ספר מכלול (רד"ק)/פעלים/נחי עי"ו
ואלה הפעלים שעי"ניהם יו"ד או ו"ו נחה
[עריכה]הפעלים שעי"ניהם יו"ד[1] או ו"ו נחה, תנוח בקל ובנִפְעַל ובהִפְעִיל ובהֻפְעַל, אבל בפִּיעֵל הדגוש ובפּוּעַל הדבק בו יבואו בשלמים בהראות עי"ן-הפעל כדי שיראה בו הדגש. ובפּוֹעֵל המרובע ובהִתְפַּעֵל תכפל הלמ"ד, והיה זה כי לא יכולנו לומר אותם בהסתר, כי אם נאמר קוֹם ידמה לבנין הקל הבא לגזרת פָּעוֹל – "הַבֹּקֶר אוֹר" (בראשית מד ג), "אֹרוּ עֵינַי" (ש"א יד כח), "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ" (במדבר כד ה). ושלם לא אמרו אותו בהראות עי"ן-הפעל, כי כן דרכם להסתיר האותיות האלה כמו שזכרנו בשער או"י, לכן כפלו (עי"ן) [למ"ד]-הפעל להורות כי עי"ן-הפעל נחה, ואמרו כּוֹנֵן, הִתְכּוֹנֵן. ועוד כפלו בדרך אחרת, שאבדו עי"ן-הפעל אפילו מהנשימה וכפלו הפ"א והלמ"ד, כמו מן חיל: "חַלְחָלָה" (ישעיהו כא ג), "וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה" (אסתר ד ד); ומן טיל – "וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים" (יונה א ה), אמרו "מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר" (ישעיהו כב יז); ומן עור: "עַרְעֵר תִּתְעַרְעָר" (ירמיהו נא נח); ומן פור – "הִתְפֹּורְרָה" (ישעיהו כד יט), "וַיְפַרְפְּרֵנִי" (איוב טז יב); ומן פוץ – "פֻּצוּ בָעָם" (ש"א יד לד), אמרו "וַיְפַצְפְּצֵנִי" (איוב טז יב).
ופעמים כפלו הלמ"ד בבנין שלא נזכר פועלו מן הדגוש,[2] ולא רצו להראות העי"ן כמנהגם להסתירה, ואמרו "בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי" (משלי ח כד), "לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי" (משלי ח כה), "הָרְפָאִים יְחוֹלָלוּ" (איוב כו ה), "עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרֹופָפוּ" (איוב כו יא), "בְּיֹום הִבָּרַאֲךָ כֹּונָנוּ" (יחזקאל כח יג). וכן כתב א"א ז"ל "שֶׁמֶשׁ זָרְחָה וְנֹודַד" (נחום ג יז) – פועל שלא נזכר פועלו מנחי העי"ן, והוא פתח במקצת ספרים ובמקצתם קמץ, והמסרה פליגין ביה. ובהִתְפַּעֵל גם כן נהגו בו זה המנהג, כי הִתְפַּעֵל עי"נו דגושה ופעמים תראה, כמו "הִצְטַיַּדְנוּ" (יהושע ט יב), "וַיִּצְטַיָּרוּ" (יהושע ט ד). ובדברי רז"ל: "מִתְקַיֵּים", "מִתְגַּיֵּיר", וברוב הפעלים לא הראו היו"ד כמנהגם להסתיר היא ואחיותיה, וכפלו למ"ד-הפעל כמו שעשו בפּוֹעֵל מרובע, כי הִתְפַּעֵל דבק במרובע ונחצב ממנו, כמו מן קוֹמֵם – הִתְקוֹמֵם, וכן מן כּוֹנֵן – הִתְכּוֹנֵן, וכן כלם, ויש פעלים שהעי"ן שלהם ו"ו שלא תנוח, אבל הם בשלמים בכל דרכיהם: "כִּי גָוַע אַהֲרֹן" (במדבר כ כט), "הֵן גָּוַעְנוּ" (במדבר יז כז), "עָנִי אֲנִי וְגֹוֵעַ מִנֹּעַר" (תהלים פח טז), "אֶגְוַע וְעַיִן לֹא תִרְאֵנִי" (איוב י יח).
ויש שלא נמצא ממנו כי אם פִּעֵל הדגוש ונראית בו העי"ן כמשפט: "יְשַׁוְּעוּ וְאֵין מֹושִׁיעַ" (תהלים יח מב), "שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ" (תהלים ל ג). וכן שֵם-הפֹעל הקל: "לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי" (איכה ג נו). וכן שהעי"ן שלו יו"ד: "וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ" (שמות כג כב). אך בשם-הפעל נעלם: "וְאֵיבָה אָשִׁית" (בראשית ג טו), "אֵיבַת עֹולָם" (יחזקאל כה טו). ואשר למ"ד-הפעל נחה, לא תנוח העי"ן לעולם אע"פ שהיא ו"ו, כמו אוה, דוה, רוה.
הקל הונח בעוברים כן: קָם, קַמְתָּ, קַמְתִּי, הנח שאחר הקמץ בקָם היא האל"ף הכתובה במלת "וְקָאם שָׁאוֹן" (הושע י יד), והיא נחה שהיא מומרת מיו"ד עי"ן-הפֹעל – "לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים" (אסתר ט לא), "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" (אסתר ט כז). וכן רָם, רַמְתָּ, רַמְתִּי, רָמוּ, רַמְתֶּן, הנח שאחרי הקמץ ברָמָה היא האל"ף הנראית במלת "וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ" (זכריה יד י) והיא נעה.
וקַמְתָּ, קַמְתִּי, קַמְנוּ נקודים בפתח. והטעם שנקודים פתח ואף על פי שעיקרם להיות קמץ כמו פ"א פָּעַלְתָּ ופָעַלְתִּי, נאמר כי בנפול מהם עי"ן-הפֹעל שהוא בפתח נשארה תנועתה על פ"א-הפֹעל, והתנועה מורה על הנופל, כי שרש קַמְתִּי – קָיַמְתִּי. ואם תאמר קָם למה נקמץ, והלא עי"ן-הפֹעל הנופל ממנו פתח, שעיקרו קָיַם, ובנפול ממנו עי"ן-הפֹעל היה הדין להשאר תנועתו בפ"א-הפֹעל להורות על הנופל, נאמר כי אחרי שע"ינם אותיות או"י, ואותיות או"י דרכם לבוא זו תמורת זו, כשנאמר קָם, שָׁב, אל"ף נחה ביניהם והיא עי"ן-הפֹעל, והעד הנאמן "וְקָאם שָׁאוֹן", הנה במלת "וְקָאם" אותיות השרש שלשתן ועי"ן-הפֹעל נחה כמנהגה והקו"ף קמץ, וכן המשפט בקָמָה וקָמוּ לפי שהנח בהם. אבל בקַמְתָּ וקַמְתִּי וקַמְנוּ לא יתכן בהם, כי אין אחריהם מלך כי אם שוא, ואף על פי שקריאתם בהעמדה, פעמים תשפל קריאתם כמו שיתבאר. אבל קַמְנוּ לא תשפל קריאתו כמו פָּעַלְנוּ בשלמים כמו שביארנו, אף על פי שאחר הקו"ף נח נראה שהוא השוא, לפיכך הקו"ף פתח, ועוד על הטעם שכתבנו, שמורה על האות הנופלת, ואתה דע לך.[3]
וקָם, רָם, שָׁב לעולם קמץ מנחי העי"ן. ומפעלי הכפל בפתח, זולתי מעטים נמצאו מנחי העי"ן בפתח: "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת" (זכריה ד י), "טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם" (ישעיהו מד יח). ומפעלי הכפל מצאנו אחד בקמץ: "וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ" (ויקרא כה מז), כמו שאנו עתידים לבאר. וכשנוסיף ו"ו החבור על קַמְתָּ, קַמְתִּי ויורה על העתיד, יפול הנח ותשוב המלה מלרע, כמו "וְשַׁבְתָּ֙ עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים ד ל), "וְקַמְתָּ֣ וְעָלִיתָ" (דברים יז ח), "וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁלוֹם" (בראשית כח כא), "וְגַלְתִּ֥י בִירוּשָׁלִַם וְשַׂשְׂתִּ֣י בְעַמִּי" (ישעיהו סה יט), "וּמַשְׁתִּ֛י אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא" (זכריה ג ט). ובא בלא ו"ו מלרע: "שַׁתָּ֣ה עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ" (תהלים צ ח), והוא שלא כמנהג, אולי בא כן מפני הדגש, ולא היה מלעיל עם הדגש כמו "וָמַ֛תָּה מְמוֹתֵי חָלָל" (יחזקאל כח ח), "פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַֽתִּי" (בראשית יט יט), כי יש בהם הפסק או העמדת טעם לפיכך הם מלעיל, ו"שַׁ֣תָּה" הוא בשופר הולך שאינו טעם מעמיד, והוא שאם היה מלעיל עם השופר היה חטוף על מלת "עֲוֹנֹתֵינוּ" והיתה דחוקה העי"ן.
ובקַמְתֶּם וקַמְתֶּן נפל הנח להקל מפני רוב תנועתן, בין עם ו"ו בין בלא ו"ו לעולם מלרע: "וְהִנֵּה קַמְתֶּ֗ם" (במדבר לב יד), "וְסַרְתֶּ֣ם מִן הַדֶּרֶךְ" (דברים יא כח), "וְלֹא שַׁבְתֶּ֥ם עָדַי" (עמוס ד ו). ובא בחירק מקום הפתח: "וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּ֖ם" (מלאכי ג כ), והוא כמו "וִירִשְׁתֶּ֥ם אֹתָהּ" (דברים יא לא), כי בתשלומו וּפְיִשְׁתֶּם.
וקָמוּ ושָׁבו מלעיל מנחי העי"ן להוליד נח בין הקו"ף והמ"ם לתשלום עי"ן-הפֹעל. ומנחי הלמ"ד מלרע, ונמצאו מעטים מנחי העי"ן מלרע: "כִּי שָׂמ֥וּ אֹתִי בַּבּוֹר" (בראשית מ טו), "וְשָׂמ֖וּ בַּדָּיו" (במדבר ד ו), "וְשָׂמ֥וּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד" (הושע ב ב), "וְשָׂמ֥וּ אֶת שְׁמִי" (במדבר ו כז), "אֲשֶׁר תָּר֣וּ אֹתָהּ" (במדבר יג לב), "צָד֣וּ צְעָדֵינוּ" (איכה ד יח), "כְּפִירִים רָשׁ֣וּ וְרָעֵבוּ" (תהלים לד יא), "נָמ֤וּ רֹעֶיךָ" (נחום ג יח), "נָמ֣וּ שְׁנָתָם" (תהלים עו ו), "וְנָס֧וּ מְנֻסַת חֶרֶב" (ויקרא כו לו), "פָּק֖וּ פְּלִילִיָּה" (ישעיהו כח ז), "וְסָר֣וּ הַצְפַרְדְּעִים" (שמות ח ז), "וְלֹא־רָמ֣וּ עֵינַי" (תהלים קלא א), "נָע֤וּ עִוְרִים" (איכה ד יד), "נָע֥וּ מַעְגְּלֹתֶיהָ" (משלי ה ו), "וְנָעוּ֙ מִיָּם עַד יָם" (עמוס ח יב), "וְנָע֞וּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו" (ישעיהו יט א), "וְלֹא רָב֖וּ עָלֶיהָ" (בראשית כו כב), "וְרָצ֖וּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ" (ש"א ח יא), "אִם גַּנָּבִים בָּאֽוּ־לְךָ֙" (עובדיה א ה). ותוכן אלו הפעלים בתשלומם: קָיַם, קָיַמְתָּ, וכן רָיַם, רָיַמְתָּ, גָּיַל, גָּיַלְתָּ וכן כלם.
ובאו העוברים מאלה הנחים פעמים לגזרת פָּעוֹל: "הַבֹּקֶר אוֹר" (בראשית מד ג), "רְאוּ נָא כִּי אֹ֣רוּ עֵינַי" (ש"א יד כט), "מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶיךָ" (במדבר כד ה), "לְבִלְתִּי־בֹ֜אוּ הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים" (ירמיהו כז יח), "בֹּ֤שְׁנוּ מְאֹד" (ירמיהו ט יח), "לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹ֔שְׁתְּ" (יחזקאל טז סג), "בּ֣וֹשָׁה וְחָפֵרָה" (ירמיהו טו ט), כלם מלעיל. ובא מלרע: "וּבוֹשָׁ֖ה הַחַמָּה" (ישעיהו כד כג). ותאמר אוֹר, אוֹרְתָּ, אוֹרְתִּי, טוֹב, טוֹבְתָּ, טוֹבְתִּי, בּוֹשׁ, בּוֹשְׁתִּי. משפטם: אָיוֹר, טָיוֹב, בָּיוֹשׁ, בשקל "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף" (בראשית מה א). וכן לגזרת פָּעֵל בצרי: "כִּי מֵת הַיֶּלֶד" (ש"ב יב יח), משפטו מָיֵת, וכן מֵתָה, מֵתוּ, אבל שאר העוברים לא באו בצרי: "וָמַתְנוּ" (מ"ב ז ד), "וָמַתִּי" (בראשית יט יט) בדגש. וכן יאמר מַתֶּם, מַתֶּן בדגש להבלעת התי"ו למ"ד-הפֹעל.
וכן הבינונים והם תאר ברוב, לכן באו במשקל התאר הקמוץ: חָכָם, רָשָׁע. כי משפט קָם – קָיָם, קָמִים, קָמָה, קָמוֹת, בתשלומם: קְיָמִים, קְיָמָה, קְיָמוֹת. ובאו מהם בפתח שלא כמשפט: "כָל עֵץ לַח" (יחזקאל כא ג), "מַקַּל לִבְנֶה לַח" (בראשית ל לז), "לַחִים וִיבֵשִׁים" (במדבר ו ג). אבל "הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָ֔ח" (יחזקאל יז כד) קמץ בזקף. "מְפִיקִים מִזַּן אֶל זַן" (תהלים קמד יג), "סַר וְזָעֵף" (מ"א כ מג) – שניהם פתחין. והרבה מהם פתחין והן ידועים על פי המסורת, ועוד נזכרם בשער השמות (לקמן קע ע"א). וקָמָ֫ה בבינונים טעמה מלרע, ובעוברים טעמה מלעיל: "נָ֥חָה אֲרָם" (ישעיהו ז ב), "וְסָ֙רָה֙ קִנְאַת אֶפְרַיִם" (ישעיהו יא יג). וכן רבים בעוברים טעמם מלעיל. ובאו בעוברים טעמם מלרע מעטים: "בָּזָ֨ה לְךָ לָעֲגָה לְךָ" (מ"ב יט כא; ישעיהו לז כב), "וּבָאָ֗ה הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשֹׁנָה" (מיכה ד ח), "וּבָאָ֥ה חֶרֶב בְּמִצְרַיִם" (יחזקאל ל ד), "וְשָׁבָ֞ה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ" (ויקרא כב יג), "וְשָׁבָ֖ה לְאֶתְנַנָּה" (ישעיהו כג יז), "וְרָעָ֣ה עֵינְךָ" (דברים טו ט), "וְרָעָ֧ה לְךָ זֹאת" (ש"ב יט ח), "וְנָחָ֥ה עָלָיו רוּחַ יְיָ" (ישעיהו יא ב).
וכן במשקל אחר לגזרת פָּעוֹל, הבינונים: טוֹב, טוֹבִים, טוֹבָה, טוֹבוֹת – תאר בפלס גָּדוֹל, קָרוֹב, כי משפטם טָיוֹב, טְיוֹבִים.
ומזה המשקל: "אַתָּה גֹחִי" (תהלים כב י), "אַתָּה גוֹזִי" (תהלים עא ו), "שֵׁן רֹעָה" (משלי כה יט), וכן "הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם" (משלי ד יח), "מִכַּף מֶלֶךְ אֲרָם וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַקּוֹמִים עָלָי" (מ"ב טז ז). וכן באו בשורק, כי השורק והחולם מתחלפים: "נֵחָלֵץ חֻשִׁים" (במדבר לב יז), "גֹּלָה וְסוּרָה" (ישעיהו מט כא), "וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ" (ירמיהו יז יג), "סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה" (ירמיהו ב כא), "שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי" (תהלים צד יז), "כְּדֻמָה בְּתוֹךְ הַיָּם" (יחזקאל כז לב), "וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי" (תהלים צב יב), "שׁוּבֵי מִלְחָמָה" (מיכה ב ח). כמו שנמצא גם כן בשלמים תארים בשורק: "שָׂרוּעַ וְקָלוּט" (ויקרא כב כג), בָּרוּךְ, עָצוּם, "הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים" (שופטים ח יא), "שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לָהֶם" (יחזקאל כא כח). והו"ו שבין פ"א-הפֹעל ולמ"ד-הפֹעל איננה עי"ן-הפֹעל, אך היא ו"ו המשך כמו שתהיה גם כן בשלמים: גָּדוֹל, קָרוֹב, וכן בעוברים, ולכן לא יכתבו הו"וין ברוב המקומות.[4] וכן לגזרת פָּעֵל: רֵק, עֵד, מֵת, כֵּן, כֵּנִים, כֵּנָה, כֵּנוֹת, לֵן – "מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה" (נחמיה יג כא).
וכן הפעול מהפעלים היוצאים: שׂוּם, שׂוּמִים, שׂוּמָה, שׂוּמוֹת. ובא בחולם: "פְּנֵי הַלּוֹט הַלּוֹט" (ישעיהו כה ז), הראשון שם והשני פעול, והו"וין בהם אינם עי"ן-הפֹעל כי אם ו"וי המשך הכתובים בשלמים: פָּעוּל, זָכוּר, שָׁמוּר, וכשנפלה עי"ן-הפֹעל נשארה תנועתה על פ"א-הפֹעל וכן לכלם כמו שזכרנו.
המקור בחולם: "וְשׁוֹב אֵלַי" (ירמיהו ג א), "מוֹת יְשָׁרִים" (במדבר כג י), "עַד יוֹם מוֹתָהּ" (ש"ב ו כג), "וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם" (אסתר ט טז), "צוֹר תְּעוּדָה" (ישעיהו ח טז), "כִּי קוֹם יָקוּמוּ דְבָרַי עֲלֵיכֶם לְרָעָה" (ירמיהו מד כט). או בשורק: "לֹא יַאֲמִין שׁוּב מִנִּי חֹשֶׁךְ" (איוב טו כב), "וְלֹא יֻכְלוּ קוּם" (תהלים יח לט), "עַל מוּת לַבֵּן" (תהלים ט א), "וּכְעֵת מוּתָהּ" (ש"א ד כ). ועם הלמ"ד מאותיות השמוש רובם בשורק: לָשׁוּב, לָקוּם. ובתוספה ה"א: "בְּבֹאָ֥ה רַגְלַיִךְ" (מ"א יד יב עי"ש), "רֹ֥עָה הִתְרֹעֲעָה" (ישעיהו כד יט). ומלת "בְּבֹאָ֥ה" מלרע, ו"רֹ֥עָה" מלעיל.
העתידים כלם לגזרת פָּעוֹל. והומר החולם בשורק ברוב המקומות: שׁוּב, שׁוּבוּ, שׁוּבִי. ובחולם: "מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע ה ב), וכן "צוֹר תְּעוּדָה" (ישעיהו ח טז), כי יתכן שהוא צווי מנחי העי"ן, "קוּמִי וָדוֹשִׁי" (מיכה ד יג). והרבות בחולם: "שֹׁבְנָה בְנֹתַי" (רות א יא). אָשׁוּב, יָשׁוּב, תָּשׁוּב, נָשׁוּב, והו"וין ו"וי המשך ואינם עי"ן-הפֹעל.
והצווי בתוספת ה"א: "שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵל" (הושע יד ב), "בֹּֽאָה־אִתִּ֥י הַבַּיְתָה" (מ"א יג ז), "ח֧וּסָה יְיָ עַל עַמֶּךָ" (יואל ב יז), "ח֥וּשָׁה לְעֶזְרָתִי" (תהלים לח כג) מלעיל. וכבר באו מהם מלרע: "ע֭וּרָֽה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר" (תהלים נז ט), "שׁוּבָ֣ה יְיָ רִבְבוֹת אַלְפֵי" (במדבר י לו), "קוּמָ֣ה יְיָ לִמְנוּחָתֶךָ" (תהלים קלב ח), "קוּמָ֣ה יְיָ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ" (במדבר י לה), "קוּמָ֞ה יְיָ אֱלֹהִים לְנוּחֶךָ" (דה"ב ו מא). וכל "קוּמָה" דתהלים מלרע בר מן חד: "וְ֝ק֗וּמָה בְּעֶזְרָתִי" (תהלים לה ב). "סוּרָ֧ה אֲדֹנִי סוּרָ֥ה אֵלַי אַל תִּירָא" (שופטים ד יח), "שׁוּבָ֥ה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ" (ישעיהו מד כב). ואמר הנגיד כי "הֲרוֹאֶה אַתָּה שֻׁ֥בָה הָעִיר בְּשָׁלוֹם" (ש"ב טו כז) מלעיל, ואנחנו לא מצאנוהו כן בספרים המדויקים. וכן בספר אכלה ואכלה שׁוּבָה מלרע: "שׁוּבָ֣ה יְיָ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י לו), "שׁוּבָ֥ה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ" (ישעיהו מד כב), "שׁוּבָ֣ה יְיָ אֶת שְׁבִיתֵנוּ" (תהלים קכו ד), "שׁוּבָ֣ה יְיָ חַלְּצָה נַפְשִׁי" (תהלים ו ה), "שׁוּבָ֣ה יְיָ עַד מָתָי" (תהלים צ יג). "שׁ֤וּבִי שׁ֙וּבִי֙" (שה"ש ז א) מלעיל. וכבר באו מלרע: "עוּרִ֤י עוּרִי֙ דְּבוֹרָה" (שופטים ה יב), "שׁוּבִ֣י נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי" (תהלים קטז ז), "עוּרִ֨י עוּרִ֤י לִבְשִׁי עֹז" (ישעיהו נא ט), "עֲלִי עֵילָם צוּרִ֣י מָדַי" (ישעיהו כא ב). ומבנין הפעיל: "גִּילִ֨י מְאֹד בַּת צִיּוֹן" (זכריה ט ט) מלרע. ובחולם לגזרת פָּעוֹל: "קוּמִי אוֹרִי" (ישעיהו ס א), היה בתשלומו אֲיוֹרִי על משקל "כִּתִּים קוּמִי עֲבֹרִי" (ישעיהו כג יב).
האית"ן: אָקוּם, יָקוּם, תָּקוּם, נָקוּם, יָקוּמוּ, תָּקוּמוּ, תָּקוּם, תָּקוּמִי, תָּקוּמְנָה, או בחולם: "וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו" (ש"א יד כז), "וְעָרֶיךָ לֹא תָשֹׁבְנָה" (יחזקאל לה ט), או במשקל אחר: "תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן" (יחזקאל טז נה), "תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב" (זכריה א יז). האותיות הנוספות בקמץ. ופעם בצרי, כמו אֵבוֹשׁ, יֵבוֹשׁ – "לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב" (ישעיהו כט כב), "אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי" (ישעיהו מט כג). וכבר כתבנו כי שרשם יבש, והצרי שתחת אותיות הנוספות יורה עליהם והוא הנכון.
והנח שבין אותיות הנוספות ופ"א-הפֹעל הוא תשלום עי"ן-הפֹעל, והו"וין שבהם ו"וי המשך כו"ו יִשְׁפוֹט, יִשְׁמוֹר, הכתובים פעמים בו"ו. ולא חסרו הו"ו ביָקוּם, יָשׁוּב, כמו שעשו ביִשְׁמֹר, יִשְׁפֹּט ברוב המקומות, לפי שהמירו החולם בשורק להקל על הקריאה לרוב השתמשם בהם, והשורק אינו מבלי ו"ו כי אם על הדגש או על שוא-נח כמו שיתבאר, אלא במקומות מעטים יבא מבלי ו"ו במקום שהיה מקומו ו"ו. וכן באו גם כן יָקֻם (בראשית כז לא), יָשֻׁב (תהלים קמו ד; איכה ג ג), יָשֻׁבוּ (שופטים ב יט ועוד) יָקֻמוּ (במדבר ל ח ועוד), חסרי ו"ו המשך במקומות ידועים על פי המסורת. וכן כשיבאו בחולם תחסר מהם ו"ו המשך, כמו "וְיָשֹׁב הֶעָפָר" (קהלת יב ז), "יָשֹׁב אַפְּךָ" (ישעיהו יב א), "אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם" (תהלים עד כא), "תָּרֹם יָדְךָ" (מיכה ה ח), "לֹא יָדֹן רוּחִי" (בראשית ו ג עי"ש). ותחסר מהם ו"ו המשך כמו שתחסר ביִשְׁפֹּט, יִשְׁמֹר. וזו שהיא קיימת ביָקוּמוּ, יָשׁוּבוּ, מה שאינה קיימת כן ביִשְׁמְרוּ, יִשְׁפְּטוּ, נאמר כי גם ביִשְׁמְרוּ, יִשְׁפְּטוּ פעמים ו"ו המשך קיימת כשיבא בהפסק ובהעמדה, ופעמים בלא הפסק והעמדה, כמו "יִשְׁפּוּט֥וּ הֵם" (שמות יח כו). אבל מה שחסרו אותה ברוב, לרוב תנועות האותיות, להקל מעליהם. אבל ביָקוּמוּ, יָשׁוּבוּ, אין בהם אותיות נעות כמו שיש ביִשְׁמְרוּ, יִשְׁפְּטוּ, הלא תראה הנח אשר בקָם, קַמְתָּ, קָמוּ, קַמְנוּ נפל בקַמְתֶּם לתנועת המ"ם יותר.[5] וכן בשלמים בנח שאיננו עקרי נהגו זה המנהג: שָׁמַר, שָׁמַרְתִּי וכולי, הנח שבין השי"ן והמ"ם לא נפל כי אם בשְׁמַרְתֶּם לתנועת המ"ם יותר על חבריו. וראיה עוד כי הנח שאחרי הנוספות הוא תשלום אות השרש, הכפולים שבא גם כן בהן זה הנח: יָחֹן, יָסֹב, ולרבים יָסֹבּוּ, ואף על פי שהדגש יספיק להוראת האות הנעדרת, אף על פי כן נשאר הנח כמו שהיה היחיד, כי פעמים יפול הדגש כמו שאנו עתידים לבאר במקומו בעזרת האל (לקמן קכח ע"ב).
והנה יָקוּמוּ, יָשׁוּבוּ, כשתרבה תנועתם יסור הנח כמשפט שלא להרבות התנועות: יְקוּמוּן, יְשׁוּבוּן, וכן לרבות כשיבא במשקל אחר: "תְּבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ" (תהלים מה טז), "תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן" (יחזקאל טז נה), "עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי" (זכריה א יז), "כָּעָב תְּעוּפֶינָה" (ישעיהו ס ח), "תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם" (יחזקאל ד יב), פירוש: הנשים תעוגנה, "וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה" (ישעיהו נד י). וכן בכנויים: "אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה" (תהלים לו יב), "יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת" (תהלים קמ יב), "יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ" (בראשית ג טו), "וְחַיַּת הַשָּׂדֶה תְּדוּשֶׁהָ" (איוב לט טו), "כִּי רֶגֶל תְּזוּרֶהָ" (שם), "לֹא אַכְזָר כִּי יְעוּרֶנּוּ" (איוב מא ב), "אָדוֹשׁ יְדוּשֶׁנּוּ" (ישעיהו כח כח).
והנה יקוּם משפטו בתשלומו יִקְיוֹם, כמו יִשְׁמֹר, יִשְׁפֹּט, וכשהסתירו היו"ד כמנהגם הטילו תנועתה על הקו"ף והוסיפו נח בין היו"ד והקו"ף [לתשלום] הנופל, והנה תנועת היו"ד ביָקוּם שהוא קמץ כתנועת יִקְיוֹם, אלא שביִקְיוֹם יותר אותיות נראות בלשון, אבל בתנועות ובנחים הם שוים, כי תנועת היו"ד ביָקוּם שהוא קמץ כנגד תנועת יו"ד יִקְיוֹם, יִשְׁמוֹר שהוא חירק, והנח השוכן שבין היו"ד והקו"ף ביָקוּם כנגד קו"ף יִקְיוֹם, ושי"ן יִשְׁמוֹר שהם גם כן נחות אלא שזה נח נסתר וזה נח נראה,[6] ותנועת הקו"ף אשר ביָקוּם כנגד תנועת יו"ד יִקְיוֹם ומ"ם יִשְׁמוֹר. וטעם התמורה שהמירו ביָקוּם, יָשׁוּב החולם בשורק ברוב, בעבור שלא יתערבו עם פעלי הכפל שהם בחולם: יָסֹב, יָחֹן, יָעֹז, או להקל הקריאה מרוב השתמשם בהם.
וכשנוספה ו"ו תוספת ענין על יָקוּם, יָשׁוּב, יהיו בחולם בהפסק: "וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹֽת" (בראשית ה ה), "הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ וַתָּמ֔וֹג" (עמוס ט ה), "כִּי הָלַךְ שִׁמְעִי מִירוּשָׁלִַם גַּת וַיָּשֹֽׁב" (מ"א ב מא), "וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ וַיָּצ֑וֹם" (מ"א כא כז), "וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹ֑ף" (ש"ב כב יא). וכן עם הטרחא, כי הוא בהעמדה: "וַיָּמֹ֖ת רֹצֵחַ הוּא" (במדבר לה טז). וכשהמלה בלא העמדה כלל תסור הו"ו וישוב לקמץ-חטף שהוא במקום חולם בכל המקומות, וישוב לקמץ-חטף בעבור חטיפת המלה אל אשר אחריה, כמו "וַיָּ֖קָם יַעֲקֹב" (בראשית לא יז), "וַיָּ֤שָׁב אַבְרָהָם" (בראשית כב יט) וזולתם, כמו שישוב גם כן בשלמים החולם ביִשְׁמֹר, יִשְׁפֹּט לקמץ-חטף עם ו"ו התוספת ובלא ו"ו התוספת כשתחטף המלה, כמו "יַעֲבָר־נָא אֲדֹנִי" (בראשית לג יד), "אֶכְתָּב־לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי" (הושע ח יב). וכן באלה הנחי' בלא ו"ו התוספת אחר שהמלה מלעיל: "תָּ֥שָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד" (מ"א יז כא). ופעמים גם כן בהעמדה, כמו "אַל תָּ֙צַר֙ אֶת מוֹאָב" (דברים ב ט), אלא שהצד"י פתוחה. "וַיָּ֣קָם׀ שְׂדֵה עֶפְרוֹן" (בראשית כג יז).
וכשתהיה פ"א-הפֹעל או למ"ד-הפֹעל אות גרונית או רי"ש, יכבד על הלשון לקמוץ פ"א-הפֹעל והשיבוה פתח, כמו "וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת" (שופטים ד כא), "וַיָּעַף הָעָם מְאֹד" (ש"א יד לא), "וַיָּעַף דָּוִד" (ש"ב כא טו). אבל "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים" (ישעיהו ו ו) קמוץ להבדיל בינו ובין "וַיָּעַף דָּוִד" שהם שני ענינים, "וַיָּעַט בָּהֶם" (ש"א כה יד), "וַתַּחַשׁ עַל מִרְמָה רַגְלִי" (איוב לא ה), אבל "וַתָּחָס עָלֶיךָ" (ש"א כד י), "וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם" (יחזקאל כ יז) תנועתם בקמץ, "וַתָּנַח הַתֵּבָה" (בראשית ח ד), "וַיָּנַע לְבָבוֹ" (ישעיהו ז ב), "וַיָּסַר אֵלֶיהָ" (שופטים ד יח), "וַיָּצַר עָלֶיהָ" (מ"ב יז ה), "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב" (דברים ב ט). וכלם קמוצים האותיות הנוספות, כמו שהיו טרם החטפם תָּנוּעַ, יָנוּעַ, יָסוּר, תָּסוּר, אבל "וַתַּחַשׁ עַל מִרְמָה רַגְלִי" פתח, אולי הוא מנחי הלמ"ד, אף על פי שאין העי"ן מורה עליו, יהיו שני שרשים בענין אחד, כי רבים נמצאים כן כמו שכתבנו בשרש יבש (לעיל פח ע"ב). ומנחי הלמ"ד כלם האותיות הנוספות על זו הדרך פתח, ופעם אף על פי שהלמ"ד רי"ש פ"א-הפֹעל בקמץ, כמו "וַיָּגָר אַבְרָהָם" (בראשית כא לד). אבל ביָקוּמוּ, יָשׁוּבוּ, תעמוד הו"ו במקומה: וַיָּקוּמוּ, וַיָּשׁוּבוּ.
הנפעל: נָבוֹן, נָכוֹן. ויתכן שנאמר בו הסברא שאמרנו בעתידי הקל, שיהיה הנח תשלום עי"ן-הפֹעל והו"ו ו"ו המשך, ויבא לגזרת פָּעוֹל כמו "וְנַחְתּוֹם" (אסתר ח ח), "וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים" (אסתר ג יג). אלא לפי שבא כל הבנין לעולם כן בחולם ולא נמלט אחד מהם לבא לגזרת פָּעַל או פָּעֵל, טוב הוא שנאמר כי הו"וין בהם עי"ן-הפֹעל כמו שכתב החכם רבי יהודה בכלם, ומשפט נָכוֹן להיות נִכְוַן, ואף על פי שנאמר כי הו"ו עי"ן-הפֹעל, נאמר כי הנח שבין נו"ן נִפְעַל ופ"א-הפֹעל יורה עליו, לפי שהיא נעלמת. ובא הנו"ן בצרי: "כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ" (זכריה ב יז), כי הצרי והקמץ אחד להביא הנח אחריהם. וכתבו רבי יהודה ורבי יונה ושאר המדקדקים כי נו"ן "נֵעוֹר" בצרי מפני העי"ן, אלא שלא הושוו בבנין המלה, כי רבי יהודה כתבה בנין נפעל מנחי העי"ן, ורבי יונה כתב הנו"ן שרש מן "נָעֲרוּ כְּגוֹרֵי אֲרָיוֹת" (ירמיהו נא לח), אבל שניהם אמרו כי הצרי מקום קמץ מפני העי"ן. ולא ידעתי טעם לזה, כי אל"ף גם היא גרונית ובא עליה הנו"ן בקמץ – "נָאוֹר אַתָּה אַדִּיר" (תהלים עו ה), אולי כי תקל קריאת העי"ן עם הצרי אשר עליה יותר משתהיה קמץ. וכמו שתאמר נָכוֹן כך תאמר נָכוֹנָה – "וְהַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה בְּיַד שְׁלֹמֹה" (מ"א ב מו), נָכוֹנוּ – "נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים" (משלי יט כט) והנח קיים. אבל שאר העוברים נפל הנח לרוב תנועות האותיות בהם: נְבוֹנוֹתָ, נְבוֹנוֹתִי – "וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי" (ישעיהו י יג), "נְפוּגוֹתִי וְנִדְכֵּיתִי" (תהלים לח ט) בשורק, נְבוֹנוֹתֶם, נְבוֹנוֹנוּ, והומר במקצתם החולם בשורק להיות הו"ו קיימת בהם שהוא עי"ן-הפֹעל אף על פי שתחסר פעמים, ועוד לטעם אחר הומר בהם החולם בשורק, כי יותר קלה תנועת השורק עם החולם מקריאת שני חולמים יחד. ויבא גם כן בחולם, כמו "אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם" (יחזקאל יא יז), "אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם" (יחזקאל כ לד), "וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם" (יחזקאל כ מג).
והבינוני: נָכוֹן, ובסמוך הנו"ן בשוא: "עַד נְכוֹן הַיּוֹם" (משלי ד יח), "וּנְבוֹן דָּבָר" (ש"א טז יח). נְבוֹנִים – "חֲכָמִים וּנְבֹנִים" (דברים א יג), "הֱיוּ נְכֹנִים" (שמות יט טו), נְכוֹנָה – "כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה" (איוב מב ז), נְכוֹנוֹת. וכלם בחולם, ובא בשורק: "נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ" (שמות יד ג), וכן "וְהַנִּשְׁאָר וְהַנָּצוּר" (יחזקאל ו יב) לדעת המתרגם, וכן "כְּעִיר נְצוּרָה" (ישעיהו א ח), ומה שנפל הנח בנְכוֹנָה אף על פי שלא רבו התנועות ולא נפל כן בנָכוֹנָה העבר, לפי שצריך מלת נְכוֹנָה הבינוני היותה מלרע כמו שהוא גם כן בשלמים "רוּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה" (תהלים נא יט), להפריש בין העבר והבינוני, ולפי שצריך היותה מלרע כבד על הלשון לקרותה בקמץ נָכוֹנָה לקבוץ שלשה נחים בהרחבה. וכן בכל השמות, אם תאמר לזכר חָכָם, תאמר לנקבה חֲכָמָה ולא תאמר חָכָמָה וכן בכלם להקל על הלשון בין ותדע. לפיכך כשתבא הנקבה הבינונית בתי"ו שהיא מלעיל בא כמו בשלמים – "נִשְׁבֶּ֥רֶת מִיַּמִּים" (יחזקאל כז לד), כן תאמר נָכוֹנֶת, ואז תהיה בקמץ הנו"ן לפי שהמלה מלעיל, כמו "וַתְּהִי שָׁם הַמִּלְחָמָה נָפ֖וֹצֶת" (ש"ב יח ח).
העתידים, הצווי: הִכּוֹן – "הִכֹּן וְהָכֵן לְךָ" (יחזקאל לח ז), וכן המקור: "הִמּוֹל יִמּוֹל" (בראשית יז יג). משפט הִכּוֹן – הִכָּוֵן, בפלס הִשָּׁמֵר. אית"ן: אֶכּוֹן, יִכּוֹן – "לֹא יִכּוֹן אָדָם בְּרֶשַׁע" (משלי יב ג), תִּכּוֹן – "לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ" (ש"א כ לא), נִכּוֹן, יִכּוֹנוּ – "יִכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ" (משלי כב יח). ועם אות הגרון בצרי: "יֵעוֹרוּ וְיַעֲלוּ הַגּוֹיִם" (יואל ד יב), תִּכּוֹנוּ, תִּכּוֹן, תִּכּוֹנִי, תִּכּוֹנְנָה או תִּכּוֹנָּה. משפטם: אֶכָּוֵן, יִכָּוֵן וכולי. ואם פ"א-הפֹעל גרונית או רי"ש ינקדו האותיות הנוספות כלם בצרי לתשלום הדגש כמשפט: "וַיֵּאֹר לָהֶם בְּחֶבְרוֹן" (ש"ב ב לב), "יֵעוֹרוּ וְיַעֲלוּ" (יואל ד יב), "בְּתָפְשָׂם בְּךָ בַכַּף תֵּרוֹץ" (יחזקאל כט ז). וכן המקור: "לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים" (איוב לג ל), משפטו לְהֵאוֹר, ובהפקד הה"א הוטלה תנועתה בלמ"ד השמוש. וכן תאמר בשאר אותיות בכל"ם עם המקור.
הִפְעִיל: הֵכִין – "אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ" (איוב כח כג), "הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם" (תהלים לג י), "וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת" (תהלים ז יד), "וְכִי הֵקִים יְיָ לָהֶם" (שופטים ב יח), והיו"ד יו"ד המשך בהם כיו"ד הִשְׁלִיךְ, הִשְׁמִיד. והנח שאחרי ה"א הבנין הוא תשלום עי"ן-הפֹעל. ואם למ"ד-הפֹעל אות גרונית או רי"ש פעמים פ"א-הפֹעל בפתח, כמו "הֵרַע לָעָם הַזֶּה" (שמות ה כג), "אֶת בְּרִיתִי הֵפַר" (בראשית יז יד), "וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים כח נב). והרבים מהם בצרי: הֵרֵעוּ, הֵפֵרוּ, וכן בנקבה: הֵרֵעָה, הֵפֵרָה, "כֵּן הֵקֵרָה רָעָתָהּ" (ירמיהו ו ז), הֵכִינוּ, הֵכִינָה, הֵכַנְתִּי – "וְהֵטַלְתִּי אֶתְכֶם" (ירמיהו טז יג), הֵכַנְתָּ – "וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה" (במדבר יד טו), "וְהֵפַרְתָּה לִי" (ש"ב טו לד), הֵכַנְתֶּם, הֵכַנְנוּ או הֵכַנּוּ – "הֵכַנּוּ וְהִקְדָּשְׁנוּ" (דה"ב כט יט). בכלם הנח קיים יו"ד המשך נפל כמנהג השלמים, וכן עם הכנויים: הֵכַנְתִּיו, הֵכַנְתִּיךָ וכן כלם. וכשרצו להאריך המלה ולשנות משקלה הפילו הנח כמנהג ונקדו הה"א בשוא-ופתח או בשוא-וסגול ואמרו הֱכִינוֹתָ – "הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶךָ" (מ"א ח יח), "אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (שמות כג כ), "הֱקִיצֹתִי וְעוֹדִי עִמָּךְ" (תהלים קלט יח) הה"א בשוא-וסגול, "אִם הֲנִיפוֹתִי עַל יָתוֹם יָדִי" (איוב לא כא) בשוא-ופתח. הֲכִנוֹתֶם – "הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם" (ישעיהו מ כא), הה"א בשוא-ופתח ופ"א-הפֹעל בחירק, "אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם" (ש"א ו ח) הה"א בשוא-ופתח ופ"א-הפֹעל בצרי, הֱכִינוֹנוּ – "הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ" (בראשית מד ח) הה"א בשוא-וסגול, (הֱכִינוֹתֶם). וכן עם הכנויים בשוא-ופתח: הֲכִינוֹתִיו או הֲכִינוֹתִיהוּ, הֲכִינוֹתִיהָ וכן כלם, "אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ" (בראשית מג ט), "וַהֲשִׂמֹתִיהוּ לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים" (יחזקאל יד ח).
ומזה המשקל: "אַתֶּם הֲמִתֶּם" (במדבר יז ו), "וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ" (ש"ב יג כח), "וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ" (שמות א טז), "וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו" (ש"א יז לה), "וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא" (הושע ב ה) משפטם אם היו שלמים עם התי"ו למ"ד-הפֹעל הנופלת: אתם הֲמִתוֹתֶם, הֲמִתוֹתִיו, הֲמִתוֹתִיהָ. ורבי ינוה כתב כי הם ממשקל האחר: הֵמַתִּי, הֵמַתָּה, אלא ששבה תנועת הה"א כמו המשקל האחר מפני התחבר המלה אל הכנוי. וכן "וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ" (דברים כא יב), "וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי" (ש"ב יד י), "עַתָּה הֲבֵאתִיהָ" (ישעיהו לז כו), "פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ" (משלי כה טז), הנה אלה מהמשקל הראשון אלא שנשתנה תנועת הה"א בעבור הכנוי. אבל "אַתֶּם הֲמִתֶּם" הוא מהמשקל השני, כי אלו היה מהמשקל הראשון היה הֵמַתֶּם. ובא בשני משקלים כאחד: "וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם" (יחזקאל לו יא), ואפשר כי אמרו כן לפי שיטב וטוב בענין אחד, הרכיבו במלה שני שרשים כאחד. ויש שנפלה מהם ה"א הבנין: "מַדּוּעַ אֵלָיו רִיבוֹתָ" (איוב לג יג), "בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים" (דניאל ט ב).[7] וכאשר פ"א-הפֹעל אות גרונית תפתח ה"א הבנין להרחיב: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם" (דברים ד כו), "הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת" (ישעיהו מא כה), "הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק" (ישעיהו מה יג), וכן בכפלים: "הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן" (ישעיהו ט ג), "הַיּוֹם הַחִלֹּתִי" (ש"א כב טו). וכן ה"א השאלה כשתבוא על אות גרונית כמו שכתבנו (לעיל מז ע"א). וכן תאמר כנויי העוברים כשפ"א-הפֹעל גרונית מן הֵעִיר: הֵעִירָהוּ, הֵעִרָנִי בצרי. וכן בכנויי הרבים, הֵעִירוּ: הֵעִרוּךָ, הֵעִירוּהוּ בצרי הה"א. ומן הַעִירוֹתָ, הַעִירוֹתִי, שהם בפתח הה"א, כן עם הכנויים בפתח הה"א. וכן הצווי שהוא בקמץ הה"א, כשתבא על אות גרונית עם הכנוי תהיה הה"א בפתח לבד, שהיתה בשוא-ופתח אם לא היתה האות גרונית, ותאמר הַעִירֵהוּ, הַעִירֵנִי בפתח הה"א, כי לא תבא הה"א בשוא וסמוך לה אחת מאחיותיה הגרוניות לעולם.
והבינונים: מֵכִין, מְכִינִים, מְכִינָה, מְכִינוֹת, מוּכָן, מוּכָנִים, מוּכָנָה או מוּכֶנֶת, מוּכָנוֹת כלם קמוצים. ומוּכֶנֶת בשש נקודות. וכשלמ"ד-הפֹעל רי"ש פעמים פ"א-הפֹעל בצרי: "מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים" (ישעיהו מד כה), מֵצֵר, מְצֵרָה, מְצֵרוֹת – "כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה" (ירמיהו מח מא). ואם למ"ד גרונית פעמים בפתח: "כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע" (ישעיהו ט טז), "כִּי מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן" (תהלים לז ט) בצרי.
המקור: הָכִין או הָכֵן, ובא בתוספת ה"א: "לַהֲנָפָה גוֹיִם בְּנָפַת שָׁוְא" (ישעיהו ל כח).
העתידים: הָאִיר או הָאֵר, הָכִין או הָכֵן, הָכִינוּ, הָכִינִי, הָכֵנְנָה או הָכֵנָּה, או בפתח: "הָשַׁב אֶל תַּעְרָהּ" (יחזקאל כא לה). ואם הלמ"ד אות גרונית: "וְעֵינָיו הָשַׁ֑ע" (ישעיהו ו י) – פתח באתנח, "הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה" (תהלים לט יד). וחסרה מהם ה"א הבנין ברוב:[8] "שִׂים כֹּה" (בראשית לא לז), "לִין פֹּה" (שופטים יט ט), "בִּ֭ינוּ בֹּעֲרִים" (תהלים צד ח), "שִׂ֤ישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ" (ישעיהו סו י), "נִ֥ירוּ לָכֶם נִיר" (ירמיהו ד ג), "שִׁ֤ירוּ לַייָ" (שמות טו כא), "שִׁ֤יתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה" (תהלים מח יד), "דִּ֤ינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט" (ירמיהו כא יב), "לִ֣ינִי׀ הַלַּיְלָה" (רות ג יג), כלם מלעיל. ובא מלרע: "גִּילִ֨י מְאֹד בַּת צִיּוֹן" (זכריה ט ט). ועקרם: הָשִׂים, הָלִין, הָבִינוּ, הָשִׂישׂוּ, הָנִירוּ, וכן כלם. וכן המקור: "מָקוֹם לָנוּ לָלִין" (בראשית כד כג), כמו לְהָלִין, וכן "נִצָּב לָרִיב יְיָ וְעֹמֵד לָדִין עַמִּים" (ישעיהו ג יג), עקרו לְהָדִין, לְהָרִיב, ואלו היה שם היה לְדִין, הלמ"ד בשוא. ועם הכנויים הה"א בשוא-ופתח או שוא-וסגול כמו שכתבנו בעבר, וכן במקור: "כִּי אִם הֱסִירְךָ" (ש"ב ה ו) בשוא-וסגול והוא מקור, וכן "כִּי אִם לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ" (ש"ב ג יג). אבל "וְעַד הֲקִימוֹ מְזִמּוֹת לִבּוֹ" (ירמיהו כג כ) בשוא-ופתח. ועם בכ"ל בשוא-ופתח לעולם: "בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם" (משלי ח כז), "בַּהֲבִיאִי שִׁבְרְךָ" (יחזקאל לב ט), "כַּהֲרִימִי קוֹלִי" (בראשית לט יח), "וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם" (שמות כג כ), "לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי" (ויקרא כו טו) – הוסב פתח הלמ"ד בה"א, ושוא הה"א בלמ"ד להקל, כי משפטו לַהֲפִירְכֶם. והעבר רבו בשוא-וסגול: "וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי" (שמות כג כג), "וֶהֱשִׁיבְךָ יְיָ מִצְרַיִם" (דברים כח סח), "וֶהֱמִיתְךָ אֲדֹנָי" (ישעיהו סה טו), "אִם יְיָ הֱסִיתְךָ בִי" (ש"א כו יט). וכן בשוא-ופתח: "וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ" (בראשית מ יג),[9] "וְאַף הֲסִיתְךָ מִפִּי צָר" (איוב לו טז).
אית"ן: אָכִין, יָכִין, או אָכֵן, יָכֵן וכן כלם – "יָגֵל יַעֲקֹב" (תהלים יד ז). ומלעיל בסגול: "מַה יָּ֥גֶל מְאֹד" (תהלים כא ב). ויבא מלרע בפתח: "וּבְהַמְּרוֹתָם תָּלַ֥ן עֵינִי" (איוב יז ב). ועם אות גרונית בפתח: "עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם" (בראשית יט ט), "כִּי לֹא אָרַע לְךָ עוֹד" (ש"א כו כא), "אִישׁ אַל יָנַע עַצְמֹתָיו" (מ"ב כג יח), "יָלַע קֹדֶשׁ" (משלי כ כה). וכמו שכתבנו בעוברים על הנח והיו"ד כן הוא בבינונים ובעתידים. "תָּשֵׁבְנָה אוֹנוֹ" (איוב כ י) בצרי, או בחירק: "תָּקִימְנָה אֶת נִדְרֵיכֶם" (ירמיהו מד כה). וכשרצו להרבות תנועות המלה או לחברו עם הכנויים נפל הנח, כמו "תְּהִימֶנָה מֵאָדָם" (מיכה ב יב), וכן עם הכנויים: יְשִׁיבֶנּוּ, יְקִימֶנּוּ, או בצרי: "וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ" (במדבר ל יד). וכשתוסיף וי"ו תוספת ענין על העתידים תנקד פ"א-הפֹעל בסגול בהחטף המלה אל אשר אחריה: "וַיָּ֥קֶם יְיָ" (שופטים ב טז), "וַיָּ֤טֶל שָׁאוּל" (ש"א יח יא). וכן אעפ"י שלא תחטף המלה, אחר שהמלה מלעיל תנקד פ"א-הפֹעל בסגול, כמו "וַיָּ֕שֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ" (בראשית יד טז). וכבר באה מהם מלה אחת בחירק: "וַתָּ֖רִץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ" (שופטים ט נג), אך יו"ד המשך נפלה מפני שהמלה מלעיל. וכאשר למ"ד-הפֹעל או פ"א-הפֹעל גרונית, או למ"ד-הפֹעל רי"ש, תנקד פ"א-הפֹעל בפתח: "וַיָּעַד מַלְאַךְ יְיָ" (זכריה ג ו), "וַיָּעַד יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה" (מ"ב יז יג). אבל "וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים" (ש"א לא ג) בסגול החי"ת, "וַתָּגַח בְּנַהֲרוֹתֶיךָ" (יחזקאל לב ב), "וַיָּנַח יְיָ לָהֶם" (יהושע כא מב), "וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ" (בראשית לח יד). ואע"פ שעתידי הקל באו כן, תפריש בהם כפי ענין פעל עומד ויוצא, כי הפעלים העומדים הם מהקל והיוצאים מהכבד ברוב.
הֻפְעַל: "הוּקַם אֶת דִּבְרֵי יְהוֹנָדָב" (ירמיהו לה יד), "הוּשַׁב כַּסְפִּי" (בראשית מב כח), "וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא" (ישעיהו טז ה), הנכון בהם בתשלומם: הֻקְיַם, הֻשְׁיַב, הֻבְיַן. והוּקַם העבר פתח להפריש בינו ובין הבינוני שהוא קמץ – הוּקָם, כאשר בארנו בשלמים תבנית:ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/סו ב. הוּכַן, הוּכַנְתָּ, הוּכַנְתִּי, הוּכְנוּ – "מַדּוּעַ הוּטְלוּ" (ירמיהו כב כח), הוּכַנְתֶּם, הוּכַנְנוּ או הוּכַנּוּ בדגש, הוּכְנָה, הוּכַנְתְּ, הוּכַנְתֶּן.
הבינונים אף על פי שלא מצאנום יתכן שנאמר אותם בקמץ: הוּכָן, הוּכָנִים, הוּכָנָה, הוּכָנוֹת. או נסמוך על הפעול מהפעיל: מוּכָן, מוּכָנִים, מוּכָנָה, מוּכָנוֹת. ומצאתי בספרים מדוייקים: "גַּם הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן" (ישעיהו ל לג) קמץ והוא בינוני בענין כמו שאמר: "כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה", ואם כן נאמר כן הבינונים.
אית"ן: אוּכַן, יוּכַן – "בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל" (משלי טז לג), תּוּכַן, נוּכַן, ובא "הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁ֗ב" (ישעיהו מד כו) בקמץ בלא הפסק, יוּכְנוּ, תּוּכְנוּ, תּוּכַן, תּוּכְנִי, תּוּכַנְנָה או תּוּכַנָּה בדגש.
פּוֹעֵל מרובע: בּוֹנֵן, כּוֹנֵן, קוֹמֵם, שׁוֹבֵב, הוי"ו בהם עי"ן-הפֹעל ומשקלם פּוֹעְלֵל כלם שהם מנחי העי"ן בצרי.[10] ומפעלי הכפל בפתח: "וְרוֹמַם תַּחַת לְשׁוֹנִי" (תהלים סו יז), "אֲשֶׁר עוֹלַל לִי" (איכה א יב), והוי"ו בהם למשך ומשקלם פּוֹעֵל. כּוֹנֵן, כּוֹנַנְתָּ, כּוֹנַנְתִּי, כּוֹנְנוּ, כּוֹנַנְתֶּם, כּוֹנַנְנוּ או כּוֹנַנּוּ בדגש, כּוֹנְנָה, כּוֹנַנְתְּ, כּוֹנַנְתֶּן.
הבינונים, הפועל: מְכוֹנֵן בצרי, מְכוֹנְנִים, מְכוֹנְנָה בשוא, או מְכוֹנֶנֶת בסגול – "מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין" (ישעיהו נא ט), מְכוֹנְנוֹת. והתאר ממנו: "כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה סָרַר יִשְׂרָאֵל" (הושע ד טז), "וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה" (ישעיהו כט ח), "יְמִין יְיָ רוֹמֵמָה יְמִין יְיָ עֹשָׂה חָיִל" (תהלים קיח טז). הפעול: מְכוֹנָן – "מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ" (ישעיהו נג ה), מְכוֹנָנִים, מְכוֹנָנָה, מְכוֹנָנוֹת, כלם קמוצים.
העתידים, הצווי: כּוֹנֵן בצרי, כּוֹנְנוּ, כּוֹנְנִי, (כּוֹנְנָה) [כּוֹנֵנְנָה] או כּוֹנֵנָּה בדגש. אית"ן בצרי: אֲכוֹנֵן, יְכוֹנֵן, תְּכוֹנֵן, נְכוֹנֵן, יְכוֹנְנוּ, תְּכוֹנְנוּ, תְּכוֹנֵן, תְּכוֹנְנִי, תְּכוֹנֵנְנָה או תְּכוֹנֵנָּה.
הִתְפַּעֵל הדבק בו ומורכב ממנו: הִתְכּוֹנֵן או הִתְכּוֹנַן, הִתְכּוֹנַנְתָּ, הִתְכּוֹנַנְתִּי, הִתְכּוֹנְנוּ, הִתְכּוֹנַנְתֶּם, הִתְכּוֹנַנְנוּ או הִתְכּוֹנַנּוּ בדגש, הִתְכּוֹנְנָה, הִתְכּוֹנַנְתְּ, הִתְכּוֹנַנְתֶּן.
הבינונים: מִתְכּוֹנֵן, מִתְכּוֹנְנִים, מִתְכּוֹנְנָה או מִתְכּוֹנֶנֶת, מִתְכּוֹנְנוֹת.
העתידים, הצווי: הִתְכּוֹנֵן, הִתְכּוֹנְנוּ, הִתְכּוֹנְנִי, הִתְכּוֹנֵנְנָה או הִתְכּוֹנֵנָּה בדגש. אית"ן: אֶתְכּוֹנֵן, יִתְכּוֹנֵן, תִּתְכּוֹנֵן, נִתְכּוֹנֵן, ובבלוע התי"ו: "תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן" (במדבר כא כז). ובסוף-פסוק בקמץ-גדול: "עֵדֹתֶיךָ אֶתְבּוֹנָֽן" (תהלים קיט צה), "מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָ֑ן" (תהלים קיט קד), "עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָֽן" (ישעיהו א ג), יִתְכּוֹנְנוּ, תִּתְכּוֹנְנוּ, תִּתְכּוֹנֵן, תִּתְכּוֹנְנִי, תִּתְכּוֹנֵנְנָה או תִּתְכּוֹנֵנָּה בדגש, ובהפסק: "וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַֽגְנָה" (עמוס ט יג). ויש שיפול העי"ן ויכפל הפ"א והלמ"ד: "הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ" (ישעיהו כט ט). וזה הדרך בכפולים גם כן.
וזו מחברתם בכינויים
[עריכה]והמשל לך בשרש שׂם.
שָׂם: שָׂמוֹ – "שָׂמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ" (תהלים קה כא), או שָׂמָהוּ – "וּצְבִי עֶדְיוֹ לְגָאוֹן שָׂמָהוּ" (יחזקאל ז כ), שָׂמְךָ – "מִי שָׂמְךָ" (שמות ב יד), שָׂמַנִי – "שָׂמַנִי אֱלֹהִים" (בראשית מה ט), שָׂמָם, שַׂמְכֶם, שָׂמָנוּ, שָׂמָהּ, שָׂמֵךְ, שָׂמָן, שַׂמְכֶן.
שַׂמְתָּ: שַׂמְתּוֹ או שַׂמְתָּהוּ, שַׂמְתָּנִי, שַׂמְתָּם, שַׂמְתָּנוּ, שַׂמְתָּהּ, שַׂמְתָּן.
שַׂמְתִּי: שַׂמְתִּיו או שַׂמְתִּיהוּ, שַׂמְתִּיךָ, שַׂמְתִּים, שַׂמְתִּיכֶם, שַׂמְתִּיהָ, שַׂמְתִּיךְ, שַׂמְתִּין, שַׂמְתִּיכֶן. ואם הוא הפועל והפעול: שַׂמְתִּינִי, וכן הנמצא עם הנמצא, כמו שכתבנו בשלמים (לעיל כז ע"ב).
שָׂמוּ: שָׂמוּהוּ, שָׂמוּךָ, שָׂמוּנִי, שָׂמוּם, שָׂמוּכֶם, שָׂמוּנוּ, שָׂמוּהָ, שָׂמוּךְ, שָׂמוּן, שָׂמוּכֶן.
שַׂמְתֶּם: שַׂמְתּוּהוּ, שַׂמְתּוּנִי, שַׂמְתּוּם, שַׂמְתּוּנוּ, שַׂמְתּוהָ, שַׂמְתּוּן.
שַׂמְנוּ: שַׂמְנוּהוּ, שַׂמְנוּךָ, שַׂמְנוּם, שַׂמְנוּכֶם, שַׂמְנוּהָ, שַׂמְנוּךְ, שַׂמְנוּן, שַׂמְנוּכֶן.
שָׂמָה: שָׂמַתְהוּ או שָׂמַתּוּ, שָׂמַתְךָ, שָׂמַתְנִי – "נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי" (שה"ש ו יב), שָׂמָתַם, שָׂמַתְכֶם, שָׂמַתְנוּ, (שָׂמַתְתָּהּ) [שָׂמָתָהּ] או שָׂמַתָּה, שָׂמָתֵךְ, שָׂמָתַן, שָׂמַתְכֶן.
שַׂמְתְּ: חבורו כחבור שַׂמְתִּי.[11] ואם למ"ד-הפֹעל גרונית יפתח למ"ד-הפֹעל, כי כבד לקרוא שני שואין עם אות הגרון, ונאמר מן נח, נע לנקבה הנמצאת נַחַתְּ, נַעַתְּ, כמו שזכרנו בשלמים על הדרך הזה.
חבור שַׂמְתֶּן: כחבור שַׂמְתֶּם.
הבינוני, הפועל, שָׂם: שָׂמוֹ או שָׂמֵהוּ בצרי המ"ם, שָׂמְךָ שָׂמִי או שָׂמֵנִי בצרי המ"ם. שָׂמָם, שָׂמְכֶם, שָׂמֵנוּ בצרי, שָׂמָהּ, שָׂמֵךְ, שָׂמָן, שָׂמְכֶן.
שָׂמִים: שָׂמָיו, שָׂמֶיךָ, שָׂמַי, שָׂמֵיהֶם, שָׂמֵיכֶם, שָׂמֵינוּ, שָׂמֶיהָ, שָׂמַיִךְ, שָׂמֵיהֶן, שָׂמֵיכֶן.
שָׂמָה: כחבור שָׂמָה העבר, אלא שבניקוד יתחלף, כי בעוברים ינקד למ"ד-הפֹעל בפתח כמנהג השלמים, ובבינוני בקמץ: שָׂמָתְךָ – "אֶרֶץ צָפָתְךָ" (יחזקאל לב ו). וכן בשמות: צִדְקָתְךָ, רָעָתְךָ.
שָׂמוֹת: שָׂמוֹתָיו, שָׂמוֹתֶיךָ, שָׂמוֹתַי, שָׂמוֹתֵיהֶם, שָׂמוֹתֵיכֶם, שָׂמוֹתֵינוּ, שָׂמוֹתֶיהָ, שָׂמוֹתַיִךְ, שָׂמוֹתֵיהֶן, שָׂמוֹתֵיכֶן.
הפעול, שׂוּם: שׂוּמוֹ, שׂוּמְךָ, שׂוּמִי, שׂוּמָם, שׂוּמְכֶם, שׂוּמֵנוּ, שׂוּמָהּ, שׂוּמֵךְ, שׂוּמָן, שׂוּמְכֶן. שׂוּמִים: שׂוּמָיו, שׂוּמֶיךָ וכולי. שׂוּמָה: שׂוּמָתוֹ, שׂוּמָתֶךָ וכולי. שׂוּמוֹת: שׂוּמוֹתָיו, שׂוּמוֹתֵינוּ, שׂוּמוֹתֶיךָ וכולי.
המקור: שׂוּם, חבורו כחבור שׂוּם הפעול.
העתידים, הצווי, שׂוּם: שׂוּמוֹ או שׂוּמֵהוּ, שׂוּמִי או שׂוּמֵנִי, שׂוּמֵם וכולי. שׂוּמוּ: שׂוּמוּהוּ וכולי. שׂוּמִי: שׂוּמִיהוּ, שׂוּמִינִי, שׂוּמִיהָ וכולי. שׂוּמְנָה: כפיתוחי שׂוּמוּ.
אית"ן, אָשׂוּם: אֲשׂוּמוֹ או אֲשׂוּמֵהוּ או אֲשׂוּמֶנּוּ, אֲשׂוּמְךָ, אֲשׂוּמֵם, אֲשׂוּמְכֶם, אֲשׂוּמָהּ או אֲשׂוּמֶהָ או אֲשׂוּמֶנָּה, אֲשׂוּמֵךְ, אֲשׂוּמֵן, אֲשׂוּמְכֶן. וכן יָשׂוּם: יְשׂוּמֶנּוּ – "יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת" (תהלים קמ יב), "וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד" (איוב לא טו). וכן תָּשׂוּם, נָשׁוּם, תחברם על זה הדרך.
ואלה ראשי הפעלים אשר אתה צריך להורותך עליהם
[עריכה]כי אשר בא מהם עי"ניהם נראית כמו איב שלא נעלמה כי אם בשם: "וְאֵיבָה אָשִׁית" (בראשית ג טו) בפלס אֵימָה מן אים, וכן גוע, שׁוע,[12] כאשר כתבנו, אין צריך להזכירם. ואשר עי"נם נחה כבר הקדמתי לך הדרך הכללי, ואשר בהם דרך נוטה מן הכלל אודיעך, ואלה הם:
דוג – מצאנו בשרשו מלה אחת, והיא "לְדַיָּגִים רַבִּים נְאֻם יְיָ וְדִיגוּם" (ירמיהו טז טז). ודקדוקה על שני פנים, האחד שתהיה מן הפֹעל הכבד הנוסף ותחסר ממנו ה"א הבנין, כמו "מַדּוּעַ אֵלָיו רִיבוֹתָ כִּי כָל" (איוב לג יג), שמשפטו הֱרִיבוֹת, כן דִּיגוּם משפטו הֱדִיגוּם. והשני שיהיה מן הדגוש, ומשפטו וְדִיְּגוּם בהראות היו"ד דגושה, כמו שהראיתיך (לעיל נז ע"ב) בשלמים רבים שנרפו להקל, כן נרפה זה.
דוח – לדעת החכם רבי יהודה "דֹּחוּ וְלֹא יָכְלוּ קוּם" (תהלים לו יג) מזה השרש מבנין קל לגזרת פָּעוֹל בפלס טוֹבוּ, דומה שמצא אותו בספר שקרא בו מלעיל. והחכם רבי יונה כתב כי מצא אותו בספר מדוייק מלרע, ואנחנו מצאנו אותו גם כן בספר מדוייק מלרע, ואם כן יהיה משרש דחה מבנין שלא נזכר פועלו, והוא הנכון.
דום – אמר רבי יהודה בזה השרש כי יתכן שיהיה מזה השרש "גַּם מַדְמֵן תִּדֹּמִּי" (ירמיהו מח ב), שמשפטו תִּתְדּוֹמְמִי. והנכון היותו מפעלי הכפל מבנין נִפְעַל או הִתְפַּעֵל, כי לא תפול האות הכפולה בנחי העי"ן אחר שהיא לתשלום עי"ן-הפֹעל הנופלת.
דון – "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם" (בראשית ו ג), אף על פי שזכרנו אותו מחסרי הפ"א בשרש נדן (לעיל עה ע"א), אפשר שיהיה מזה השרש ומענינו.
דוש – נאמר בו "אָדוֹשׁ יְדוּשֶׁנּוּ" (ישעיהו כח כח), האל"ף בו נוספת והוא מקור, ונאמר בו בבנין נִפְעַל "כְּהִדּוּשׁ מַתְבֵּן" (ישעיהו כה י) בשורק מקום חולם, כי השורק והחולם מתחלפים בכמה מקומות.
זול – נאמר בשרש הזה מלה רחוקה מדרך הכלל, והיא "כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ" (איכה א ח), כי על דרך הכלל הֱזִילוּהָ בפלס הֱקִימוּהָ, הֱשִׁיבוּהָ, ולפי שטרם התחבר המלה עם כנוי הנקבה היתה הֵזִילו כמו הֵקִימוּ, הֵשִׁיבוּ, בקיום הנח המורה על עי"ן-הפֹעל כאשר הודעתיך, וכשחברו המלה הפילו הנח מפני רוב התנועות בהרבות המלה. וב"הִזִּילוּהָ" בא הדגש תמורת הנח, והמלה נכונה על הלשון, שלא נאריך בקריאת הה"א אך נחטף אותה על הזי"ן עם הדגש, וכן עשו במלת "הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ" (ירמיהו לח כב), שהוא מן סית ושמו הדגש תמורת הנח הנופל, וכן "פֶּן יַסִּית אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ" (ישעיהו לו יח), הדגש תמורת הנח הנופל, וכן "וַיַּלִּינוּ עָלָיו" (במדבר יד לו).
זון נאמר בשרש הזה כל בנין הקל: זָן, זַנְתָּ, זַנְתִּי וכולי, אָזוּן, יָזוּן וכולי, כי מצאנו הבינוני: "מְפִיקִים מִזַּן אֶל זַן" (תהלים קמד יג), ואף על פי שהן פתחין שלא כמשפט.
זור – "וְהַזּוּרֶה תִּבָּקַע אֶפְעֶה" (ישעיהו נט ה), בא הסגול תמורת הקמץ, כי משפטו וְהַזּוּרָה, בפלס "כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה" (ש"ב יג לב). וכן בא "וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ" (זכריה ה ד) כמו וְלָנָה בקמץ. ובא פֹעל-עבר מזה לגזרת פָּעוֹל: "לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ" (ישעיהו א ו), והוא פעל-עומד, אף על פי שהרוב בזה הבנין פעל-יוצא, כמו "וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה" (שופטים ו לח), "וַתִּשְׁכַּח כִּי רֶגֶל תְּזוּרֶהָ" (איוב לט טו), זהו פעל-עומד, כי נמצא בבנין אחד עומד ויוצא, כמו "אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס" (שופטים ה כב) פעל-עומד, "הֲלָמוּנִי בַּל יָדָעְתִּי" (משלי כג לה) פעל-יוצא, ואחרים זולתם.
חור – הכניס רבי יהודה בזה השרש "וְחָרָה נְחֻשְׁתָּהּ" (יחזקאל כד יא), "וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב" (איוב ל ל), והנכון אצלי לשומם מפעלי הכפל.
לוט – בא הפעול בזה השרש בחולם תמורת השורק: "פְּנֵי הַלּוֹט הַלּוֹט" (ישעיהו כה ז), הראשון שם והשני פָּעוּל, ולזווג המלות היה בחולם, כי כן מנהג הלשון במקומות.
לון – "וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ" (זכריה ה ד), כמו וְלָנָה בקמץ, הסגול תמורת הקמץ, וכן "וְהַזּוּרֶה תִּבָּקַע אֶפְעֶה" (ישעיהו נט ה). ונמצא בזה השרש בפעל הכבד פ"א-הפֹעל בדגש תמורת הנח:[13] "וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה" (במדבר יד לו), "אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו" (שמות טז ח), והשם: "אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות טז יב), הדגש בו תמורת הנח בפלס תְּבוּנוֹת.
לוע – "וְשָׁתוּ וְלָעוּ" (עובדיה א טז). ומזה השרש: "וְאֶפְרֹחָיו יְעַלְעוּ דָם" (איוב לט ל), ונקדמה למ"ד-הפֹעל לפ"א-הפֹעל שלא לחבר שני עיי"נין כאחד, שמשפטו יְלוֹעֲעוּ בפלס יְכוֹנְנוּ, ומשקלו יְלַפְעְלוּ אם היתה בו עי"ן-הפֹעל, אך נפלה ממנו עי"ן-הפֹעל גם מהנשימה, ומשקלו יְלַפְלוּ.
לוץ – "מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים" (הושע ז ה), המלה הזאת תאר היא, ואלו היתה פּוֹעֲלִים היתה מפעלי הכפל מהקל, ועתה הוא תאר מזה השרש מן המרובע, נאמר התאר לוֹצֵץ, לוֹצְצִים. ועוד יש לומר שתהיה המלה פּוֹעֲלִים מזה השרש מן המרובע, ומשפטו מְלוֹצְצִים, ונפלה מ"ם הבינונים להקל המלה, כמו שנפלה גם כן במלת "וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט" (תהלים קלט כא). ויש אומרים "וּבִתְקוֹמְמֶיךָ" תאר, וכן "וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם" (ישעיהו נא ב) עם תי"ו הנוספת, ואיננו נכון שתהיה תְּחוֹלֶלְכֶם תאר, כי היה לו לומר תְּחוֹלְלַתְכֶם עם תי"ו הנקבה. והנכון שהוא פעל עתיד במקום עבר, והתי"ו תי"ו הנקבה: תְּחוֹלֵל אֶתְכֶם, רוצה לומר: אשר חוללה אתכם.
מוך – "וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב" (ויקרא כה מז), "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ" (ויקרא כה לט). כתבם רבי יונה בנחי העי"ן, והנכון לשומם מפעלי הכפל, ושם נכתבם בעזרת האל (לקמן קלב ב).
נוה – אמרו כי מזה השרש "וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם" (יחזקאל ז יא), וכן "וְנָשְׂאוּ אֵלַיִךְ בְּנִיהֶם קִינָה" (יחזקאל כז לב). והנכון אצלי ששרשו נהה, ובשערו נכתבם בעזרת האל (לקמן קכא א).
נוח – השם מזה השרש בהכפל הלמ"ד: נִיחוֹחַ בפלס נִיצוֹץ מן נוץ.
נוץ – "וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד" (קהלת יב ה), האל"ף נחה נכתבת תמורת עי"ן-הפֹעל, "וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל" (יחזקאל א ז), יתכנו בו הפנים שכתבנו ב"לֹצְצִים" (הושע ז ה) בשרש לוץ. והשם ממנו: "וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ" (ישעיהו א לא) בפלס נִיחוֹחַ.
סוג – "וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט" (ישעיהו נט יד), הדגש תמורת הנח בהוּקַם, הוּשַׁב, אף על פי שהנח בהם אינו יסודי. ויתכן היות נִפְעַל ממנו: "וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ" (ישעיהו נט יג), פירושו: ונסוג לִבֵּנוּ.
סות – "אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ" (מ"א כא כה), הדגש בתי"ו "הֵסַתָּה" שלא לצורך, כי משפטו ברפיון: הֵסֵת, הֵסֵתָה, כמו הֵפֵר, הֵפֵרָה, הֵנֵץ, הֵנֵצָה, כן כתב רבי יהודה. גם רבי יונה כתב כי דגש התי"ו לתי"ו אחרת תי"ו השרש, והתי"ו הכתובה סימן הנקבה וכן הה"א, והוא בשני סמני נקבה, כמו "הֶחְבְּאַתָה" (יהושע ו יז), וכן כתב אדוני אבי ז"ל. ויתכן שהדגש תמורת הנח בהֵסֵתָה או הֵסִיתָה. "הִסִּיתוּךָ" (ירמיהו לח כב), "פֶּן יַסִּית אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ" (ישעיהו לו יח), כתבנו בשרש זול.
עור – "פְּשֹׁטָה וְעֹרָה" (ישעיהו לב יא) – מקור בתוספת ה"א, "זַעֲקַת שֶׁבֶר יְעֹעֵרוּ" (ישעיהו טו ה) מן המרובע, אבל בזה נכפלה הפ"א במקום שנכפלה בזולתו הלמ"ד שהם על משקלו.
פוץ – נאמר בשרש זה מלה אחת קשה, והיא "וּתְפוֹצוֹתִיכֶם וּנְפַלְתֶּם כִּכְלִי חֶמְדָּה" (ירמיהו כה לד), והתי"ו בחירק ומשפטה בצרי, והוא שם בפלס "וּתְשׁוּבֹתֵיכֶם נִשְׁאַר מָעַל" (איוב כא לד), ובא התי"ו בחירק כמו "אִם לֹא שֵׁרִיתִיךָ לְטוֹב" (ירמיהו טו יא), ומשפטה בצרי. והיה ראוי גם כן הפ"א בשורק, אלא שבא כן לזווג התנועות, כמו "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ" (שמות טו ה),[14] "הֹרוֹ וְהֹגוֹ" (ישעיהו נט יג). ונאמר מן הנפעל ממנו "וַתְּהִי שָׁם הַמִּלְחָמָה נָפֹצֶת" (ש"ב יח ח), ויאמר עם הה"א נְפוֹצָה, נְכוֹנָה, ועם התי"ו נָפוֹצֶת, ולפי שהיא מלעיל כמשפט נשארה הנו"ן בקמץ כמו שהיה ביחיד נָפוֹץ.
רוב – "רִיבָה יְיָ אֶת יְרִיבַי" (תהלים לה א), כתב רבי יהודה כי עי"ן-הפֹעל נהפכה בו לפ"א-הפֹעל, וכן "וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב" (ישעיהו מט כה). ועוד אמר שיתכן שיהיו שני עקרים: ירב ורוב, כמו יטב וטוב. והנכון שהיו"ד נוספת כיו"ד יַעֲקֹב ויִפְתָּח וכיו"ד יְקוּם – "אֶת כָּל הַיְקוּם" (בראשית ז ד), ששרשו קום, וכן "יְבוּל בֵּיתוֹ" (איוב כ כח), "יְתוּר הָרִים" (איוב לט ח).
רום – "עַתָּה אֵרוֹמָם" (ישעיהו לג י) כתב רבי יהודה בזה השרש, ואמר כי משפט הרי"ש להדגש ועקרו אֶתְרוֹמָם בפלס אֶתְבּוֹנָן. ורבי יונה כתבו מפעלי הכפל מבנין נִפְעַל בהשלמת אותיותיו, ושתי הדעות נכונות בו. גם כן יתכן לומר שיהיה מבנין הִתְפַּעֵל מפעלי הכפל. גם כן כתב רבי יהודה מזה: "וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים" (יחזקאל י טו), "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה" (במדבר יז י). והנכון בהם היותם מפעלי הכפל או מבנין נפעל או מבנין התפעל, כי אין דרך האות המרובעת בנחי העי"ן להיותה נופלת כמו שזכרנו ב"תִּדֹּמִּי" (ירמיהו מח ב), אלא אם כן היא נו"ן ותהיה עם נו"ן הרבות, שיכבד על הלשון לקרוא שלשה נו"נין כאחת, ואז תפול, כמו "בְּנוֹת הַגּוֹיִם תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ" (יחזקאל לב טז).
רוע – הפליא רבי יהודה בזה השרש לשום ממנה "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ" (דברים טו י), "מַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי" (נחמיה ב ג), וכן כתב ב"לֹא יֵצַר צַעֲדֶךָ" (משלי ד יב), "וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית לב ח). והנכון מה שכתבנו בהם שהם מנחי הפ"א (לעיל צו ע"ב; צה ע"ב).
שׁוב – "אִם יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי" (ש"ב טו ח), כתב רבי יהודה כמו שכתב ב"יְרִיבַי" (תהלים לה א), כי נהפך עי"ן-הפֹעל לפ"א-הפֹעל. גם יתכן לומר שהיו"ד נוספת אף על פי שלא מצאנו נוספת במקור, תהיה זאת נוספת כמו שנוספה על השמות כמו שכתבנו. "אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (ירמיהו מב י) כתבנו בשרש ישב (לעיל צו ע"ב), "בְשִׁיבָתוֹ בְמַחֲנַיִם" (ש"ב יט לג) כתבו רבי יהודה בשרש הזה בענין שני. ואדוני אבי ז"ל כתב כי נפל פ"א-הפֹעל ומשפטו בִּישִׁיבָתוֹ. ויתכן שבא על שני הדרכים, כי המקור מן ישב – שֶׁבֶת, שִׁבְתּוֹ, והשם עם פ"א-הפֹעל יְשִׁיבָה, יְשִׁיבָתוֹ. ונפל פ"א-הפֹעל על דרך המקור ועמד על עקרו.
שות – באו בזה השרש שתי מלות נשתנו מן הכלל, והם "כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ" (תהלים מט טו), "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם" (תהלים עג ט), והדגש בהם תמורת הנח במלת "אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלָי" (תהלים ג ז). ויש אומרים שהם מפעלי הכפל.
הפעלים שעיי"ניהם נחה ולמ"דיהם אל"ף נחה נכתבת
[עריכה]בוא – בָּא, בָּאתָ, בָּאתִי, בָּאוּ, בָּאתֶם, בָּאנוּ, ונפל האל"ף מהמכתב: "כִּי עַל יוֹם טוֹב בָּנוּ" (ש"א כה ח),[15] בָּאָה, בָּאת, בָּאתֶן. הבינונים: בָּא, בָּאִים, בָּאָה, בָּאוֹת. העתידים, הצווי: בֹּא, בֹּאוּ, בּוֹאִי, בּוֹאנָה. אית"ן: אָבֹא, יָבֹא, תָּבֹא, נָבֹא, יָבֹאוּ, תָּבֹאוּ, תָּבֹא, תָּבֹאִי, תָּבֹאנָה או תְּבֹאֶינָה, "עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם" (רות א יט) מקור עם כנוי הרבות, והיה על מנהגו בּוֹאָן, כמו "בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת" (בראשית ל לח). ונוספה בו הה"א כמנהג במקומות להיות ה"א נוספת אחר נו"ן הנקבות, כמו "לְבַדָּנָה" (בראשית כא כט), "כֻלָּנָה" (בראשית מב לו), "אֶל קִרְבֶּנָה" (בראשית מא כא).
"לְבִלְתִּי בֹאוּ הַכֵּלִים" (ירמיהו כז יח) לגזרת פָּעוֹל כמו בָּאוּ, והוא במשקל "כִּי אֹרוּ עֵינַי" (ש"א יד כט), "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ" (במדבר כד ה), והנני עתיד לבאר ענינו היטב בחלק הענין בשרשו.
"תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף" (דברים לג טז), תוכן המלה תָּבֹא, והתי"ו סימן הנקבה הנסתרת, ר"ל כי כל ברכה וברכה תבא לראש יוסף, והה"א נוספת בסוף המלה כה"א "וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה" (ישעיהו ה יט), "אֶשְׁמְרָה דְרָכַי" (תהלים לט ב), והתי"ו נוספת כתי"ו "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי" (ש"ב א כו), "כִּי הֶחְבְּאַתָה" (יהושע ו יז), ובשמות: "יְשׁוּעָתָה" (תהלים ג ג), "עֶזְרָתָה" (תהלים מד כז). ולפי דעתי כי כל כפל תוספת לכפל ענין, וכשאמר "יְשׁוּעָתָה", "עֶזְרָתָה" ר"ל רוב ישועה, רוב עזרה, וכן "נִפְלְאַתָה" להגדיל האהבה ולהפליאה נכפלה בו התוספת, וכן "כִּי הֶחְבְּאַתָה", לפי שהחביאה אותם יפה יפה שלא יכירו מקומם אם יחפשו אותם בגג, וכן "תָּבוֹאתָה", ר"ל תבא ותבא לרב.
"וַתָּבֹאתי לִקְרָאתִי" (ש"א כה לד) – הורכבה המלה בשני סימני נקבה עבר ועתיד, כי אם היתה כלה לעתיד היה תָּבֹאִי, כי כן כתוב "ותבאתי" ביו"ד, ואם לעבר – בָּאת, ולרוב זריזותה לבא אמר כן. וכן "תְּבוֹאַתְךָ טוֹבָה" (איוב כב כא) – הורכבה המלה מן תָּבֹא ובָּאָה. או תהיה התי"ו תמורת ה"א נוספת במלת "וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה" (ישעיהו ה יט), כמו שדרכה להיות נוספת באֶשְׁמְרָה, אֶזְכְּרָה וזולתם, והוא הנכון. ורבי יונה כתב כי תי"ו "וַתָּבֹאתי" במקום יו"ד וַתָּבֹאִי. ומה יעשה ביו"ד הכתובה.
"אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מוֹבָאֶךָ" (ש"ב ג כה) – אין "מוֹצָאֲךָ" כמו "מוֹבָאֶךָ", כי "מוֹצָאֲךָ" הוי"ו נחה שרש, ו"מוֹבָאֶךָ" הוי"ו נוספת, או היא שרש והוסבה לזווג המלות: מוֹצָאֲךָ – מוֹבָאֶךָ, וכן "וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו" (יחזקאל מג יא) בא כן לזווג המלות, כמו "צְאֶינָה וּרְאֶינָה" (שיר השירים ג יא) שבא כן לזוג המלות כמו שכתבנו, והכתוב הוא כמשפטו: "מבואך", אבל הקרי הוא "מוֹבָאֶךָ".
קא – קָאתָ, קָאתִי, קָאוּ, קָאתֶם וכולי. הבינונים: קָא, קָאִים, קָאָה, קָאוֹת – "כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי" (ויקרא יח כח). העתידים: קוֹא, קוֹאוּ, קוֹאִי, קוֹאנָה או קְאֵנָה. אית"ן: אָקֹא, יָקֹא, תָּקֹא, נָקֹא וכולי. ובא שלא כדת "שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ וּקְיוּ" (ירמיהו כה כז), והיה משפטו וְקֹאוּ בפלס בֹּאוּ, ונפלה עי"ן-הפֹעל ובא היו"ד תמורת אל"ף קָאוּ. ויותר נכון מזה להיות שרש קְיוּ – קאה או קיה, ובא על דרך נחי הלמ"ד כמשפטו. וגם כן "כַּאֲשֶׁר קָאָה" אפשר שיהיה מנחי הלמ"ד בשקל עָשָׂה, כי מצאנו אֶרֶץ בלשון זכר, כמו "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ" (בראשית יג ו) וזולתו.
הִפְעִיל: הֵבִיא, הֵבֵאתָ, ובאו להם מלאים בעי"ן-הפֹעל נחה: "וְהֵבֵיאתָ אֹתוֹ חֶדֶר בְּחָדֶר" (מ"ב ט ב), "לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ" (ישעיהו מג כג), "וְהֵבֵיאתִי אֹתָם" דמרגלים (במדבר יד לא), וכן "עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו" (שיר השירים ג ד), "עַתָּה הֲבֵיאתִיהָ" (מ"ב יט כה), הֵבֵאתָ או הֱבִאוֹתָה, הֵבֵאתִי או הֱבִיאוֹתִי, הֵבִיאוּ, הֲבֵיאתֶם – "וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל" (מלאכי א יג), או הֲבִיאוֹתֶם, "וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי" (ש"ב יד י), הֵבֵאנוּ או הֲבִיאוֹנוּ, הֵבִיאָה, הֵבֵאת או הֲבִיאוֹת, הֲבֵאתֶן או הֲבִיאוֹתֶן.
הבינונים: מֵבִיא, מְבִיאִים, מְבִיאָה, מְבִיאוֹת, מוּבָא, מוּבָאִים, מוּבָאָה, מוּבָאוֹת. "הִנְנִי מֵבִי" דפרשת ויבא ירמיהו מהתפת (ירמיהו יט טו) חסר אל"ף בכתוב.
העתידים: הָבִיא או הָבֵא, הָבִיאוּ (או הָבֵיאוּ), הָבִיאִי (או הָבֵיאִי), הָבֶאנָה (או הֲבִיאֶנָה). אית"ן: אָבִיא, יָבִיא, תָּבִיא, נָבִיא, "עֹד הַיֹּרֵשׁ אָבִי לָךְ" (מיכה א טו) בחסרון האל"ף בכתוב, או אָבֵא, יָבֵא, תָּבֵא, נָבֵא,[16] יָבִיאוּ, תָּבִיאוּ, תָּבִיא, תָּבִיאִי, תָּבֶאנָה או תְּבִיאֶנָה – "יָדָיו תְּבִיאֶינָה" (ויקרא ז ל). "שֶׁמֶן רֹאשׁ אַל יָנִי רֹאשִׁי" (תהלים קמא ה) בחסרון אל"ף, כי הוא עתיד מן "כִּי הֵנִיא אָבִיהָ" (במדבר ל ו), ובא חסר האל"ף כמו "וַייָ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי" (ישעיהו נג י) שבא גם כן בחסרון אל"ף. וכן "אֲשֶׁר הֱחֱטִי אֶת יִשְׂרָאֵל" דאך לא סרו (מ"ב יג ו), "לְמַעַן הַחֲטִי אֶת יְהוּדָה" (ירמיהו לב לה), וכן "יַשִּׁי מָוֶת עָלֵימוֹ" (תהלים נה טז).
הֻפְעַל: הוּבָא, הוּבָאתָ – "הֻבָאתָה הֵנָּה" (יחזקאל מ ד), הוּבָאתִי, הוּבְאוּ – "כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף" (בראשית מג יח), הוּבָאתֶם, הוּבָאנוּ, הוּבָאָה, הוּבָאת, הוּבָאתֶן. ובא "אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ" (בראשית לג יא) בתי"ו במקום ה"א הוּבְאָה, וכן "וְקָרָאת אֶתְכֶם" (דברים לא כט) ואחרים זולת אלה כמו שכתבנו בטור הראשון במלת פָּעֲלָה (לעיל ז ע"ב).
העתידים: אוּבָא, יוּבָא, תּוּבָא, נוּבָא, יוּבְאוּ, תּוּבְאוּ, תּוּבָא, תּוּבְאִי, תּוּבָאנָה.
נימוקי רבי אליהו בחור
[עריכה]- ^ שלא נמצא פָּעַל מנחי עי"ן יו"ד רק "וְאָיַבְתִּי" (שמות כג כב) כאשר מבאר המחבר גם הוא בסוף הענין, מה שנמצא "קִיַּם" (אסתר ט לב), היו"ד במקום וי"ו עי"ן-הפעל.
- ^ כל זה הענין יפה מפורש בספר הבחור במאמר ב' בעיקר ח', ואין כאן מקום להאריך.
- ^ ואני נתתי בהם סיבה אחרת בספר הבחור.
- ^ ועוד ידבר מזה בעתידים מזה הבנין.
- ^ יש כאן טעות, וראוי לומר: הנח אשר בקָם, קָמוּ, קָמָה, נפל בקַמְתֶּם, קַמְתֶּן בתנועת המ"ם והנו"ן יותר.
- ^ פירש הנסתר נקרא הוא"ו הנחה בלי נקודה, ונח נראה הוא השוא הנח שתחת הקו"ף והשי"ן.
- ^ לא נמצא רק אלו השנים.
- ^ אין זה רק בפעלים שלא נמצא מהם הקל כי רק מעט מאד, כמו "אֲשֶׁר שָׁר לַייָ" (תהלים ז א), "כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים" (בראשית ד כה), וכל אותם שלא נמצא בהם הצווי הקל ושאין הפרש בין הקל וההִפְעִיל, כמו אותם שהביא המחבר.
- ^ במסורת: קדמא דאורייתא "וַהֲשִׁיבְךָ" (בראשית מ יג), תנינא "וֶהֱשִׁיבְךָ", וסימן ווי העמודים, והמשכיל יבין.
- ^ כי זה הבנין הוא הבנין פִּיעֵל הדגוש והיה ראוי להיות בִּיֵּן, בִּיַּנְתָּ וכו', ולפי שהוא"ו דרכה לנוח ולא תוכל לקבל הדגש, כפלו למ"ד-הפֹעל ואמרו בּוֹנֵן, בּוֹנַנְתָּ וכו' כמבואר בספר הבחור.
- ^ אבל הכינויים של שַׂמְתְּ הם י' ואלו ששה.
- ^ ר"ל מגזרת נחי עי"ן וא"ו.
- ^ אבל הוא מענין אחר.
- ^ שהיה ראוי להיות יכסימו בחולם כמו שכתבתי לעיל בשרש יצא עיין שם.
- ^ והוא אחד מן לישנא ביאה החסרים א' כמבואר במסורת.
- ^ לא נמצא זה בכל המקרא רק עם וא"ו ההיפוך, והם נ"א וַיָבֵא וא' "וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן" (נחמיה ח ב).