מלבי"ם על משלי כה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על משלי · כה · >>

תוכן עניינים

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כבוד אלהים הסתר דבר", בענינים האלהיים הכבוד הוא ההסתר וההעלם, כי השכל לא ישכיל רק דברים הנתונים תחת הזמן והמקום ואשר יש לחוש מבוא בהם, לא דברים הנעלים מחקי ההשגה האנושיית, וכל אשר ידובר בהם הוא רק בדרך משל ובלבוש, והתוך צפון ונעלם וע"כ אין דורשים במע"ב ובמרכבה, והחכמים מלבישים הדברים ומסתירים אותו בחדות וברמזים כלהט הברק יציץ ויעלם, אבל "כבוד מלכים" בעניני הנהגתם, "לחקור דבר" ושלא להעלים, כי אחר שהנהגתם נימוסיית ומושגת ע"י הבחינה והחוש. טוב לפרסם טוב הנהגתם, כי ההעלם בזה יורה כי הנהגתם אינם ביושר וע"כ יעלימו דרכם, והחקר הוא כבודם:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמים לרום וארץ לעומק". השמים אין להם חקר מצד הרום, כי הם מתפשטים במרום עולם לאין קץ, ובמרחבי שמים יש עולמות אין מספר. עד שמצד רבוים ורומם א"א לחקור אותם, והארץ הגם שהיא כנקודה קטנה בערכם, אין לה חקר מצד העומק, שהעומק מכוסה בתהום רבה ואין יודע מה בעמקי תהום, וכן "לב מלכים אין חקר", כי הנהגת המלוכה מתפשטת על לאומים אין מספר, ואישים רבים ופרטים רבים אין קץ, וכן יש בהנהגה דברים עמוקים וסתרי המלוכה וסודותיה אשר א"א לחקור אותה עד תכונתה:

ביאור המילות

"לרום". שיעורו, אין חקר לרום:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ד-ה) "הגו סיגים מכסף הגו רשע לפני מלך", הנה המלך כסאו הוכן לעשות צדק, כמ"ש הן לצדק ימלוך מלך, אבל באשר הכסא צריכה שרים ויועצים שע"י יוציא לאור משפט, אם משרתיו צדיקים אז הכסא ככסף צרוף נקי מסיגים, אבל אם נמצא ביניהם יועץ רשע הוא יעות צדק ולא יצא לאור משפט, וכמו שאם ירצה הצורף לעשות כלי מכסף צרוף צריך להגות ולהוציא הסיגים, כן אם רוצים שתכין הכסא בצדק, צריך "להוציא רשע" העומד "לפני מלך", ואז "יכון בצדק כסאו":

ביאור המילות

"הגו". מענין הסרה, כמו כאשר הוגה מן המסילה:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תתהדר לפני מלך", אל תראה שום הידור לפני מלך, כי כבודך בטל לפני כבוד המלך שאין לו שיעור, וכשתראה הידור כאילו גם כבודך נחשב למאומה, הנך מקלה כבוד המלך, וכמ"ש דוד ושחקתי לפני ה' וכו' שהיה מפזז ומכרכר כהדיוט לפני ה', ואמר בירושלמי פ"ק דברכות עורה כבודי אתעיר יקרי מן קמי יקרי דבריי יקרי לא חשיב כלום קמי יקרי דבריי, וכן "אל תעמד במקום גדולים", רק תעמוד במקום שפל ממדרגתך לא במקום גבוה ממנה:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי טוב אמר לך עלה הנה", אם תעמוד במקום שפל יאמרו לך עלה, וזה לכבוד, ואם תעמוד במקום גדולים "ישפילו אותך לפני נדיב שראו עיניך" אותו, וחשבת שאתה במדרגתו, ויהיה לך לבוז, וגם ר"ל בזה עצמו שתשפיל עצמד לפני נדיב זה יגרום שיאמרו לך עלה, כי בזה יכירו כי ראו עיניך, שעיני שכלך רואים ומכירים נימוס ודרך ארץ, וכמ"ש השפלתך היא הגבהתך:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תצא לריב מהר", כל מעשה שאדם עושה צריך לכוין אל התכלית שיצא ממנו, לא לעשות מעשה שהמסובב ממנו יהיה הפך התכלית המבוקש, וכשאדם בזה אותך "אל תצא לריב מהר" בשתחשוב עי"כ להשיב את כבודך הנכלם, והלא ע"י המריבה לא לבד שלא תפיק התכלית להשיב את כבודך, כי בהפך "פן מה תעשה באחריתה", שאחרית הדבר יהיה "שיכלים אותך" שנית ע"י המריבה, עד שתחת שרצית להשיב כבודך על מכונו, תשיג כלימה ובוז:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ריבך ריב את רעך", וגם אם אתה מוכרח לריב, לא תריב רק ריבך, הנוגע לך, "ובל תגל סוד אחר":

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פן יחסדך שומע", שעי"כ חוץ מכלימת ריעך על הריב, "יחסד" אותך בחרפה יתירה כל "השומע", כי יאמרו עליך שאתה מוציא ש"ר והולך רכיל מגלה סוד, ואח"כ כשתרצה "להשיב את דבתך" לא תוכל, ותשיג עי"ז חרפה רצופה וקלון מתמיד:

ביאור המילות

"יחסדך". חרפה כמו חסד הוא (ויקרא כ' י"ז):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו", כמו שתפוחי זהב מתוך שהם יקרים מחפים אותם במשכיות כסף, שהם פחותים מהם אבל חשובים ג"כ, ומתוך המשכיות יביטו ויבינו כי תחתיהם זהב, כי לא יחפו כסף על ברזל ונחשת, כן הדבור הוא משכיות המצפון, שסתרי הלב ומחשבות האדם מתגלים על ידי דבוריו, וכשהמצפון יקר והנפש וסתריו מלאים כבוד, גם הדבור יקר ונעלה ונקי מכל סיג, אבל אם ידבר לה"ר ורכילות, נודע כי תחת הדבור ברזל וחרש, ושנפשו זוללה, וז"ש "שהדבר הוא דבור על אפניו", ר"ל על האופן שממנו יתגלגל, לפי המחשבה והגות הנפש כן הוא הדבור, ואם בא הדבור לפי גלגוליו לא יתר מן הראוי, אז דומה כתפוחי זהב וכו':

ביאור המילות

"במשכיות". שרשו שכה, מורה על ציור בו יסתכל איזה ענין רשום, ומזה אבן משכית, שכיות החמדה, ופה בא על פתוחים שיעשה מכסף על הזהב שדרך הנקבים של הציפוי יביט את הזהב הנסתר תחתיו:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נזם זהב וחלי כתם", הנזם והחלי שתיהן קשוטי האזנים, וכמו שהם מקשטים האזן החיצוני, "כן מוכיח חכם", שמוכיח ע"פ דברי החכמה, "מקשט האזן שומעת" תוכחה, שקשוטה הוא אם התוכחה מפי בעל חכמה שזה כזהב וכתם אופיר:

ביאור המילות

"נזם, וחלי". שניהם קשוטי האוזן, ותעד נזמה וחליתה (הושע ב'), הנזם תולה בנקב שבתנוך האזן, והחלי חלול ועגול ומקיף את האזן, ונקרא ג"כ מגולים על אזניך (יחזקאל ט"ז):

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כצנת שלג ביום קציר", כמו שביום קציר שהיום בוער כתנור ומכה על ראש הקוצר עד שנפשו מתעלפת, אם תבא צנת שלג תשיב את נפשו, "כן ציר נאמן לשולחיו" אם בער עליו חמת מלך ושרים, ונפשו מסוכנת כי יומת ע"י הבערת האף, ושולח ציר נאמן ללמד זכות עליו, ישיב חמת האש "וישיב את נפש אדוניו", וגדר הציר שהולך ושב וישיב תשובה וישיב נפשו המתעלפת, ויש בזה מליצה שכל אדם הוא ציר ושלוח בעוה"ז, וצריך להיות ציר נאמן לשולחיו לעשות מה שבעבורו שולח הנה, ואז ישיב נפש אדוניו, שתשוב נפשו שהיא חלק אלוה אל מעונה, ואז לא יירא מלהט יום הבא אשר בוער כתנור, כי ישלג בצלמון ומצננים לו גיהנם, כמ"ש חז"ל על בה תשלג בצלמון:

ביאור המילות

"ציר". עמ"ש (ישעיה י"ט):

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נשיאים ורוח וגשם אין", כמו שאם יתראו נשיאים שהם נושאים משאת מתנת הגשם, וע"י שבא רוח ופזר העננים אין גשם, כן "המתהלל" ומבטיח "לתת" צדקה, ועבר עליו רוח ולא נתן "ושקר" בדברו, ואחז"ל שעי"כ ישולם לו מדה כנגד מדה שהגשמים נעצרים:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בארך אפים יפותה קצין ולשון רכה תשבר גרם", אם הקצין כועס עליך, אל תשתדל שיעביר חטאתך לגמרי כי תפסת מרובה לא תפסת, רק תשתדל "שיאריך אפו" ולא יעניש תיכף, ועל זה, "יפותה, ויאריך אף", ואח"כ "לשון הרכה תשבר גרם" ועצם הקשה, והוא משל לקוח מחיות הזוללים בשר שישברו עצמות בלשונם, כן אח"ז בתחנונים תשבר מדת הדין הקשה. ויש בו מליצה, שה' יפותה בתפלה להאריך אף, ואח"ז ירפה כח הדין ע"י לשון רכה ותחנונים:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"דבש מצאת אכל דיך" הגם שהוא "דבש" וטוב למאכל, והגם "שמצאת" אותו דרך מציאה, בכ"ז לא "תאכל" הרבה רק "דיך, פן תשבענו והקאתו", ומזה תקח משל.

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הקר רגלך מבית רעך", לבל ישבע ממך יותר מדאי, אף אם אתה חביב לו כדבש, כי "פן ישבעך ושנאך", וחז"ל אמרו בו מליצה בל יתמיד להביא קרבנות לבית ה' על חטאיו, שהקרבנות מכונים באכילה, ראה בל יאכל יותר מדאי:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מפיץ וחרב וחץ שנון". הם שלשה מיני כלי משחית, המפיץ הוא פטיש גדול המפוצץ האבנים והעצמות, והחרב חותכת מקרוב, והחץ הורגת מרחוק, כן "העונה ברעהו עד שקר" לפעמים הוא כמפיץ, שמפיץ את האנשים ומשלח מדנים בין אחים, ופעמים כחרב שהורג מקרוב ולפעמים כחץ שהורג ע"י לה"ר בסתר מרחוק, וגם רמז למ"ש חז"ל לישנא תלתאי שהורג שלשה, האומר והשומע, ומי שנאמר עליו, לעצמו הוא כמפיץ, ולהשומע כחרב, ולמי שנאמר עליו כחץ:

ביאור המילות

"מפיץ". פטיש המפוצץ סלעים, מפץ אתה לו (ירמיה נ"א):

" עד שקר", כמו עדות שקר:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שן רועה ורגל מועדת", כמו "שן שנשבר", שבוטח בו שילעס המאכל, ובוגד, "ורגל מועדת" שבוטח בו שיוביל אותו אל מחוז חפצו, ובוגד, כן "המבטח שבוגד ביום צרה", והוא בטח בדבר ואינו מוצא מבטחו בעת הצורך, וגם רמז למ"ש חז"ל דק בככי ותשכח בנגרי, וכשהשן רועה גם הרגל מועדת, וכן כשמבטח א' בוגד ימשוך אחריו יתר מבטחיו וכלם בוגדים בו:

ביאור המילות

"רעה". ענין שבר והוא פועל עומד.

" מועדת", כמו מועדת:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מעדה בגד ביום קרה, השר בשירים" שעשוים לשמח את הנפש "על לב רע", דומה כמי שלובש ביום קרה בגדי עדי, שהגם שהוא ליופי ביום צח, הנה ביום קר מלבד שאינו ליופי, אינו מחמם את הגוף ומתקרר מן הצינה, כי צריך ללבוש בגדים חמים בעת ההיא, וכן לא ישמחו השירים האלה ולא ייטיבו פנים, רק יוסיפו עצבת, וכן כמו מי ששופך "חומץ לכלי נתר", שהגם שהחומץ בחזקו יחזק הכלי המוכן לכך, לא כן הנתר הרך ימוגג ותופסד הכלי וישפך החומץ, כן השירים לא יאמצו כח נפשו, כי ישברו לבו ולא יכנסו בקרב איש ולב עמוק, והוא משל אל כל דבר שיערכו אל דבר שאינו מוכן לקבלו, וחז"ל דרשוהו על המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון, שלא ייפו חיצוניותו במע"ט ולא יכיל מי החכמה בתוכו, כי נמס וילך והלום:

ביאור המילות

"מעדה". מקשט מלבושיו, כמו ועדית עדי (יחזקאל ט"ו). קרה, שרשו קרר.

"נתר". כלי אדמה רכים. עמ"ש בפי' המשניות לרמב"ם כלים פ"ב:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם רעב שונאך האכילהו לחם", מיעץ את מי שרוצה לנקום נקמה גדולה בשונאו לא בזאת ינקום שימנע מאתו לחם ומים, רק בהפך שיעשה עמו כל טוב, "אם ירעב יאכילהו, ואם צמא השקהו מים", כי תרויח שני דברים.

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


  • א) "כי גחלים אתה חותה על ראשו", שבמה שאתה מטיב לו ידמה לו שאתה חותה גחלים על ראשו, כי יזכור את אשר חטא לנגדך והרע לך, ויבוש ויכלם שעתה מוכרח לקבל לחם ומים ממך תחת רעתו,
  • ב) "וה' ישלם לך", שתקבל שכר מה' בעבור הצדקה שעשית, ואם תנקום במה שלא תתן לו לא תקבל שכר:

ביאור המילות

"חתה". כמו לחתות אש מיקוד:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רוח צפון תחולל גשם", הרוח הצפון באדם יוליד את הגשם, כי האדים העולים מן הארץ מלאים רוח אוירי קל, ועי"כ נשאים למעלה, ובעת יצא הרוח הצפון באדים יפלו טפי המים שנעשו כבדים בסור הרוח, למטה, ויהיו לגשם, והגם שהרוח צפון בלתי נראה, כשנראה הגשם נדע סבתו כי הרוח ילדו, כן "לשון סתר תחולל ותוליד פנים נזעמים", שהגם שרוח הסער שנולד ע"י הלה"ר הוא נסתר בלב עמוק, יוכר ע"י זעימת הפנים שיתראה בפני הקוצף:

ביאור המילות

"תחולל". תוליד, כמו ותחולל ארץ ותבל והוא נמשך לשתים.

"וצפון". כמו צפון לצדיק חיל חוטא:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"טוב שבת על פנת גג מאשת מדנים ובית חבר". כבר אמר זה למעלה, ובא פה שנית, עפמ"ש (לקמן כ"ח) דלף טורד ביום סגריר ואשת מדנים נשתוה צופניה צפן רוח, שמדמה אשת מדנים אל דלף הטורד, והגשם נולד ע"י רוח צפון היוצא ממסגרתו, ואם ירצה לצפון הרוח הצפון הזה המוליד הגשם, אז צפן רוח, שבכ"ז שמן ימינו יקרא, ולכן במ"ש שהרוח צפון תחולל גשם, אמר שכן רוח אשת מדנים הצפון יולד מדנים, עד שטוב לשבת על פנת גג שאין שם מחסה מן הגשם היורד מלמעלה משישב עם הדלף הטורד בבית חבר את כל אנשי הבית, שאין מחסה בפניו:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מים קרים על נפש עיפה", כמים קרים שמביאים על נפש עיפה הצמאה למים, במקום שאין שם מים ומביאים ממק"א, כן דומה מי שנפשו עיפה לשמוע מה שיעשו משפחתו או ב"ב אשר הם בארץ מרחק ואין לו ידיעה מהם, יבא לו משם שמיעה טובה משלומם, שישיב נפשו העיפה אל קרבו ויחי:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע", המקור הוא במעמקי האדמה שמשם יבעו המים אל המעין, והצדיק כשימוט הגם שיתקלקל המעין, ר"ל שפעו ועשרו ופרנסתו, לא נשחת המקור שהוא בטחונו בה' שמשם בא השפע אל המעין, אבל אם מט לפני רשע, אז מלבד שנרפש המעין, נשחת גם המקור שהוא הבטחון בה', כי אז יטילו ספיקות בהשגחה, למה תחריש כבלע רשע צדיק ממנו וכדומה:

ביאור המילות

"מעין, ומקור". עי' הבדלם התורה והמצוה שמיני (סימן קמ"ד):

" נרפש", כמו ושארה ברגלה רפסה (דניאל ז'):

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אכל דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד", משיב לזה שכמו שלא טוב להרבות באכילת דבש, כן "(הרבות) חקר כבודם (לא) כבוד", מי שמרבה לחקור על כבוד הצדיקים, לא ישיג את הכבוד, כי זה מה שיקרה שהצדיק מט לפני רשע, הוא מסודות ההשגחה שכבוד אלהים הסתר דבר, כמו שאין להרבות באכילת דבש, שמזיק, כי הגם שתראה כבוד הצדיקים מחולל ביד הרשע, כבוד הזה שבעוה"ז אינו הכבוד האמתי, ועקר הכבוד הוא בעולם הנצחי ששם הכבוד האמתי כמ"ש בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני כמש"פ שם, ובאשר הכבוד הרוחני הנצחי הוא מן סתרי האלהים, כי השכל לא ישיג בעודו כלוא בחומר כבוד נפש רוחנית מופשטה מן החומר, אין להרבות לחקור בזה רק צדיק באמונתו יחיה ולא יסתפק באמונתו:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו", כבר המשיל את האדם לעיר קטנה שמלך גדול מסבב אותה לכבשה, והוא שהיצר והדמיון וכח התאוני מעכב לכבוש את כחות הנפש תחת רשותו, והיצה"ט נלחם בעד העיר ואינו מניח אל צרי הנפש לכבוש את העיר, והחומה הנשגבה שבו יעצור בעד הצורר הוא המעצור שישים בעד הרוח, כי הרוח הוא המעלה הציורים אל הלב, ויצרי האדם רובם רעים, ציורי הגאוה והקנאה והנקמה וכדומה, ובעת יתנשא הרוח ויעלה הציורים הרעים אל הלב, ואז בא האויב אל העיר, ונשקה המלחמה בתוך העיר, כי אז בקל כי ימשך אחר הציורים האלה לפעול כפי שאון דכים, אבל י"ל לאדם כח המושל הנותן מעצור בעד הרוח להשביח שאונו, כמ"ש כל רוחו יוציא כסיל וחכם באחור ישבחנה כמש"פ שם, והיא החומה אשר יעכב בפני האויב מלבא אל העיר, אבל מי "שאין מעצר לרוחו", ויעלה ציורים הרעים על לבו, יגבר היצר, וצוררי הנפש יכבשו את העיר, כי אין חומה לעכב בעדם: