מלבי"ם על דברים לא טז

(טז) "הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר" וגו':

הפשט

(טז)" ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבותיך." כי בעודו חי היה בכחו שכל עת שחטאו ישראל עמד משה בפרץ להעניש החוטאים ויתר העם להחזיר בתשובה כמו שהיה בחטא העגל, ויאמר עברו משער לשער והרגו איש וגו', וגם בעון פעור ענש את החוטאים, אבל אחר שימות לא יהיה מי שיוכל לעשות כן (וממשה עד אליהו לא נמצא כהכח הזה שאליהו הרג ג"כ את נביאי הבעל והחזיר כל העם בתשובה עד שאמרו ה' הוא האלהים, ויתכן שרמז לו שאחר הסתלקותו יהיה שוה עם האבות שאברהם לא עצר כח להחזיר את לוט בתשובה וכן יצחק את עשו) וז"ש הנך שוכב עם אבותיך וממלא מקומך לא יהיה בו הכח הזה ולכן וקם העם הזה כשתהיה להם תקומה בארץ כמ"ש להלן ואכל ושבע ודשן ואח"כ וזנה אחרי אלהי נכר הארץ שיהיה לבם נוטה לע"ג: אשר הוא בא שמה בקרבו. הוא נתינת טעם שבשביל שלא יקיימו דבר ה' להוריש את הגוים רק יבואו בקרבם ולכן ילמדו מעשיהם: ועזבני. שיחדלו מעבודתי בשב ואל תעשה ואח"כ: והפר את בריתי. שיעברו בקום ועשה:

הערות

(טז) "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבותיך וקם העם הזה" וגו'. הנה הסרים ממצות ה' הם שני מינים. א) היודע שהוא עברה וסר מתאות לבו שהיצר מסיתו לחטוא, אבל הוא יודע בנפשו כי חטא על הנפש, והאיש הזה כשרואה איזה עונש שהענישו ה' תכף נותן אל לבו לשוב, אבל יש שלוקח את השכל לסיוע לו ומתחיל לעשות פרושים אחרים בתורה, כמו שנמצאו כת מינים באומתנו בדור הזה האומרים שעיקר כוונת התורה זוך הלב והמצפון והאמונה, ואין נ"מ כלל אם יעשה המ"ע בפועל, למשל התפילין והשבת להעיד על מציאות ה' ויכלתו, ודי אם מאמין כן בלב שלם אז א"צ למעשה בפועל, וחוטאים כאלה אין להם תקנה כלל כי גם כשהשם מענישם אין שמים על לבם לשוב כלל, אחר שלפ"ד הם צדיקים גמורים: והנה החוטא ממין הראשון אם הגיע בחטאיו עד שיעבוד ע"ז בהכרח כי עזב ה' והפר בריתו תחלה ואח"כ עובד ע"ז, אבל החוטא ממין השני יוכל לעבוד גם ע"ז ומ"מ ידמה כי צדיק הוא בעיני ה', כי לדעתו אין נ"מ במעשה כלל אם יעבוד ע"ז במעשיו שהעיקר הוא אצלו המחשבה, וז"ש הנך שוכב עם אבותיך וקם כת כזה אשר יזנה תחלה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו, שיעבוד ע"ז מצד שהוא בא בקרב הארץ ולא ישנה במעשה ממנהג הארץ כי אין נ"מ אצלו במעשה, ואח"כ ילך מדחי אל דחי עד שיעבירנו לגמרי ויפר את בריתו זה יהיה אצלו סוף המרי שלו (על דרך הפלפול):

ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם וגו'. בסנהדרין (דף צ' ע"ב) שאלו רומיים את ריב"ח מנין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות, א"ל תרווייהו מן המקרא הזה, הנך שוכב עם אבותיך וקם, וקם העם הזה וזנה, וא"ל דלמא וקם העם הזה וזנה, א"ל נקוט מיהא פלגא בידייכו שהקב"ה יודע מה שעתיד להיות, וזו תימא דשאלו לו שתים ועדיין לא השיב רק על אחת מהם. ונראה עפמ"ש בסנהדרין שם, מנין לתה"מ מן התורה שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים פירש"י הלא לא נכנס לארץ ולא לקח תרומה כי לא נתחייבו בתרומות ובמעשרות עד שנכנסו לארץ מכאן לתה"מ מן התורה ועתידים לתת לו תרומה לעתיד, ומזה נבין השאלה, שהרומיים ידעו שיש ללמוד מכאן תחה"מ אך זה דוקא אחר שידעינן שהקב"ה יודע עתידות, וא"כ בודאי ידע שאהרן לא יכנס לארץ, וע"כ מ"ש שיתנו תרומה לאהרן היינו לעתיד. אבל שאלו על שניהם כאחד דמנין שהקב"ה יודע עתידות וי"ל דאינו יודע עתידות וא"כ לא מוכח ג"כ תחה"מ מפסוק זה דהא פסוק זה של ונתתם תרומת ה' לאהרן נאמר קודם חטא מי מריבה, ואז היה עדיין אהרן מוכן שיכנס לארץ, ועז"א שיתנו לו תרומה ועפ"ז לא הוצרך להוכיח להם רק שהקב"ה יודע עתידות וממילא נפשטה גם השאלה של תחה"מ דהא ידע שסופו שלא יכנס לארץ ע"י חטא מי מריבה, וע"כ קאי הפסוק על לעתיד: