קטגוריה:דברים ל טו

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ואפשר עוד לפרש ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את ה' אלהיך שבא להודיע שלא יעשה תכלית שמירת המצות בעבור החיים הגופיים. אבל בהפך שיכסוף החיים כדי שבהם ישמור ויקיים המצות כי יבחר בהם מצד עצמם ולא מצד השכר הנמשך מהם כמו שאמרו רז"ל בפרק קמא דעבודת אלילים (ד' י"ט) במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו. ולכן אמר שאחרי שהודיע שהחיים והמות הם לפניו ובבחירתו. העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ שהחיים והמות שנתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים שלא תהיה הבחירה ההיא בלבד למען תחיה אתה וזרעך ויהיו התכלית האחרון בזה. אבל תבחר בחיים לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו כי אלה הם החיים האמתיים ותכלית הנמשך אחריהם. ואין החיים תכלית בעצמו וזה שאמר כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה. רוצה לומר כי זהו תכלי' החיים האורך ימים בישיבה על האדמה אשר נשבע ה' כדי לעשות המעשים המשובחים להדבק באלוה יתברך לא להתענג בתענוגים גופיים. הנה התבארה הפרשה לדעתי והותרו הספקות י"ו י"ז וי"ח:

ויש מי שפירש בפרשה הזאת פירוש אחר והוא כי החיים נאמרים אצלנו פעם על החיים המאושרים אשר לנפש וכמאמר דוד עליו השלום (תהלים כ"ז י"ג) לולי האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים. ופעם יאמרו על חיי העושר כמו שאמר (מלכים ב' ד') ואת ובניך תחיי בנותר. ויאמרו על התאוה כמו שיאמר (קהלת ט) ראה חיים עם האשה אשר אהבת. וידוע כפי האמת השכלי שמהחיים האלה יש מהם שיקראו טוב והם החיים הנפשיים שבהם הטוב והשלמות וההשארות. ומהם חיים שהם רע והם חיים הבהמיים. וכן בענין המות כי יש ממנה שהיא זרה ורעה בעיני האדם והיא המות הגופיית ההכרחיים והיא טובה לנו להפריד בין פחיתות החמר ומשיגיו. לשלמות השכל והפשטו ההשגות. וכמו שכתוב בספר של ר"מ והנה טוב מאד זה מות. ואמר דוד (תלים קיו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. ויש מות קשה ממנה שהיא הרע בהחלט והיא המיתה הנפשיית. והנה לפקוח עינים עורות אצל האונאות האלה אשר הם גדולי הערך. אמר הנה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע. כאלו אמר שנתן לפניהם שני מיני החיים. כלומר החיים המדומיים הגופיים. ולעומתם החיים האנושיים. וקרא הגופיים חיים בהחלט כפי דמיוני בני אדם. והנפשיים קרא טוב בהחלט כפי האמת וכמו שאמר (פ' ואתחנן) לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה שקרא טוב שכרם לעולם הנפשות. וחיים לעולם הגופו' ושני דברים האלו הם כנגד שני חלקי האדם. כי החיים המדומים הם כנגד הגופות. והטוב הוא כנגד נפש המשכלת וגם נתתי לפניך שני מיני רעות לשני חלקים. והם המות והרע. שהמות היה כנגד הגוף. והרע הוא כנגד הנפש ולפי שלא יושלם הלמוד בהודעת התכלית לבד אם לא כשידע גם כן הדרך אשר יביאהו אל התכלית כי מה תועלת שתדע שם העיר אשר שם מגמתך ללכת אם לא תדע איזה דרך יגיעך אליה. וזה ישלם בשני עניינים בידיעת הדרך הישר לבא שמה ובחזרתו מהדרכים המתעים והרעים שלא יטעה בהם כמו מלאכת הרפואה התחלקה אל שמירת הבריאות ואל חזרתה כשתסור. לזה אמר אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך וגו'. שהם הציונים המבוארים שאם יתן לב אליהם לא יטה אשוריו מני הדרך ולא יטעה כלל. כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ובכלל זכר סור מרע ועשה טוב. וגם בזה לא יושלם כי אם כשידע התועלת המגיע מההגעה אל המקום ההוא. והיזק המתחייב אם לא יגיע שמה. כי על כן הסכימו בעלי הדתות להניח שכר על המעשים הנאותים ועונש על המגונים. ולזה אמר וחיית ורבית וברכך ה' אלהיך וגו'. ועל גלוי הרע וההזק הנמשך אם לא יגיע שמה אמר ואם יפנה לבבך ולא תשמע וגו'. ואמר בזה הגדתי לכם היום לפי שחדשות הוא מגיד אשר לא ידע הראשונים. והוא שהם לא שיערו אחר מיתת הגוף מיתה אחרת כלל. ומשה רבינו הפליג לדבר באמרו כי אבד תאבדון רוצה לומר אבוד בעולם הזה והאבדון בעולם הנשמות. וכל זה עדיין לא יועיל אם לא ימצאו אליו הדברים העוורים והסומכים להגיעו אל סוף המעשה כמו שנא' שלא תתכן ההליכה אל המקום הנכסף ולקנות הטוב ההוא ולהנצל מאותו הרע אם לא יזדמן לו ממון להוצאתו ובהמה לרכוב עליה וכיוצא. וזה יוכלל בשני מינים. האחד במציאות היועצים הנאמנים באותו מעשה. והשני השלמת די ספוקו וצרכיו. ועל הראשון אמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ רוצה לומר אל תאמרו שלא נמצא אליכם יועץ כי אני מעיד בכם שמים וארץ שאני יועצכם ושנתתי לכם החיים והמות הברכה והקללה ואתם רשאים ובחיריים עליו למען תחיה. ומעתה לא נשאר לך תרעומת. האמנם אמרו ובחרת בחיים אין הכונה שיבחר בחיים ולא יבחר במות. אבל עניינו שאחרי שיש לפניו שני מיני חיים הגופיים והנפשיים. יבחר מי שירצה מהם אם להמשך אחר הגופיים ותאותם וגם אחרי הנפשיים ושלמותם. וראוי שתבחר באותם החיים שיביאוך להשארו' והנצחיות והוא אמרו למען תחיה אתה וזרעך וגו'. רוצה לומר שתחיה אתה ובניך באותם החיים ולא שתמות בהם. כי הנה החיים הגופיים ענינם המות והרע באמת. ולא תהיה בי"ת ובחרת בחיים סימן לדבר הנבחר כבי"ת (תלים קל"ב) כי בחר ה' בציון (ישעיה ז') בחור בטוב ומאוס ברע. רק הוא סימן הדברים אשר בהן ומהן תהיה הבחירה והברירה כטעם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים. ושני שמושי הבי"ת תמצא בפסוק אחד (ד"ה א' כ"ח) כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי בבני אבי כי רצה להמליך על כל ישראל ומכל בני כי רבים בנים נתן לי ה' ויבחר בשלמה וגו'. ואמנם לענין השני והוא ספוק הצרכים אשר בם יחיו כל הימים אמר לאהבה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה וגו'. רוצה לומר גם לא ימנעו מכם כל הדברים הצריכי' להעמדת חיותכם כי מובטחים תהיו כי בהיותכם על אהבתו וההליכה בדרכיו ולדבקה בו לא יחסר כל לכם כי הוא חייך ואורך ימיך וגו'. הלא הוא זה דעת והמשך אחר בפירוש הפרשה והוא יותר הלציי מאמתיי. ולכן מה שכתבתי אני בה הוא היות' מתישב כפי האמת הפשטי: נשלם סדר נצבים:

ואמנם הספקות הנופלות בדברי הסדר הזה כפי הסברא הפשוטה הלא הם חמשה עשר:

הספק הראשון באמרו וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל. כי הנה קודם לזה כתוב ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם אתם ראיתם וגו'. והמשיך אחריו פרשת אתם נצבים וכל דברי הברית והרי כלם היו לפניו באותו פומבי. ואיך אם כן אמר כאן שהלך משה לדבר אליהם וכתב רש"י ז"ל שהלך אצל כל שבט ושבט. כי כיון שהיו כלם מקובצים יחד לענין הברית היה לו לדבר אליהם שם ולא יצטרך ללכת לכל שבט ושבט לדבר אליהם:

הספק השני באמרו בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא שמפני זקנותו נעדר מעבור אל הארץ. מלבד הגזרה האלהית שנגזרה עליו. וסותר לזה נאמר בשעת מיתתו ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה והוא המורה שמוכן וחזק היה לצאת ולבא אם לא שהאל יתברך מנע ממנו ההעברה אל הארץ:

הספק השלישי באמרו ויכתוב משה את התורה ויתנה אל הכהנים בני לוי כי מה ראתה התורה האלהית לזכור כאן כתיבת התורה כיון שגם אחרי זאת הכתיבה והנתינה באה פרשת הן קרבו ימיך וגו'. והנך שוכב עם אבותיך וגו'. ואחרי זה כלו נאמר ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם וגו'. ובאותו מקום היה ראוי לזכור כתיבת התורה לא בזה קודם השלמתה. והרמב"ן כתב שמה שנזכר שמה הוא ביאור מה שנזכר בכאן. ולא ראיתי צורך בביאורו זה. והרלב"ג כתב שהתורה שזכר כאן שכתב ונתן לכהנים אינה אשר זכר שם שכתב ונתן ללויים כי זאת היו קוראים בה הכהנים והזקנים והאחרת היתה מונחת בארון. אבל זה בלתי מספיק כי כן אמרו חכמים ז"ל בשלהי פרק אלו נאמרין שכתב ספר תורה לכל שבט ושבט:

הספק הרביעי במה שאמר כאן ויתנה אל הכהנים ואחר זה בסוף הסדר אמר ויצו את הלויים נושאי ארון ברית ה' לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו'. מורה כי ללוים נושאי הארון נתנה התורה לעבדה ולשמרה לא לכהנים כמו שזכר כאן כי עם היות כל כהן לוי לא יתהפך שיהיה כל לוי כהן ואם נפקדה ביד הלוים נושאי ארון לא נאמר שנפקדה ביד הכהנים:

הספק החמישי אם היה שמשה נתן והפקיד התורה ביד הכהנים וביד הזקנים כמו שנזכר כאן מהו אמרו תקרא את התורה נגד כל ישראל והיה ראוי שיאמר תקראו את התורה אם לכולם ידבר כמו שאמר ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות וגו' תקרא את התורה וגו' כמו שאמר שהקריאה לא היתה מוטלת לא על הכהנים ולא על הזקנים כי אם על המלך שהוא היה הקורא ולמה אם כן לא הוזכר זה בכתוב שיקרא המלך בהיות המצוה תלויה בו:

הספק הששי למה צוה יתברך שתהיה קריאת התורה מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות. והיה ראוי שתקרא שנה בשנה וגם בכל רגל ורגל בעלות ישראל לבית הבחירה היה ראוי שתקרא התורה בפניהם. ולמה נתיחד אמרו משבע שנים לשבע שנים. ובחג הסכות בלבד. ובאה בקבלתם ז"ל שבשמיני חג העצרת לא קודם לזה בשאר ימי החג:

הספק השביעי במה שאמר הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך ונתן הסבה באמרו למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. והנה התכלית הזה יצדק באנשים ובנשים אבל בטף ובגרים איך יצדק ושמרו למשות את כל דברי התורה הזאת:

הספק השמיני במה שצוה השם יתברך למשה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וגו'. ויורה שהיתה הקריאה כדי לצוות ליהושע ויהיה בפני משה כדי לסמוך עליו ידיו. ומצינו בפעל שלא היה כי אם אחרי שבאו אל אוהל מועד בא הדובר למרע"ה שנאמר ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וגו'. ויורה שזאת היתה תכלית הביאה שמה לא לצוות את יהושע אחרי שלמשה היה הדבור לא אל יהושע. ויקשה עם זה למה עמד עמוד הענן פתח האהל והנה בבא הדבור למשה לא היה עמוד הענן על פתח האהל:

הספק התשיעי בהכפל הדברים שבאו בנבואה הזאת כי הנה אמר והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות. והוסיף לומר שנית אנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא והוא מאמר כפול:

הספק העשירי אם היה שישראל יתודו את חטאתם ויאמרו הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה איך אחרי תשובתם לא רחם השם יתברך עליהם. אבל כפל ענשם וצרתם באמרו אחריו ואנכי הסתר אסתיר פני וגו'. כי במקום שאמר ראשונה קודם זכרון תשובתם והסתרתי פני מהם ואחרי זכרון הוידוים והתשובה אשר יעשה אמר הסתר אסתיר פני שהוא ענש מוכפל ובפירוש הפרשה אזכיר דעות החכמים המפרשים בזה:

הספק האחד עשר באמרו ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ויורה שמשה ויהושע שניהם יכתבו אותו. והוא זר מאד כיון שכל התורה משה כתבה. ואיך יסייע יהושע בכתיבת השירה הזאת אף כי במעשה לא נזכר כן. אבל אמר ויכתוב משה את השירה הזאת וילמדה את בני ישראל מורה שהוא כתבה ולא יהושע. והרמב"ן כתב שהיה משה כותב ויהושע עומד וקורא כי רצה הש"י לעשותו נביא בחייו. והנה הכתוב אומר ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם כולו בלשון יחיד וכן בפעל נאמר ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל. הנה אם כן הכתיבה והלמיד' כלה עשאו משה בלבד. ולמה אם כן שיתף יהושע בכלל הכתיבה:

הספק השנים עשר בשירה הזאת בעצמה. והוא כי מה צורך ראה הש"י בשירה הזאת האם נאמרו בה דברים אשר לא נאמרו כבר בקללות שבפרשת והיה כי תבא. אתה תראה כי כל הדברים אשר כללתם השירה הזאת נזכרו בקללות ההן עם מה שנזכרו בברית הראשון ובחורב ששניהם כאחד. וכל שכן עם מה שהוסיף בפרשת אתם נצבים בדברי הברית ובפרשת והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה וגו'. ובפרשת ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב. ואם שכדי להעיד בהם את השמים ואת הארץ נתוספה השירה הזאת הנה למעלה בפרשת ראה נתתי לפניך היום נאמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך וגו'. ומה היה אם כן הצורך בשירה הזאת ומה הוא הדבר אשר נתחדש ביעודים:

הספק השלשה עשר במה שצוה משה ללויים הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה וגו'. כי אם היה שהש"י צוהו שילמד השירה הזאת לבני ישראל וישימה בפיהם. והיה שזה כבר עשאו משה כמו שאמר ויכתוב משה את השירה הזאת וילמדה את בני ישראל. אם כן מה צורך היה בקבוץ הזקנים והשוטרים לדבר אליהם הדבר ההוא בעצמו ואם היה להתרות בהם פעם אחרת על זה. היה ראוי שיקרא לכל העם לא לזקנים ולא לשוטרים בלבד כל שכן שבסוף הפרשה נאמר וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם. ואם קרא לזקנים ולשוטרים בלבד איך דבר אל כל הקהל. והרמב"ן כתב שצוה להקהיל הזקנים והשוטרים שהם יאספו את כל העם. אבל לא נזכר בכתוב. והרלב"ג כתב שהשירה הנזכרת פה בפרשה היא התורה בכללה לא לבד שירת האזינו ושלזה הקהיל הזקנים ללמדם מצות התורה וחקותיה ומשפטיה. והנה הוא מכחיש פשוטי הכתובים ויושרם וכמו שאבאר בפרש':

הספק הארבעה עשר באמרו כי ידעתי כי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וגו'. וזה יורה שמשה היה עושה זה מעצמו ומדעתו וכיון שהוא ית' צוהו לכתוב את השירה וללמדה את בני ישראל למה לא אמר הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את כל אשר י"י דבר אלי. ויהיה מיחס השירה ההיא לאומרה שהוא הש"י שסדרה ואמרה ונתנה אליו. ולא שהיה מיחס הדבר לעצמו:

פרשנות מודרנית: