מ"ג במדבר ה יג
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ושכב איש אתה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה והוא לא נתפשה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֮ שִׁכְבַת־זֶ֒רַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְיִשְׁכּוֹב גְּבַר יָתַהּ שִׁכְבַת זַרְעָא וִיהֵי מְכוּסַּא מֵעֵינֵי בַעְלַהּ וּמִטַּמְרָא וְהִיא מְסָאֲבָא וְסָהִיד לֵית בַּהּ וְהִיא לָא אִתְאֲחַדַת׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וִישַׁמֵשׁ גְבַר חוֹרָן עִמָהּ תַּשְׁמִישׁ דְעָרִיס וִיהֵי מְכַסֵי מֵעֵינֵי בַּעֲלָהּ וּמִטַמְרָא וְהִיא מְסָאֲבָא וְסַהֲדוּ בְּרִיר לֵית דְמַסְהִיד בָּהּ וְהִיא לָא אִתְחָדָת: |
רש"י
"אתה שכבת זרע" - (יבמות צה) שכיבתה פוסלת אותה ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה כמעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו
"ונעלם מעיני אישה" - (סוטה כז) פרט לסומא הא אם היה רואה ומעמעם (ס"א ומעלים) אין המים בודקין אותה
"ונסתרה" - שיעור שתראה לטומאת ביאה
"ועד אין בה" - הא אם יש בה אפי' עד אחד שאמר נטמאת לא היתה שותה
"ועד אין בה" - בטומאה אבל יש עדים לסתירה
"נתפשה" - נאנסה כמו (דברים כב) ותפשה ושכב עמה
מפרשי רש"י
[יד] כמעשה דשתי אחיות. טעות סופר הוא, ותלמיד טועה שלא ידע להבין מאי 'ואין שכיבת אחותה אוסרתה' הגיה זה. וצריך להיות כך; 'ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה'. שלא תאמר כמו שאם זנתה אשתו פסולה, הכי נמי אם שכב הוא אצל אחותה פסול על אשתו. ובמסכת יבמות (דף צה.) בעי למילף זה מקל וחומר, דכיון שנאסרה אשתו עליו כשזינתה, יהא הוא גם כן אסור על אשתו אם בא על אחותה, וילפינן מהאי קרא "ושכב איש אותה" שכיבתה פוסלת אותה, ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה. והכי איתא בפרק האשה רבה (שם); ומה במקום שבא על איסור קל, שהאוסר אינו אוסרה כל ימיו, שהרי האיש כשקידש אשתו אינו אוסרה כל ימיו, שאם נתן לה גטה - חזרה להיתירה, אפילו הכי אם בא על איסור זה נאסר האוסר, שאם זנתה נאסר הבעל (רש"י פסוק לא), שהוא אוסרה, מקום שבא על איסור חמור, שהאוסר אוסרה כל ימיו, שהרי כשמקדש האשה אוסר אותו על אחותה, אפילו נתן גט לאשתו אסור באחותה (יבמות דף ח:), אינו דין שיהא האוסר, דהיינו אשתו שאוסרת אחותו עליו, אסורה בנאסר, שהוא אישה, אם בא על אחותה, תלמוד לומר "ושכב איש אותה", ולא שכיבת אחותה אוסרתה:
[טו] פרט לסומא. דאם לא כן, "מעיני" למה לי:
[טז] הא אם היה רואה וכו'. מן "ונעלם" ילפינן, דלמה הוצרך למכתב "ונעלם", אלא לאפוקי שאם היה רואה ומעמעם. ומפני שדיוק ראשון מן "עיני" בלחוד הוא דילפינן, פירש אותו תחלה, אבל 'אם היה רואה ומעמעם' מן "ונעלם מעיני אישה" ילפינן - הא אם היה רואה אישה ומעמעם, לכך פירש זה אחריו:
[יז] שיעור שתראה לטומאת ביאה. דאם לא כן "ונסתרה" למה לי, דאם בא לומר שעשתה מעשה זה בסתר ולא נודע אם נטמאה אם לאו, [זה אינו], דהא כבר כתיב "ונעלם מעיני אישה", אם כן בסתר עשתה עד שלא ידענו אם עשתה אם לאו, אלא 'שיעור שתראה וכו:
[יח] אם יש בה אפילו עד אחד לא היתה שותה. קשה, דמצינו לפי זה ד"עד" הוא עד אחד, דאם לא כן, היאך יוכל לדקדק 'הא אם יש בה אפילו עד אחד לא היתה שותה', אדרבא, נימא "ועד אין בה" שנים, הא אם יש בה שני עדים לא היתה שותה, וממילא אם יש בה עד אחד - שותה. ובגמרא פרק קמא דסוטה (סוף ב.) קאמר התם "ועד אין בה" בשנים הכתוב מדבר, אתה אומר בב' עדים, או אינו אלא עד אחד, תלמוד לומר (דברים י"ט, ט"ו) "לא יקום עד אחד", ממשמע שנאמר "לא יקום [עד]" איני יודע שהוא אחד, ומה תלמוד לומר "אחד", זה בנין אב (הרי) כל מקום שנאמר "עד" הרי כאן שנים, עד כאן. ואם כן בשנים מדבר הכתוב, ופירוש הכתוב שני עדים אין בה, אלא עד אחד, והיא לא נתפסה - אסורה:
ורש"י (מ) עצמו פירש בפרשת שופטים אצל "לא יקום" (שם) 'זה בנין אב כל מקום שנאמר "עד" בשנים דיבר הכתוב' (קושיות הרא"ם). מיהא זה אין קשיא, דודאי כאן כאילו כתב אצלו 'אחד', דאי איירי בשנים - פשיטא שאם שני עדים יש כאן שאינה שותה, ששני עדים מעידים שנטמאה. ואם בא לומר שנים אין כאן אבל אחד יש כאן - אפילו הכי שותה, זה פשיטא, דבלאו קרא בודאי עד אחד לאו כלום הוא, לכך הוי כאילו כתב בפירוש 'ועד אחד אין בה'. אבל קושיא הראשונה קשה:
וצריך לומר, דרש"י מפרש פשוטו של מקרא, [ד]בודאי לענין השקאה איירי, ולכך מפרשינן "ועד אין בה" אפילו עד אחד אין בה, אבל אם יש בה עד אחד לא היתה שותה. אף על גב דכל מקום שנאמר "עד" הרי הוא שנים, הכי הוי כאילו כתיב בפירוש 'ועד אחד', כלדעיל. אבל רז"ל דרשו מדכתיב "והיא לא נתפשה", דלמה צריך למכתב "והיא לא נתפשה", אלא קרא איירי לאסור אותה, שלא נתפשה, ואם כן קרא יש לפרש "ועד אין בה" שנים, אבל אם לא נתפשה אסורה, שהרי יש לומר "ועד" שנים אין בה, אבל אחד יש בה, והיא לא נתפשה אסורה, כדאיתא התם בפרק קמא דסוטה (דף ב:). וזהו דרך רש"י לפרש פשוטו של מקרא. ואין דברי רש"י סותרים דברי הגמרא, ולא דברי עצמו:
[יט] אבל יש עדים לסתירה וכו'. דאם לא כן, "בה" למה לי, והוי ליה למכתב 'ואין עד', אלא לדיוקא אתא. והקשה הרא"ם, דלא הוי לא כרבי יהושע ולא כרבי אליעזר, דאי כרבי אליעזר, האי "בה" אתא למעוטי קנוי ולא סתירה, דקנוי בעי ב' עדים. ואי כרבי יהושע, האי "בה" אתא למעוטי קנוי וסתירה, דבשניהם בעי שני עדים, ולא בסתירה בלחוד. ואין זה קשיא, דהכל מודים דהאי "בה" איכא לאוקמה 'בה ולא בסתירה', משום דבסתירה גם כן הוא מענין טומאה, ובודאי דכותיה ממעט, ויש למעט יותר סתירה דהוי דכותיה, דעל ידי הסתירה הוא הטומאה. ורבי אליעזר גופיה אי לאו דסתירה איתקיש לטומאה היה ממעט סתירה. ומפני דאליבא דכולי עלמא מסתברא 'בה ולא בסתירה', מפרש רש"י פשוטו של מקרא 'בה ולא בסתירה', ולא חייש לדרבי אליעזר, דשמותי הוא, ורבי יהושע ורבי יוסי הכל סבירא להו ד"בה" אתי למעוטי סתירה. ומה שהוסיף רבי יהושע למדרש גם כן קנוי ממעוט ד"בה", אין זה קשיא, בודאי כל מידי ממועט מן "בה", דהא כתיב "בה", ומשמע טומאה בלבד, ולא מידי אחריתי, אבל רש"י לא בא ללמוד כל הדינין, רק לפרש פשוטו, שכתוב "בה" - למה הוצרך למכתב, ופירש דאתא למעט סתירה, ולכך הוצרך לכתוב. ואם אתה רוצה ללמוד דין קנוי - יש לך ללמוד, דהא "בה" כתיב, דמשמע ולא מידי אחריתי:
ועוד יש לומר, דודאי עיקר הכתוב לא בא למעט רק סתירה, וכיון דסתירה ממועט, מהיכי תיתי לן לומר דקנוי סגי בעד אחד, דבכל התורה צריך ב' עדים (דברים י"ט, ט"ו). בשלמא לרבי אליעזר דטומאה וסתירה הכל בעד אחד, הוה אמינא דקנוי נמי בעד אחד, לכך בעי קרא לקנוי. אבל לרבי יהושע ליכא למילף [קנוי] מטומאה דסגי בעד אחד, אדרבא, סתירה יוכיח דבעי שני עדים, ואם כן בקנוי למה אין צריך ב' עדים כמו בכל התורה כולה, ולכך כיון דקרא ממעט סתירה - ממעט נמי (טומאה) [קנוי]. והא דבגמרא (סוטה דף ב:) מפרש טעמא דרבי יהושע דממעט קנוי וסתירה מן "בה", הכי קאמר, כיון דסתירה ממעט לך הכתוב, יש לאוקמי מהשתא קרא "בה" ולא בקנוי גם כן, כיון דאין סברא לומר דסגי בעד אחד גבי קנוי, ואם כן נוקי קרא למעט קנוי וסתירה. ומפני שעיקר הכתוב בא למעט סתירה כדלעיל, ולא קנוי, רק מפני שסתירה ממועט מיניה יש גם כן למעוטי קנוי, נקט רש"י סתירה, שזהו עיקר המעוט:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אֹתָהּ – שְׁכִיבָתָהּ פּוֹסֶלֶת אוֹתָהּ, וְאֵין שְׁכִיבַת אֲחוֹתָהּ פּוֹסֶלֶת אוֹתָהּ (ספרי שם; יבמות צ"ה ע"א) [כַּמַּעֲשֶׂה בִּשְׁתֵּי אֲחָיוֹת שֶׁהָיוּ דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ (תנחומא ו)].
וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ – פְּרָט לְסוּמָא. הָא אִם הָיָה רוֹאֶה וּמְעַמְעֵם, אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ (ספרי שם; סוטה כ"ז ע"א).
וְנִסְתְּרָה – שִׁעוּר שֶׁתֵּרָאֶה לְטֻמְאַת בִּיאָה (ספרי שם; סוטה דף ד' ע"א).
וְעֵד אֵין בָּהּ – הָא אִם יֵשׁ בָּהּ אֲפִלּוּ עֵד אֶחָד שֶׁאָמַר נִטְמֵאת, לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה (סוטה ל"א ע"א).
וְעֵד אֵין בָּהּ – בַּטֻּמְאָה; אֲבָל יֵשׁ עֵדִים לַסְּתִירָה (שם ע"ב; ראו ספרי שם).
נִתְפָּשָׂה – נֶאֶנְסָה (שם), כְּמוֹ: "וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ" (דברים כב,כח).
רשב"ם
והיא לא נתפשה: לא נאנסה שאם הסתירוה באונס פטורה:
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" ונעלם מעיני אישה" אף על פי שקדמו כל אלה יקרה שיהיה הדבר נעלם מעיני אישה כאילו תכהינה עיניו מראות שאם היה יודע ושותק לא היו המים בודקין את האשה כלל כמו שביארו ז"ל:
"ונסתרה" אחר כל אלה ונודע זה לאישה:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
לט. אותה ולא את אחותה. שהיה בדין אם כשבא איסור הקל על איסור הקלה אסר את אוסרו, כשבא איסור חמור על איסור חמורה אינו דין שהוא אוסר את אוסרו. תלמוד לומר אותה ולא את אחותה. אבא חנן אומר משום ר' אליעזר אותה ולא את חמותו אותה ולא את הערוה. שהיה בדין ומה אם במקום שאין האוסר אוסר כל ימיו כשבא איסור הקל על איסור הקלה אסר את אוסריו, מקום שהאוסר אוסר כל ימיו כשבא איסור חמור על איסור חמורה אינו דין שיהיה אוסר את אוסריו. תלמוד לומר אותה ולא את חמותו אותה ולא את הערוה.
מ. ונעלם מעיני אישה להוציא את הסומא.
ונעלם מעיני אישה ולא שיהא בעל רואה ומעמעם הא אם ידע בה בעלה אינו רשאי להערים עליה ולהשקותה
מא. ונסתרה והיא נטמאה אין עדים לטומאה אבל יש עדים לסתירה. או אין עדים לא לטומאה ולא לסתירה, אם אמרת כן אף היא מותרת לבעלה, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון ונסתרה אין עדים לטומאה אבל יש עדים לסתירה.
ונסתרה לא שמענו שיעור סתירה תלמוד לומר ונסתרה והיא נטמאה סתירה כדי טומאה. כדי להקיף דקל דברי ר' ישמעאל. ר' אליעזר אומר כדי מזיגת הכוס. ר' יהושע אומר כדי לשתותו. בן עזאי אומר כדי לצלות ביצה. ר' עקיבא אומר כדי לגמותה. רבי יהודה בן בתירא אומר כדי לגמות ג' ביצים זו אחר זו. ועד אין בה בשני עדים הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא בעד אחד, תלמוד לומר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת שאין תלמוד לומר אחד, אלא זה בנה אב, כל מקום שנאמר עד הרי בכלל שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד
מב. והיא לא נתפשה להוציא את האנוסה. או בין בישראל בין בכהונה, אמרת אם המטמא טומאה קלה עשה בה אונס כרצון, סוטה חמורה דין הוא שיעשה אונס כרצון בכהונה
מלבי"ם - התורה והמצוה
לח. ושכב איש, התבאר אצלי ( ויקרא י) שכל מקום שנאמר איש מוציא את הקטן שזה ההבדל בין שם איש לשם אדם. והרמב"ם (פ"א מה' סוטה ה"ו) פי' שממעט קטן פחות מבן ט'. ומדברי התוס' סוטה (דף כ"ו ע“ב ד"ה אבל) מבואר שמפ' שממעט גם יותר מבן ט' לענין שאינו שותה. ודברי הרמב"ם נראים יותר שהגם שבכל מקום שכתוב איש ומוציא את הקטן, הוא פחות מן י"ג שנים, לענין עריות אינו ממעט רק בן ט' שנים ויום א', כמו שתראה בספרא (מצורע קסה מצורע קעח קדושים נא קדושים קה קדושים קז קדושים קט קדושים קי קדושים קיג קדושים קטז קדושים קיז קדושים קיט קדושים קכא). כי לגבי בעילה כל שהוא בן ט' שנים מקרי איש.
וליישב דעת התוספות יש לומר משום דפה כתיב שכבת זרע ופחות מבן י"ג אינו מזריע ומוליד, כמה שאמר בסנהדרין (דף נ"ז). ומטעם זה תראה שבספרא (מצורע קעח וקדושים נא) שממעט קטן מאיש מצריך ריבוי על יותר מבן ט' שנה ויום א', ובכל יתר המקומות אמרינן שלגבי שכיבה אינו ממעט מן איש רק פחות מבן ט' וא"צ ריבוי על יותר מבן תשע. כי באלה המקומות כתיב ואם שכב ישכב איש אותה שכבת זרע. שלענין זה אינו איש עד שהוא בן י"ג. והוא הדין פה שכתב ושכב איש אותה שכבת זרע, יש מקום לדברי התוס' שממעט גם יותר מבן ט', שלענין שכיבה של שכבת זרע אינו איש ופה אין רבוי לרבות יותר מבן תשע.
לט. ושכב איש אותה כבר בארתי בפירוש התורה והמצוה ( מצורע קסו) שיש הבדל בין שכב עמה ובין שכב אותה. ששכב עמה כולל אף שכיכה שלא כדרכה ושכב אותה פורט רק שכיבה כדרכה. כי מלת את מורה על הפעול. וכיון שפה מדבר גם אם שכב שמה שלא כדרכה [כמו שריבה לה לקמן ( נשא סב) מן וכי נטמאת], היה לו לומר ושכב עמה. על כן בארו חז"ל שבא מלת אותה על צד המעוט, למעט זולתה והוא אם שכב את אחותה, או לאבא חנן אם שכב את חמותו או את הערוה, כגון שבא על בת אשתו או בת בנה ובתה. אע"ג שהם בשרפה וגם שהאוסר אוסרו כל ימיו בכ"ז אין אשתו אסורה עליו בעבור זה, וזה מובא ביבמות (דף צה) ועיי"ש
מ. ונעלם מעיני אישה , ההעלמה הוא הפך הידיעה שאינו יודע בדבר, לאפוקי אם ידע בה בעלה. וכבר בארתי בהתו"ה ( ויקרא רמג) שכל מקום שסמך ההעלמה אל העינים, מציין שהיה לו עינים לראות את הדבר לאפוקי הסומא שאינו יכול לראות. וזהו שאמר להוציא את הסומא ומובא בסוטה (דף כ"ז).
מא. ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה מה שאמר ועד אין בה, מפרש בספרי שרצונו לומר שני עדים, שממה שאמר לא יקום עד אחד, מבואר שסתם עד הוא שנים. ומפ' בגמרא סוטה (דף ב' ודף ל“א) שרצונו לומר אם אין שם עדים על הטומאה רק עד אחר והיא לא נתפשה, אסורה. וזה כמה שאמר ( נשא לה) שמפ' שאיש שקנא את אשתו והיא נטמאה הוא מאמר מיוחד, שאם נסתרה והיא נטמאה ע"י ראית ע"א שמעיד על הטומאה. שעל זה אמר ועד אין בה, רצונו לומר שאין על הטומאה שני עדים רק ע"א והיא לא נאנסה, וכבר עבר עליו רוח קשה וקנא את אשתו קודם הסתירה.
והיא נטמאה, רצונו לומר אז היא טמאה לבעלה, ומלמדנו שאחר קינוי וסתירה כשבא עד אחד והעיד שנטמאה היא טמאה לבעלה. ומה שאמר או עבר עליו רוח קנאה וכו' הוא למוד אחר שאם עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה, רצונו לומר שאין עד אחד על הטומאה, שבזה יש לומר שלא נטמאה, אז יביאנה אל הכהן להשקותה מים המרים.
ועל יסוד זה אמר בספרי ונסתרה, אין עדים לטומאה אבל יש עדים לסתירה. רצונו לומר שמה שאמר ועד אין בה מוסב רק על הטומאה לא על הסתירה, שבזה צריך שני עדים. וכמה שאמר בגמ' (דף ב' ע"ב), בה ולא בקינוי בה ולא בסתירה. והספרי שתפס אבל יש עדים לסתירה, הוא הדין לקינוי רק שעל הסתירה יש לטעות דאיתקיש לטומאה, דכתיב ונסתרה והיא נטמאה. ונאמר שמה שאמר ועד אין בה מוסב גם על פעל ונסתרה, לכן באר שמה שאמר ועד אין בה מוסב רק על ונטמאה, ומה שאמר ונסתרה והיא נטמאה, בא ללמד ששעור סתירה כדי טומאה. וכמה שאמר אבל לא שמענו שעור סתירה, תלמוד לומר ונסתרה והיא נטמאה סתירה כדי טומאה וכו'. ומובא בסוטה (דף ד') ובגמ' שעור סתירה כדי טומאה כדי ביאה כדי העראה כדי הקפת דקל, ואין צריך למה שנדחק בזה בז"א.
והנה על מה שאמר בסוטה (דף ו') סוטה שיש לומר עדים במדינת הים אין המים בודקים אותה מ"ט דא“ק ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה דליכא דידע בה לאפוקי הא דהאיכא דידעו בה. פי' רש"י דאף על גב דדרשינן לעיל לעד א' נאמן בסוטה, ולסוטה ודאית שלא תשתה עוד אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ודרשינן ליה נמי הכי ועד אין בה, הוא דאמר והביא האיש את אשתו וכל הפרשה הא יש בה עד, אין המים בודקים אותה. וכן פי' רש“י בחומש ועד אין בה הא יש בה אפי' עד אחד שאמר נטמאת, לא היתה שותה. וזה כפי הסוגיא דדף ו'.
והוא כמו שכתבתי ( נשא לה) שכפי דרך הפשט כולו מדבר על צד הספק שנדמה לבעל שאשתו מעלה בו וששכב איש אותה ושנסתרה ונטמאה בסתירה זו ועד אין בה, אפילו עד אחד. ובאשר יש ספק אם קנא את אשתו והיא נטמאה או קנא את אשתו והיא לא נטמאה לכן צריכה לשתות מים המרים. זה הוא דרך הפשט, רק באשר הלשון ארוך ובלתי מתוקן שהיל"ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ולא נודע אם נטמאה אם לאו. לכן פירשו חז"ל בדרך הדרוש, שראש הפסוק מדבר בנטמאה בודאי על פי עד אחד שמעיד על הטומאה, ומה שאמר ועד אין בה פירושו שאין בה שני עדים רק ע"א ועל זה אמר וקנא את אשתו והיא נטמאה. רצונו לומר שאז היא נטמאה לבעלה ואינה שותה.
ובכל זאת אין הדרוש סותר את הפשט, כי מה שאמר שכל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים, הוא משום ששם עד לא יצדק רק על מי שראוי לעדות, לא על הפסול לעדות, שלא נקרא בשם עד, כמו שאמרתי בהתו"ה ( ויקרא רצו). ואם כן אחר שאמרה תורה שלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, ממילא עד אחד לא נקרא בשם עד. וכל מקום שאומר עד פירושו שראוי לעדות והוא כשיש עוד אחר עמו.
ועל כן אמר בסנהדרין (דף ל) שמה שאמר ושמעה קול אלה והוא עד היינו כשיש אחר עמו. שאם לא כן, אינו עד. ובכל זאת לשון עד שייך בעצם על עד אחד, רק שכשאין אחר עמו לא יצדק עליו שם עד. אולם אחר שגילה פה לפי דרך הדרוש שעד אחד שראה שנטמאה אחר סתירה, מהימן לאסרה, אם כן במקום הזה גם עד אחד נקרא עד אחר שעדותו עדות. ממילא אמרינן לפי דרך הפשט, שמה שאמר ועד אין בה היינו שלא נמצא אף עד אחד. כי לפי האמת פה מכוין בלשון עד על עד אחד. וכן דייק בספרי כל מקום שנאמר עד הרי בכלל שנים, רצונו לומר שסתם עד כולל עד אחד ושני עדים, שבמקום שעד אחד מהימן פי' עד עד אחד כפשוטו.
מב. והיא לא נתפשה שלא נאנסה, כי אם הוא באונס מותרת לישראל. ובגמ' יבמות (דף נ“ז ע“ב כתובות נא ע“ב) דורש ממלת והיא המיותר שבא להציא אשת כהן שאף באונס אסורה. וזה שלא כשטת הספרי שלמד לה מקל וחומר. ובז"א מתרץ שהספרי כר' ישמעאל (לקמן נשא מד) שלמד קל וחומר והגמרא כר"ע. והגר"א גורס והיא לא נתפשה להוציא את האנוסה, שהיה בדין ומה טומאה קלה עשה בה אונס כרצון, סוטה חמורה אינו דין שנעשה בה אונם כרצון. ת"ל והיא לא נתפשה, או בין בישראל בין בכהונה ת“ל והיא להוציא אשת כהן, וזה כשיטת הש"ס.