כרצונו, והנה מה שבאו ישראל לידי הגוים, מצד ישראל היו בגדר מכירה שע"י הגלות יתכפר עונם, אבל מצד ה' שנתנם בגולה ולא קבל עבורם מאומה כמ"ש (ישעיה נ) או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו אינו בגדר מכירה וכן מצד הגוים אחרי שלא נתנו בעדם מאומה ג"כ אינו בגדר קניה רק בדרך פקדון, וכה יתפרש כי צורם. מצד שהוא מעוז ישראל ורוצה בטובתם: מכרם. בעד תועלת כפרת עונם, אבל זה היה רק כל עוד שלא גלו מאדמתם שלא נתכפר עונם, אבל אחרי שבאו לארץ הגוים אז וה' הסגירם. (הוא עד"ה (בראשית ז טז) ויסגור ה' בעדו שתרגם ואגן במימריה עלוהי) שאף שמסרם ביד הגוים, אבל הסגירם כאדם המוסר דבר לחברו ויסגירנו שלא ישלח בו יד, ואחרי שמסר ה' לידם בתורת פקדון ורואים שעוד יגן עליהם. יש להם להבין שידרוש ה' מעמהם על שהתנהגו עמהם לרעה:

 


(לא) "לא "כי "לא "כן היה ראוי שיאמרו האומות: "כי צורם "של ישראל הוא "לא "כצורנו של האומות שישתוק על חטא רק מעניש לחוטא בו: "ואיבינו "הם ישראל. "פלילים" וחוטאים (לשון והוא עון פלילי):


הערות

(לא) ושלא נמליץ בעדם שתולים הדבר בצורם ולכן יחשבו שאינם עתידים לתן עליהם דין וחשבון, לזה יאמר כי לא כצורנו שאנו מאמינים בו שמשדד המערכה והטבע. צורם כי הם לא ייחסו אל צורם רק דבר שהוא תחת המערכה והטבע, אבל לא דבר שהוא רחוק מהמערכה והטבע:

ואויבינו פלילים. כי לא הנאמר בראש הכתוב יסוב גם על ואויבינו פלילים. וכאלו נאמר וכי לא אויבינו פלילים, וירצה בזה שלא יטעו לומר שמסר ה' אותם בידם מפני שמנה אותם לשופטים שישפטום על שחטאו נגד ה' ולכן יש בידם לעשות כהעולה על רוחם, ויאמר כי לא יתכן זאת:

 


(לב) "לב ""כי מגפן". כ"ז היו אומרים האומות גפן ישראל הוא מגפן של סדום והפירות שנשא הם הם לישראל "אשכלות מרורות "והיין הוא "חמת תנינים". ע"כ מה שראוי לאמר לאומות אם חכמו ישכילו זאת


הערות

(לב) "כי מגפן" וגו'. יחזור לשאמר לעיל ואני אקניאם בלא עם, שהם הכשדים מחריבי הבית ואשר הגלו אבותינו כמ"ש (ישעיה כג יב) הן כשדים זה העם לא היה והיו להם נימוסים ומנהגים רעים וכבר נאבדו מן העולם ואין זכר למו. ועתה נבוא לפי' הכתובים כי מיסדי הנימוסים יכנה בשם גפן והנימוסים בעצמם בשם ענבים. והמשפט הנעשה עפ"י הנימוס בשם יין, ויאמר כי איככה יוכלו לחשוב שה' נתן בני ישראל לידם אל המשפט, הלא כי מגפן סדום גפנם מיסדי נימוסיהם: ומשדמת עמורה. הם מנהגיהם (ומפאת נחיצת המנהגים למרבית העם יתיחסו לערך הנימוסים כהתיחסות התבואות נגד הענבים) ויאמר שהם כמנהגי עם עמורה: ענבמו. הנימוסים בעצמם: ענבי רוש מלאים ארס: אשכלות. הצטרפות הנימוסים יחד יכנה בשם אשכלות ובהצטרפותם מרורות למו יתגלה ביותר המרירות שבהם (כי הנימוסים האמתים בהצטרפותם יחד, אז יתראה ביותר הצדק שבהם מאשר יתראה בפרטיותם. והמפרשים פי' בזה הכתוב (תהלים יט) משפטי ה' אמת צדקו יחדו וככה החקים לא טובים יתגלה רעתם בהצטרפותם יותר מכאשר בפרטותיהם) והכל מבינים טעם המר ולא כהארס שלא ירגישו בו עד שיזיק:

 




הערות

(לג) "חמת תנינם יינם". המשפט שיוציאו עפ"י הנימוסים ההם הוא קשה כחמת תנינים: וראש פתנים אכזר. ירמז שאלה אשר על ידם יקוים המשפט יתנהגו בהנשפטים באכזריות כפתן אכזר שבנחשים:

 


(לד) "לד "אבל אחר שהאומות לא יאמרו כן רק יאמרו ידנו רמה לכן לא יכלתי להעיר חמתי, רק "הלא הוא "מוסב על אש קדחה באפי, הכעס שלי "כמוס עמדי חתום". ולא אורידנו עד שאול תחתית:


הערות

(לד)" הלא הוא". יסיר השאלה אם הגוי ההוא כאנשי סדום ועמורה למה לא יענישם ה'? ויאמר הלא הוא כמוס עמדי. שחטאם אינו בפרסום רק צפון אתי: חתום באוצרותי. אף שאינם בפרסום. אבל רבים הם למאד עד שחתומים ומונחים באוצרותי (והוא ע"ד המליצה אוצרותי מלאים מהם): לי נקם ושלם. יסיר בזה שתי שאלות. א) האם על חטא שבסתר לא יעניש ה'. ב) אם רבו פשעיהם הלא ראוי להם כל העונשים בעד פשעם. ובמה יענישם על התנהגותם עם ישראל בנבלה, והתשובה:

 


(לה) "לה "ומ"מ אף שלא אענישנו בפועל: "לי נקם "ותשלומין להם ע"י הסתרת פנים לבד: "לעת תמוט רגלם". מעצמם כשאין משגיח עליהם: "כי קרוב יום אידם":


הערות

(לה) "לי נקם ושלם". שיש בידי להענישם על שניהם על הא' יאמר לעת תמוט רגלם. שיבא העונש כשיתמוטט מזלם, שבאשר שחטאם לא היה מפורסם כחטא סדום ועמורה, לכן לא הענישם ה' שלא כדרך הטבע והאריך אפו להם עד שיתחיל מזלם להתמוטט, ועל הב' יאמר: וחש עתידות למו. העונש והנקמה על שליחות ידם יהיה ע"י שיחיש וימהר העונש שעתיד לבא עליהם, שלולא עונש הנקם היו נענשים בהדרגה. ואך בעבור הנקם יחיש הפורעניות, וכן היה כי בשנים מעטות אחר החרבן נאבדו הכשדים ונשכח שמם וזכרם:

 


(לו) "לו ""כי ידין ה' עמו". לעשות בהם משפט: "ועל עבדיו "שחטאו בו. "יתנחם "(לשון הוי אנחם מצרי) ע"י שיראה "כי אזלת יד". חזקתם מעצמו: "ואפס עצור ועזוב". העצורים בגלות והעזובים מהשגחה יהיו אפס מעצמם:


הערות

(לו) "כי ידין עתה יאמר אשר יעשה לעמו ישראל": כי ידין ה' עמו. אחרי שיבא עליהם דין ה', אז: ועל עבדיו יתנחם. מלשון נחמה כי הנשארים בעת הגאולה יהיו עובדי ה', ובהם יתנחם ה'. והדבר שיקרב הגאולה: כי יראה. כאשר יראה: כי אזלת יד. שהם עניים ודלים. ואפס ואך עצור. שהמה עצורים ולחוצים: ועזוב. שאין להם עוזר ותומך וביותר:

 


(לז) "לז ""ואמר". אז יאמר ישראל איה האלילים שעבדו וחסו בהם:


הערות

(לז) "ואמר אי אלהימו". עד"ה (תהלים מב) חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלהיך (שם קטו ב) למה יאמרו הגוים איה אלהיהם שיתנהג אתם לכל הפחות בדרכי הטבע, צור חסיו בו שבטחו בו אף שישדד עבורם דרכי הטבע, ומזה ישפטו שמאז עבדו ישראל לע"ג עזבם ה' לעולם, עד"ה (תהלים עא) לאמר אלהים עזבו רדפו ותפשוהו כי אין מציל:

 


(לח) "לח "אחר שהאלילים האלה "חלב זבחימו "של ישראל "יאכלו "לפי דעתם, א"כ יקומו ויעזרוכם:


הערות

(לח) "אשר" (ואמר אי) שנאמר בפסוק הקודם יסוב גם על זה, וכאילו כתוב, ואמר אי אשר חלב זבחימו יאכלו שיהתלו בישראל לומר, כאשר אלהיכם עזב אתכם, אבל אי האלוהות אשר בחרתם לכם: אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. יוכל היות שמרוב אכילת חלב הזבחים שהקרבתם להם ומשתית יין הנסכים ישנים הם, אבל קראו אליהם בקול גדול (עד"ה (מ"א כז) ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול וגו' אולי ישן הוא) אולי יקומו משנתם ויעזרכם עזר מעט, ולכל הפחות: יהי עליכם סתרה. ההבדל בין מחסה למסתר, שמחסה הוא דבר המגין באמת מאיזה דבר, ומסתר הוא רק שמסתיר מעיני מי שירא ממנו. ויאמרו כי אם אינם יכולים להיות לכם למחסה, אבל לפחות יעשו אחיזת עינים שיתהוה עליכם סתרה כן דברי המתלוצצים:

 


(לט) "לט ""ראו עתה "והכירו "כי "רק "אני אני הוא". הגם שהיה העונש בהסתרת פנים, אני הוא העושה כל אלה:


הערות

(לט)" ראו עתה". כאשר תבא עת הגאולה ויעשה ה' לישראל נסים ונפלאות כמ"ש (מיכה ז טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אז כאלו יאמר ה' אל אשר אמרו אי אלהימו, עתה ראו כי אני שהוצאתי מארץ מצרים כמ"ש (ויקרא יא מה) כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים אני הוא המעלה אותם עתה כמ"ש (ירמיה טז טו) כי אם חי ה' אשר העלה וגו' (שם כג) כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא וגו': ואין אלהים עמדי. ואשר לא נראה השגחתי עליהם מעת חטאם עד עתה לא שמסרתי אותם לאל אחר, כי אין אלהים עמדי שאמסרם לידו, וגם אז היו תחת השגחתי רק שהיו בהסתר פנים. ואל תתפלאו היתכן? שהנהגתי עמהם תשתנה משפע רב, ושובו אל תמצית המשפט: התבוננו כי ברגע אחד. אני אמית את החייבים: ואחיה ואני חותך חיים לכל חי, ואם תאמרו שאינו בנושא אחד (ר"ל המות לאחד והחיים להשני) יאמר מחצתי שזה בעצמו שמחצתיו, וכשיקבל משפט ואני ארפא. כמ"ש (תהלים קז כ) ישלח דברו וירפאם. ואם תאמר שהרפואה באה ע"י הרופא והסמים, לא כן: ואין מידי מציל. כי אם לא היה ברצוני שיתרפא אז הרופא והסמים לא היו מועילים. ככה היו עם ישראל כאשר בחקותי הלכו השפעתי להם ברכתי, וכאשר בחקותי מאסו אז הסתרתי פני מהם. ואל תאמרו שזה רק באישים פרטים כהחיים וחמות או המכה והרפואה, אבל לא בכללות אומה שלמה, היתכן שיתהפך מהקצה אל הקצה, לזה יאמר:

 


(מ) "מ "מבאר אף שלא אענישם בפועל רק ע"י סילוק השגחה מ""מ "ג"כ: "כי אשא אל שמים ידי". שאסלק יד העונש מן הארץ בל אכם בידי בעצמי, רק אסתיר פנים לבד: "ואמרתי" הלא "חי אנכי לעולם "ואיני צריך למהר להעניש תכף. כי יש חזון למועד:


הערות

(מ)" כי אשא אל שמים ידי". ר"ל כאלו אני מראה להם בידי להביט אל השמים, עד"ה (ישעיה מ כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה: ואמרתי כאלו אומר לכם בזה: חי אנכי לעולם. שאני המחיה את כלם, כמ"ש (נחמיה טו) אתה הוא ה' לבדך, אתה עשית את השמים ושמי השמים וכל צבאם וגו' ואתה מחיה את כלם:

 


(מא) "מא "תדעו כי גם "אם שנותי "ואכפיל "ברק חרבי "לבל תבריק ובל תהיה חדודה ושנונה: "ותאחז במשפט ידי". לאחוז את המשפט בל ירד למטה ובל אעניש בידים, מ"מ אשיב נקם לצרי וכו' וכו':


הערות

(מא) "אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי". כשאשנן חרבי ואני פוקד לעשות משפט בעולם השפל, אז אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם:

 




הערות

(מב) "אשכיר חצי מדם וגו'". עד מראש פרעות אויב. ונעשה הריסה בעולם השפל, והתבוננו שברגע שאני מקיים את עולם העליון אז אני עושה הפסד וכליון בעולם השפל. ומזה תבינו כי התהפכות המדות אינם מצדי רק מצד המקבלים, לכן אל תתפלאו מדבר ישראל כי אתנהג עמהם לפי מעשיהם: ובאופן אחר יש לפרש מן כי אשא אל שמים ידי וגו' עד מראש פרעות אויב עפ"י הקדמה. שיש הבדל בין עונש ישראל בחטאם, ובין העונש שיעשה ה' לשונאי ישראל בזה. א) בעונש ישראל לא הזכיר משפט. ב) שלא בא שבועה על גזר דינם. ג) שלא נזכר חרבו של הקב"ה רק מחוץ תשכל חרב שהוא חרב האויב. ד) שהעונשים היו ע"י אחרים, ולא מידו של השי"ת זולת החצים. ולפי המליצה המה רק מכחו ולא מידו. ה) שבכלם נרמז שהקל בהם, ועונש שונאי ישראל הוא להפך. א) שיזכר בו משפט. ב) שנשבע ה' בחייו לקיים דבריו. ג) שהזכיר חרב של הקב"ה. ד) שה' יעשה בעצמו משפטם. ה) שלא זכר צד הקל, וכה יתפרשו הכתובים: וירא ה' וינאץ וגו' ויאמר אסתירה פני מהם. ולא הזכיר שיביאם במשפט: כי אש קדחה באפי וגו' ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים. שכלה חמתו בהארץ כמ"ש (לעיל כט כו) ויחר אף ה' בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה: אספה עלימו רעות. כאלו מאתו לא תצא הרעות רק יאסף מאחרים. להקל בעונשם: חצי אף שהם עונשים ע"ד המליצה שיביא בעצמו, אבל לא בעצם ידו וגם אכלה בם. ר"ל שיבלעו בהם וחץ הנבלע לפעמים לא יזיק וגם הנבלעים לא יזרוק בהם עוד. והכוונה שהעונשים שהביא ה' בעצמו לא יביאם פעמים רבות, ויפרש הרעות שיאסף: מזי רעב, מחוסר לחם: ולחמי רשף מיני חליים וקדחת בגוף: וקטב מרירי. קלקול האויר: ושן בהמות וגו' עם חמת זוחלי עפר עונשים על ידי בעלי חיים שאינם בעלי בחירה שבנקל להנצל מהם: מחוץ תשכל חרב. אף שהוא עונש ע"י בעלי בחירה שקשה מאשר ע"י אינם בעלי בחירה אבל רק מבחוץ, וינצל בהחבא. ומחדרים רק אימה אבל לא מות. גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה הוא כאילו כתיב גם יונק גם איש שיבה. שלפי הפשט יורה שעל הרוב חסו עליהם. רק במקרה לא חסו גם על אלה. ועתה יפרש עונש שיביא על שונאי ישראל. כי אשא אל שמים ידי לשון שבועה. ואמרתי חי אנכי לעולם שנשבע ה' בחייו. אם שנותי ברק חרבי כשאשנן חרבי שיהיה לו ברק. והמליצה בזה כי כל עת שהיה מתוח דין ה' על ישראל לא השתמש בחרבו. וכאילו העלתה חלודה, ועתה כשירצה ה' לקיים משפטו ע"י החרב ישנן אותה. ומדרך השופטים שטרם ישבו למשפט יכינו האמצעים שע"י יקוים מעשה המשפט. וכן אמר כאן שישנן חרבו ואחרי כן ותאחז במשפט ידי. הרי שיש בגזר דינם שבועה ומשפט. ולכן יתקיים באין חסד ורחמים: אשיב נקם לצרי שהמשפט על עלבון ישראל יהיה על דרך נקמה ובעצמו: ולמשנאי אשלם אשר עשו נגד ה' ישפטם בדרך תשלומין כגמול ידם לא בדרך נקמה אבל בעצמו ישלם להם: אשכיר חצי מדם כשאענישם ע"י חצים. עונשם הבא מכחי. לא כבעונש ישראל שכלה בהם החצים. אלא ילכו בגופם מעבר אל עבר ויבלע בהם הדם. עד שלא יהיה ניכר ויהיו ראוים לזרוק בהם הרבה פעמים. והוא ע"ד המליצה שישתו החצים את דמם הרבה פעמים כאדם שמרוב שתיתו נעשה שכור: וחרבי תאכל בשר שע"י ההכאה יתחדד עוד יותר ע"ד המליצה כאדם שנתחזק ע"י אכילה: מדם חלל ושביה יסוב על אשכיר חצי מדם שהחצים יעשו בהם הרג או פצע שיתמסרו עי"ז בשביה: מראש פרעות אויב. יסוב על וחרבי תאכל בשר שהבשר יהיה מראשי הגבורים שעי"ז יעשה פרעות בהאויב:

 


(מג) "מג "סיים מ"מ אחר שלא העניש בידים. והגוים נהגו בהם מנהג, הנה גם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי: "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום". ולא יתנהג עמהם שיענישםvבהסתרת פנים כישראל רק ונקם ישיב בעצמו לצריו. ובזה "וכפר "בין אדמתו מה שעשו האומות לאדמת הקדש ובין "עמו "מה שעשו לעמו:


הערות

(מג) "הרנינו" כתרגומו שבחו. לכשיעשה ה' דין עמו יהללו הגוים עמו עם ה'. והשבח יהיה כי דם עבדיו יקום שה' בעצמו יעשה נקמת דמם. ונקם הנקם שעשה לפנים בישראל ישיב עתה לצריו עד"ה (לעיל ל ז) ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך. וכפר לשון פיוס והנחת הדעת עד"ה (בראשית לב כא) כי אמר אכפרה פניו: אדמתו וגם יכפר אל עמו כי אחר שיתישבו בא"י יביא שונאיהם עליהם למלחמה והיא מלחמת גוג ומגוג. ושם על הרי ישראל יפלו. ואז יתפייסו יחד אדמתו ועמו:

ויש להמתיק יותר אחרי שנפרש הפסוקים האלה באופן זה. כי יראה כי אזלת יד. שיתרוששו בנ"י ומטה ידם ואפס אך עצור שיחיו בדחקות ועזוב שיהיו כהפקר ע"ד לעני ולגר תעזוב. ואמר הגוי שזכר לעיל: אי אלהימו שישפיע להם ההכרחיות. שלא יחיו בעניות. צור חסיו בו שיגן עליהם מאויביהם: אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. אף שחטאו לפניו. אבל הלא הביאו כפרתם זבחים ונסכים (ויחשבו תועה שהמשפיע אינו המגין והמגין אינו המשפיע) יקומו המשפיע והמגין ויעזרכם ואם לא יוכלו לעזור אבל יהי עליכם סתרה לפחות יעשו שיתהוה עליכם סתרה כנ"ל. ועתה כשעל עבדיו יתנחם אז הרנינו גוים עמו שיהללם בזה. כי דם עבדיו יקום ולא יהיו כהפקר. ונקם ישיב לצריו הצרות שסבלו ישראל על חטאם ישיב ה' לצריו, והמה יחיו בטוב:

וכפר אדמתו עמו שקודם הכפרה היו מתיסרים על חטאם וקללת אלהים רבצה על אדמתם כאלו חטאתיהם על אדמתם. אבל כשיכפר להם יסיר חטאתם גם מן האדמה עד"ה (מיכה ז יט) ישוב ירחמנו פי' לעת ירחם עלינו אז יכבוש עונותינו שיכניסם למקום אחד ואח"כ ותשליך במצולות ים כל חטאתם שלא ישאר מעונותיהם מאומה לא עליהם ולא על אדמתם: ויתכן לפרש שיצוה לישראל להתפלל בשלום מלכי החסד שאינם עצורים ועזובים בארצם וניתן להם הרשיום לאחוז ידם בכל מלאכה וקנין ואם יעוז אחד לשפוך דמם או להצר להם. ישפט כאילו עשה לאחד מאזרחי הארץ. ויעשו עוד יותר כאשר ישמעו שבארצות הפראים נעשה לישראל דבר רע ישתדלו להוציא לאור צדקת ישראל. גם ישתדלו בישוב ארץ ישראל. וז"ש הרנינו מלשון תפלה עד"ה (מ"א ה כט) לשמוע אל הרנה ואל התפלה. גוים בשלום הגוים מלכי החסד. עמו עם ה'. וכאלו כתוב הרנינו עמו גוים: כי דם עבדיו יקום. בעד אלה שינקום דם עבדיו של ה'. ונקם הידוע שהוא חוק הנימוס ישיב המלכות לצריו של ישראל. וכפר מלשון הנחת הדעת כמו אכפרה פניו (בראשית לב כא). אדמתו שמשתדלים בישוב הארץ. עמו ובטובת עמו ישראל:

 




הערות

(מד)" ויבא משה" וגו' כבר נאמר לעיל וידבר משה וגו' את דברי השירה הזאת עד תמם. ויובן עפי"ז שהשירה בכללותה אחת היא ספר תולדות ישראל מאברהם עד שישובו לאדמתם, ובפרטיותה נחלקת לששה פרקים שסימנם האזי"ו ל"ך שכל אחד כולל ענין אחד. א) עדות השמים והארץ עם המאמר המצורף לזה ומתחיל האזינו עד זכור. ב) חסדי ה' שעשה לישראל עד העת ההיא. ויתחיל מן זכור עד ירכיבהו. ג) הטובות שיעשה להם ה' בעתיד. ומתחיל מן ירכיבהו עד וישמן ישרון. ד) שמרוב טובה יסורו מדרכי ה'. והעונש שיבא עליהם. ויתחיל מן וישמן ישרון עד לולי כעס אויב. או עד לו חכמו. ה) ידבר מהגוי שיגלו בנ"י שמה. מן לולי כעס אויב או מן לו חכמו עד כי ידין ה' עמו. ו) מה שיהיה באחרית הימים עם ישראל ועם אלה שעשו רעה לישראל. וטבע האדם שדבר חדש יוקבע בלבו ביותר. לכן אמר תחלה השירה כלה בלא הפסק ונקבעה בלבם בכללה ואחר כן שנה להם והפסיק בין הפרקים. ובאר כל הענינים והסודות שבכל פרק ופרק. ולכן נאמר לעיל את דברי השירה הזאת עד תמם שיורה שלא הפסיק בה וכאן אמר כל דברי השירה. שיורה כל מה שנכלל ונרמז בה. ואחר ששנה להם כנ"ל. אמר להם עוד פעם שלישית וז"ש הוא שמלבד הנ"ל אמר עוד הוא בעצמו, ואח"כ יהושע בן נון ובכולל שמעו בפרסום ארבעה פעמים. כדאיתא (במס' עירובין נ"ד) שכך היה סדר משנה ארבעה פעמים, מלבד מה שנאמר ויכתוב משה את השירה וילמדה את בנ"י שהוראתה שצוה שילמדו בינם לבין עצמם עד שיהיה שגור בפיהם. ומה שאמר כאן ויבא משה וגו' וידבר. ולעיל אמר הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואח"כ וידבר משה באזני כל קהל ישראל. יובן עפ"י מ"ש לעיל שמה שאמר לא אוכל עוד לצאת ולבא, הכוונה שאם יצא עוד ממחנה לויה לא ישוב שמה אלא ילך למקום הנועד. ולכן כל עת שלא אמר לו ה' עלה אל הר העברים לא היה יכול לבא למחנה ישראל, וחז"ל אמרו שבאותו היום נגנזו החצוצרות והיה צריך להקהילם ע"י שליחים ולא רצה לקחת לו הגדולה לאסוף אליו כל ישראל ע"י שלוחים. לכן קרא רק להזקנים והשוטרים. ובראות העם הדבר החדש נקהלו כלם ואמר להם השירה וכנ"ל, וכשאמר ה' אליו עלה אל הר העברים בא אל מחנה ישראל ואמר להם השירה כנ"ל והמוסר שאחר השירה, וזאת הברכה ועלה אל הר העברים:

 




הערות

(מו) "ויאמר אלהם שימו לבבכם" וגו' כתבנו לעיל שלשון שימה הוראתו שיהיה מסודר בלבם. ואף שנאמר ואכל ושבע ודשן אז ופנה וגו' וכמבואר (בשופטים ב) שרק בני דור הבאים לארץ התחילו לסור מדרך ה' וא"כ בהשקפה לא היתה השירה נחוצה לדור באי הארץ, אבל אשר תצום שתזהרו ותזרזו את בניכם לשמור מלעבור על מצות ל"ת ולעשות לקיים מ"ע את כל דברי התורה הזאת דברי המוסר והמדות שבה:

 




הערות

(מז) כי לא דבר רק הוא מכם לא תאמרו כי אין נוגע לנו רק לבנינו, לא כן שנוגע לכם בעצמכם, כי הוא חייכם כבר כתבנו שקיום התורה הוא החיים. וללמד ולזרז את הבנים הוא אחד מחלקי התורה וכבר שבח הכתוב (בראשית יח יט) את אברהם, כי ידעתיו וגו' למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' ושמרו דרך ה' וגו'. ובזה שתזרזו את בניכם תקיימו חלק מהתורה ותהיו קיימים באיש כנ"ל. וגם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה וגו' שתועלת השירה היא שלא יסורו הבנים מאחרי ה' וכשיסורו יחזרו בתשובה וישובו לאדמתן. וזה נוגע לכם שעי"ז תהיו אתם קיימים במין שקיום במין לבני ישראל הוא רק שישבו בארץ ויקיימו שם את התורה:

 




הערות

(מח - מט) וידבר ה' אל משה וגו' עלה. צוה שיעלה אל הר העברים ויתקן ג' דברים. א) שיראה את הארץ. ב) שימות שם. ג) שמשם יגנז ולא יתעסקו ישראל בקבורתו:

 




הערות

(נ) "ומת בהר" וגו' שתמות שם. והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך וגו' ויאסף אל עמיו שלא עסקו בני ישראל בקבורתו:

 




הערות

(נא) "על אשר מעלתם בי" שמעלתם בשליחות. שלא עשיתם כאשר אמרתי לכם. והוא ענין חלול השם שאינו מתכפר רק ע"י מיתה (כדאיתא ביומא פ"ו) על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל שאלו עשיתם כאשר צויתי אתכם היה מתקדש שם שמים על ידכם. ובטלתם קדוש שמי ברבים. לכן לא יתקדש שמי על ידכם בהתעסקות ישראל בקבורתכם שהעסק בקבורת הצדיקים הוא קדוש השם כדאיתא (כתובות קד) שיצאה בת קול ואמרה מאן דהוי באשכבתיה דרבי הוא מזומן לחיי העולם הבא: