ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/עד א

<< · ספר מכלול (רד"ק) · לפי דפים · עד א · >>

העתידים – הצווי והאותיות הנוספות שהן אית"ן. ותפקד פ"א הפעל מהם. ואמרו הצווי "גַּשׁ פְּגַע בּוֹ" (שמואל ב א, טו) בפתח והוא לגזרת פָּעַל, וכן "שַׁל נַעַלְךָ" (יהושע ה, טו). או בצרי – גֵּשׁ, ובמקף בסגול – "גֶּשׁ הָלְאָה" (בראשית יט, ט), והוא לגזרת פָּעֵל. או הסגול מקום פתח. ובתוספת ה"א – "גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי" (בראשית כז, כו). גְּשׁוּ. גְּשִׁי. גֵּשְׁנָה. או בחולם – "גֹּשִׁי הֲלֹם" (רות ב, יד), "גֹּשׁוּ הֵנָּה" (יהושע ג, ט) וכן גֹּשְׁנָה בחלם.

אית"ן – אֶגַּשׁ. יִגַּשׁ. תִּגַּשׁ. נִגַּשׁ. יִגְּשׁוּ. תִּגְּשׁוּ. תִּגַּשׁ. תִּגְּשִׁי. תִּגַּשְׁנָה.

נגשׁ – נפעל

והנפעל; ואיננו ממנו, אבל הוא כמוהו, כמו "הָלַךְ" ו"נֶהֱלַךְ", כאשר הודעתיך בביאור סבת הטור השני (לעיל כא ע"ב).

העוברים – נִגַּשׁ. נִגַּשְׁתָּ. נִגַּשְׁתִּי. נִגְּשׁוּ. נִגַּשְׁתֶּם. נִגַּשְׁנוּ. נִגְּשָׁה. נִגַּשְׁתְּ. נִגַּשְׁתֶּן.

הבינונים נִגָּשׁ. נִגָּשִׁים. נִגָּשָׁה, או נִגֶּשֶׁת – "הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת" (ירמיהו ז, כ), ואם למ"ד הפעל גרונית בפתח – "וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם" (יחזקאל לד, ד); "מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת" (ירמיהו ח, ה) – פתח באתנח. נִגָּשׁוֹת.

המקור – הִנָּגֵּשׁ, ובתשלום נו"ן הבנין וחסרון פ"א הפעל בחולם – נִגּוֹשׁ – כמו "אַךְ נִגּוֹף נִגָּף" (שופטים כ, לט).

העתידים. הצווי – הִנָּגֵשׁ. הִנָּגְשׁוּ. הִנָּגְשִׁי. הִנָּגַשְׁנָה.

אית"ן – אֶנָּגֵשׁ. יִנָּגֵשׁ. תִּנָּגֵשׁ. נִנָּגֵשׁ. יִנָּגְשׁוּ. תִּנָּגְשׁוּ. תִּנָּגֵשׁ. תִּנָּגְשׁי. תִּנָּגֵשׁנָה.

ובא בזה הבנין לגזרת פָּעוֹל – "נִמֹּלוּ אִתּוֹ" (בראשית יז, כז), "כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים" (בראשית לד, כב).

נגשׁ – הפעיל

הִפְעִיל – הִגִּישׁ. הִגַּשְׁתָּ. הִגַּשְׁתִּי. הִגִּישׁוּ. הִגַּשְׁתֶּם. הִגַּשְׁנוּ. הִגִּישָׁה. הִגַּשְׁתְּ. הִגַּשְׁתֶּן.

הבינונים; הפּוֹעֵל – מַגִּישׁ. מַגִּישִׁים. מַגִּישָׁה או מַגֶּשֶׁת. מַגִּישׁוֹת.

הפָּעוּל – מֻגָּשׁ. מֻגָּשִׁים. מֻגָּשָׁה או מֻגֶּשֶׁת. מֻגָּשׁוֹת.

המקור – הַגִּישׁ^[1] – "לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר" (תהלים קו, כו), "מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו). ובא המקור שלם פ"א-הפעל וחסר ה"א הבנין – "וְלַנְפִּל יָרֵךְ" (במדבר ה, כב) – משפטו עם הה"א וּלְהַנְפִּיל. ובצרי – "הַשֵּׂג תַּשִּׂיג" (שמואל א ל, ח), וכן הצווי "וְהַטֵּף אֶל דָּרוֹם" (יחזקאל כא, ב).

נימוקי רבי אליהו בחור

1. צריך להיות הג' בצרי כשהוא זולת בכל"ם וכן הציווי בצרי ליחיד.