עצירת גשמים נזכרת כבר בתורה כעונש על חטאי הציבור, (דברים יא טז): "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם; וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם, וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם". וכן ב (מלכים א יז א): "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי".

לפי זה, ייתכן שגם בפסוקנו, "גשם אין" אינו משל אלא כמשמעו - עצירת גשמים שהיא עונש מה'.

כך פירש רבי יוחנן: " "אין הגשמים נעצרין אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין, שנאמר " "נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר" " (רבי יוחנן, בבלי תענית ח: , יבמות עח: ;   ויש אומרים שעצירת גשמים היא עונש על כל עדות שקר - רב יהודה, בבלי סנהדרין כט א ) .     כאשר משתרשת בציבור נורמה פסולה של הבטחות ללא כיסוי, ה' מעניש אותם "מידה כנגד מידה" בשיבוש חוקי מזג האויר.

חכמי ארץ ישראל היו בקיאים במטאורולוגיה, והיו להם סימנים מתי עומד להגיע גשם.   אחד הסימנים, שהתגלו ע"י רבי יוחנן, היה "פורחות" - עננים קטנים הפורחים ומתנתקים מעננים כבדים.   עולא היה תלמידו של רבי יוחנן, ונהג לנסוע לבבל כדי להעביר לשם מחכמתו של רבו.   יום אחד, כשנקלע לבבל, ראה שם פורחות. אמר לכולם: "פנו את כליכם כי עכשיו בא גשם!". בסוף לא בא גשם. אמר: "כי היכי דמשקרי בבלאי הכי משקרי מיטרייהו" - כמו שהבבליים שקרנים, שמבטיחים לתת צדקה ואינם נותנים, כך גשמיהם שקרנים... (בבלי תענית ט:) .

זו הייתה הגישה הרווחת בין חכמי התלמוד: מזג האויר משקף את התנהגות הציבור. כשהציבור חי בשקר, גם מזג האויר מתעתע בהם.