ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/קכח א
ורבי יהודה כתב כי "וָרֹבּוּ" מפּוֹעֵל הכבד המרובע ומשפטו רֹבְבוּ. והמדברים-בעדם לגזרת פָּעוֹל: תַּמּוֹנוּ, כמו "כִּי דַלּ֣וֹנוּ מְאֹד" (תהלים עט ח), "בַּזּ֥וֹנוּ לָנוּ" (דברים ג ז), והם מלעיל. ובאו בדרך זר: "הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ" (במדבר יז כח), "חַסְדֵי יְיָ כִּי לֹא תָמְנוּ" (איכה ג כב). ורבי יונה כתב ב"חַסְדֵי יְיָ כִּי לֹא תָמְנוּ" שהנו"ן תמורת אות הכפל, וכן "תַּמְנוּ חֵפֶשׂ מְחֻפָּשׂ" (תהלים סד ז). ואדוני אבי ז"ל כתב "הַאִם תַּמְנוּ", "חַסְדֵי יְיָ כִּי לֹא תָמְנוּ", מנחי העי"ן בשקל קַמְנוּ. וכן מבנין הִפְעִיל: "כַּהֲתִמְךָ שׁוֹדֵד תּוּשַּׁד" (ישעיהו לג א) מנחי העי"ן. והמדבר-בעדו: תַּמּוֹתִי. ויש מלעיל: "וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִי" (קהלת ב כ), "הַיּוֹם גַּלּ֛וֹתִי" (יהושע ה ט), ויש מלרע: "וְ֝חַנֹּתִ֗י לִבְנֵי בִטְנִי" (איוב יט יז), "וְחַנֹּתִי֙ אֶת אֲשֶׁר אָחֹן" (שמות לג יט), "חַמּוֹתִ֖י רָאִיתִי אוּר" (ישעיהו מד טז), "דַּ֝לּוֹתִ֗י וְלִי יְהוֹשִׁיעַ" (תהלים קטז ו). והיחיד הנמצא תַּמּ֫וֹתָ מלעיל: "כִּי אַתָּה שַׁלּ֙וֹתָ֙ גּוֹיִם רַבִּים" (חבקוק ב ח). והנמצאים: תַּמּוֹתֶם. ולנקבה: תַּמּוֹת. ולרבות: תַּמּוֹתֶן.
הבינונים: תָּם, הוא ואשר במשקלו קמוצים ברוב להפריש בינו ובין העבר, ועוד כי התאר השלם במשקל זה קמוץ: חָכָם. תַּמִּים, תַּמָּה, תַּמּוֹת. ויש לגזרת פָּעוֹל: "גֹּל אֶל יְיָ יְפַלְּטֵהוּ" (תהלים כב ט), כמו שהוא בנחי העי"ן גם כן: טוֹב. וכן "לָשׂוּם לֶחֶם חֹם" (ש"א כא ז), "מָעוֹז לַתֹּם דֶּרֶךְ יְיָ" (משלי י כט), "הַמַּבְלִיג שֹׁד עַל עָז" (עמוס ה ט), "הֲרֹב דְּבָרִים לֹא יֵעָנֶה" (איוב יא ב). ובקמץ-חטף עם המקף: "צְדָקָה תִּצֹּר תָּם־דָּרֶךְ" (משלי יג ו).
המקור: תֹּם – "רַב לָכֶם סֹב" (דברים ב ג), "עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר" (במדבר לב יג). ובא בשורק: "וְלָבוּר אֶת כָּל זֶה" (קהלת ט א). ובפתח לגזרת פְּעַל כמו "לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב" (בראשית לד ז): "לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם" (ישעיהו מה א), "כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים" (ירמיהו ה כו). ובתוספת תי"ו: "שַׁמּוֹת וְשָׁאֹף אֶתְכֶם" (יחזקאל לו ג), "וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא" (תהלים עז יא), "הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל" (תהלים עז י).
העתידים, הצווי: תֹּם, תֹּמּוּ, כמו "סֹב דְּמֵה לְךָ" (שה"ש ב יז), ובתוספת ה"א בשורק: "עוּזָּה אֱלֹהִים" (תהלים סח כט). ולרבים: "שֹׁמּוּ שָׁמַיִם" (ירמיהו ב יב), "סֹבּוּ צִיּוֹן" (תהלים מח יג), "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ" (צפניה ב א), "בֹּזּוּ כֶסֶף בֹּזּוּ זָהָב" (נחום ב י). או בקמץ-חטף מקום החולם: "רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה" (ירמיהו לא ו),