ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/ע ב
מצאנו משֹרש אחר – "תַּבְעֵרָה" (במדבר יא, ג), ומשקל אחר – "תִּפְאֶרֶת" (ישעיהו ג, יח) – כי נוספה בהם תי"ו כתי"ו-הִתְפַּעֵל. ועם תוספת הה"א והתי"ו – "וּמִן הִתְחַבְּרוּת אֵלָיו" (דניאל יא, כג). וכן אמרו בדברי הארמית "עִם הִתְנַדָּבוּת עַמָּא וְכָהֲנַיָּא" (עזרא ז, טז); והארמי שוה עם העברי בזה הבנין בשרש הזה, כמו שאמרו "דִּי כָל מִתְנַדַּב בְּמַלְכוּתִי" (עזרא ז, יג). ונאמר מדרך הסברא גם כן בזה המשקל "הִפָּקְדוּת" "הִתְפָּאֲרוּת".
העתידים – הצווי והאותיות הנוספות שהם אית"ן.
הציווי: הִתְפַּקֵּד. הִתְפַּקְּדוּ. הִתְפַּקְּדִי. הִתְפַּקֵּדְנָה.
אית"ן: אֶתְפַּקֵּד. יִתְפַּקֵּד. תִּתְפַּקֵּד. נִתְפַּקֵּד. יִתְפַּקְּדוּ. תִּתְפַּקְּדוּ. תִּתְפַּקֵּד. תִּתְפַּקְּדִי. תִּתְפַּקֵּדְנָה. כלם בצרי או בפתח. בצרי כמו "וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי" (מיכה ו, טז), "וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב" (קהלת יב, ה); בפתח כמו "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ" (משלי כה, ו), "וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְגַּדֵּל" (דניאל יא, לו). ואשר הם בפתח, בהפסק בקמץ – "כִּי עַל כֹּל יִתְגַּדָּֽל" (דניאל יא, לז), "בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּֽל" (ישעיהו מא, טז). ובאו בקמץ זקף – "וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּ֔ף" (בראשית לח, יד), "וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּ֔ס" (חבקוק א, י), "בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּ֔ע" (במדבר יב, ו).
כלו הטורים שמנה שלמים, בעזרת רם על כל רמים
פתיחה לגזרות החסרים[עריכה]
ואלה האבנים אבני גזית
אמר דוד בן יוסף בן קמחי ז"ל. דע, ישכילך האלהים, כי רוב פ"אי הפעלים הנבלעות הן נו"נין. כמו נו"ן הנבלעות ב"הִגִּישׁ" "הִבִּיט" ורעיהם. ופעמים היו"ד נבלעת, כמו מן "יצב" – "הִצִּיב" ומן "יצק" – "הִצִּיק"[1]. והלמ"ד מצאנוה נבלעת בשרש "לקח", ולפי שנשתמשו בו העברים הרבה חסרו הלמ"ד פ"א-הפעל והבליעוה בדגש להקל מעליהם. וברוב הפילו גם הדגש להקל – "יִקְֿחוּ" "תִּקְֿחוּ". וכן בחסרי הנו"ן מצאנו רפים להקל – "יִשְֿׂאוּ" "יִסְֿעוּ"; "נִסְֿעָה וְנֵלֵכָה" (בראשית לג, יב); "וַתִּתְֿצוּ הַבָּתִּים" (ישעיהו כב, י);
נימוקי רבי אליהו בחור[עריכה]
- ^ אין זה רק בפעל שעי"ני פעליהם צדי"ק. כמו "יצע" "יצר" "יצב" "יצג" ודומיהם. ובספר הבחור כתבתי הטעם למה באו כן עם הצדי"ק ולא עם שאר אותיות, ע"ש.