מלבי"ם על דברים ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א) "והיה כי יבואו עליך "וגו' "הברכה והקללה אשר נתתי לפניך". ירמז שהקללה ג"כ מתנה כמו הברכה, להביאך לתכלית הנרצה: "והשבות אל לבבך". יצוה להשיב אל לבו, וגם יעוד והבטחה, שיתקיים בהם כל הברכות והקללות כנ"ל, תשב אל לבבך. "בכל הגוים אשר הדיחך "(אשר הזה אינו באור באיזה גוים ידבר רק הוא מלשון אם). והכונה אם כי הדיחך בין הגוים, כהדוחה דבר שלא ירצה בה, אבל בכל זאת: "ה' אלהיך שמה". השכין שכינתו שמה, בהסתר פנים, ולמדנו שמה שנאמר לעיל, וישליכם אל ארץ אחרת שיהיה הגלות בגדר השלכה, אבל זה רק עד שיגיעו אל ארץ אחרת, אבל בארצות הגוים, היה רק בדרך הדחה כמ"ש לעיל, ויתשם מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול, אבל חוץ לאדמתם, לא היו באף ובחמה, וההבדל בין השלכה להדחה בג' דברים. א) כי המשליך וזורק נעשה הדבר רחוק ממנו. ב) שע"י השלכה יתקלקל הדבר. ג) שמראה שאינו רוצה לדעת איפה תשכון, אבל המדיח דבר כל עת שידחה צריך להתקרב אל הדבר. וע"י הדחה לא יתקלקל הדבר. ויודע מקום הדבר ההוא, ויתכן לפרש והשבות אל לבבך בכל הגוים, בשבתך בין הגוים תשוב אל לבך אשר הדיחך ה' אלהיך שמה, שהדיחך למקום מיוחד כמדיח דבר ממקום למקום, עד שמוצא מקום שינוח שם במנוחה טובה, ולזה לעד ולראיה שעיני ה' עליך רק לטובה:

(ב) "ושבת עד ה' אלהיך". היינו ג"כ כמצוה על מצות התשובה, וגם הבטחה שישובו עד ה' ובמה תהיה תשובתם, הלא הם בארצות גלותם, ורובי המצות תלוים בארץ ובבית הבחירה, ורק התשובה תהיה: "ושמעת בקולו". כאשר כבר כתבנו שהשמיעה בקול ה' הוא מורה על ההכנה והשתוקקות לקיים מצות ה': "ככל אשר אנכי מצוך היום "אף שאי אפשר לך לקיימם במעשה אבל: "בכל לבבך ובכל נפשך". שתהיה לך כלות הנפש לקיימם:

(ג) "ושב ה' אלהיך את שבותך "(את הזה הוא מלשון עם ושבותך מלשון תשובה) שכשם שתתעורר לשוב אל ה' לעמת זה ישוב ה' אליך ע"ד (זכריה א ג) שובו אלי וגו' ואשובה אליכם וגו': "ורחמך "שיתן אותך לרחמים בלב הגוים: "ושב וקבצך מכל העמים". אחרי ההרוחה ישוב ויקבצך: "אשר הפיצך". ירמז שאף שתהיה שם בדרך נפוץ מפוזר מאד, לא היה זה במקרה רק "ה' אלהיך שמה". שהיה במכוון מאת ה' שתהיו שמה וגם יורה שאף בשביל מעט מבנ"י בכל מדינה "ה' אלהיך שמה" שהשכין שכינתו ביניהם:

(ד) "אם יהיה נדחך בקצה השמים". יש הדחה שקשה אף מהשלכה והוא כשידחה הדבר עד שאין עוד מקום להרחיק יותר שזה יורה שרצונו להרחיק הדבר בתכלית הריחוק ולכן לא השליכה כי ע"י לא היה נתרחק כריחוק הזה וז"ש אם יהיה נדחך בקצה השמים, שאין עוד מקום להרחיק יותר, עכ"ז "משם יקבצך". ולא שיחזירך ג"כ ע"י הדחה רק "ומשם יקחך". כביכול כמלקט דבר בידו וכמ"ש (ישעיה כז כב) ואתם תלקטו לאחד אחד:

(ה) "והביאך "וגו' ביחזקאל (סי' כ לד לה לו) נאמר שם כי יקבצם ויביאם אל מדבר העמים ויבור מהם הפושעים והמורדים ולא יביאם אל הארץ ומכלל לאו אתה שומע הן שהצדיקים יביאם אל הארץ וכן נאמר בפסוקים האלה שאחרי שאמר שיקבצם דמשמעו אל מקום אחד אז והביאך אל הארץ מפני שבתחלה יקבצם למדבר העמים ואחרי כן "והביאך ה' אלהיך "ירמז שיביא אל הארץ רק הצדיקים שה' להם לאלהים. אבל לא המורדים והפושעים כנ"ל: "והיטבך והרבך מאבותיך "ולא תאמר שע"י הטובה הזאת תוכל לבא לרעה שישובו לחטוא, כאשר היו בקבוץ גלות בבל, לזה יבטיחם:

(ו) "ומל ה' אלהיך את לבבך". שיסיר מהם ערלת הלב ויבטל היצה"ר ולא רק מהאבות מפני שנתדבקו במעשים לא טובים כי אף מזרעם שנולדו בארץ גם מהם יסיר את היצר שיתבטל מציאותו בכלל, והתועלת מבטול היצר תהיה: "לאהבה את ה' אלהיך "וגו' שבהסר רק את המונע תהיה לכם מעצמכם אהבת ה'. ויאמר למה יעשה ה' ככה, הלא אם יסיר היצר לא יהיה להם כ"כ שכר על המצות ומעשים טובים כמשחז"ל על פסוק (קהלת יב א) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח, אבל יעשה זאת: "למען" "חייך". שאם לא כן לא תאריך ימים כי עוד תוסיפו סרה:

(ז) "ונתן ה' אלהיך את כל האלות "וגו'. אחרי שישבו ישראל לבטח אז יבוא עליהם גוג ומגוג להלחם בם כמבואר באורך (יחזקאל לח לט) וה' יעשה בהם משפטים נוראים בגוג ומגוג:

(ח) "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'". כדכתיב (יחזקאל לט כד) אחרי משפט גוג ומגוג וידעו בני ישראל כי אני ה' אלהיך מן היום ההוא והלאה, וכן יאמר בכאן כי אחרי שיתן ה' את האלות על אויביך ישובו בני ישראל בתשובה היותר הגונה מהתשובה שהזכיר לעיל: "ועשית את כל מצותיו "במעשה שאז יהיה המקדש בנוי כדכתיב (שם לז) קודם מלחמת

(ט) "והותירך ה' אלהיך "וגו'. (זכריה יד ב) במלחמת גוג ומגוג כתיב ונלכדה העיר וגו' ויצא חצי העיר בגולה וגו' ויתר העם לא יכרת מן העיר יבשרם כי הנותרים אז יותירם ה' "לטובה כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך "האבות הקדושים עד"ה (ישעיה ד ג) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו:

(י) "כי תשמע בקול ה' אלהיך לשמור מצותיו וחקותיו". שיהיה הזרוז בך לקיים מ"ע כמו השמירה ממצות ל"ת (שבין העובד מאהבה ובין העובד מיראה יזהרו מלעבור על ל"ת יותר מלקיים מ"ע, כי העובד מאהבה יזהר מלעבור על לא תעשה שבזה הוא ממרה פי ה' יותר מלקיים מ"ע שהוא רק לעשות רצונו, והעובד מיראה יזהר מעונש על ל"ת יותר מלקיים מ"ע להשיג תשלום שכר) ולכן לא כתב לשמור ולעשות מצותיו כמו שבא בכל מקום: "כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך". שאז יבואו למדרגה גדולה כזו מפני שהתשובה תהיה אל ה' אלהיך. לא כהתשובה שבראש הפרשה שהיא רק עד ה' אלהיך:

(יא) "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום". ידבר מכללות התורה כי גם כל התורה תכונה מצוה ויחזור לשאמר, שבאחרית הימים יעבדו את ה' על דרך נפלא וגם שלא יחטאו עוד, שלא יתפלאו, האם יעשה ה' את מין האנושי לבריה חדשה, לכן יבאר שאין להתפלאות ע"ז כלל, כי מצד הנפש שהיא חלק אלוה ממעל הלא מטבעה תשתוקק למקור מחצבתה, ואם מצד הגוף הלא כל בעלי חיים מטבעם להמשך אחר הדברים שהם חייהם, ובורחים מהגורמים להם המות, וכ"ש האדם שהוא מבחר היצורים שישתדל לזה, ונהפוך הדבר כי הפלא הגדול הוא למה באמת האדם שונה בזה מכל החי אשר על פני האדמה. שיודע תכליתו ועכ"ז לא יעשהו וגם יעשה הפך תכליתו. ואין לתלות סבת הדבר בזה שהשגת תכליתו הוא דבר קשה הלא כל תכליתו תלוי רק בשלשה דברים, שהם המה האדם בעצמו, והוא "הפה והלב והמעשה "ובהכרח שיש מונע באחד משלשה אלה, והנה אנו רואים שאין המונע הזה לא בפינו ולא במעשינו, לכן המונע הזה הוא ברור בלבבנו, והנה אנחנו מרגישים זאת שיש כח בלבבנו להטותנו להשתוקק לדברים שהם הפך תכליתנו, (וכבר באר בעל חובות הלבבות הדבר באריכות שהכח הזה משתדל לדחותו מדבר המביא אל חיים הרוחניים אף גם מדברים המביאים לחיי הגופים גם זאת מונע ממנו) והכח הזה יכונה בשם ערלת הלב (כי כל דבר שהוא מיותר ועוד יסתיר תחתיו דבר הכרחי יקרא בשם ערלה) וגם הכתוב יכנהו בשם ערלת לב כמ"ש (ירמיה ט כה) וכל בית ישראל ערלי לב. ואחרי שידענו את המונע ובאחרית הימים שיסיר ה' את המונע שהוא ומל ה' אלהיך את לבבך, הלא אז ישאר כח הטבעי לבדו להשתוקק אל התכלית שהוא החיים כטבע כל בעלי חיים, וז"ש לעיל אחרי ומל ה' אלהיך את לבבך יאמר שיעשה ה' ככה בכדי לאהבה את ה' בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך בשביל תשוקת החיים כנ"ל, וכה יתפרשו הכתובים: "כי המצוה הזאת" "אשר אנכי מצוך היום "שהיא כל התורה: "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא", כאשר יבאר בעצמו:

(יב) "לא בשמים היא". הוא באור על מה שאמר לא נפלאת היא:

(יג) "ולא מעבר לים היא". הוא באור על ולא רחוקה היא:

(יד) "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך". הוא עד"ה (תהלים לד יג) מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה ומובן שבאמת ידבר: "ובלבבך "ע"ד סור מרע שהלב מושל באדם, והיא הבוחרת לסור מרע ולבחור בטוב: "לעשותו "כולל כל מעשה הטוב ע"ד ועשה טוב וזה הוא כולל כל דברי התורה, וא"כ יש להתפלא על שלא יקיים האדם התורה ובהכרח שהוא מפני המונע, לכן בהסיר המונע ישאר הדבר כמו שהוא בטבע. ויתכן כי המצוה הזאת יכוון על מצות התשובה שצוה שכשיהיו בגולה ישובו אל ה' שלא יהיה להם התנצלות איך נוכל לשוב אל ה' הלא אין לנו נביא, ואין אנו יודעים הרבה פרטים בעניני המצות כמעשה הקרבנות ובמצות התלוים בארץ ויש פרטים שבלעדם אי אפשר לקיימם, ואין לעשות להלכה למעשה, רק ע"י נביא או ע"י ב"ד הגדול (שהיו בא"י איזה מאות שנים אף אחר החרבן) שיש להם המסורת מדור דור, ע"ז ישיבם, האם צויתיכם שתעשו שמה כל המצות הלא רק צויתיכם שתהיה לכם תשוקה אמתית בלב ונפש לכשתהיה בארץ תקיימו והלא יהיו שם נביאים וחכמים והם יודיעוך פרטי מעשה המצות, ועפ"ז יתפרשו הכתובים כך, כי המצוה הזאת, היא התשובה בגולה, לא נפלאת היא (ע"ד כי יפלא ממך דבר) ולא רחוקה היא ויבאר לא בשמים היא לומר מי יעלה לנו השמימה שהוא נביא ה' ע"ד ומשה עלה אל האלהים, ולא מעבר לים היא יכוון על א"י וירושלים שהוא לבני הגולה מעבר לים רק בפיך ובלבבך שתאמר ושיהיו הדברים האלה מאומתים מתשוקת הלב החפץ "לעשותו "אחרי כשתהיו בארץ, ולזה אין אתה צריך לא לנביא ולא לב"ד הגדול: בפרשה הזאת בא להתיר השאלה העצומה למה בברית הר חורב שהיו בני ישראל אז רק עובדים מיראה כנ"ל, עכ"ז בהברכות שבתו"כ באו שם יעודים נפשיים כמ"ש שם ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם (שפירשנו שיהיו בהם נביאים) והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. וגם בהקללות באו שם עונשים נפשיים כמ"ש וגעלה נפשי אתכם והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם, ובמשנה התורה הזאת שהיו הדור עובדים מאהבה כנ"ל, לא באו בהברכות יעודים נפשיים, ואף שיש גם דברים רוחנים, אבל רק התרוממות האומה בכלל שהוא ג"כ ענין הגוף, וגם בהקללות רק ענינים גשמיים ושפלות האומה ולא זכר מחרבן המקדש והסתלקות הנבואה, ויאמר להם שממה שצוה בכל משנה התורה לעבוד את ה' מאהבה בכל לב ונפש יחויב מזה היעוד הנפשי והצלחת הנפש באופן שישארו קיים באיש כמלאכים ולא כמלאכים שהם עומדין רק במדרגה אחת אלא שילכו מחיל אל חיל ויעלו מעלה מעלה, וגם תהיה להם הצלחת הגוף להיות קיים במין, ואם יעשו בהפך יהיה להם אבדן הנפש מאבדה לאבדה (ולא שיהיו רק לאפס ואין) עד"ש גיהנם כלה והם אינם כלים, וגם לא ישארו קימים אף במין, ומה שלא אמר בהברכות והקללות מענינים הנפשיים הוא מפני שמחוקי הברית להיות עדים מיוחדים בו, והעדים המה השמים והארץ ועל ידם ישלם ה' שכר המקיים שהם הברכות והעונש להעובר שהם הקללות ולכן לא בא בברית הזאת רק דברים שסבתן הם חקות שמים וארץ, (כי אף התרוממות האומה ושפלותה ע"י חקות שמים וארץ כמובן), ולכן לא נזכרו בו ענינים נפשיים, שאין קיומן והפסדן בחקות השמים והארץ:

ולמה תבואנה הברכות והקללות רק ע"י העדים, נאמר כי העדים מוטל עליהם ג' דברים. א) להתרות בהרוצה לעבור. ב) שאם עבר אז עליהם להגיד אל השופט. ג) שהשופט יקיים משפטו ע"י העדים, וכן דין התורה שהעדים צריכים להתרותו ולפרש לו ענשו. וכשיעבור יגידו בב"ד. וכשישפטו הב"ד תהיה יד העדים בהעובר ראשונה, אבל שלשת התועליות לא יושלם רק בעדות בני אדם, אבל לענין כריתת ברית לארך ימים אי אפשר ליחד בני אדם לעדים מפני שהם כלים ונפסדים ובהכרח ליחד לזה איזה דבר שיקוים שלא ימצא אלא הדומם אבל לא יהיה מעדות הזה כל שלשת התועליות הנצרך בעדים. ורק תועלת אחת או שתים היינו או שע"י לא יבואו לעבור על דברי הברית כי בראותם הדבר ההוא העומד לעד יזכרו ויזהרו לקיים, ומענין הזה היה הגל והמצבה שהעמידו להם יעקב ולבן שכשיבואו עד המקום ההוא ישובו לאחריהם כמ"ש אם אנכי לא אעבור וגו', וגם היתה בו התועלת השנית שאם יעבור אחד מהם הגל והמצבה ידעו בזה שחלל הברית אבל לא היתה התועלת השלישית שיבא גם המשפט על ידם, לכן אמר אלהי אבי אברהם וגו' ישפטו בינינו ובעדות השמים והארץ על ברית התורה לא יתכן התועלת שעל ידם יזכרו דברי הברית ולא יעברו מפני שמה שהאדם רואה אותו תמיד לא יעשה בו הרגשה שבראותם יזהרו לקיים ורק התועלת הוא שעל ידי השמים והארץ ישלם ה' שכר למקיימי דברי הברית ולייסר את העוברים כנ"ל:

(טו) "ראה נתתי לפניך היום את החיים". הוא קיום התורה: "ואת הטוב". הוא הגמול: "ואת המות "הוא בטול התורה: "ואת הרע". ענשה:

(טז) "אשר אנכי מצוך היום "וגו', הוא החיים שאמר. ואת הטוב שאמר, והוא "וחיית". פי' שתחיה בעצמך שהוא חיי הנפש שתהיה קיים באיש כמלאכים (כי על חיי הגופים לא יתכן לומר שהוא חי וקים בפרטות באיש שהרי המות כרוך בעקבו, והוא מת בכל רגע ורגע): "ורבית". הוא לשון גידול וצמיחה, שתלך מחיל אל חיל (ולא כמלאכים שהם עומדין רק במדרגה אחת) וגם: "וברכך ה' בארץ". שתחיו גם חיי הגופים בארץ הקדושה, שתוכל לסגל שם מצות ומעשים טובים:

(יז) "ואם יפנה לבבך ולא תשמע "וגו'. זה ואת המות שאמר:

(יח) "הגדתי לכם היום "וגו'. הוא ואת הרע שאמר, שהעונש שיהיה לכם אבדה בעצמכם (ולא אבדת הקנינים) שהיא אבדת הנפש: "כי אבד תאבדון". אבד אחר אבדה (ולא שתהיה כאפס ואין). וגם "לא תאריכון ימים על האדמה "וגו'. שתגלו ממנה במהרה, וא"כ לא יהיו לכם גם חיי הגוף, הרי שבגמול התורה נכלל כל עניני הצלחת הנפש והגוף, ובענשה נכלל כריתת הנפש ויסורי הגוף, אבל:

(יט) "העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ". כשיחדתי אותם לעדים (ויתחייב שהגמול והעונש יהיה על ידם) על "החיים "שהוא קיום התורה "והמות "שהוא בטול התורה: "נתתי לפניך "רק "הברכה "שהוא שכר הגופני: "והקללה". עונש הגופני לפי שהם תלוים בחקות השמים והארץ וכנ"ל: "ובחרת בחיים". כבר באר בעל חו"ה שהאדם תתרגש בו הרגשת הגוף קודם שיתרגשו בו רגשי הנפש, ולכן כאשר הודיעם שאושר הגוף תלוי בקיום התורה, הלא תהיה עבודתן להצלחת הגוף ושלא לשמה, לזה בא ליעצם שבהתרגש בם יחול הגופני לא תהיה כוונתם להנאת הגוף רק שע"י אושר הגופני יתמלא רצון ה' שברא את האדם בגוף גשמי ושם אותו בארץ בכדי שמלבד שנשמתו תהיה קיים באיש גם הגופים יהיה להם קיום במין וז"ש "ובחרת בחיים "בקיום התורה: "למען תחיה אתה וזרעך "וגו' שיהיה לכם קיום גם במין שזה חפץ ה' בבריאתו את האדם וע"ד שפי' (בראשית יח יט) כי ידעתיו וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וכונתם תהיה למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו שע"י קיום התורה יתמלא דבר ה' לקיים הטובות אשר דבר לאברהם וז"ש חז"ל הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור וכנ"ל:

הנה ה' הטביע באדם ימי הזקנה לטובתו, שירגיש שמתקרב אל המות ויחשוב לתקנת נפשו וכי יקרב קצו יפול למשכב למען שקרוביו ומיודעיו יבואו לבקרו, וישתדלו לטובתו, וכשיראה אהבתם יתקרב לבבו גם להם, ואם יש בינו לבינם דבר, יתוקן באלה הימים, וז"ש חז"ל על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, זו מיתה, הכוונה שיש בזה מדרגות, כמעשה איש כן פקודתו, שכל שיקדם אצלו הרגשת מיתתו כן ירבה תקון נפשו, ודתן ואבירם שחלקו על משה היתה מיתתם בתכלית הרע בענין הזה, שבתחלה נתרחקו כל ישראל מעליהם כמ"ש ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם והם העיזו אחרי כן ויצאו נצבים פתח אהליהם הם ונשיהם וטפם, להראות שלרצון הוא להם התרחקותם, ומובן שלא חשבו כלל בענין מיתתם, ועתה יספר לנו הכתוב שהסתלקות מרע"ה היתה בזה באופן היותר נעלה, שידע יום מיתתו, ולא מהרגשת הזקנה שנאמר לא כהתה עינו ולא נס לחה רק על פי ה' ידע שימיו יהיו מאה ועשרים ולא יותר, ונתקרב באהבה עם אנשי דורו, ולא מפני שחלה ובאו לבקרו, רק בהפך שהוא הלך למקום אהליהם להתפרד מהם כהולך לדרך רחוקה, והודיעם ממיתתו, באופן שלא יתבהלו, ונחם אותם שלא יתעצבו כ"כ על מותו, כי מלאו ימיו, ושלא תהיה מניעה לביאתם אל הארץ, כי ה' יעבור לפניהם ויהושע יהיה מנהיגם, איש אשר רוח בו, ויודע להתהלך עם כל איש לפי רוחו, וכה יתפרשו הכתובים: