קטגוריה:משלי כה יט

הפסוק מלמד שלא כדאי לבטוח בבוגד. אבל האם זה לא מובן מאליו? הרי, אם אנחנו יודעים שמישהו עומד לבגוד בנו, ודאי שלא נבטח בו מלכתחילה!

1. הפסוק מתייחס לאדם שבגד באחרים והתחבר אלינו. הוא מתנהג כמו חבר, ואנחנו נוטים לבטוח בו. אולם הפסוק ממשיל אותו לשן רעועה: היא נראית כמו כל שן אחרת, אבל ברגע שמנסים ללעוס מאכל קשה - היא נשברת; ולרגל שבורה: היא נראית כמו כל רגל אחרת, אבל ברגע שמנסים לדרוך עליה - היא מועדת. כך גם אותו בוגד: הוא נראה כמו חבר, אבל ברגע שתהיה צרה - הוא יבגוד בנו כמו שבגד בחבריו הקודמים.

הדבר נכון גם לאדם שבגד בעמו ומולדתו, או לעם שבגד בבעלי-בריתו מעמים אחרים, או לאדם שבגד באלהיו; ראו הקבלות סעיף 1.

2. הפסוק פונה לבוגד עצמו. שן היא גם סלע, כמו ב(שמואל א יד ד): "שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה, וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה"*. כאשר שן הסלע רעועה וחלשה, הרגל העומדת עליה מועדת ונופלת לתהום.

אנשים הסובלים מהשלטון הנוכחי מקוים, לפעמים, שיקרה אסון גדול, שיגרום למהפכה בסדרי השלטון. הפסוק שלנו מתאר את האיוולת בגישה זו.

הפסוק מדבר על אדם אשר בגד בליבו בחברה או במדינה שהוא חי בה. אדם כזה בוטח ביום צרה, כלומר, הוא מקווה שיגיע יום של צרה גדולה, שבה המדינה השנואה עליו תיפול ותיחרב, ורק הוא - הבוגד - יצליח להינצל.

הפסוק אומר לו, שהבטחון שהבוגד בוטח ביום צרה הוא הבל, כי הוא עדיין חלק מהמדינה שבה הוא בגד בליבו. כאשר המדינה תיפול - גם הוא ייפול; כמו שן -סלע רעועה, שכאשר היא נופלת - גם הרגל העומדת עליה מועדת ונופלת לתהום. בלשון ימינו היינו אומרים, שהבוגד "כורת את הענף שעליו הוא יושב"; בלשון המקרא הוא "שובר את שן הסלע שעליה הוא עומד".

אותו הדבר נכון גם לאדם שבגד באלהיו; ראו הקבלות סעיף 2.

3. גם בתוך האדם ישנו בוגד - הוא יצר הרע: "בלשון רועה יש שתי משמעות: א' לשון אכילה - שרועה את עצמו; ב' לשון רעה - שמרע לעצמו. כמו שן הרועה, שרוצה לרעות את עצמה ולאכול ולמלאות תאוותה, ושובר את שיניו עד שאינו יכול לאכול כלל - כן יצר הרע הוא מבטיח לאדם טוב, ומי שבוטח בו, הוא כמו שן רועה ורגל מועדת, שהולך על-ידו למלאות תאוותו, על-ידי-זה יישבר רגליו ושיניו" (ע"פ הגאון מווילנה).

4. גם בטחון בה' עלול להיות מבטח בוגד! - "אנשים פותחים עסקים על-ידי שלוקחים חובות גדולים, בנימוק שהם בוטחים בהשם יתברך, שעסק זה יצליח ויחזיר את חובותיו. בטחון כזה נקרא מבטח בוגד - בטחון מזוייף, כיוון שהאדם מתנהג כאילו הוא בעל הבית על הקב"ה, הוא כאילו מכתיב לקב"ה מאיזה עסק ייתן לו את פרנסתו. וכמו כן הוא נעשה כאילו בעל הבית על הקופה של הקב"ה, הוא מחליט בדעתו - אני אקח הלוואה, וה' יתברך ייתן לי כסף להחזיר אותה" (הרב שלום ארוש, בגן האושר - מדריך מעשי לעשיר האמיתי, עמ' כג-כד).

א. אכיש מלך גת חשב שדוד בגד בעם ישראל ועבר לצד שלו, (שמואל א כז יב): "וַיַּאֲמֵן אָכִישׁ בְּדָוִד לֵאמֹר 'הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם'". הוא רצה לצרף אותו לצבא הפלשתים שיצא למלחמה בישראל. אולם שרי פלשתים היו חכמים יותר, (שמואל א כט ד): "וַיִּקְצְפוּ עָלָיו שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ לוֹ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים 'הָשֵׁב אֶת הָאִישׁ וְיָשֹׁב אֶל מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר הִפְקַדְתּוֹ שָׁם, וְלֹא יֵרֵד עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה, וְלֹא יִהְיֶה לָּנוּ לְשָׂטָן בַּמִּלְחָמָה. וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל אֲדֹנָיו? הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם!'". הם אמנם לא הכירו את הפסוק שלנו, אבל הבינו את הרעיון שמאחריו - אסור לבטוח בבוגד.

ב. בימי המלך חזקיהו, היו רבים מבני ישראל שבטחו בפרעה מלך מצרים, וציפו שיעזור להם מול צבא אשור ביום צרה, (מלכים ב יט ג): "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה". רבשקה האשורי הזהיר אותם, שפרעה יבגוד בהם ולא יעזור להם. הוא השתמש בביטויים שונים, אבל הרעיון דומה, (מלכים ב יח כא): "עַתָּה, הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, עַל מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ; כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו". להבדיל, גם ישעיהו הנביא הזהיר את בני ישראל שלא לבטוח במצרים אלא רק בה', (ישעיהו לא א): "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ, וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד, וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ"; בתוכחתו, הזכיר ישעיהו את הביטויים "בוגד" ו"עת צרה", (ישעיהו לג א): "הוֹי שׁוֹדֵד וְאַתָּה לֹא שָׁדוּד וּבוֹגֵד וְלֹא בָגְדוּ בוֹ, כַּהֲתִמְךָ שׁוֹדֵד תּוּשַּׁד כַּנְּלֹתְךָ לִבְגֹּד יִבְגְּדוּ בָךְ. ה' חָנֵּנוּ לְךָ קִוִּינוּ, הֱיֵה זְרֹעָם לַבְּקָרִים אַף יְשׁוּעָתֵנוּ בְּעֵת צָרָה".

פסוקנו נמצא בקובץ "מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה" (פסוק 1) ולכן מסתבר שהוא רומז לאירועי התקופה: "כמו שן רעועה ורגל מועדת כך הוא פרעה מלך מצרים, משענת הקנה הרצוץ; אם נבטח בו, הוא יבגוד בנו וינטוש אותנו ביום צרה. עדיף לבטוח בה', כי רק הוא יושיע אותנו בעת צרה כשנהיה במצור".

א. נביאי ישראל דיברו הרבה על יום ה' - יום שבו ה' יביא צרה גדולה על האומות, (צפניה א יד): "קָרוֹב יוֹם ה' הַגָּדוֹל, קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד... יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה...". היו אנשים בעם ישראל, שחשבו שהצרה תבוא רק על עמים אחרים, ולכן התאוו שהיום הזה יגיע מהר. אולם עמוס הנביא הזהיר אותם שהצרה תבוא גם עליהם, (עמוס ה יח): "הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה', לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה'? הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר!". לפי זה הצענו פירוש חלופי לפסוקנו: הבוגד מחכה שיגיע יום צרה כי הוא בטוח שהצרה תיטיב עמו, אולם זהו בטחון שווא כי הצרה תפגע גם בו עצמו.

ב. רעיון דומה מצאנו בפסוק הקודם: הפסוק מזהיר את האיש העונה ברעהו עד שקר, שהעדות שלו היא כמו פצצה העלולה לפגוע גם במי שמפעיל אותה*.

צדיקים אמיתיים אף פעם לא מקוים שתבוא צרה - הם מקווים שיהיה רק טוב לכולם, (משלי יא כג): "תַּאֲוַת צַדִּיקִים אַךְ טוֹב"*.