ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/עא ב
או הנמצאים או המדבר-בעדו תחסר התי"ו למ"ד-הפֹעל, ותבלע בדגש בתי"ו-השמוש, כמו "וְשִׁחַתָּ דְּבָרֶיךָ הַנְּעִימִים" (משלי כג ח), "וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה" (במדבר לב טו), "כִּי לֹא נִצְמַתִּי מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ" (איוב כג יז), "וּבְבֹאוֹ נִבְעַתִּי" (דניאל ח יז), "וָמַתִּי" (בראשית יט יט), "שַׁתָּ עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ" (תהלים צ ח). ובמלת "אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ יְיָ" (ש"ב א טז) נפלה התי"ו הכפולה ונבלעה בדגש, כי המלה מן המרובע. ואף על פי שאין דרך שתפול אות המרובעת, נפלה זאת, לפי שהיו במלה שלשה ת"וין כאחת. וכן יאמר מן שׁרת – שֵׁרַתִּי, שֵׁרַתֶּם. וכן חסרה התי"ו בלא הבלע במלת "מְשָׁרַת אֶת הַמֶּלֶךְ" (מ"א א טו), שהוא כמו מְשָׁרֶתֶת, וכן יאמר מְשָׁחַת כמו מְשַׁחֶתֶת.
וכן מן הפעלים שהעי"ן והלמ"ד שלהם דומות זו לזו נמצא בהם ברוב ההבלע כמו שאנחנו עתידים לפרש, והם הנקראים בעלי הכפל. ואף על פי שיש בהם מבלי הבלע, הרוב נבלעות.
וכאשר נכתבו בתיבה שתי אותיות הדומות, אם תקדם להם תנועה-גדולה ינועו שתיהן, כמו "סָבְבוּ אֶת הָעִיר" (יהושע ו טו), "כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות טו יז), "מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה" (ירמיהו ח ה) והדומים להם. וכשתקדם להם תנועה-קטנה יבליעו האחת, ולא יבארו קריאת שתיהן אלא יקראו שתיהן כאחת בחטיפות, כמו "רִבְבוֹת אֶפְרַיִם" (דברים לג יז), "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" (דברים כא כג), "כִּי רִנְנַת רְשָׁעִים מִקָּרוֹב" (איוב כ ה), "הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ" (ירמיהו ג כב), "חִקְקֵי אָוֶן" (ישעיהו י א). וכן בארמית: "לִבְבֵהּ" (דניאל ד יג), ו"לִבְבָךְ" (דניאל ב ל).
ופעמים יבארו שתיהן אף על פי שתקדם להם תנועה-קטנה, אבל ישימו מאריך עם