קטגוריה:במדבר ה יב

לה. איש איש כי תשטה אשתו וכו', לפי הפשט מדבר על הספק שידמה לבעל שאשתו מעלה בו מעל וששכב איש אותה שכבת זרע. הגם שנעלם מעיניו על ידי שנסתרה נדמה לו שהיא נטמאה, הגם שעד אין בה נדמה לו כן על ידי שעבר עליו כבר רוח קנאה וקנא אותה על ידי כן נדמה לו והיא נטמאה. ובככל זאת יוכל להיות שהגם שעבר עליו רוח קנאה בכל זאת לא נטמאה. ובזה מלמדנו שאסורה עליו עד שתשתה מים המרים. זה הוא התכת הכתוב לפי דרך המפרשים כפי הפשט. וכן מבואר בספרי (לקמן נשא מה ) שהכל מדבר על צד הספק.

ותפס הלשון כי תשטה אשתו, שפעל שטה נרדף עם נטה, רק שמציין הנטיה מדרך המוסר כמו עשה סטים שנאתי, שזה גרם להקנאה ולהחשד. וזהו שאמר בספרי ספק נבעלה וכו' לא שמענו מה יעשה לה. אולם באשר הלשון ארוך ובלתי מסודר כראוי, היה לחז"ל בזה עוד פירוש בדרך הדרוש.

שלפי דרך הדרוש הפי' כן הוא, אם שכב איש אותה שכבת זרע ונעלם הדבר מעיני אישה כי נסתרה ושם נטמאה ועד אין בה, רצונו לומר שלא נמצא שני עדים רק ע"א המעיד על הטומאה ושלא נתפסה באונס רק שנטמאה ברצון, וכבר עבר עליו רוח קנאה וקנא אותה, או הגם שאין על הטומאה שני עדים גמורים שהתרו בה, בכ“ז והיא נטמאה ואסורה לבעלה.

ואמר עוד או עבר עליו רוח קנאה וכו' רצונו לומר ואם עבר עליו רוח קשה וכו' והיא לא נטמאה רצונו לומר ושאין עד מעיד על הטומאה אז תשתה מים המרים. ויתבאר עוד ( נשא מא) כי חז“ל פירשו הכתובים האלה בשני פנים, ובזה נכון גי' הגר"א שגריס אבל יש ב' עדים ולא התרו בה, נבעלה בפני ע“א. כי גם צד זה שמענו מהכתובים האלה שבזה היא נטמאה ואסורה לבעלה. ואם ספק נבעלה ספק לא נבעלה שעל זה אמר או עבר עליו רוח שאה והיא לא נטמאה אז שותה מים המרים לבדקה.

לו. איש איש כי תשטה אשתו בכאן תפס הלשון בהאיש, ובסוף הפרשה תפס הלשון בהאשה אשר תשטה אשה תחת אישה, וחז“ל למדו בסוטה (דף כ"ד ע“ב ודף כ“ז) ממה שאמר אשר תשטה אשה תחת אישה לאקושי איש לאשה ואשה לאיש. למדין שאם אחד מהם סומא או חגר או אלם לא היתה שותה. וכאן למד לה מפה, ונראה ששניהם למוד אחד שממה שתפס בכאן את האיש לעקר ושם תפס את האשה לעקר, בא ללמד ששיהם שוים ונלמדין זה מזה.

[לו] כי תשטה אשתו שם אשתו בדרר הדיוק הוא אשה הראויה לו. אולם הרמב“ם (פ"ב מה' סוטה ה"ח) כתב שאם אשתו אסורה לו מחייבי לאוין אינה שותה משום דאין האיש מנוקה מעון. וכ"כ בפי' המשניות ר“פ ארוסה. והרמב“ן בפי' כתב על הא דונקה האיש מעון שיש מפרשים שאם בעל הבעל בעילה אסורה מימיו אין המים בודקין את אשתו. ויש מפרשים שרק אם בא עליה משקנא לה ונסתרה. וכן רש“י ז“ל בכל מקום שמובא ברייתא זו שבזמן שאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו, פי' שלא בא עליה משנאסרה עליו (כמה שאמר בסוטה דף כ“ח ודף מ"ו שבועות ה' יבמות נ"ח קדושין כ“ז) וכמה שאמר המ“ל (פ“ב דסוטה ה“ח). וע"כ לשטתו במה שאמר בריש פ' ארוסה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה וכו' לא שותות פירוש משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר, שהוא בשטת הספרי.

ונראה דיש פלוגתא בזה דסתם ספרי ר' שמעון, ור“ש לא יוכל לסבור זה שאם בעל ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין, דהא אמר בסוטה (דף כ"ב) ר"ש אומר אין זכות תולה במים המרים וכו' ואתה מוציא שם רע על הטהורות ששתו, ואם איתא דכל שבעל ביאה אסורה מימיו אין המים בודקים אותה, עדיין אתה מוציא שם רע, שיאמרו שטמאות הן אלא שבעליהן בעלו בעילת איסור, וכמה שאמר המ"ל שם. ובהכרח סבירא ליה שרק אם בא עליה אחר שנסתרה, וזה לא שכיח. וכמה שאמר כה"ג בסוטה (דף ו') לר"ש.

והרמב“ם סמך על הסוגיא דפרק עגלה ערופה (דף ס“ז) שמשם מבואר שבכל עון ואפילו עון דבניו ובנותיו אין המים בודקין .

ומה שאמר וכדברי עקביא וכו' כ“ה בעדיות (פ"ה מ"ו) דבני ישראל אמור בפרשה כמו שפרש"י ברכות (דף י"ט). וחכ"א משקין, משום דואמרת רבויא הוא כמה שאמר בסוטה (דף כ"ו), ובארתיו בפי' הספרא (מצורע קיט) ועיין במ“ל (פ“ב דסוטה ה“ז) שהאריך בזה ולא עיין שמבואר בספרי דפלוגתיהו בין בגיורת בין באשת גר, ואכמ"ל בזה

לז. ומעלה בו מעל , כבר בארתי ( ויקרא שמו) ההבדל בין מעילה ובין בגידה, שמעילה מורה השיקור הגלוי והוא יותר מן בגד. ובכ"ז כולל השיקור בכל דבר כמו שמביא מכמה מקומות וכמו שבארתי זה למעלה ( נשא טו), שאמר גם כן כלשון דפה. וכולל גם השיקור בדבר ממון כמה שאמר גבי שבועת העדות ושבועת הפקדון לשון מעל על עניני ממון. ולכן פירש שהמעל דפה הוא בעניני אישות כמה שאמר ושכב איש אותה והוי"ו הוא וי"ו הבאור. אבל אם מעלה בו בעניני ממון ובדומא אינו יכול להשקותה.