במדבר רבה ח ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< · במדבר רבה · ח · ד · >>


הוסף ביאור

ד. [עריכה]

איש או אשה וגו', הדא הוא דכתיב (תהלים קלח, ד): "יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך", אמר רבי פינחס שני דברים שמעו מלכי אמות העולם מפי הקדוש ברוך הוא ועמדו מכסאותם והודו.

  • בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל ואמר (שמות כ, ב): "אנכי ה' אלהיך".
אמרו מלכי אמות העולם זה כמונו אומר, איזה מלך רוצה שיהא אחר מכחיש, וכן הקדוש ברוך הוא.
אמרו, אי זה מלך רוצה שיהיה לו שתף וכן הקדוש ברוך הוא.
אמרו, אי זה מלך רוצה שיהיו נשבעים בו ומשקרים וכן הקדוש ברוך הוא.
אמרו, אי זה מלך רוצה שלא יהיו הבריות מכבדים את יום ששבת.
אמרו בנימוסות שלנו כל מי שמכתיב את עצמו סגרון למלך, הוא כופר באבותיו, וזה מכריז ואומר: כבד את אביך ואת אמך, עמדו מכסאותם והודו לו.

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא (ויקרא ה, טז): "ואת אשר חטא מן הקדשיר ישלם", אמרו בנימוסות שלנו כל דאכיל צנורא מן קיסר יהב ביה סכין דפדן, וזה מכריז ואומר: ואת אשר חטא מן הקדש ישלם, ולא עוד אלא שהחמיר בהדיוט יותר מגבוה, שבגבוה כתיב (ויקרא ה, טו): "נפש כי תמעל מעל" וגו', ובהדיוט כתיב (ויקרא ה, כא): "נפש כי תחטא" וגו', עשאו כמזיד, ולא עוד אלא שבזה הקדים מעילה לחטא, ובזה הקדים חטא למעילה. ולא עוד לישראל אלא אפלו בגוזל הגר כן, מי הוא אלוה כזה האוהב את אוהביו ומקרב רחוקים כקרובים הבאים לשמו, עמדו מכסאותם והודו לו. ולא תאמר בגרי הצדק שנתגירו לשם שמים קרב הקדוש ברוך הוא, אלא אפלו אותן שנתגירו שלא לשם שמים, מצינו שתבע הקדוש ברוך הוא עלבונם, הדא הוא דכתיב (ש"ב כא, א): "ויהי רעב בימי דוד" וגו', מהו (ש"ב כא, א): "שנה אחרי שנה", מלמד שהיו שלש שנים רצופות, כשראה דוד שהתחיל הרעב לבוא בימיו, אמר בעון חמשה דברים הגשמים אינן יורדין, בעון עובדי כוכבים, ומגלי עריות, ושופכי דמים, ופוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין, ובעון שאינן נותנין מעשרותיהם כתקנן. בעון עובדי עבודת כוכבים מנין, שנאמר (דברים יא, טז): "השמרו לכם פן יפתה" וגו', ואומר (דברים יא, יז): "וחרה אף ה' בכם" וגו'. בעון מגלי עריות מנין, שנאמר (ירמיה ג, ב): "ותחניפי הארץ בזנותיך" וגו', ואומר (ירמיה ג, ג): "וימנעו רבבים ומלקוש" וגו'. בעון שופכי דמים מנין, שנאמר (במדבר לה, לג): "כי הדם הוא יחניף את הארץ", כי הדם הוא יחן אף על הארץ. בעון פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין מנין, שנאמר (משלי כה, יד): "נשיאים ורוח וגשם אין", למה (משלי כה, יד): "איש מתהלל במתת שקר". בעון שאין נותנין מעשרותיהן כתקנן מנין, שנאמר (מלאכי ג, י): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר" וגו'.

שנה ראשונה התחיל דוד להוכיח דורו בעת הרגל ואמר להן שמא יש בכם בני אדם שהן עובדים עבודת כוכבים שאין השמים נעצרים מהוריד טל ומטר, אלא בעון זה יצאו ובקשו ולא מצאו. שנה שניה אמר להם שמא גלוי עריות יש בכם, שאין השמים נעצרים אלא מפני כך, יצאו ובקשו ולא מצאו. שנה שלישית אמר להם שמא שופכי דמים או פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין יש בכם, או מונעי המעשרות יש בכם, שאין הגשמים נעצרים אלא עליהם, יצאו ובקשו ולא מצאו, מכאן ואילך אמר דוד אין הדבר תלוי אלא בי, התחיל שואל באורים ותמים, הדא הוא דכתיב (ש"ב כא, א): "ויבקש דוד את פני ה'", אמר רבי שמעון בן לקיש ששאל באורים ותמים.

אמר רבי אלעזר טעמיה דרבי שמעון בן לקיש אתיא פני פני, כתיב הכא: ויבקש דוד את פני ה', וכתיב התם (במדבר כז, כא): "ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו" וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא דוד מצל אתה אלא על שאול ועל בית הדמים, הדא הוא דכתיב (ש"ב כא, כ): "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים" וגו', על שאול, שלא עשיתם עמו חסד ולא נספד כהלכה, אמר לו הקדוש ברוך הוא דוד אינו שאול שנמשח בשמן המשחה, אינו שאול שבימיו לא נעשה עבודת כוכבים בישראל, אינו שאול שחלקו עם שמואל הנביא, ואתה בארץ והוא בחוצה לארץ, ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים, והיכן מצינו שהמית גבעונים, אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן.

אמר רבי אלעזר כתיב (צפניה ב, ג): "בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו", מהו אשר משפטו פעלו, שהוא עושה משפטו ופעלו כאחת, את מוצא הקדוש ברוך הוא תובע משפטן של גבעונים מן שאול וזוכר פעלתו של שאול לשלם לו שכר טוב, באותה שעה אמר דוד וכי בשביל הגרים הללו עשה הקדוש ברוך הוא לעמו כן, אמר לו הקדוש ברוך הוא אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים, צא ולמד מיהושע רבך שבשעה שאמרו הגבעונים (יהושע י, ו): "עלה אלינו מהרה והושיעה לנו ועזרנו", באותה שעה אמר יהושע וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הצבור. אמר לו הקדוש ברוך הוא יהושע אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים, צא ולמד מהיכן הוא מטעך לא מן הגרים, שנאמר (בראשית מו, כ): "ויולד ליוסף בארץ מצרים" וגו', וכתיב (במדבר יג, ח): "למטה אפרים הושע בן נון", מיד (ש"ב כא, ב): "ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים" וגו'|מה שאמר הכתוב: והגבעונים לא מבני ישראל המה|וכי מה ענין זה לזה|אלא כך אמר הכתוב לפי שקרא דוד לגבעונים ואמר אליהם מה שאמר ולא קבלו ממנו|לכך והגבעונים לא מבני ישראל המה|שעמד דוד ורחקן שלא יבואו בקהל|וזו היא ששנינו (יבמות עט, א) שנתינים אסורים לבוא בקהל, באותה שעה אמר דוד שלש מתנות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, רחמנין ובישנין וגומלי חסדים. רחמנין, דכתיב (דברים יג, יח): "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". בישנים|דכתיב (שמות כ, יז): "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", זה סימן לבישן שאינו חוטא, וכל מי שאין לו בשת פנים דבר ברי שלא עמדו אבותיו על הר סיני וגו'. גומלי חסדים מנין, דכתיב (בראשית יח, יט): "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" וגו', וכתיב (דברים ז, יב): "ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד", ואלו אין בהם אחד מאלה, מיד עמד ורחקן, הדא הוא דכתיב: והגבעונים לא מבני ישראל המה, אין ראוין אלה להתערב עמהם אף על פי שגרים הם לא עמדו אבותיהם על הר סיני, כי על שם כנענים מתחשבים, הדא הוא דכתיב (ש"ב כא, ב): "כי אם מיתר האמרי". מה כתיב בהם (דברים ז, ג): "ולא תתחתן בם" וגו', אף אלו כמותן אינן ראוין לדבק בישראל. כתוב אחד אומר (יהושע ט, ז): "ויאמר איש ישראל אל החוי" וגו', וכאן קרי ליה אמורי, אלא מן האמורי היו ולמה קורא אותן חוי, על שעשו מעשה חוי, מעשה נחש. הנחש אמר יודע אני שאמר להם הקדוש ברוך הוא (בראשית ב, יז): "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", אלא הריני הולך ומרמה בהם והם אוכלין ונענשים ואני יורש את הארץ לעצמי, כך עשו הגבעונים, אמרו יודעים אנו שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל (דברים כ, יז): "כי החרם תחרימם החתי והאמרי" וגו' (דברים ז, ב): "לא תכרת להם ברית" וגו', אלא הרי אנו הולכין ומרמין בהם והם כורתים אתנו ברית, מה נפשך, יהרגו אותנו יעברו על השבועה, יקימו אותנו עוברים על הגזרה, בין כך ובין כך נענשים ואנו יורשין את הארץ לעצמנו, לפיכך כשראה יהושע כן, אמר להם (יהושע ט, כב): "למה רמיתם אתנו" וגו', אמר להם יהושע אתם עשיתם מעשה נחש לפיכך תטלו שכרו של נחש.

אמר רבי אלעזר אררן כנחש, דכתיב (יהושע ט, כג): "ועתה ארורים אתם", כשם שכתוב בנחש (בראשית ג, יד): "ארור אתה מכל הבהמה", מהו (ש"ב כא, ב): "ובני ישראל נשבעו להם"|אמר דוד בעת שבני ישראל נשבעו להם תלו הדבר בי|שאם אחפץ לרחקן ולקרבן הרשות בידי|הריני מרחקן. ומנין שתלו הדבר בדוד|דכתיב (יהושע ט, כז): "ויתנם יהושע ביום ההוא חטבי עצים ושאבי מים" וגו', אמר רבי אמי בשם רבי יהושע בן לוי אחר שאמר (יהושע ט, כז): "לעדה ולמזבח ה'", מה צרך לומר (יהושע ט, כז): "אל המקום אשר יבחר", אלא תלאו יהושע בדוד, אמר אני איני לא מקרבן ולא מרחקן, אלא מי שהוא עתיד לבנות בית הבחירה, אם ראתה דעתו לקרב יקרב, לרחק ירחק, וכיון שבא דוד וראה שהיו אכזרים רחקן, אף עזרא רחקן, דכתיב (נחמיה יא, כא): "והנתינים ישבים בעפל" וגו'. אף לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מרחקן, שנאמר (יחזקאל מח, יט): "והעבד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל", יאבדוהו מכל שבטי ישראל, (ש"ב כא, ב): "ויבקש שאול להכתם", אף על פי שלא הכם נתאכזרו עליו, ללמדך שלא על חנם רחקן דוד (ש"ב כא, ב): "בקנאתו לבני ישראל ויהודה", אף על פי שלא כעס עליהם שאול אלא בשביל קנאה שהיה לו על ישראל ויהודה ולא עשה בשביל שנאה שהיה שונאם, ולא רחמו על בניו. מה היא הקנאה, שלא היו מגלים לו היכן דוד מתחבא, מיד שלח דוד וקרא להם מה לכם ולבית שאול, אמרון ליה על שפסק מזוננו ועל שהמית ממנו שבעה אנשים, שני חוטבי עצים, ושני שואבי מים, וחזן, וסופר, ושמש. אמר לון ומה אתון בעין כדון, הדא הוא דכתיב (ש"ב כא, ג): "ויאמר דוד אל הגבעונים מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'", אמר להם מה הניה להוי לכון אם תקטלון מן בית שאול נפשא, אלא אמרו לי מה תקנה אעשה לכם שאתם מתפיסין וכמה כסף וזהב אתן לכם כפר נפשכם, ובמה אכפר, כמה דתימא (שמות כא, ל): "אם כפר יושת עליו ונתן פדין נפשו", כדי שיפסק הרעב, הדא הוא דכתיב: וברכו את נחלת ה', וכמה דתימא (בראשית מז, ז): "ויברך יעקב את פרעה", שברכו שיכלה הרעב. (ש"ב כא, ד): "ויאמרו לו הגבעונים אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו", לי כתיב לנו קרי, למה כן, אמר להם דוד, מה הניה לכון דאנון מתקטלין, סבו לכון כסף וזהב. אמרו לו אין אנו מבקשין כסף וזהב עם שאול ועם בני ביתו, לא היה לנו חיב ממון שממון נטל ממנו, אלא נפשות חיב לנו, ונפשות אנו מבקשין. אמר דוד דלמא דאנון בהתין פלגון מן פלגון, נסב כל חד וחד מנהון והוה מפיס ליה, קבל גרמיה, והוא אמר ליה מה הניה לך ואינון מתקטלין סב לך ממון, והוא אמר ליה: אין לי כסף וזהב עם שאול ועם ביתו, ואין לנו לחזר על אחרים אלא עליו, שעבדיו לא רצו לשלוח יד בכהנים ולא בנו, שנאמר (ש"א כב, יז): "ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם לפגע בכהני ה'", הוי (ש"ב כא, ד): "ואין לנו איש להמית בישראל". כיון שראה דוד שלא קבלו ממנו, אמר להם מה אתם אומרים אני עושה לכם, אם נפשות אתם מבקשים אני אעשה, הדא הוא דכתיב (ש"ב כא, ד): "ויאמר מה אתם אמרים אעשה לכם", כיון שאמר להם דוד כן, אמרו לו אין אנו מבקשים לפרע לו ככל מדתו, הוא כלנו וחשב להשמידנו שלא יהיה לנו עמידה בכל גבול ישראל, אין אנו מבקשין מכל בניו אלא שבעה, כנגד השבעה אשר הרגם ממנו, הדא הוא דכתיב (ש"ב כא, ה): "ויאמרו אל המלך האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו" וגו', אשר כלנו שבע אותיות הן, כנגד שבע נפשות שהרג מהם, לפיכך (ש"ב כא, ו): "יתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'" וגו', כדי שיראו כל העולם ויתיראו ולא יוסיפו עוד להרע לגרים, לכך כתיב לה', שהוא צוה להיטיב לגרים, והוא הרע להם, למה בגבעת שאול, כדי שידעו אם למלך לא נשא הקדוש ברוך הוא פנים קל וחמר להדיוטים. בחיר ה', אתמהה, הם מקטרגים עליו, וקריין ליה בחיר ה'. אלא הם אמרו: בגבעת שאול, יצתה בת קול ואמרה: בחיר ה'. כיון שראה דוד צרתו צרה, התחיל אומר להם אני אתן, הדא הוא דכתיב (ש"ב כא, ו): "ויאמר המלך אני אתן", (ש"ב כא, ז): "ויחמל המלך על מפיבשת בן יהונתן" וגו', על שהיה אדם גדול בתורה נתן דוד עיניו בו להצילו מידם, אמר דוד הריני מעבירן לפני המזבח, וכל מי שהמזבח קולטו הרי הוא שלו, והעבירן לפני המזבח, ונתפלל עליו והלך המזבח וקלטו, הדא הוא דכתיב (תהלים נז, ג): "אקרא לאלהים עליון לאל גמר עלי", שהסכים הקדוש ברוך הוא עם דוד. (ש"ב כא, ח): "ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול" וגו', והכתיב (ש"ב ו, כג): "ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה", ומרב היכן היא, אמר מעתה בני מרב היו וגדלתם מיכל ונקראו על שמה. (ש"ב כא, ט): "ויתנם ביד הגבעונים ויקיעם בהר לפני ה' ויפלו שבעתם יחד", שבעתם כתיב חסר יו"ד, זה מפיבשת בן יונתן שנצל, שהיה חסר מן השבעה. (ש"ב כא, ט): "והמה המתו בימי קציר בראשנים בתחלת קציר שערים", מלמד שהומתו בששה עשר בניסן, יום שהיו מקריבים את העומר. (ש"ב כא, י): "ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור", מהו אל הצור, אמר רבי הושעיא שהיתה אומרת (דברים לב, ד): "הצור תמים פעלו". (ש"ב כא, י): "מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים", רבי אחא בר זבינא אמר בשם רבי הושעיא גדול הוא קדוש השם מחלול השם, בחלול השם כתיב (דברים כא, כג): "לא תלין נבלתו על העץ", ובקדוש השם כתיב: מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים, מלמד שעמדו תלוים מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון. והכתיב (דברים כד, טז): "לא יומתו אבות על בנים", ובנים מתו בעון אביהם, אמר רבי חיא בר אבא בשם רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, והיו אמות העולם אומרים תורתן של אלו פלסטון היא, כתוב בתורתן: לא תלין נבלתו, ואלו תלוים שבעה חדשים. כתוב בתורתן אין דנים שנים ביום אחד, ואלו שבעתם יחד. כתוב בתורה: לא יומתו אבות על בנים, ואלו מתים בעון אבותם. והיו שואלים עליהם מה חטאו אלו שנשתנית מדת הדין, והיו ישראל אומרים להם אבותיהם של אלו פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו להם וכי מה טיבן, אמרו להם אלו הגרים שנתגירו בימי יהושע. אמרו להם וכי בשביל הגרים הגרורים הארורים הללו עשה הקדוש ברוך הוא לעמו כן, מה בבני מלכים כן בהדיוטות על אחת כמה וכמה, מה אם אלו שלא נתגירו לשם שמים ראו היאך תבע הקדוש ברוך הוא את דמן, המתגיר לשם שמים על אחת כמה וכמה, ודאי אין אלוה כאלהיהם ואין אמה כאמתם, ואין לנו לדבק אלא באמה זו שאלהיה גדול מכל אלהים. מיד נתגירו הרבה גרים מאמות העולם באותה שעה מאה וחמשים אלף, שנאמר (דה"ב ב, טז): "ויספר שלמה כל האנשים הגירים אשר בארץ ישראל אחרי הספר אשר ספרם דויד אביו וימצאו מאה וחמשים אלף ושלשת אלפים ושש מאות". מהם עשה שלמה שבעים אלף נושא סבל, ושמונים אלף חוצב בהר, שנאמר (דה"ב ב, א): "ויספר שלמה שבעים אלף איש סבל" וגו'. וכל כך למה להודיע שהקדוש ברוך הוא, הוא מקרב את הרחוקים, וסמך לרחוקים כקרובים, ולא עוד אלא שמקדים שלום לרחוקים מן הקרובים, שנאמר (ישעי' נז, יט): "שלום שלום לרחוק ולקרוב", הוי: עד נתך מים עליהם מן השמים.

מהו (ש"ב כא, י): "ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם", בוא וראה החסד שעשתה רצפה בת איה עמהם, שהיתה שומרתם ביום מעוף השמים ובלילה מחית השדה שבעה חדשים, ואף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא לדוד על שאול שלא נספד כהלכה והוא נקבר בחוצה לארץ, היה דוד מתעצל בהספדו, שאמר שאול כבר עברו עליו תריסר ירחי שתא ולא ארחיה לאספודיה, כיון שהגידו לו מעשים של רצפה בת איה, נשא קל וחמר בעצמו, ואמר: מה זו שהיא אשה כך עשתה לגמילות חסדים, אני שאני מלך על אחת כמה וכמה, מיד הלך לגמל חסד עמהם, הדא הוא דכתיב (ש"ב כא, יא): "ויגד לדוד את אשר עשתה" וגו' (ש"ב כא, יב): "וילך דוד ויקח את עצמות שאול" וגו' ויעל משם את עצמות שאול וגו'. מה עשה דוד, עמד וכנס כל זקני ישראל וגדוליהם, ועברו את הירדן ובאו ליביש גלעד, ומצאו את עצמות שאול ויהונתן בנו ונתנו אותם בתוך ארון המת ועברו את הירדן, שנאמר (ש"ב כא, יד): "ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו" וגו', מהו (ש"ב כא, יד): "בצלע בקבר קיש אביו", מלמד שהביאוהו לגבול ירושלים וקברוהו שם, וצלע היא בצד ירושלים, שנאמר (יהושע יח, כח): "וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים" וגו'. (ש"ב כא, יד): "ויעשו כל אשר צוה המלך", ומה צוה המלך, צוה להיות מעבירים ארונו של שאול בכל שבט ושבט והיה השבט שהיה נכנס בו ארונו של שאול יוצאים הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וגומלים חסד עם שאול ובניו, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים, עד שבאו לארץ אחזתו לגבול ירושלים, וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שגמלו לו כל ישראל חסד ועשו דינם של גבעונים, מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ, שנאמר (ש"ב כא, יד): "ויעתר אלהים לארץ אחרי כן", הא למדנו כמה קרב הקדוש ברוך הוא את הרחוקים, אפלו שנתגירו שלא לשם שמים, ואין צריך לומר על גרי הצדק, הוי: יודוך ה' כל מלכי ארץ וגו'.