ספר מכלול (רד"ק)/פעלים/אותיות או"י
שער אותיות או"י
[עריכה]ועתה נחל בנחים, והם נחי הפ"א ונחי העי"ן והלמ"ד. ואלה הם נחי הפ"א; ונקדים שער אחד לאו"י כי ממנו תוצאותם.
דע, ישכילך האלהים, כי אותיות או"י הם אִמּוֹת לכל האותיות. וכן קראם בעל ספר יצירה ואמר "שלש אמות או"י". ומה שאמר "שלש אמות אמ"ש" (ספר יצירה ב ב) הם אמות בעולם, אבל אמות הספור הם או"י. ונקראו אִמּוֹת בעבור כי לא תוכל להוציא לא תיבה ולא אות בעולם מבלתי אחת מהן. והן אותיות הנשימה כי הם פעמים בלא הרגשת אחת המוצאות. וזה לך האות בתנועת חמשת המלכים, כי הם כלל כל התנועות שיוכל אדם להניע ולהוציא. אָא – הנה אל"ף נחה אחר הנעה, אֵי – הנה יו"ד נחה, וגם כן אִי. אוֹ – הנה ו"ו נחה, וגם כן אוּ.
ואלה הנחים פעמים בכתב ופעמים בלא כתב רק בנשימה לבד. בכתב, כמו שנכתבה אל"ף צַוָּאר, "לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים" (ש"ב יא א), ו"ו גִבּוֹר ויו"ד שָׂרִיד, ו"ו עוּגָב, יו"ד עֵילָם ויו"ד "וַיֹּאמְרוּ אֵלֵינוּ זְקֵינֵינוּ" (יהושע ט יא) – היו"ד אשר בין הקו"ף והנו"ן. וגם נתחברו ב' נחים בכתב באחרית המלה האחד לצורך והאחד שלא לצורך, כמו אלה שזכרנו שאינם אלא למשך הנח: "הֶהָלְכוּא אִתּוֹ" (יהושע י כד), "וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ" (ישעיהו כח יב), "נָשׂוּא לַשָּׁוְא עָרֶיךָ" (תהלים קלט כ), "נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ" (ירמיהו י ה) – הו"וין סימן הרבים, והאל"פין נוספות. וכן הוּא והִיא וכן "אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם" (ש"א יד ל), "לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי" (ישעיהו מח יח), "לוּא קָרַעְתָּ שָׁמַיִם" (ישעיהו סג יט), וכן כל לוּא, הֲלוֹא המלאים.[1]
ורוב המקומות יוציאם אדם בנשימה שאינם נכתבות ואין צריכין להזכיר, כי הם בכל תיבה שיוציא אדם בלשונו. והה"א עמהם בזה הדרך כי היא בתנועת האל"ף, ולא כללוה עם או"י לטעם שנזכיר עוד.
ופעמים נכתבות ואפילו בנשימה לא נוציאם, והיא מלה זעירא בהסמכה אל אשר אחריה, כי יבא אחרי כן דגש-חזק. ולא יבא זה הדגש אלא אם כן תקדמנו תנועה קטנה באמצע המלה ובסוף המלה נח-נסתר, כי אחר נח-נראה לא יוכל להיות הדגש-חזק. לפיכך למ"ד "אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" דגושה ולמ"ד "מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר" (שמות ז ח) איננה דגושה. ופעמים נחטוף אותה ולא נחוש על הנח, כמו "מַה־זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי" (בראשית כז כ), "מַה־בְּרִי" (משלי לא ב), "מַה־בֶּצַע" (בראשית לז כו), "מַה־תָּאֳרוֹ" (ש"א כח יד), "מַה־תֹּאמַר נַפְשְׁךָ" (ש"א כ ד), "מַה־פָּרַצְתָּ" (בראשית לח כט). ובאה הה"א הזאת חסרה מהמכתב במלת "מַלָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי" (ישעיהו ג טו), וכן "מַזֶּה בְיָדֶךָ" (שמות ד ב), "הֲרֹאֶה אַתָּה מָהֵם עֹשִׂים" (יחזקאל ח ו). וכן בהיות מלה זעירא אחריה, כמו "נַכֶּה־בּוֹ" (במדבר כב ו) וזולתו.
וכן במלה אחת פעמים נכתבות ונבלעות שלא נוציאם בנשימה, כמו "בְּנוֹת מְלָכִים בִּיקְּרוֹתֶיךָ" (תהלים מה י) – שנכתב ביו"ד והבי"ת בחירק, לקריאת בן-נפתלי, וכן "לִיקֲּהַת אֵם" (משלי ל יז), וכן "וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו" (ש"א יז לה) שנכתב ביו"ד, ואחרים זולתם שנכתבו ביו"ד. "אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל" (שופטים יח כט), "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה ז), "לַנַּעַר הַיּוּלָּד" (שופטים יג ח), "וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ" (תהלים עח סג), "עַל מִטָּה כְבוּדָּה" (יחזקאל כג מא), "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ" (תהלים מה יד), "וְאֶת הַכְּבוּדָּה לִפְנֵיהֶם" (שופטים יח כא), "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות טז יב), "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים" (בראשית ב כה), "וּבִגְדֵי עֲרוּמִּים תַּפְשִׁיט" (איוב כב ו), "אֵל נוּלְּדוּ לְהָרָפָא" (דה"א כ ח), "וְאֵלֶּה נוּלְּדוּ לוֹ בִּירוּשָׁלָיִם" (דה"א ג ה), "כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי" (ירמיהו לא לג), "הוּכָּה כָעֵשֶׂב" (תהלים קב ה) ואחרים זולתם שנכתבו בו"ו. וכן "נְבוּכַדְנֶאצַּר" (מ"ב כד יא) "נְבוּכַדְרֶאצַּר" (ירמיהו כא ב) שנכתב באל"ף. וכן "וְאוֹרִיד כַּאבִּיר" (ישעיהו י יג), וכן "בְּסַאסְּאָה" (ישעיהו כז ח), כי הסמ"ך השניה דגושה. וכן "צַוְּארֵי" (בראשית מה יד), "צַוְּארֵיכֶם" (ירמיהו כז יב) שנכתב באל"ף ואבד הנח אף מהנשימה, כי הו"ו בשוא.
ופעמים לא נחטוף אותה ויהיה הנח קיים וגם האות אשר אחריה רפה, כמו "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם" (שמות טו יא), וכן "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָר כַּלָּתוֹ" (בראשית לח יא) – לפי שמתגלגל שעליו אינו מפרידו, וכן "וַיֹּ֩אמְרוּ֩ לוֹ חֲכָמָיו" (אסתר ו יג).
וכן אף על פי שאין המלה זעירא יאבד הנח כשיהיה הטעם באמצע המלה וישאר אחריו כמו מלה זעירא, כמו "וּמִֽשְׁנֶה־כֶּ֛סֶף" (בראשית מג טו), "ק֚וּמוּ צְּאוּ֙" (בראשית יט יד) "וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָֽרֹתָ֜יו" (שמות כה כט), "וְעָשִׂ֤יתָ סִּֽירֹתָיו֙" (שמות כז ג) "אֶל מִי דָמִ֥יתָ כָּ֛כָה" (יחזקאל לא יח), "וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ" (שמות כח לו), "וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח" (דברים טז א), "עֵינַי תִּרְאֶ֣ינָּה בָּ֔הּ" (מיכה ז י), "אֲצִיתֶ֥נָּה יָּֽחַד" (ישעיהו כז ד), "תִּקָּחֶ֣נָּה לָּ֔ךְ" (יחזקאל ה א), "תְּנֶ֥נָּה לִּֽי" (ש"א כא י), "וּֽשְׁקָה־לִּ֖י" (בראשית כז כו), "אוֹ מִי נָטָה עָלֶ֣יהָ קָּֽו" (איוב לח ה). והוא כשתהיה המלה הסמוכה מלעיל או מלה זעירא. כי "קוּמוּ צְּאוּ" היא כמו מלה זעירא כי השוא אינו נחשב, וכן "קְּעָֽרֹתָיו" כי השוא איננו נחשב והנה היא כמו מלעיל, והנה העי"ן קריאתה מלעיל כמו סמ"ך "סִּֽירֹתָיו". אבל "וְעָשִׂ֥יתָ בְרִיחִ֖ם" (שמות כו כו) הוא רפה לפי שהטעם רחוק בחי"ת.
אך אם הנח שאחר הקמץ הגדול או הקטן נכתב, לא תדגש המלה אשר אחריה ברוב, כמו "וְיָלְדָה־לֿ֥וֹ" (שמות כא ד), "מָ֢צְאָה בַֿ֡יִת" (תהלים פד ד), "מָ֣לְאָה גַֿ֔ת" (יואל ד יג), "נֹ֥סְסָה בֽֿוֹ" (ישעיהו נט יט), "מֹ֣שְׁלָה לֿ֑וֹ" (ישעיהו מ י), "עָ֥שָׂה לִֿ֖י" (בראשית כא ו), "חָ֣רָה לָֿ֔ךְ" (בראשית ד ו) "נִ֤ירָא נָֿא֙" (ירמיהו ה כד). ובקמץ-קטן, כמו "וַעֲשֵׂה־שָֿׁ֣ם" (בראשית לה א), "וַעֲשֵׂה־לִֿ֨י" (בראשית כז ד), "וַֽעֲשֵׂה־כֵֿן֙" (אסתר ו י), "בְּנֵה־לִֿ֥י" (במדבר כג א) – רפה הלמ"דין. ומעטים נמצאו בדגש בקמץ-גדול, כמו "שֶׁעִטְּרָה־לּ֤וֹ אִמּוֹ֙" (שה"ש ג יא), "וְהָֽיְתָה־זֹּ֨את לָכֶ֜ם" (ויקרא טז לד), "וּשְׁנָתִ֖י עָ֥רְבָה לִּֽי" (ירמיהו לא כה), "שִׁלְחָה־לּ֔וֹ" (יחזקאל יז ז), "נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ" (ישעיהו מ ז), "וְהֶחֱזִ֣יקָה בּ֖וֹ וְנָ֣שְׁקָה לּ֑וֹ" (משלי ז יג), "לָ֤מָּה בָּ֙אתִי֙" (ש"ב יד לב), וכן נמצא בספרים מדוייקים "כִּֽי־מָ֣לְאָה גַּ֔ת" (יואל ד יג) בדגש. אבל בן-נפתלי כתב כי היא רפה. אבל אחר הצרי לא נמצא אחד דגוש, כי אחר הצרי לעולם הנח נכתב בסוף המלה. אך כאשר המלה נקודה בפתח-גדול או קטן ויהיה הגדול באמצע המלה והקטן אף בסוף המלה, יתדגש המלה אשר אחריה, כמו "יְצַוֶּה־לָּ֑ךְ" (תהלים צא יא), "וְאֶעֱשֶׂה־כֵּ֖ן" (דברים יב ל), "וְאֶֽעֱשֶׂה־שָּׁ֣ם מִזְבֵּחַ" (בראשית לה ג), "אֶבְנֶה־לִּי֙ בֵּית מִדּוֹת" (ירמיהו כב יד). ואם הה"א איננה שרשית אלא שהיא נוספת בסוף המלה, אף על פי שהיא נקודה בקמץ, האות אשר אחריה תדגש, כמו "וְנִדְּמָה־שָּׁ֑ם" (ירמיהו ח יד), "קָֽבָה־לִּי֙" (דברים כב יא), "הַנִּ֣יחָה לִּ֔י" (שמות לב י), "הִשָּׁ֨בְעָה לִּ֤י" (בראשית כא כג), "הָֽבָה־לִּ֣י" (בראשית ל א).
אך כאשר תהיה מלה שיש בה אחת מאותיות או"י נכתבת או איננה נכתבת באמצעיתה או בסופה, וסמוך לה אחת מאותיות בג"ד-כפ"ת, תרפה, להניע הנח מאותיות או"י ולהוציאו בנשימה. באמצע התיבה שלא נכתב, כמו דָּגִים, שְָׁבִים וכן כל הדומה להם. זולתי מלת בָּתִּים, שנדגש התי"ו קל מעט. ואף על פי כן הנח קיים ולא אבד מהנשימה מהכל. ובסוף התיבה כשנכתב, כמו "אָתָה בֹקֶר" (ישעיהו כא יב) וזולתו; וכאשר לא נכתב, כמו "וְהִכִּיתָ בַצּוּר" (שמות יז ו) וזולתו. והיה זה הדגש במלת בָּתִּים להפריד בינו ובין "וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה" (ישעיהו ה ו) שהוא ענין שממה, לפיכך לא אמרו בָּתִים בתי"ו רפה.
והכלל: כל בג"ד-כפ"ת דסמיך לאהו"י רפה, בר ממפיק וממפסיק ודחיק ואתי מרחיק.
מפיק, כמו "אֵלָיו פִּי קָרָאתִי" (תהלים סו יז), "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח" (תהלים נא יז), "נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז" (בראשית מח ג), "בְּצִדָּהּ תָּשִׂים" (בראשית ו טז), "וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ" (משלי כד כז). ובאו מהם שלשה רפים: "וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ" (ישעיהו לד יא), "וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵו בָהּ" (יחזקאל כג מב), "אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ" (תהלים סח יח).
מפסיק: "עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה" (בראשית יח כא), "וָאֶשְׂרֹף אֹת֣וֹ׀ בָּאֵשׁ֒" (דברים ט כא). וכן כשהוא מפסיק באחד מהטעמים המפסיקים, והם הטעמים שיש להם נעימה או העמדה, וידועים הם. והיתיב מפסיק, כי יש לו העמדה כמו הפשט. והתלשא, כמו "בְּיָמָיו עָלָה֩ פַרְעֹה נְכֹה" (מ"ב כג כט), והוא שבסוף התיבה, אינו מפסיק, אף על פי שיש לו נעימה, לפי שנקשר ומתגלגל הוא בנעימתו עם התיבה אשר אחריו. ובמסורת: כל כְּהוֹצִיאָם (כְּשָׁמְעָם) [כִּשְׁמֹעַ] ודומיהם סמוך לתלשא, לבן-אשר רפה ודגש לבן-נפתלי. ותרין-חוטרין אינו מפסיק, אף על פי שיש לו נעימה כמו התביר, אלא שזה מתגלגל עם התיבה אשר אחריו, כמו "לָמָּה תַעֲשֶׂ֦ה כֹ֖ה לַעֲבָדֶיךָ" (שמות ה טו), "נַעֲנֵיתִי ל֦וֹ בָ֖א" (יחזקאל יד ד). ובשלשת הספרים[2], הטרחא שהוא בראש התיבה מפסיק, כמו "וַאֲנִי בְּרֹב חַ֭סְדְּךָ" (תהלים ה ח), והאחר אינו מפסיק.
דחיק, כמו "מַה־פָּרַצְתָּ" (בראשית לח כט), "מַה־תָּאֳרוֹ" (ש"א כח יד), "מַה־בֶּצַע" (בראשית לז כו), "מַה־בְּרִי" (משלי לא ב).
אתי מרחיק, כמו "אֶל־מִי דָמִ֥יתָ כָּ֛כָה" (יחזקאל לא יח), "וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח" (דברים טז ב), "עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ" (בראשית לח כט), "וַעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ" (בראשית מב י), "אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן" (בראשית יא לא), "אָנֹכִי יְיָ עֹ֣שֶׂה כֹּ֔ל" (ישעיהו מד כד), "אָנַ֖פְתָּ בִּ֑י" (ישעיהו יב א), "וּמִֽשְׁנֶה־כֶּ֛סֶף" (בראשית מג טו), "עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙" (בראשית א יא), "תַּעֲשֶׂה־פֶּ֑לֶא" (תהלים פח יא), "אֲשֶׁ֤ר יִבְנֶה־בַּ֙יִת֙" (דה"ב ב יא), "חֲקַרְנ֥וּהָ כֶּֽן־הִ֑יא" (איוב ה כז), "גָּאַלְתָּ בִּזְר֣וֹעַ עַמֶּ֑ךָ" (תהלים עז טז).
ואם נקוד צרי הוא רפה אף על פי שהמלה מלעיל, כמו "עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא" (שמות טו יא) והדומים לו. והטעם, לפי שנקוד צרי והנח כתוב. אבל אשר הם קמוצים שיבא אחריהם דגש, אין הנח כתוב, ואף על פי שיש מעטים עם הנח כתוב. אבל עם הצרי אין אחד דגוש, כמו שכתבנו למעלה (לעיל עט ע"ב). וכן אחר הקמץ רפה אף על פי שהוא אתי מרחיק, אם אין הטעם באות הראשונה מן התיבה אשר אחריה, כמו "וְעָשִׂ֣יתָ פָרֹ֗כֶת" (שמות כו לא), "בֵּ֥יתָה פַרְעֹֽה" (בראשית מז יד), "מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ" (במדבר כד ט) וזולתם. אבל "גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ" אינו על המנהג, כי אין הטעם באות הראשונה במלת "בִּזְרוֹעַ". וכן "חֲקַרְנוּהָ כֶּן הִיא", אף על פי שמלת "כֶּן" היא מלה זעירא, אחר שהיא סמוכה למלת "הִיא", לא היה לה להיות משפטה כמשפט מלה זעירא, אלא שכן מצאנו אותם. ואם בי"ת "בִּזְרוֹעַ" משוכה בגעיא, הוא יפה. וכן "עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ" (דברים לב טו) אינו על המנהג, כי נדגשה הכ"ף ואין הטעם בה.
ועוד כלל אחר: כשיהיו שתי אותיות מבג"ד-כפ"ת בתחלת התיבה והשנית רפה, תדגש הראשונה אף על פי שסמוכה לאהו"י. והוא שתהיה האות הראשונה בשוא, ויהיו שתי אותיות – בי"ת ובי"ת או כ"ף וכ"ף או בי"ת ופ"א או כ"ף ובי"ת או כ"ף ופ"א, כמו "נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ" (ירמיהו ג כה), "בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה" (שמות יד יח), "לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ" (ויקרא כה נג), "קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ" (מ"א יח מד), "הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ" (ישעיהו י ט). ובאו שלשה מהם רפים: "וִיהִי כְֿבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר" (ש"א י ה), "מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְֿפִתִּים" (תהלים קמז יז), "הֵן אֲנִי כְפִיךָ לָאֵל" (איוב לג ו). ועוד אחד אבל לא הביא אותו בעל המסורת: "וְהִוא כְֿפֹרַחַת" (בראשית מ י). וכ"ף וגימ"ל פליגין עליה, כמו "הֲלוֹא כְגַעַת בָּהּ" (יחזקאל יז י), "אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ" (איוב לח ג). יש שקוראין רפה והיא קריאת בן-אשר, ויש שקוראין דגש והיא קריאת בן-נפתלי. אבל בי"ת ודל"ת או כ"ף ודל"ת או בי"ת וכ"ף, רפה, כמו "אוֹ בְֿדַל אֹזֶן" (עמוס ג יב), "גַּם עַתָּה כְֿדִבְרֵיכֶם" (בראשית מד י), "כְּסֻכָּה בְֿכָרֶם" (ישעיהו א ח), "וְעָפוּ בְֿכָתֵף פְּלִשְׁתִּים" (ישעיהו יא יד), "שָׁכְבוּ בְֿכָבוֹד" (ישעיהו יד יח).
וכן אם חצי התיבה רפה, אף על פי שהאות הראשונה שרש במלה, הוא דגוש, כמו "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד" (ישעיהו נד יב), "וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל" (ירמיהו כ ט).[3]
ובאו ברפה בשתי אותיות דומות, או אינם דומות והם שהאות הראשונה תשמש במלך.[4] כמו "וְהוּא אִשָּׁה בִֿבְתוּלֶיהָ יִקָּח" (ויקרא כא יג), "וְהָיְתָה בָֿבֶל" (ישעיהו יג יט), "אֲזַלוּ בִֿבְהִילוּ" (עזרא ד כג), "וְהָיָה בִֿכְזִיב" (בראשית לח ה), "הִנֵּה בִֿדְבַר יְיָ מָאָסוּ" (ירמיהו ח ט), "אִם לֹא כִֿדְבָרְךָ" (שופטים יא י); "כִּי כִֿגְבֹהַּ שָׁמַיִם" (תהלים קג יא) פליגין עליה.
ומעטים נמצאו בדגש זולתי הכלל שכתבנו: "אָשִׁירָה לַייָ כִּי גָאֹה גָּאָה" (שמות טו א), "מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ" (שמות טו יא), "עַם זוּ גָּאָלְתָּ" (שמות טו יג), "יִדְּמוּ כָּאָבֶן" (שמות טו טז), "שִׁירוּ לַייָ כִּי גָאֹה גָּאָה" (שמות טו כא), "קַתְרוֹס שַׂבְּכָא פְּסַנְטֵרִין" (דניאל ג ז), "גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא" (דניאל ג ב) "וְחָכְמָה כְּחָכְמַת אֱלָהִין" (דניאל ה יא). ובמקצת נוסחאות מספרי המסרה כתוב עמהם "גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ" (תהלים עז טז) אבל "דְּתָבְרַיָּא" אפשר שהוא מהכלל שזכרנו, שהם שתי אותיות בג"ד-כפ"ת בתחלת התיבה, אבל לא זכרנו אותו בתוך הכלל, לפי שאין אות הראשונה אות שמוש כמו אותם שזכרנו, ועוד כי אינו ככל שתי אותיות בג"ד-כפ"ת כמו שכתבנו, ואף על פי כן קשה היא קריאת הדל"ת רפה סמוך לתי"ו רפה לפיכך הדגישו הדל"ת. וכן "כְּחָכְמַת אֱלָהִין" היה דגוש מפני כובד קריאת הכ"ף רפה על החי"ת. והנשארים הם חמשה עד יבא ויורה צדק.
ואם אותיות או"י אינם אחר תנועה אלא אחר שוא, כמו חֵטְא, שָׁוְא, וַיַּרְא, לא תרפה אות בג"ד-כפ"ת הבאה אחריה, לפי שלא תקרא האות נחה אלא אם כן היא אחר תנועה, אבל אם היה אחר שוא איננה נחה ואיננה יוצאה בנשימה כלל והרי היא כמי שאינה. לכן תדגש אות בג"ד-כפ"ת הבא אחריה, כמו "וַיַּרְא גַּעַל" (שופטים ט לו), "וַיַּרְא פַּרְעֹה" (שמות ח יא), "וַיַּרְא דָּוִד" (ש"א כג טו).
ומה שזכרנו אלה שש אותיות בג"ד-כפ"ת, לפי שהם דגושות ורפות, מה שאין כן בשאר האותיות. ובעל ספר יצירה כתב הרי"ש עמהם, שאמר "שבע כפולות בג"ד כפר"ת" (ספר יצירה ד א). וקריאת הרי"ש רפה ודגושה לא שמענו, אבל מצאתי במחברת עלי בן יהודה הנזיר: זה סימן רי"ש הדגוש והרך לבני מעזיה היא טבריא בלבד, כי הם מדברים וקוראים במקרא ובדבריהם והוא בפי האנשים והנשים והטף לא יזוז ולא יתחלף, קוראים בו במקרא ומדברים בו בדבריהם, במקום דגש דגש ובמקום רפה רפה. וסימן רי"ש הרך שבמקרא אשר איננו דגש, נצב וסמוך לשמנה אותיות זד"ט סצ"ת נ"ל, כמו "מִזְרָק", "מִזְרָקוֹת", "מִדְרַךְ" (דברים ב ה), "הַדְרִיכֵנִי" (תהלים כה ה), "דְּרָכִים", "מִטְרוֹת" (איוב לז ו), "עַטְרוֹת" (יהושע טז ה), "לִטְרוֹף" (תהלים יז יב), "הַטְרִיפֵנִי" (משלי ל ח), "יִשְׂרָאֵל", "סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים" (יהושע יג ג), "מִצְרַיִם", "יָצָרוּ" (תהלים צה ה), "יִצְרוֹ" (דברים לא כא), "מַצְרֵף" (משלי יז ג), "וְאֶצְרֹף" (ישעיהו א כה), "יִתְרָן" (בראשית לו כו), "יִתְרִי" (איוב ל יא) "הַבִּתְרוֹן" (ש"ב ב כט), "נֵר", "נֶדֶר", "לָרוּץ". אלה שמנה אותיות, כאשר תהיה אחת מהם סמוכה לרי"ש וקודמת לו כאשר פירשו, ויהיה ניקודו בשוא, תהיה קריאתו בלשון רך, כמו "מִזְרָח", "מִזְרָק", ואם יהיה רי"ש הסמוך לשש אותיות ונקודן שוא, יצא בלשון רך, ואם אין שוא תחת זד"ט סצ"ת אז תחת רי"ש דגש. וכן שתי אותיות נ"ל הסמוכות לרי"ש מלפניו כמו "עַרְלֵי" (ירמיהו ט כה), "קַרְנוֹ" (תהלים פט כה), "מַר־לִי מָר" (ישעיהו לח יז), "עָרְלוֹת" (ש"א יח כה), "קַרְנוֹת" (ויקרא ד ז), "גָּרְנוֹת" (הושע ט א), "בִּרְנָנָה" (תהלים ק ב), על דרך זד"ט סצ"ת יצאו השנים ושמושם בלא שוא, ושאר הרי"ש במקרא דגש סמוכים לעד לעולם.
וכן בשאר האותיות שאינם בג"ד-כפ"ת, נקראות חזקות וקלות כשיבאו עליהם אותיות אהו"י, כמו "מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת" (איוב ה יב), אף על פי שהמ"ם איננה דגושה, קריאתה חזקה; וכשיבא עליה אות אהו"י קריאתה קלה, כמו "הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ" (שמות ח כה). וכן "מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ" (בראשית ו כ) חזקה הלמ"ד; "עָשָׂה לִי" (בראשית כא ו) רפה הלמ"ד, וכן "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָר" (בראשית לח יא), ולפי שמתגלגל עליו אינו מפסיקו. וכן "וַיֹּ֩אמְרוּ֩ לוֹ חֲכָמָיו" (אסתר ו יג). וכן "שָׁלוֹם שָׁלוֹם" (ישעיהו נז יט) השי"ן חזקה, "דִּבְרֵי שָׁלוֹם" (דברים ב כו) – רפה. וכן "נִירָא נָא" (ירמיהו ה כד), נו"ן "נִירָא" חזקה, נו"ן "נָא" רפה. וכן נו"ן עָלֵינוּ, יָדֵינוּ, רַגְלֵינוּ. וכן דרך שאר אותיות, זולתי היו"ד שהיא קלה לעולם, זולתי אם תדגש.
והה"א עם אותיות או"י בזה הדרך כמו שהראיתיך, כי היא גם היא מהנחות. ולא כללוה עם או"י, כי היא כתנועת האל"ף, ואחר שזכרו אל"ף הנח, זכרו אותה. ועוד, כי אין נחותה כמו האל"ף, כי האל"ף נחה כשהיא פ"א-הפֹעל ברוב, כמו שתראה בנחי האל"ף, ולא כן הה"א. כי מן הלך ומן הרג – אֲהַלֵּךְ, יַהֲלֹךְ, אֶהֱרֹג, יַהֲרֹג, ולא תהיה נחה לעולם. וכן באמצע התיבה לא תמצאנה נחה כמו האל"ף, אבל נחותה בסוף התיבה. ופעמים תראה גם בסוף התיבה, כמו ה"א כנוי הנקבה המפיק, וכן בשרש תראה פעמים: כמהּ, תמהּ, גבהּ,[5] והאל"ף לא תֵראה לעולם בסוף התיבה. ולכן לא יקראו אִמּוֹת כי אם או"י.
ופעמים רבות תבוא הה"א תמורת האל"ף, כמו "הֵתָיוּ לְאָכְלָה" (ירמיהו יב ט) – כמו "אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן" (ישעיהו נו יב), "וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת" (יחזקאל מג טו) – כמו "וְהָאֲרִיאֵל" (יחזקאל מג טז), "וְהֵיךְ יוּכַל" (דניאל י יז) – כמו וְאֵיך יוכל. "הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן" (דברים ג יא) בה"א, כמו באל"ף. "בְּלַהֲטֵיהֶם" (שמות ז יא) – כמו בְּלַאֲטֵיהֶם מן "לָאַט אֶת פָּנָיו" (ש"ב יט ה). ובנחי הלמ"ד רבים כמו שאנו עתידים לבאר (לקמן קכד ע"א ואילך).
ותבא הה"א תמורת הו"ו: "אָהֳלֹה" (בראשית ט כא) בה"א, כמו אָהֳלוֹ בו"ו. וכן "אֲשֶׁר סְבִיבֹתָיו עֶזְרֹה" (יחזקאל יב יד), בה"א כמו בו"ו. "פַרְעֹה וְכָל הֲמוֹנֹה" (יחזקאל לא יח), "אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה" (שמות לב יז), "וְהִזְהִירֹה וְנִשְׁמַר" (מ"ב ו י), "כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן" (שמות לב כה), "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה… וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה" (בראשית מט יא) והדומים להם בתנועת החולם. ובתנועת השורק: "כְּאַיִן שֻׁפְּכֻה אֲשֻׁרָי" (תהלים עג ב), "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה" (דברים כא ז), "לֵאמֹר שָׁמֵמֻה" (יחזקאל לה יב), "עָרִים לֹא נוֹשָׁבֻה" (ירמיהו כב ו) והדומים להם.[6]
והאל"ף תבא תמורת הה"א, כמו "וְאֵת יֶתֶר הָאָמוֹן" (ירמיהו נב טו), "אֶגְאָלְתִּי" (ישעיהו סג ג), "אֶשְׁתּוֹלְלוּ" (תהלים עו ו), "אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט" (דה"ב כ לה), "אַשְׁכֵּים" (ירמיהו כה ג), כמו שכתבנו (לעיל סה ע"ב). וכן "וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ" דמלכים (מ"ב כה כט), "עַל כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ" (יחזקאל לא ה), "כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא" (תהלים קכז ב), "עַל שְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וְעַל אֱדוֹם כֻּלָּא" (יחזקאל לו ה), "וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא" (במדבר יא כ), "וְיָצָא בְּחֵמָא גְדֹלָה" (דניאל יא מד), "וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא" (ישעיהו יט יז), "כַּמַּטָּרָא לַחֵץ" (איכה ג יב), "כְּעֶגְלָה דָשָׁא" (ירמיהו נ יא עי"ש), "קְרֶאןָ לִי מָרָא" (רות א כ). וכן הו"ו תמורת יו"ד במלת "הִוא", והם רבים כתובים בוי"ו ונקראים בחירק.[7] וכן היו"ד תמורת הוי"ו במלת הוּא, כמו "עָמָל הֻיא בְעֵינָי" (תהלים עג טז) שנכתב ביו"ד ונקרא בתנועת הוי"ו בשורק, וכן "וַתֹּאכַל הִוא וָהֻיא" (מ"א יז טו), "וְהֻיא עָוֹן פְּלִילִים" (איוב לא יא), נכתבים ביו"ד ונקראים בשורק.
וכמו שנוציא אותיות או"י בנשימה לבד אף על פי שאינם נכתבות, כן נוציאם פעמים בהרגשת המוצאות אף על פי שאינם נכתבות, כמו "כֹּחַ", "רֵיחַ הַנִּיחֹחַ" (בראשית ח כא), "שׁוֹמֵעַ", "נוֹסֵעַ", "יְרוּשָׁלִַם", "נֹחַ דָּנִיֵּאל" (יחזקאל יד יד), "הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל" (יחזקאל כח ג), "וְנֹחַ דָּנִיֵּאל" (יחזקאל יד כ), שלשה "דָּנִיֵּאל" אלו כתובים בלא יו"ד, והיו"ד נקראת בהם בתנועת הצרי, אף על פי שאינה נכתבת. ואשר אחר החולם או אחר השורק נקרא וי"ו, ואחר הצרי או החירק נקרא יו"ד.
וכן נשאלות זו לזו בתנועתן. האל"ף בתנועת היו"ד שהוא בחירק, כמו "וְרָצִאתִי אֶתְכֶם" (יחזקאל מג כז), "אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב" (תהלים פט יא), "רִפִּאנוּ אֶת בָּבֶל" (ירמיהו נא ט), "רִאשׁוֹן", "רִאשׁוֹנָה", "כָּלִאתִי רַגְלָי" (תהלים קיט קא), "רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה" (מ"ב ב כא), "כֹּל הֹבִאישׁ עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ לָמוֹ" (ישעיהו ל ה). ונכתב "הֹבִאישׁ" בשני נחים, כמו "כִּי לָהֶם הָיָה הַגּוֹרָל רִיאשֹׁנָה" (יהושע כא י), "הֶהָלְכוּא אִתּוֹ" (יהושע י כד), "וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ" (ישעיהו כח יב), "נָשׂוּא לַשָּׁוְא עָרֶיךָ" (תהלים קלט כ עי"ש). ובתנועת היו"ד, שהוא הצרי: "לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת" (בראשית כד יא) וזולתו. ובתנועת הוי"ו שהוא חולם: "רֹאשׁ", "וְהָיוּ שֹׁאסַיִךְ לִמְשִׁסָּה" (ירמיהו ל טז), "בִּצֹּאתָיו וּגְבָאָיו" (יחזקאל מז יא). ובתנועת הוי"ו שהוא השורק: "מְסָעֵף פֻּארָה" (ישעיהו י לג). וכן היו"ד בתנועת האל"ף שהיא הקמץ: עָלָיו, יָדָיו, רַגְלָיו. וכן באה יו"ד נעלמה מהמכתב בתנועת הקמץ: "וְעָלְתָה כָאֹר כֻּלָּהּ" (עמוס ח ח), שהוא כמו כַּיְאוֹר.
ואחר שאלה האותיות הם נחות ודרכם להסתר ברוב, הסתירו והפילו אותם מהמכתב ומהמבטא בפעלים שאחת מאותיותיהם האל"ף או היו"ד, פ"א-הפֹעל או עי"ן-הפֹעל או למ"ד-הפֹעל. והאל"ף תמצא פ"א-הפֹעל ועי"ן-הפֹעל ולמ"ד-הפֹעל, והיו"ד תמצא פ"א-הפֹעל ועי"ן-הפֹעל, אבל למ"ד-הפֹעל לא נמצא כי אם שרש חיי, והוי"ו לא תמצא פ"א-הפֹעל ולמ"ד-הפֹעל, כי אם עי"ן-הפֹעל. שוי"ו "אֵין לָהּ וָלָד" (בראשית יא ל) היא תמורת יו"ד ילד, ווי"ו "שָׁלֵו הָיִיתִי" (איוב טז יב) "לֹא שָׁלַוְתִּי" (איוב ג כו) איננה למ"ד-הפֹעל, כי היא תמורה ה"א שׁלה. וכן וי"ו "אָחוּ" (איוב ח יא) "שָׂחוּ" (יחזקאל מז ה) הנסתרות, הם תמורת אחה שׁחה. והה"א כשתהיה למ"ד-הפֹעל תסתר ותנוח ברוב כמו האל"ף, אבל ה"א פ"א-הפֹעל ועי"ן-הפֹעל יבאו העוברים והבינונים והצווי ממנה כשלמים.
נימוקי רבי אליהו בחור
[עריכה]- ^ ובכן במסורת: לוּא ולוּא כ"ב וג' מנהון מלאים, והם ג' אילו שזכר. וכן לוֹא במסרה ל"ה מלאים, ב' מנהון בתורה והשאר הביאו המסרת, וכן הֲלוֹא הביאו המסורת בכל ספר וספר איזה הם מלאים ואיזה הם חסרים.
- ^ פירוש איוב משלי תילים שהם משונים בטעמיהם.
- ^ ובעלי המסורת מנו אותו בכלל הזרים.
- ^ פירוש לאפוקי בשבא, כי כל שאר הנקודות נקראים מלכים.
- ^ והם ד' ה"הין, והרביעית היא נגהּ, ותימה מדוע לא הביאה המחבר, וסימנם תגנ"ך.
- ^ ובמסורת שיטה אחת מן כ"ז מלין דכתיבין ה"א וקרינן וי"ו שורק.
- ^ כמו כל היא שבתורה כתיבין הוא בוי"ו, בר מן י"א דכתיבין הִיא עם היו"ד.