משל ונמשל

רוח בלשון המקרא היא משל למחשבות, ומים הם משל לאויבים (ישעיהו כח ב): "הנה חזק ואמץ לד', כזרם ברד שער קטב, כזרם מים כבירים שטפים הניח לארץ ביד"; (תהלים קכד ה): "אזי עבר על נפשנו המים הזידונים , ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם"); אם כך, אולי מחבא רוח מסמל את תפקידו של המלך להגן על האזרחים מפני מחשבות ותכניות זדוניות של האויבים (תכנון אסטרטגי), וסתר זרם מסמל את תפקידם של השרים להגן מפני אויבים התוקפים אותנו בפועל (בטחון שוטף). לפי זה, פלגי מים בציון מסמלים את תפקידם של השרים לספק צרכים חומריים באופן מיידי (רווחה), וצל סלע כבד מסמל את תפקידו של המלך לספק אוירה שבה אפשר לחשוב ולתכנן לעתיד (כלכלה, חינוך).

פירושים נוספים

נבואה או תפקיד

1. פירשנו שהפסוק מלמדנו מה תפקידו של השלטון האידיאלי - לעשות צדק ומשפט, להגן מפגעים חומריים ולספק צרכים חומריים (ודומה לזה פירשו ב'דעת מקרא') .

2. אך רוב המפרשים פירשו שהפסוק הוא נבואה על תקופה עתידית, תקופת חזקיהו מלך יהודה או תקופה מאוחרת יותר, שבה השלטון יהיה מתוקן וימלא את כל התפקידים המתוארים בפסוקים. אולם, לכל הדעות מדובר בנבואה חיובית, ולכן ניתן ללמוד ממנה מהו תפקידו של שלטון אידיאלי גם בימינו, וכפי שהסברנו למעלה.

מחבא רוח, סתר זרם, פלגי מים בציון, צל סלע כבד בארץ עייפה

1. פירשנו שהפסוק מדבר על שני "יסודות" - אויר ומים, ומתאר שני תפקידים של השלטון לגבי כל אחד מהם - הגנה מעוצמה חזקה מדי של היסוד, והספקת היסוד בעוצמה הראויה.

2. ומלבי"ם פירש שהפסוק מדבר על ארבעה "יסודות" שהמלך מגן על עמו מפניהם - אויר (רוח), מים (זרם), אש (ציון = ציה), עפר (ארץ עייפה).

• אך לא זכיתי להבין מה הנמשל ומה המשמעות המעשית של הגנה מפני כל אחד מארבעת היסודות.

• אולי אפשר לפרש לפי בעל התניא בשם הרב חיים ויטאל: " "כעס וגאוה מיסוד האש , שנגבה למעלה. ותאות התענוגים מיסוד המים , כי המים מצמיחים כל מיני תענוג. והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים, מיסוד הרוח . ועצלות ועצבות, מיסוד העפר" " ( תניא א א ) - אם כך, כל אחד מהיסודות מסמל מידה רעה, והשליט צריך להיות נקי מכל המידות הרעות הללו. בהמשך, כשהוא מתאר את הדרך לתשובה (שכוללת גם את תיקון המידות), הוא משתמש בביטוי דומה: " "עד שיעשה תשובה גדולה כל כך שזדונות נעשה לו כזכויות ממש, שהיא תשובה מאהבה מעומקא דלבא באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה לדבקה בו יתברך, וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וציה, להיות כי עד הנה היתה נפשו בארץ ציה וצלמות, היא הסטרא אחרא, ורחוקה מאור פני ה' בתכלית" ": כשהאדם רחוק מה', נשמתו כביכול נמצאת בארץ עייפה , במדבר; וכשהוא מתקן את מידותיו, הוא כביכול מגן על נשמתו מפגעי המדבר, ומאפשר לה לשרוד במדבר עד שתגיע לארץ הכרמל.