ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/ע ב
מצאנו משֹרש אחר: "תַּבְעֵרָה" (במדבר יא ג), ומשקל אחר: "תִּפְאֶרֶת" (ישעיהו ג יח), כי נוספה בהם תי"ו כתי"ו-הִתְפַּעֵל. ועם תוספת הה"א והתי"ו: "וּמִן הִתְחַבְּרוּת אֵלָיו" (דניאל יא כג), וכן אמרו בדברי הארמית: "עִם הִתְנַדָּבוּת עַמָּא וְכָהֲנַיָּא" (עזרא ז טז), והארמי שוה עם העברי בזה הבנין בשרש הזה, כמו שאמרו "דִּי כָל מִתְנַדַּב בְּמַלְכוּתִי" (עזרא ז יג). ונאמר מדרך הסברא גם כן בזה המשקל: הִפַּקְּדוּת, הִתְפָּאֲרוּת.
העתידים: הצווי והאותיות הנוספות שהם אית"ן. הציווי: הִתְפַּקֵּד, הִתְפַּקְּדוּ, הִתְפַּקְּדִי, הִתְפַּקֵּדְנָה. אית"ן: אֶתְפַּקֵּד, יִתְפַּקֵּד, תִּתְפַּקֵּד, נִתְפַּקֵּד, יִתְפַּקְּדוּ, תִּתְפַּקְּדוּ, תִּתְפַּקֵּד, תִּתְפַּקְּדִי תִּתְפַּקֵּדְנָה. כלם בצרי או בפתח. בצרי כמו "וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי" (מיכה ו טז), "וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב" (קהלת יב ה); בפתח כמו "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ" (משלי כה ו), "וְיִתְרוֹמָם וְיִתְגַּדֵּל" (דניאל יא לו עי"ש). ואשר הם בפתח, בהפסק בקמץ: "כִּי עַל כֹּל יִתְגַּדָּֽל" (דניאל יא לז), "בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּֽל" (ישעיהו מא טז). ובאו בקמץ זקף: "וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּ֔ף" (בראשית לח יד), "וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּ֔ס" (חבקוק א י), "בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּ֔ע" (במדבר יב ו).
כלו הטורים שמנה שלמים, בעזרת רם על כל רמים
ואלה האבנים אבני גזית
[עריכה]אמר דוד בן יוסף בן קמחי ז"ל. דע, ישכילך האלהים, כי רוב פ"אי הפעלים הנבלעות הן נו"נין, כמו נו"ן הנבלעות בהִגִּישׁ, הִבִּיט ורעיהם. ופעמים היו"ד נבלעת, כמו מן יצב – הִצִּיב, ומן יצק – הִצִּיק.[1] והלמ"ד מצאנוה נבלעת בשרש לקח, ולפי שנשתמשו בו העברים הרבה חסרו הלמ"ד פ"א-הפֹעל והבליעוה בדגש להקל מעליהם. וברוב הפילו גם הדגש להקל: יִקְֿחוּ, תִּקְֿחוּ. וכן בחסרי הנו"ן מצאנו רפים להקל: יִשְֿׂאוּ, יִסְֿעוּ, "נִסְֿעָה וְנֵלֵכָה" (בראשית לג יב), "וַתִּתְֿצוּ הַבָּתִּים" (ישעיהו כב י),
נימוקי רבי אליהו בחור
[עריכה]- ^ אין זה רק בפעל שעי"ני פעליהם צדי"ק, כמו יצע, יצר, יצב, יצג ודומיהם. ובספר הבחור (מאמר ב עיקר ו סימן ו) כתבתי הטעם למה באו כן עם הצדי"ק ולא עם שאר אותיות, ע"ש.