הפסוק בהקשרו, בבית ת = תפילה לעתיד טוב יותר .

פסוק זה הוא גם האחרון בפרק קיט, אולי בגלל שהוא מתאר מצב כל כך נפוץ. ראו גם סיומים מוזרים .

הפועל ביקש מופיע בהקשר של חיפוש כבשים אובדות גם ב (יחזקאל לד ו): "יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ". ראו גם ביקש = א. הביע רצון במילים; ב. רצה, גם ללא מילים .

"תעיתי כשה אובד - רוצה לומר: כמו השה הזה, כשהוא אובד מן העדר, אינו יודע לחזור עד שיבקשו הרועה - כן תועה אני בדעתי, ולא אדע מעצמי כל תוכן הדרך. לכן בקש אתה את עבדך וראה הדרך אשר ילך בה, כי לא שכחתי מצותיך והבא לטהר - הלא מסייעין לו מן השמים" ( מצודות ) .

הפסוק מתאים במיוחד לדוד, שהעביר חלק גדול מחייו בנדודים ובהליכה לאיבוד: "גם אם תעיתי כשה אובד ששכח את רבצו ותועה ואין לו מרעה, תהיה אתה הרועה המבקש את שיו הנדח. רוצה לומר: באשר אני נרדף מפני שאול, תועה בחו"ל, תבקשני ותשיבני לא"י, כי אף ששכחתי רבצי ומקום המרעה - לא שכחתי מצותיך , לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" ( מלבי"ם ) .

הפסוק מתאים גם לעם ישראל, כמו שנאמר ב (ויקרא כו לח): "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם"; וכפי שאמרו חז"ל, האבדן של בני ישראל בגויים אינו מוחלט, אלא "כאבידה המתבקשת" ( בבלי מכות כד א ) , כמו השה האובד בפסוק שלנו, שבעליו מחפש אותו עד שמוצא. 

ויש מפרשים שהוא מתאים גם לחוטאים שבעם ישראל, כמו עדת קורח, (במדבר טז לג): "וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל"( בבלי סנהדרין קט ב , במדבר רבה יח יג ) .

מתוך אתר בית חב"ד http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/1321828

ע"פ ילקוט סיפורים, משלים ואמרי-חכמה בעריכת אליעזר שטיינמן http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_33621_1.pdf

וראו גירסה אחרת אצל: הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, ג-ד באלול ה'תשע"ב

היה היה יהודי עם הארץ, שלמרות בורותו היה נוהג לשבת ולקרוא תהילים בבית המדרש. פעם שמעו אותו קבוצת יהודים קורא את פסוקנו בניקוד שגוי: "תעיתי כשה אובד בְּקַש". היהודים ששמעו זאת פרצו בצחוק גדול, ואף מיהרו לרב העיר – רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, שהיה ידוע כמליץ יושר על עם ישראל – וסיפרו לו על בורותו של היהודי.    "אל תזלזלו בו" השיב להם הרב, שכן בטעותו גלומה אמת עתיקה."

פתח רבי לוי יצחק ואמר: אספר לכם מעשה שהיה. זאב אחד הלך ביער במשך כמה ימים ולא מצא אוכל. גבר עליו רעבונו, כשלפתע פגש בשה תועה ביער העבות.

'שמע נא, שה קטנטן' אמר הזאב, 'אני רעב עד מאוד, ואני עומד לטרוף אותך. אך אין זה מן היושר שאטרוף אותך ללא אף סיבה. ספר נא לי איפוא על חטאיך, איזה עוון ביצעת לאחרונה שבשלו מגיע לך להיטרף למוות?'

אבריו של השה רעדו מפחד. שיניו נקשו זה לזה והוא השיב: 'חוסה נא, רחם נא על נפשי העלובה! אני צעיר וחלוש, לא חטאתי מעולם ואני חף מכל פשע!'

'מהר והתוודה על מעשיך הרעים!' גער בו הזאב הרעב. 'אין לי כל ספק שביצעת איזה חטא כלשהו. ספר, ספר לי חיש מהר כי רעב אנוכי.'

ראה השה שצרתו צרה ואמר: 'אכן, צודק אתה. כשהייתי צעיר לימים, ממש בן כמה חודשים, ראיתי אדם הולך בשוק כשהוא נושא חבילת קש. הייתי רעב עד מאוד ואכלתי קש אחד מן הערימה. אך אנא, זאב, אל נא תענישני בעבור חטא קטן שכזה! הלא הייתי צעיר ולא מרוע לב עשיתי זאת!'

'שתוק, בלום את פיך גס רוח מחוצף' צעק עליו הזאב. 'פושע שכמוך! אוכל קש לא לו! אתה חייב מיתה על גניבה זו שביצעת!' והוא מיהר לטרוף את השה המסכן.

"עם ישראל אף הוא כשה זה" סיים רבי לוי יצחק את סיפורו. "שונאי ישראל מחפשים להעליל ולטפול עלינו אשמות על לא עוול בכפינו. אך בלהיטותם הם מאשימים אותנו על עסקי קש, הבלים ממש. על כך התפלל דוד המלך: תעיתי כשה האובד בקש..." סיים רבי לוי יצחק את דבריו.