ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/עא א
וכתב רבי יעקב בן אלעזר, כי בספר הללי אשר בטולידול"א מצא "וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְֿרוּ לַייָ" (דברים יב, יא) – הדל"ת רפה.
ויש מהפעלים האלה – חסרי הפ"א – פעלים שאין לעמוד על בירורם ועל אמתת פ"איהם אם הוא נו"ן או יו"ד, כמו "הִצִּיג" "הִגִּיד" "הִשִּׂיג" "הִגִּיר" "הִנִּיחַ" "הִסִּיג" "הִזָּה", ונגזור עליהם אל הקרוב והישר אליהם.
כמו "הִנִּיחַ" – כי קרוב הוא להיות שרשו "ינח" מלהיות שרשו "ננח" לפי שלא נשתמשו בפעלים כפולי הפ"א והעי"ן כי אם מעט מזער, ועוד כי כבד הוא על המבטא, ולכן הקרוב והישר ששרשו "ינח".
"הִצִּיג" – אם נשקלהו במאזני "הִצִּיב" ו"הִצִּיק" ששניהם עי"ניהם גם כן צד"י נאמר ששרשו "יצג", ויוכל לומר האומר שהוא מבעלי הנו"ן.
"הִגִּיד" – נגזר עליו ששרשו "נגד", לפי שמצאנו שרש "נגד" בשני ענינים ואף על פי שאינם מענינו, כמו "נֶגֶד יְיָ" (ש"א יב, ג), "לְנָגִיד עַל עַמּוֹ" (ש"א יג, יד), ויתכן לומר ששניהם קרובים בענין כמו שאנו עתידים לפרש בחלק הענין בשרשו בעזרת האל, ולא מצאנו שרש "יגד" בשום ענין בעולם.
"הִשִּׂיג" שרשו "נשג" שחסרי הנו"ן הם רבים.
"הִגִּיר" שרשו "נגר", ואף על פי שלא מצאנו במקרא לא "נגר" ולא "יגר" יותר קרוב הוא להיותו מחסרי הנו"ן כי הם הרבים.
"הִסִּיג" שרשו "נסג", וממנו לדעת רבי יונה "וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ" (ישעיהו נט, יג) על משקל "וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס" (אסתר ו, ט). והנכון אצלי שהוא מנחי העי"ן והנו"ן לבנין נִפְעַל בפלס "נָכוֹן" ו"נָבוֹן", כי זה הענין הוא משרש "סוג" – "יִסֹּגוּ אָחוֹר" (תהלים לה, ד), "לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ" (תהלים מד, יט).
"הִזָּה" שרשו "נזה" כי חסרי הנו"ן הם הרבים.
ויש פעלים חסרי הלמ"ד והם נו"ן, כמו "אזן" "אמן" "שכן" "טמן" "לון" וחבריהם, כשיתחברו עם נו"ן הרבים או הרבות תחסר הנו"ן למ"ד-הפֹעל ותבלע בדגש בנו"ן הרבים או הרבות. כמו "הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי" (בראשית ד, כג) שמשפטו הַאְזֵנְנָה, "וְלַנּוּ בַגִּבְעָה" (שופטים יט, יג) היה ראוי וְלָנְנוּ במשקל "וְקָמְנוּ" "בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה" (יחזקאל יז, כג) היה ראוי תִּשְׁכּוֹנְנָה. ובא "עַל צַד תֵּאָמַנָה" (ישעיהו ס, ד) רפה הנו"ן ועיקרה להדגש לחסרון נו"ן השרש.
וכן בפעלים שלמ"דיהם תי"ו כמו "שחת" "שרת" "שת" "מת" "צמת" "בעת", כשיתחברו עם תי"ו הנמצא